Posts Tagged ‘עומר אבו ג'ריבאן’

אז למה בעצם הוא מת? תגובה לדויד גרוסמן

8 במרץ 2012

רועי צ'יקי ארד

"למה מי מת?", המאמר של דויד גרוסמן על מותו של עומר אבו ג'ריבאן שכיסה לפני כשבוע את שער "הארץ", השיב לרגע אחד את השם והאנושיות לשב"ח פצוע שנזרק לכביש בלילה עם חיתול וקטטר ומצא את מותו מהתייבשות. יחד עם המודעה של ועד "הארץ" על הפגיעה בגרפיקאים, שמו"ל העיתון אישר לפרסם באופן תקדימי בתחתית העמוד (תמורת 17 אלף ש"ח כפי שמיהר לציין עיתון מתחרה), נראה כי שער "הארץ" העניק גאווה לשמאל הישראלי, שהחורף עד כה מרט. 26 מחבריי הניחו את העמוד על הקיר בפייסבוק והיו ששיבחו אותו כ"היסטורי", מרגישים שבמאמר נמצא הדהוד ל"אני מאשים" של אמיל זולא או גלגול לס' יזהר\אלתרמן – ולרגע אחד, כמו בלב הוריקן, נוצר אי של הומניזם מעל ראשנו השחוח.

המאמר חשוב וגם הבחירה למלא איתו את סדין השער סמלית, כהיפוך לגורלו השכוח של אבו ג'ריבאן. ובכל זאת, תוכן המאמר בעייתי. מעניין להשוות את הסיפור של גרוסמן לכתבה של חיים לוינסון וג'קי חורי, שעליה התבסס. בסיפור המקורי אפשר לראות את ההשתלשלות שהובילה למוות הזה, את בית החולים שאולי חוסך על מיטה כי מטופל חסר-שם כמו עומר לא מחזיר את הכסף מקופת חולים, את מפקד התחנה שנותן או לא נותן פקודה, את מפקדי שני המחסומים שמסרבים לקבל את הפצוע, ולבסוף את השוטרים בתחנה שמשאירים אותו לגווע על הכביש. כל אחת מהתחנות שהן למעשה ישראל של ימינו, זוכה לפיסה מלוחה של האחריות. אצל גרוסמן האחראים הם פחות או יותר שלושה שוטרי הניידת:  "היו שם עומר ושלושה שוטרים", כותב גרוסמן, שוטרים פשוטים שנהגו כאחי יוסף המשליכים אותו לבור.

אלא שהסיפור הנכון וגם עוכר השלווה יותר הוא זה של לוינסון. השוטרים הם רק מכה אחרונה בשרשרת חבטות. נותני הפקודות חמקו ממטח מקלדתו של גרוסמן. גרוסמן גם מוותר על אמירה חברתית: מגמת הפיכת בתי החולים בארץ לגוף כמו-עסקי, של רווח והפסד, שבהם מטופל כמו עומר הוא הפסד ועדיף להיפטר ממנו. מה שהיום קוראים התייעלות משמעה עומר אחד פחות. אחד השוטרים התרשם כי "בית החולים פשוט רצה לשחרר כבר את המיטה". מערכת הרפואה הישראלית מובלעת אצל גרוסמן בחצי שורה. גרוסמן גם לא התייחס להיעדר כח האדם במשטרה שאילץ אותה להיפטר ממנו, לא הזכיר שלא היה מקום בבתי הכלא, כך שהשב"ס סירב לקחת אותו תחת חסותו.

במקום עיסוק חברתי, גרוסמן העדיף להטיל את האשמה ב"שנאה ובתעוב" של שלושה שוטרים פשוטים, "עשבים שוטים" בלשונו החקלאית שלא מדברת על הגנן. דמיונו אפילו מציע את האפשרות שבעטו בעומר וקיללו אותו, אף שאין לכך עדות בכתבה המקורית. הוא הותיר את הכתם על שלושת השוטרים, והתעלם מהגזענות המערכתית. "אני יודע שהם לא מייצגים את המשטרה. ולא את החברה, ולא את המדינה. אני יודע שזה רק הקומץ או התפוחים הרקובים" כותב גרוסמן. כאן גרוסמן מטעה: הסיפור מייצג את המשטרה, את החברה ואת המדינה.

את מצבו של עומר המנוקב בקטטר ומופקר בכביש היטיב גרוסמן להשוות ליחס הישראלים לעם הפלסטיני. אבל את גרוסמן ומאמרו אפשר להשוות לחלקים בשמאל הישן. שמאל (יהא ציוני או אנטי-ציוני, לאחרונים פשוט אנגלית יותר טובה) שפעמים רבות יכול להיות הומניסטי כלפי הרחוק והעקרוני, לעתים האקזוטי, על חשבון זה הקרוב והיומיומי. שמאל שירתיח מרק לפליטים מאפריקה, אבל יזדעזע מהברברים מהרכבת, יראה בשוטרים ערסים וישפיל את המאבטח המבוגר של בית ביאליק, כשם שעשה כותב אחר של השמאל.

לפני שבוע שהיתי ככתב עם הפליטים שמד"א אכסנה בסערה הגדולה. אחד המאבטחים, אנשי כח האדם, אמר במרירות כשסירי האוכל הרבים הוגשו והונחו על ידי מתנדבות: "כשאנחנו ניפול, לא ידאגו לנו ככה". זה צריך להיות המתכון לשמאל – דאגה לפליטים ולפלסטינים כבני אדם, והבנת מורכבותם (אבו ג'ריבאן הוא גנב מכוניות האחראי לתאונה עם פצועים), אבל גם אותה אהדה למורכבות מצביעי ש"ס, ליכוד וישראל ביתנו, שחלקם דחוק אל שולי החברה. וגם אל השוטרים. כך אני רואה את מה שלמדנו בקיץ – לדאוג לא רק לרחוק, לאיזה "אחר" גמור שלעולם לא נתנגש בו, אלא גם לקרוב. על אף חשיבות המאמר, גרוסמן משול לאדם הצועק 'כולכם עוורים', כאשר הוא עצמו שתום עין אחת.