הפזורה העברית החדשה

אחרי עשור שחור למדי, בצל אינתיפאדה מדממת שהובילה להתגבשות קונצנזוס לאומני חסר תקדים בעוצמתו, בשנה האחרונה הבהיקו כמה ניצוצות של גאולה. נדמה שהמתח המשיחי מעולם לא היה חזק יותר בשביל בני דורם של עורכי הבלוג הזה. אש המחאה החברתית הנחנקת ומתחיה חליפות, יחד עם ההתערערות הכללית של המשטר העולמי הנוכחי, העלתה אותנו לגבהים של אופטימיות, אבל אלה מאיימים להתנפץ, ובשקט בשקט כבר מתנפצים – בעיקר אם תבוא המלחמה הגדולה מכולן. המתקפה על איראן אינה כאן, וספק אם אי פעם תהיה כאן, אבל כפי שנכתב פה פעם, איראן היא מצב קיומי, אנו מתבוססים בו.

עם כניסתנו לתוך הקיץ, החלטנו להפנות מבט לאחת התופעות המרכזיות שהותיר אחריו העשור הקודם. הרבה מהתקוות והפחדים שתוארו בפיסקה הקודמת אינן מורגשות בתל אביב, אפילו לא בירושלים, אלא בניו יורק, ברלין או לונדון. העשור המדכא הזה גרם ליותר ויותר אנשים כמונו – נקרא להם המחנה השמאלי-ליברלי – לארוז מטלטלים וללכת. המעגל, כפי שכתב פה עפרי, מצטצמם והולך. אנשים כמונו מתקשים לשמר את הוויית החיים אליה התרגלו. התיאטראות שלהם מופיעים באריאל, ההורים שלהם מצביעים ליאיר לפיד, שכר הדירה גבוה הרבה יותר מדי, באוניברסיטאות אין תקנים. ההגמוניה התרבותית והפוליטית ממנה נהנו במשך עשורים ארוכים מתכרסמת, שלא לומר נופלת ברעש גדול. תל אביב, העיר שבחלומותינו נהייתה מקצף גל ועננה, מעולם לא היתה שברירית יותר, גם כשלבשה מגדלים לרוב.

לעזוב את הארץ זה כמובן לא עניין חדש. הרי מאז עזב אברהם את ארצו ומולדתו ובית אביו, ארץ ישראל היתה חדורה במקום האחר. אברהם מעולם לא ממש נחל את הארץ, ונכדו כבר ירד לשבור שבר במצרים. אנו נוהגים לספר לעצמנו את הסיפור כמחזוריות של חורבן וגאולה, של חוץ ופנים, אבל ברוב תולדות הזמן היה גם חוץ וגם פנים, והם היו מפולשים ביניהם. סך האנשים שהגדירו עצמם ביחס לארץ ישראל היה גדול, לעתים גדול הרבה יותר, ממי שממש חיו בתוכה. גם בעשורים האחרונים, יהדות העולם מגדירה עצמה ביחס לישראל. חלק (הרוב) אוהבים, חלק שונאים, אבל ישראל היא מה שצריך להתמודד איתו. “השאלה היהודית היא שאלת ישראל", עדי אופיר כתב לאחרונה.

אבל עם תנועת העזיבה הנוכחית יש לנו, מטבע הדברים, אינטימיות מיוחדת. כמו תמיד, יש מגוון סיבות לכך שאנשים עוזבים. הם רוצים ללמוד, “לפתוח אופציות", לממש את הדרכון האירופי בצורת תשלומי רווחה בגרמניה, לעשות אמנות. אבל כמו תמיד הסיפור הקולקטיבי שהם מספרים לעצמם הוא יותר חשוב, וכמו תמיד זה סיפור של איום מרחף בחורבן. צריך לפתוח אופציות כי כאן קשה, כי יהיה יותר קשה, כי ברוך מרזל, כי הפשיזם. אמנם מדובר לעתים בגוזמאות, אבל הגוזמאות האלה הן החומרים של המיתוס שלנו. אין לנו מיתוס אחר.

בשבועות הקרובים אנו רוצים לפרסם כאן טקסטים הבוחנים את הקונסטלציה החדשה הזו, “הפזורה העברית החדשה", מזוויות שונות. למה לעזוב, למה להישאר, למה אסור לעזוב, למה אסור אלא לנטוש. האם יש סיכוי לקיום עברי בגולה, ואם כן, אז בשביל מה, ומה זה אומר על הקיום בארץ, שתמיד היתה (גם) הגעגועים לגולה. האם יכול להיות תפקיד פוליטי לגולים, האם הם גולים פוליטיים או סתם אופורטוניסטים, האם השהות בחו"ל יכולה לגבש תודעה פוליטית חדשה, זהות חדשה? ומה על העברית? האם יש סיכוי לתנועה ציונית חדשה, רוחנית משהו? מי יכול לעזוב ומי לא? למי יש דרכון ולמי לא? כיצד הכלכלה של העזיבה מכפילה או דווקא משבשת את הקונסטלציה הפוליטית המוכרת בארץ? יהודים-ערבים, מזרחים-אשכנזים, גברים-נשים, הומו-לאומיים, דו-לאומיים, טרנס-לאומיים – בקיצור כל הדברים שאנחנו אוהבים לכתוב עליהם בארץ האמורי. אבל עכשיו זה הזמן לכתוב עליהם בזיקה לסוגיה הספציפית הזו.

אנו מזמינים את קוראות וקוראי הבלוג לשגר לנו מאמרים, שירים, סיפורים (קצרים) ואפילו דימויים. אנו בארץ האמורי, שבין עורכיו מפריד כעת אוקיינוס, מוטרדים מאוד מתנועת ההגירה. בשבילנו זו הזדמנות לחשוב את הפער הזה, לנסות לבנות גשרים חדשים, או לפחות לסמן את גבולות התהום. אבל מעבר לכל המחשבות, זה הרי עניין רגשי למדי. הוא נוגע בשורש זהותנו. זה מאוד מפחיד. זה מפחיד להישאר מאחור, כמו גם לרדת ממטוס במקום אחר, בעיר זרה. אנו מקווים שתצטרפו אלינו בניסיון להבין יותר איך זה מרגיש, ואיך אפשר, אם אפשר, לעשות עם זה משהו פרודוקטיבי. מה גם שאפילו טקסט, ודאי בלוג שלם, הוא לעתים נחמה.

*

תודה לחברנו ישי מישורי על עיצוב הבאנר. הדימוי בגוף הטקסט הוא של מיכאל סגן-כהן.

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים