Posts Tagged ‘עברי לידר’

האנשים כבר לא כל כך חדשים

2 בפברואר 2012

שי זמיר

עברי לידר הוא חדשן בלתי נלאה. בניגוד לאמנים אחרים שמדשדשים במוכר, מתמיד לידר, שבקרוב ימלאו לו כבר – לא להאמין – 38 שנים, להמציא את הגלגל מחדש, ולהישאר מעודכן באופנות המוזיקליות האחרונות. האוזניים של לידר כרויות לנעשה מעבר לים, והידיים שלו מלאות תמיד עשייה שנועדה להשאיר אותו מחובר ורלוונטי.

The Young Professionals, הפרויקט החדש שהוציא לאחרונה יחד עם יונתן גולדשטיין, הוא דוגמה מובהקת לגישה האומנותית שלו: ברוח הזמן, יצרו לידר ושותפיו מוזיקת פופ אלקטרונית באריזה העדכנית ביותר שאפשר לעלות על הדעת. העיצוב מושלם, והתוכן, כמו התקופה, סינטתי; לא במובן הרע של המילה, אלא כמוזיקה נקייה, מהוקצעת לעילא ולעילא ובעלת צליל אורבני חזק. בסוף השבוע יופיע לידר עם כמה שירים מהאלבום החדש, שישולבו במופע מחווה לאלבום אחר מאוד שלו כמעט הפוך – "מלטף ומשקר",שיצא לפני 15 שנה ולמרות גילו הצעיר בהחלט אפשר להגדירו כ"נוסטלגי".

הבחירה להקדיש מופע מחווה ל"מלטף ומשקר" (1997) רחוקה מלנבוע ממניעים מסחריים גרידא: יותר מכל דבר אחר, היא מציינת את המקום בו מדשדשת היצירה של לידר, שבתורה היא משל לתרבות ההומולסבית הישראלית, שעברי לידר, ברצונו או שלא ברצונו, מבטא במוזיקה שלו את הלך הרוח שלה. רק כך אפשר להסביר מדוע לידר, חובב הגאדג'טים והחדשנות, האיש שפעם שר על "האנשים החדשים" (2002), בוחר לשוב לתחילת הקריירה שלו ולסוף שנות ה-90, במקביל לפרויקטים האופנתיים שלו.

החזרה ל"מלטף ומשקר" היא הזמנה לעצירה ולהתבוננות עצמית – של לידר במהלך היצירתי שלו עצמו, ושל המאזינים של לידר, אלו שגדלו יחד איתו, במוזיקה של חייהם שלהם. יתכן שאפשר היה להימנע מעצירה שכזו, אלמלא נקלעה הקריירה של לידר למשבר מסוים, שממנו לא ברור אם הוא כבר יצא.

אלבומו הקודם, "בקצב אחיד בתנועות של הגוף" (2008), התקבל באופן צונן וכמעט שלא הושמע בהשוואה לאלבומיו המוקדמים יותר, שזכו להצלחה אדירה וחרכו את הרדיו. משהו באלבום הזה, ובייחוד בטקסטים שבו, פשוט לא עבד. ואולי להפך – משהו במילים שלידר שר – על שעמום, על צריכה ראוותנית ובינוניות בורגנית – עבד יותר מידי, עד שהפך בלתי נעים לאוזן.

באלבומים הראשונים שלו, הרגיל לידר את מאזיניו לשירים אופטימיים – על חדוות הגילוי העצמי, על העולם שמחכה לנעורים שיבואו ויטעמו ממנו, על העיר הגדולה ומלאת ההפתעות שנגלית מבעד למכונית יפנית חדשה, ועל האהבה שמסתתרת מעבר לפינה. לידר של תחילת שנות ה-2000 סיפר סיפור ורוד: הוא הציע לישראל הקרתנית ושטופת הפיגועים עתיד טוב יותר, קוסמופוליטי יותר.

ב-2001, לפני שיצא מהארון, היו שהזהירו אותו שיהפוך לאמן נישה, "זמר של הומואים", אבל לידר נכנס ללב המיינסטרים; "זמר השנה" שכולם אוהבים. סיפור ההתקבלות של לידר לחיקה החמים של החברה הישראלית מובא בדרך כלל כסיפור על האופן שבו כישרון יכול לגבור על דעות קדומות – "מה אכפת לי שהוא הומו? העיקר שהשירים שלו יפים" – אבל יתכן מאוד שהאהבה של הקהל הישראלי ללידר לא הגיעה על אף ההומואיות שלו, אלא בזכותה.

ההומוסקסואליות של לידר לא היתה רעש לוואי בתהליך ההתקבלות שלו, אלא הדבר עצמו, כי הומוסקסואליות כפי שמיטיבים לדעת ממשלת ישראל ומשרד החוץ שלה מזוהה כתופעה שהיא שיא של מודרניות, ושם רצינו ועודנו רוצים להיות.

ההומואיות של לידר הייתה חלק בלתי נפרד מהמניפסט שלו ומההצעה שהציע לחברה הישראלית: הומואים היו האנשים החדשים המובהקים ביותר שאפשר לשיר עליהם, אבל האנשים החדשים של לידר הציתו את דמיונם גם של סתם צעירים ישראלים "רגילים" שביקשו לראות גבריות אחרת, רגישה ולא כוחנית, קשובה ולא חומרית, גלובלית ולא מקומית או לאומנית.

לידר הציע משהו לכל אחד, אולם אין ספק שהבשורה המשמעותית ביותר שלו היתה לקהילה ההומולסבית, שעברה באותן שנים מהפכה של ממש. נראטיב היציאה מהארון שלידר גילם הבטיח שחרור והגשמה עצמית: נגלה מי אנחנו, נצא מהארון, נעבור לתל אביב, נמצא אהבה ונגיע אל המנוחה והנחלה.

החמוד שעל קו המים לא ראה שטוב ושבחוץ הכול שמח פשוט משום שהוא היה תקוע עמוק בארון, אך החמוד של תחילת שנות האלפיים כבר קרע את העיר בחולצת פסים: הוא בא לאחד, יצא עם אחר, והמשיך לדהור ברחובות כדי להספיק לבלוע את הכול. אלא שהעיר נתקעה לו עמוק בגרון: להשתכר ולעשות שטויות בגיל שלושים ומשהו זה כבר לא אותו דבר, ולרדוף אחר ריגושים וקצת חום גם זה לא אותו דבר.

כך קרה שבחצי השני של העשור הקודם המנגינה התחלפה. המגמה הזו החלה כבר ב"זה לא אותו דבר" (2005) והמשיכה עם "בקצב אחיד בתנועות של הגוף". בשירים שהופיעו באלבומים אלו, התברר שהחיים לא ורודים כפי שהיו אמורים להיות, ושההבטחה הבורגנית ריקה מתוכן, ובעיקר משעממת.

אם להיות הומו לפני שני עשורים היה בגדר "וואו", הרי שבשנים האחרונות נראה שיותר ויותר אנשים למדו לבלוע גם את הצפרדע הזאת, ובלבד שההומו ייראה ויתנהג בהתאם לנורמה הכללית: כלומר, ישתקע בעבודה מסודרת ויביא ילדים. העיקר הילדים. לידר, ברגישות האופיינית לו ותמיד עם היד על הדופק, התעסק בנושאים הללו בדיוק: בשעמום הגמור שהוא נחלת המעמד הבינוני. בני גילו הסטרייטים של לידר קרוב לוודאי שכבר עסוקים היום בגידול ילדים זבי חוטם ובתשלום המשכנתא, ומה נשאר למי שביקש לפסוע בנתיב אחר, או שלא יכול לחקות את המסלול הרגיל? עיסוק בכלום, או מה שלידר מכנה באחד השירים "אנטיפסטי".

הצעירים שביקשו להיות אינדווידואלים חושבים ומרגישים הפכו לקרבן של המלכודת הצרכנית. האדם החדש הפך ל"הומוצרכן", זה שמגדיר עצמו לפי המזון האורגני שהוא רוכש בסופר הטבעוני, הקולנוע המשובח שהוא רואה או ההשקפה הפוליטית שאותה הוא בחר מסופרהדעות, ושאיתה הוא יכול לדגמן בפייסבוק אישיות עצמאית.

ההומואים החדשים, אלו שהיו אמורים להיות הסוכנים הראשיים של "הגבריות הישראלית החדשה", הפכו לקרבן מספר אחת של תרבות הצריכה הרעבה תמיד. הרווקות המאוחרת יוצרת עודפי זמן, אנרגיות וכסף, שמחפשים מקום לבוא לידי ביטוי. היא גם יוצרת צורך אינסופי בהמצאת העצמי ובשיווקו כדי להתחרות בהצלחה בשוק הפנוייםפנויים, וכך מביאה לקיום חלול ומלאכותי שמאופיין בכמיהה שכלל אין לה מושא – אולי מלבד אהבה.

העולם הפך מלאכותי, אבל לידר לא הצליח לטפל בחומרים האלו באופן מרגש, ואולי הקהל העדיף את השירים המתקתקים שהציעו סוף טוב. בכל מקרה, לידר בחר בשתי נקודות מוצא, הפוכות לגמרי זו מזו: לחגוג את המלאכותיות הזו, את הצליל המנוכר של העיר הגדולה כמו שהוא עושה במסגרת TYP למשל ומהכיוון הנגדי לחזור לשירים של פעם, הרגישים, אלו עם הגיטרות ששרו על תקוות גדולות ועל תמימות. האלטרנטיבה הראשונה מייצרת מוזיקה כיפית ונהדרת שלא מתמודדת עם שאלות שחורגות מתחום ה"פאן". השנייה מבטאת את הבריחה של לידר מהאתגר שהביא עמו העשור החדש: ליצור מוזיקה שתציע כיוון רענן לאנשים שכבר הספיקו להתיישן.

הכפילות הזאת מאפיינת מאוד את לידר: מצד אחד הוא משפריץ תחכום אופנתי ועדכניות בינלאומית, ומצד שני, סוד הקסם שלו – לפחות זה שאיתו פרץ אל הבמה בסוף שנות ה-90 – טמון דווקא בכך שהוא מגלם את הבחור הטוב והנחשק מהסוג הישן – זה עם החיוך המבויש, שנולד בקיבוץ, גדל מחוץ לעיר הגדולה, ויש בו משהו מהתום שהקהילה איבדה וכעת מבקשת להחזיר לעצמה. עברי לידר יש רק אחד, וכנראה שיישאר אחד – כי אי אפשר לשיר את הנאיביות של ראשית הדרך פעמיים.

לידר הוא הדבר הכי חו"ל שיש כאן, ובו בזמן הוא גם סמל הישראליות: הוא מוזיקת מועדונים חסרת נשמה כמו הסקס שהיא פס הקול שלו, והוא גם החלום לגור בבית הרעפים האדומים שעל גביע הקוטג'. הקהילה, אולי כמו לידר, טרם החליטה מה היא רוצה להיות: מלח הארץ או דקדנטית במופגן; כמו כולם או בדיוק ההפך. ואם ההפך – אז איך? איך בועטים בשעמום הרווח של עבודהמשכנתאילדים ובמיתוסים ההטרוסקסואלים, ובכל זאת מצליחים לחייב דברים אחרים או לחשוב שהם בעלי משמעות? איך לא שוקעים בציניות, או בצורת חיים שכולה ביטוי האישיות באמצעות בחירות צרכניות?

כדי שהקהילה תוכל להמשיך ולייצר תרבות משמעותית ומעניינת, היא מוכרחה לברר בינה לבין עצמה את השאלות האלה. קל מאוד, ללידר ולקהל המאזינים שלו, לחזור לשירים שובי הלב של לפני היציאה מהארון, אבל קשה הרבה יותר לשיר על זוגיות יוםיומית, אפורה ורוטינית, או לכתוב מוזיקה לעידן הפוסטארון והפוסטתמימות של הקהילה. יתכן שהאתגר הזה גדול על לידר, שאולי כבר שייך לפרההיסטוריה הקהילתית, אך יתכן שהוא יחליט להיענות לו. כך או כך, עד שיבוא לציון גואל, ייאלצו המאזינים להסתפק בנוסטלגיה. למזלו של לידר, הוא יודע להגיש אותה מצוין, וגם בסיבוב ההופעות הקרוב סביר להניח שהקסם של ליאונרדו ימשיך לעבוד כאילו כלום לא השתנה ב-15 השנים האחרונות ובעצם אולי באמת שום דבר לא השתנה.