Posts Tagged ‘עבודה’

על העבודה

11 ביוני 2013

Women_move_into_the_wartime_labor_force_-_NARA_-_292131

תהל פרוש

אתמול ראיתי פרק של מד מן והבנתי שוב שעבודה

זאת אשה במחוך הדוק מדי

וגבר אינפטילי וכעוס שצריך לשתות כדי לשכוח

מה יש לומר

העבודה היא המלך שלנו כבר אלפי שנים

ויש לו שוט זהב וסקס אפיל של סאדו-מאזו

ככה זה היה מאז ומתמיד אומרים לנו

עבודה היתה סבל והסבל היה עבודה ומי שנהנו היו מלכים

ונסיכים שסבלו רק מבעיות של נרקיסיזם גרנדיוזי

שום דבר בעצם לא השתנה. גם לא האמנים שתמיד היו ברובם גברים

שלא סבלו לעבוד עם כולם או שהעדיפו לשחק בבוץ ולקבל נדבות מעשירים

שאנשים אחרים סבלו עבורם כדי שיוכלו לשבת בכיסא ולקבל החלטות

בארוחת הצהריים ולזרוק את צלחת המרק הפושר מול ציור מוצלח

מהתקופה הכחולה המרמזת על בוא הקוביזם ואז לפטר את המשרתת.

*

ועכשיו כשכולנו קצת עשירים בגלל הקפיטליזם המתוק

כולנו יכולים לשבת מתחת לרפרודוקציה מקומטת

ולזרוק את כוס הקפה על המנקה השחור שלנו

כי כמו שאמר מילטון פרידמן החירות הגיעה עם הקפיטל

וכאשה אני יודעת להעריך אותה

הנה אני,  אשה במוזיאון, עובדת בשביל העשירים, מתחזקת להם את מראית העין

ומצייתת. בשעת כתיבת המילים האלה אני לא יודעת

אם ממש אסבול מהעבודה במוזיאון

ואם לא – האם הטיעון שלי יתמוטט

אבל האם זה משנה בכלל, אני שואלת את עצמי ולוגמת קפה

תמיד אפשר ליהנות ממוזת ההכרח הזאת

המפלצת שאין מדברים בה

שמסתירים עם הכסף עמוק בארון בחדרו של כל תינוק שנולד

כי בואו נודה שכל תינוק שנולד –  אם לא נולד עשיר יצטרך לפדות את עצמו בעבודה

וככל שנולד עשיר פחות ולבן פחות וזכר פחות יצטרך לפדות עצמו ביותר עבודה

וככל שביותר עבודה זאת תהיה עבודה רעה

ובואו לא נשכח שכשאנחנו מדברים על עבודה אז אנחנו מדברים על כסף.

כי רק מי שעשירים יכולים להיות אמן להיות סופר להיות מורה ולא לרעוב

להיות פסיכולוגית קלינית מדופלמת להיות ציירת

להיות עובדת בעמותה למען השלום למען נזקקים למען הפגועים למען למען

להיות עובד בקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב להיות עורך דין של צדק

דוקטורנט בארצות הברית ולשבת בספריה כשעצי הבוקיצה בחוץ מניעים עלים

לעבוד בחצי משרה ובשאר הזמן להיות אמנית מיצג שנוסעת בעולם וכותבת ספרים על ג'נדר

לקבל ירושות לשבת בדירקטוריונים בוועדות פרסים ולהחליט מי יקבל את העבודה הטובה .

*

עבודה, אני משוררת ואמנית ועיתונאית ופסיכולוגית ועורכת דין וגם מתחילה דוקטורט

שבעת אלפים ומשהו שקלים, חודש יוני 2013

עבודה, בכל פעם ששואלים אותי מה אני עושה זה מכניס אותי למשבר זהות

אבל כשהייתי קטנה רציתי להיות מורה

הייתי מושיבה את כל חבריי הילדים ועושה להם מבחנים

והם סבלו ואני נהניתי כמו מנהל משמרת סדיסט בסופרמרקט

עבודה, כבר עשור שאני חשה אובר קוואליפייד

עבודה,  אני לא סובלת שאומרים לי מה לעשות

עבודה, בכל עבודה שהתחלתי לעבוד בה תנאי השכר קפאו ואז הידרדרו

חשבתי שאני מביאה מזל רע לתחומי עיסוק שלמים

עבודה, עדיין לא הגעתי להיי טק. אבל יכול להיות שלא תהיה לי ברירה

ואז חוד החנית של הכלכלה הישראלית יקרוס.

לא אכפת לי שהוא יקרוס.

*

עבודה, אין שום סיבה בעולם שתהיי קשורה לכסף.

עבודה האם קשרו אותך לכסף בניגוד לרצונך?

מה עשית כדי להיאבק בזה, אלת חליפות עסקים שכמותך, סטף ורטהיימר שכמותך.

עבודה, בואי נפתח את הנושא של סטף. הבנאדם מיליארדר

אבל רתך במפעל שלו בצפון הארץ מקבל משכורת מינימום

 במשמרת של שתים עשרה שעות ונאסר עליו להתאגד.

עבודה, איך קרה שסטף ורטהיימר נהפך לאביר העבודה לרוח התקופה של העבודה

האם זאת נפש העבודה שלנו, עבודה? האם ככה ראית את עצמך כשחשבת על עצמך

כשחשבו אותך?

*

אני חייבת להודות

לפעמים אני רוצה להיות סטף, ולגור בצפון, ולחשוב על עצמי טובות

לפעמים אני רוצה להיות יזם הייטק ולחשוב על עצמי טובות

לפעמים אני רוצה לשבת בבנק בקומות הגבוהות ולהביט על מספרים בריחוק אלגנטי

ומדי פעם כשסטף קורא לי מעל דפי כלכליסט או דה מרקר או גלובס

להצטרף לכוח העבודה שלו או קורא לי יו"ר איגוד התעשיינים

להיכנס למסלול של הנדסאי אלקטרוניקה כי זאת העבודה שהמדינה צריכה

או הצבא של המדינה או המדינה של הצבא הכל אותו הדבר כבר

ובכן, זז לי משהו בלב, הד קדום מזמן הפרעונים נעור בי

אני מדמיינת את עצמי במפעל לאלקטרוניקה של סטף או של המדינה

(עבודה: האם סטף הוא המדינה? האם אני היא המדינה? האם המדינה צריכה להיפרד מאיתנו?)

מחתימה כרטיס, עשר שעות ביום, מוציאה את הראייה שעוד נותרה בי, אוכלת ארוחת צהריים

מסובסדת, מחליפה בדיחות שחוקות עם המבשלת חסרת השן, שונאת את חבריי לשולחן בשקט

הו כן, כמה שיכולתי להיות הנדסאי אלקטרוניקה עם אשה ושני ילדים ודירת ארבעה חדרים ומשכנתא

ובמקום זה אני אשה שאינה יודעת במה היא עובדת, עומדת על במה במוזיאון

לא רחוק מהאגף לאמנות על שם חברת עובדי הקבלן או אר אס, מתפארת בהישגיי

כאילו הייתי סטף ורטהיימר בעוד שכולם יכולים לראות שאני לא.

*

עבודה, ריבוי הכישורים של העובדים בני זמננו הוא עדות לחוסר כשרונם

להיות מנהל מצליח. ואם לא מנהל מצליח לפחות הנדסאי אלקטרוניקה.

 העובדים בני זמננו לועגים ביכולותיהם הלא נחוצות למפעלי האלקטרוניקה

וזאת הסיבה שצריך להוקיע את העובדים ולדרוש מהם

לסבול באופן שוויוני כמו כל יתר ההנדסאים ועורכי הדין ומנהלות החשבונות.

עבודה, אין לי כוונה לסבול יותר ממה שאני סובלת גם ככה

עם כישרונותיי הבלתי נחוצים.

עבודה, אמא שלי ניסתה לחנך אותי להיות עורכת דין

היום היא מייעצת לי להשתלב בתעשיית הטלוויזיה.

למה אנשים מתייחסים למגישי טלוויזיה כאילו ניצחו. ומתייחסים למי שעשו כסף כאילו ניצחו.

ומתייחסים למי שהתחתנו ולמי שהביאו ילדים כאילו ניצחו.

האם זה בגלל שהצליחו לנצח את החירות העקשנית שבתוכם?

*

אני עובדת לא פרודקטיבית, עבודה. העלון לעובד פסח עלי.

אין לי עור עבה, לשון חלקה, ידיים מהירות, שיניים חזקות, מזג גמיש.

במקום זה אני אוהבת לנוח בשמש, לבהות בשמיים, לשתות יין

לפגוש אנשים, לרכל ולכתוב שירה.

אומרים לי לעשות את זה בזמן הפנוי שלי מעבודה.

אומרים לי שכשאת לא נמצאת באזור אפשר ללבוש מה שבא, לומר מה שבא, ללכת

לאן שבא, לחשוב על מה שבא. אף אחד לא אומר את זה בגלוי:

כל החירות של הליברליזם המערבי מזויפת. ליברליזם של שעות פנאי מעבודה.

פעם, ככה אומרים, היו אנשים שנהנו מהליברליזם מארבע אחר הצהריים ועד שמונה בבוקר הבא.

אבל כרגע אנחנו עובדים בשביל הכסף כל היום – ולמרות זאת

קמים בבוקר ומאמינים שאנחנו חיים בדמוקרטיה מערבית ויש לנו קול ושרומא העתיקה עתיקה

ושהפיאודליזם מת והקפיטליזם ניצח ושהחירות נתונה

ובכל פעם שאנחנו צועדות לחללי העבודה עטופות בחופש של השינה

נשברות לנו עצמות חיוניות בדמיון של החופש הער.

*

עבודה אני נוחרת את שמך ולועסת אותך

יצור מחורר בחליפת עסקים

עם עשר שכבות של בגדים תחתונים

עם מגן ורומח עם סוס וטנק

אלה גלוחת ראש מכונת זמן כועסת שכמותך

אני חושבת שאין לנו יחסים טובים

היית באדם הראשון ששיעבד אדם אחר וכבל אותו , את צמודה לכפות הזהב.

ובגלל ש"כל רכוש הוא פשע" כמו ששר וודי גת'רי בצורה שבה שרים הנביאים – את פושעת בעצמך.

כמה זה מסוכן לקרוא לך פושעת? עד כדי כך שאת המשפט "כל רכוש הוא פשע"

השמיט פיט סיגר בטקס ההשבעה של אובמה.

עבודה, מי מתפלל אלייך בלילות הקודרים ותחת שמי הזהב?

מי שותה ואוכל אותך, מי יכול לפצפצץ אותך, לפרק אותך.

אמנות לא שווה כלום אם היא מקשטת את קירות העשירים שמחזיקים בה בת ערובה

אמרה אדריאן ריץ'. אבל מה יעשה אדם עני אם לא למכור את עצמו כמה שיותר.

*

עבודה, אני לא קומוניסטית

אני לא סוציאליסטית

גם לא קפיטליסטית

לעזאזל!

אני בעד עבודה שלא צריך לעבוד בה

בעד עבודה שמביאה הרבה כסף במעט זמן

אני בעד עבודה שכולם חוץ מבעליה מכבד אותה

אני בעד עבודה שלא מקדמת לשום מקום

אני בעד עבודה. זאת התחלה של בדיחה אבל אני ממשיכה אותה

לטובת קיומה של האנושות.

השיר נכתב לקראת האירוע "שעות נוספות – שימוע ציבורי" במוזיאון תל אביב לאמנות ובוצע לפני הקהל בתאריך 11 ביוני 2013

עבודה

13 ביוני 2010

תהל  פרוש

על המנהל הוא חושב הרבה. יש לו עניין איתו. המנהל אומר לו מה לעשות ועליו מוטל להדוף אותו. אין לומר לו מה לעשות אך המנהל אינו יודע זאת. יש לו שפה רכה וקול צרוד מסיגריות. לעתים הוא מדמיין את המנהל מוצץ לו את הזין, לעתים הוא חולם עליו הולך במכנסיים צמודים ברחוב. המנהל אומר  לעתים: אתה מבין אותי? אתה מבין מה שאני אומר לך? הוא לא יודע מה לומר במקרה הזה. מה יאמר?  המנהל מטיל עליו לעשות מעשים קלים. הוא צריך להתעניין באנשים ולשאול אותם שאלות, מה הם רוצים לקבל בחג. האם הרצונות שלהם מעניינים? לטענת המנהל זה מרתק. כששאל אותם הם לא התפלאו. איש אחד אמר שהוא רוצה שמן זית, אחר אמר שהוא רוצה פוחלץ. הוא כתב את כל זאת בהשתוממות ובהתרוממות רוח משונה. על פוחלץ לא היה חושב אף פעם לבדו. האיש אמר לו שהפוחלץ הוא סמל לחיים, לא למוות. במקום עיניים יש לפוחלץ חרוזים מפלסטיק רצה לומר, אבל זמנו כל כך יקר.

אין לו אוויר בחדר עם המנהל או אפילו באותו חלל איתו. ישבנו הקטן של המנהל מעסיק אותו וכך גם בגדיו ההדורים. מה צריך היה המנהל לעשות כדי להגיע לכך שהוא אומר ועושים? גם למנהל אומרים והוא עושה. מי הוא האיש שאין אומרים לו מה לעשות? הוא תוהה. האם קיים האדם שרק אומר, שאינו כפוף יום יום לפקודה? מדי פעם אומרים להם מה אמרו אנשים על המוצר שהם מייצרים. האנשים הללו הם צלליות. הם אומרים, כך אמר המנהל, שהמוצר השתפר מאז שהוחלט לדחוף תמונות גדולות יותר, דמויות ידועות ונשים יפות. מהי שביעות הרצון שלהם, הוא תוהה. אף אחד אינו יודע. יש מדדים ומספרים ומאמינים להם. האם האיש שאינו צריך לקבל פקודה מקבל פקודה מהצלליות? הוא חושד שיש מי שמושך בחוטים, שפיצח דבר מה, והוא שפל עד כדי כך שהוא מנצל הטיות סטטיסטיות של תשובות ההמונים ודעתו מגובה בצבא סטטיסטי.

עליו מוטל להוציא לפועל רעיונות במהירות רבה כי הוא עובד על פס ייצור מנטלי. בניגוד לרצוי יש בתחושת הקיום שלו שכבה קשה של עונג פנימי הניזון מעצב. הוא אוהב שתיקות. הוא אוהב רמזים. הוא אוהב דברים שניתן לפרש. כל אלה לא יעילים בכלל במציאות. אבל מה לעשות עם מציאות בוטה? איך לא לגלות זעזוע בולט, נראה, צף על פני השטח? מבני אדם ומהאלימות האדיוטית שלהם? כל זה מדכא אותו ללא נשוא, אבל דיכאון מורגל, מאוורר. לפעמים נראה לו שהוא  כלוא בכלא משלו. והרי הוא אחר. אילו היה חופשי היה אחר. אבל החופש הוא מסתורין גדול עבורו. מה זה להיות אדם חופשי? מתי חש אדם בחופש הזה? הוא פחדן מאוד. לעתים הוא חושב שמערכת העצבים שלו אינה עומדת בעומס, מוצפת באדרנלין מהדבר הפעוט ביותר.

מאוריציו קטלאן, תשע מאות, 1997

 

היומיום דורש ממנו הדחקה קבועה, אבל ככל שהזמן חולף ההדחקה היא פס ייצור שלם נוסף, חורקני, רעשני, מאיים לשבור את תדמיתו. עורם של העובדים צריך להיות עבה, לשונם מושחזת, מוחם חד, ידיהם מהירות, גופם גמיש, עיניהם בורקות. אין אלה הדרישות המפורטות בעלון השימושי, אבל את הדרישות האלה מכירים כולם. אין הדעת סובלת חולמנות. יש לייצר כדי להרוויח כסף כדי לחיות בדיוק כפי שהוא חי. הייצור יכול להיות אמנותי, ובלבד שיהיה לו פוטנציאל כלכלי ונגישות פורנוגרפית לכלל האוכלוסייה. את כולם הוא רוצה לשאול: ואתה, אתה מה עשית? 

במקום העבודה הוא פוגש לעתים את דהאן, הנוהג ללכת בחולצות מכופתרות תחובות במכנסיים. הוא הומוסקסואל. למעשה, ריבוי ההומוסקסואלים סביבו גורם לו לפקפק במשיכתו הבלעדית לנשים. דהאן כותב על מוזיקה מתקדמת. הוא עוד מעט בן ארבעים ומקבל פקודות בהכנעה. הוא סובל בצחוק ואינו זז ממקומו. הוא אינסטרומנט שמקבל עליו חוקיות ומסכין איתה מתוך תבוסה מודעת. המודעות שלו עולה באופן מריר ומענג. הוא יכול למצוא עונג ברכילות בפרטים הקטנים על אנשים, על המבע הפנימי שלו עליהם. זה מספק אותו, כמו שחפרפרת מוצאת סיפוק בחפירה באדמה.

גם הוא יכול למצוא בכך סיפוק, מן השיחות הללו ליד השולחן בצהריים, המלמולים המהוסים שחוזרים שוב ושוב וסובבים סביב עמדתם החלושה מול המערכת המכריעה. היחיד אינו יכול לומר דבר כמעט, אף שתרבותם כל הזמן דורשת מהם לומר משהו. חופש הביטוי הוא ערך כל כך נישא ומרומם. מול הערך הזה הם אילמים מהשתאות. מצבם טוב משל אחרים והם יודעים זאת ויש בכך כדי לשתק אותם אף יותר. העניין שמטריד אותו הוא שמפעם לפעם כל זה מוצא חן בעיניו. שהוא אומר לעצמו כמה נפלא, טוב לי בעצם.