זה לא סרט להטב"י: "החיים של אדל" ועידן הפוסט זהויות

מאיר בר מימון

גרעפס במסעדה

׳את מכירה את סארטר?׳ שאלה אֶמה את אדל. אדל לא הכירה את ההגות של אלא רק את שמו. היא אדל נערת תיכון, אז יש לה את כל הסיבות לא להכיר את ההגות שלו.

אֶמה לעומתה הכירה אותו היטב ואף קראה כתבים רבים שלו בהיותה בבית הספר. "לפי סארטר", המשיכה אֶמה, "הקיום קודם למהות, כלומר הפעולות שאת עושה הן אלו שמגדירות את המהות שלך, ולכן יש לך אחריות מאוד גדולה על כל פעולה שאת עושה. את צריכה לקרוא את 'אכזיסטנציאליזם הוא הומניזם', זה מאוד קל לקריאה. סארטר עשה מהפכה גדולה, הוא שחרר דור שלם ועזר לי למצוא תיקוף לחיים שלי״, היא סיימה.

אהה, כמו בוב מארלי, ענתה לה אדל, הוא שר שירי זכויות אדם וגם הוא עשה מהפכה.

אֶמה לא הבינה וצחקה צחוק בורגני.

׳החיים של אדל׳ בשמו הצרפתי, או ׳כחול הוא הצבע החם ביותר׳ בשמו האמריקאי והישראלי, הוא סרט בעל משמעויות רבות, והמונולוגים הרבים והטבעיים שבו מאפשרים לחיים לצאת מבעד לחרכים. אני בחרתי להתעסק במונולוג הקטן הזה כמוקד של הסרט, כלומר בשאלה: מה בהתנהגות של האדם מגדיר את המהות שלו? אתחיל בגילוי נאות: סארטר מביא לי בחילה, כל הקיום שלו מביא לי בחילה, האמת היא כשאני חושב על סארטר מיד עולה לי הבדיחה שסארטר בעצמו סיפר, על בחורה שתקעה גרעפס באמצע המסעדה ואמרה ״אוי, אני לא יודעת מה קרה לי, כנראה אני אכזיסטנציאליסטית״. והנה מגיע הסרט הזה ומעמיד במבחן את כל הגדרות הקיום הנאו-ליברליות המשעממות ומאתגר את הקיום האנושי הדל של העידן הנוכחי, שמנוקז אל תוך תבניות מהונדסות היטב, שבו אפילו למורד יש זהות ברורה ומובחנת, ורדיקליות אמורה להיות לפי סט ערכים מסוים.

"מה את עושה בחיים?" שאלה אדל את אֶמה. "מה את חושבת שאני עושה?" שאלה אותה אֶמה, ״את ספרית״, אמרה לה אדל. והנה על פי סארטר זו יכולה להיות תשובה נהדרת, הרי סימן הזהות של אֶמה, השיער הכחול שלה, יכול להצביע על מהותה – ספרית.

הדיאלוג הקטן הזה הוא דיאלוג מקדים לחיים של אדל, שאף אדם לא יכול להגדיר אותם. ״אדל זה בערבית״ אמרה לה אֶמה. ואכן אדל אישרה שמשמעות המילה היא צדק בערבית, אך האם אדל ערבייה? ההורים שלה נראים ׳לא ערבים׳, אין דבר שמאפיין ערביות בבית שלה והיא לא מדברת ערבית ולו פעם אחת בסרט, גם לא ההורים שלה, האם היא ערבייה? אני לא יודע, הסרט גם לא מספר לנו, אם אדל לא ׳עושה׳ שום דבר ערבי, כלומר הפעולות שלה בחיים הן לא פעולות ׳של ערבים׳ האם אפשר להגדיר אותה כערבייה?

אדל יוצאת עם גבר בתחילת הסרט, היא גם מקיימת איתו יחסים, אחרי הסקס הוא שואל אותה אם זה לא היה טוב. ״זה היה יותר מדי טוב״ היא עונה, ובטון דיבורה נשמע חשש קל. היא עוזבת אותו לאחר מכן, מסבירה לו שחסר לה משהו, וזה לא הוא, זו היא.

בבית הספר החברות שלה שואלות אותה אם היא לסבית, ״לא אכפת לי שאת לסבית, מפריע לי שאת מסתירה ממני״ אומרת לה החברה שלה, ולמעט בחורה אחת בלבד שמגיבה בגועל, לא נראה שבני הנוער מתרגשים מכך שהיא לסבית. אדל מתקוממת וצועקת שוב ושוב שהיא לא לסבית. האם אפשר להאמין לה ולקבל את הזהות שהיא בוחרת לעצמה? האם עלינו להניח שהיא אולי דו מינית?

החיים של אדל הוא לא סרט הומו-לסבי, וגם לא קווירי, הוא גם לא סרט על אהבה, הוא סרט על קיום. במובן הזה הסרט לא מוגדר כסרט קווירי בצרפת; בארה״ב לעומת זאת הוא מיד קוטלג כסיפור אהבה לסבי, וכך מהסרט החשוב ביותר בצרפת בשנת 2013 ומבחינתי החשוב ביותר של העשור, הוא הפך להיות סרט קצה "של הומואים", משרת נאמנה את פוליטיקת הזהויות. יחד עם זאת, גם בצרפת לא התעלמו מהעובדה שהסרט הוא הסרט הראשון על הומולסבים שיצא לאחר אישור חוק הנישואים החד מיניים.

והנה שוב נשאלת השאלה, מה בקיום של אדל, בהתנהגות שלה ובפעולות שלה מייצר מהות ואיזו מהות היא מייצרת? האמת היא שאדל לא מייצרת שום מהות, אדל בעיקר מונעת מאהבה. היא אוהבת ספרות שלא בהכרח מתמקדת בעלילה אלא בתיאורי הרגש, והיא החליטה להיות מורה בגנון כי יש לה הרבה אהבה לתת, מאשר לנסות להיות סופרת שמדברת על רגש. אם כך, אדל הייתה יכולה לאהוב גם גבר, היא הוכיחה שהיא אפילו נהנתה מזה, אבל היא בחרה לאהוב אישה. היא בחרה לאהוב אישה כנראה (דגש על כנראה) כיוון שעם אישה היא יכלה לבטא את עצמת הרגש שלה. יכול להיות שאם היא הייתה מוצאת גבר שמבין ברגש ברמות שלה היא הייתה מתאהבת בו? כלומר, האם אדל בחרה להיות לסבית? או אולי כדאי לעדן את השאלה, האם אדל בעצם לא מתעניינת בזהות פוליטית מינית ובעצם מונעת רק מאהבה?

הכול פוליטי (?)

׳הוא בחר להיות הומו׳, משפט קטן שיוצא בעיקר משפתותיהם של שמרנים ומעורר חלחלה בקרב הומואים רבים, שזועקים כנגד הומופוביה ומתקפים את קיומם דרך משפט של ליידי גאגא: ״אני נולדתי ככה״. בכך הם מתקפים זהות פוליטית, ומערבים מעשה אלוהים.

"האדם שאנו מכירים היום נולד באמצע המאה ה-19" אמר פוקו והרגיז כמעט כל פילוסוף אפשרי, אך מבחינתי הוא למעשה צדק. ברגע שהומו מגדיר את עצמו על פי מעמדו החוקי ולא על פי רמת הרגש שלו לאדם שהוא אוהב, הוא הופך להיות יציר פוליטי וכך גם האהבה שלו, ואפילו הסקס שלו. כל דבר שההומו יעשה מהרגע שהוא ביקש מהחוק שיגדיר אותו, יהפוך להיות אלמנט פוליטי במערכת נאו-ליברלית.

רבים יוצאים כנגד התיקוף ׳הכול פוליטי׳, הסיבות הן רבות: אם הכול הוא פוליטי, אזי דבר אינו פוליטי. אם הכול פוליטי, אז מה נשאר לסובייקט? אם הכול הוא פוליטי משמעו שאין חירות וכל דבר שאנחנו עושים חסר ערך. אם הכול פוליטי אזי אין אדם וכתוצאה מכך, אין טעם בכלל לחיות. אך זו/הי ההגדרה הצרה של התיקוף הזה. במובן הרחב, לומר שהכול הוא פוליטי הוא בעצם לומר שההתנהגות של בני האדם, הקיום שלהם, נועד לשרת מערכת כזו או אחרת, וכל התנהלות שלנו איננה שעבוד מוכפף אלא נטילת חלק במערך שלרוב לא משרת את האינטרסים של הפרטים בו. מערך שבו פרקטיקות רבות שנתפסות כאקט של שחרור אינן אלא שעבוד עמוק יותר וכינון של הסובייקט ללא חירות. היציאה מהארון היא פרקטיקה שכזו. ללא הווידוי של ההומו בפני החברה הוא לא יוכל להיות הומו, הוא חייב לעמוד מול הוריו, חבריו, מקום עבודתו, ואף המדינה עצמה ולהצהיר על משיכתו המינית. וכך רגש, תשוקה ומיניות מתורגמים לזכויות אדם וחוקים, וההומו הופך להיות ׳זן תרבותי׳, כפי שאמר פוקו.

והנה אדל, שאהבתה לאֶמה מודגשת באופן מעורר הערצה, ושמביאה את אֶמה לבית הוריה ועושה סקס בחדר השינה שלה בבית הוריה, מעולם לא טרחה לרגע אחד לצאת מהארון בפני אף אחד. אדל פשוט אוהבת את אֶמה, ואת ההגדרות הפוליטיות הצרות היא משאירה לבירוקרטים.

יחד עם זאת אדל כן עושה פעולה פוליטית אחת, היא משתתפת בהפגנת שמאל של ועדי עובדים. האם הפעולה הזו עושה את אדל שמאלנית? קומוניסטית? פועלת? סצנת ההפגנה, שנראית לא רלוונטית כלל לסרט, והייתה יכולה בקלות להיות מחוץ לשלוש שעות המרשימות האלה, מאפשרת הצצה לעולם אחר, אוטופי, עולם שבו הזהויות כולן, הזהויות באופן הפוליטי שלהן, מתנקזות לשתיים: אלה שיש להם אמצעים ואלה שאין להם אמצעים. וברגע שכל הזהויות כולן מתנקזות לשתיים, כל זהות אחרת הופכת באופן מובהק לא-פוליטית וככזו לאישית ומאוד נזילה, תלוית רגש ולא מוסדות פוליטיים כאלה או אחרים.

כלומר, הקיום היחיד שמעניין את אדל הוא זכויות חברתיות והזכות לחיות בכבוד. אם כך, אחזור ואומר, החיים של אדל הוא סרט על קיום שמהדהד את דברי סארטר ולדעתי לא פוסל אותם אלא מחדד את ההגדרה שלהם. אם הקיום מגדיר את המהות, אזי חובה עלינו לבטל את הקיום הפוליטי שלנו ולייצר קיום שבו רגש לא ייהפך לחוק. לא בכדי החליט הבמאי להראות סצנת סקס של שבע דקות שלמות: מהפכה חברתית אמיתית חייבת להתחיל בסקס נטול זהויות פוליטיות.

להתחיל מהפכה במיטה

אדל ואֶמה נפגשו שוב לאחר כמה שנים, אֶמה פגשה חברה חדשה והן מגדלות ילד ביחד (לא ילד של אֶמה), ״אנחנו משפחה עכשיו״ אמרה אֶמה לאדל, ואדל בתורה שאלה שאלה אחרת לגמרי: ״איך הסקס?״. אֶמה התביישה לומר שהסקס משעמם וחסר ערך, היא התביישה לומר שהפעולות המיניות שלה עם הבחורה הזו מגדירות את המהות שלה – בורגנית ולסבית – מהות פוליטית נאו-ליברלית, עם מהות כזו, גם הסקס הוא פוליטי. מסתבר שגם לתקוע גרעפס היא בסופו של דבר פעולה פוליטית.

הכול הוא פוליטי אך לא חייב להיות כזה, אם נוכל לצאת מהביצה הסרוחה של פוליטיקה של זהויות ולכונן בשלב הראשוני אך ורק שתי זהויות שהן כלכליות: אלו שיש להם מול אלה שאין להם.

חיי האישיים מספקים לי זהויות רבות, רבות מדי: הומו, מהגר, יהודי, מזרחי, ישראלי, משתאכנז, אינטלקטואל מזרחי, יהודי ערבי, והרשימה המקוללת הזו עוד ארוכה. אך אני מסרב להיות מכונן על פי ההגדרות האלה ונלחם בהן בכל כוחותיי הדלים, לרוב ללא הצלחה. אני רוצה להאמין שתהליך מחיקת הזהויות, או לפחות טשטושן, יכול להוביל אותנו לחירות מסוימת, חירות שבה נוכל להרגיש באופן חסר אמצעי, אולי אפילו אעז לומר ׳טבעי׳. באופן שבו אדם יוכל לקיים יחסי מין עם כל מגדר שהוא יבחר לעצמו ולא יצטרך להתכונן על ידי מערך חוקים כזה או אחר. חירות שבה צבע עור יהיה שווה ערך לצבע העיניים, כפי שאמר בוב מארלי.

נורמלי

צרפת עברה כברת דרך מהיחס שלה להומואים רק לפני שלושים שנה ועד אישור הנישואים והאימוץ לזוגות חד-מיניים, אך צרפת לא רק מחוקקת חוקים. צרפת מטמיעה את החוקים במערכת החברתית שלה, היא מנרמלת אותם וכעת כל ילדי צרפת לומדים בבתי הספר שהמשפחה הנורמטיבית הורחבה גם לזוגות חד-מיניים, ושזה נורמלי לחלוטין וכך זה צריך להיות.

תהיתי מדוע גבר צרפתי, ערבי, מוסלמי, טוניסאי, בוחר לעשות סרט על אהבה של לסביות – זה הרי לא מסתדר במערך הפוליטי הקיים, והבמאי עבד אללטיף קשיש אכן הואשם בהחפצה גברית ובשוביניזם ולסבופוביה, אך בעיקר על ידי אמריקאים וישראלים נאו ליברלים. אך אולי הסרט לא רוצה לומר לנו דבר על לסביות אלא על ביטול הזהויות החוקיות האלה? אולי כדי להראות דבר כזה יש צורך להשתמש באדל, שדרך המחשבה שלה רואה את העולם בצורה אחרת לגמרי, דרך הרגש שמנוגד כל כך ללוגוס הגברי, אך יחד עם זאת, ואולי בגלל זה, מבינה צדק מהו. אולי דרך החיים של אדל צריך ללמוד על החיים שלנו ועל הקיבעון הפוליטי שמכונן אותנו? אולי דרך החיים של אדל יהיה אפשר לחיות חיים אחרים, חיים שבהם נוכל לכונן את האני ללא זהויות כאלה או אחרות אלא כאני נזיל מאוד ללא גבולות?

״אחרי הכול״ אמרה אדל שניסתה להסביר את האנלוגיה שלה בין סארטר לבין בוב מארלי, ״מה ההבדל בין נביא, פילוסוף או זמר?״