Posts Tagged ‘סרקוזי’

חם בצרפת: יותר לאט, יותר ואגנריאני, יותר מת

16 בנובמבר 2010

אוקייי.

באחד הלילות בשבוע שעבר התעוררתי בשעת בוקר אפלה ומוקדמת ושאלתי את עצמי: מה בעצם קורה? מה המצב הנוכחי של ההוויה, מה צופן לנו העתיד, ולאן צריך לשאוף? זה ממש לא נתן לי מנוחה. כשהייתי בישראל לא מזמן, שמעתי פילוסופית ופעילת שמאל שהגדירה את המצב העכשווי בארבע מלים: "ייאוש, ולא רק בישראל". נדמה לי שזאת תחושה שרבים מאיתנו חולקים, אבל השאלה היא תמיד מי מיואש, את מי הייאוש הזה משרת, ומי דווקא בכלל לא מיואש.

למרבה הצער, גרמניה היא כיום לא המקום הנכון למצוא בו תשובות לשאלות האלה. כבר כמה עשורים שהגרמנים די רדומים מבחינה מחשבתית, בכל מה שמשתרע מעבר לייצור מכשירים של רופאי שיניים. אבל לא רחוק מגרמניה ישנה ארץ ושמה צרפת. עד לא מזמן, היה מקובל שהרעיונות החדשים באים מצרפת. כיום, ספק אם אפשר להגיד את זה. הפילוסופים הצרפתים מתו, אלה שנשארו מבלים את זמנם באוניברסיטאות האמריקאיות, אבל גם זה לא בהכרח עוזר להם להיות מעניינים. אבל אולי בכל זאת שווה לתת הזדמנות, ולראות מה בעצם אומרים עכשיו בצרפת?

אז נסעתי לצרפת. ממש ליד הגבול, כמו באיזה ספר של לואיס קרול, עמדה חנות ספרים ממש טובה, שהציגה את כל החידושים במחשבה הפילוסופית והסוציולוגית. מבחינה כמותית, לפני כל דבר אחר, ההוגים הצרפתים עדיין פוריים מאוד. כל הספרים שיוזכרו להלן יצאו בחודשים האחרונים ממש, וזה לא מעט. מסורת המסה הפילוסופית עדיין חיה, גם אם לא ממש בועטת. ברור שחלק מהיצירות שיוזכרו להלן הן חיקויים די דהויים, ואפילו קריקטורות, של המחשבה הצרפתית מלפני כמה עשורים. אבל האם לא אמרו את זה בזמנו גם על בודריאר או על ליוטאר?

בכל מקרה, להלן הסקירה לטובת קוראי הבלוג – ספרים מרכזיים ומרכזיים פחות מהחודשים האחרונים שנראו לי מסקרנים. השתדלתי להימנע ככל האפשר משיפוטיות. את המסקנות נדמה לי שתוכלו להסיק בעצמכם. המטרה היא בעיקר להציג את השאלות המרכזיות ואת הכיוונים התרבותיים והמחשבתיים.

אלן באדיו הוציא לאחרונה שני ספרים. הראשון הוא "בשבחי האהבה" (Eloge de l'amour), שהוא ריאיון עם ניקולא טרואונג. באדיו מטיף כאן לאידיאל אוטופי-רומנטי של אהבה, שהוא מגדיר כאהבה "מסוכנת". הוא יוצא נגד האהבה המופרטת שנולדה מערכי 68', מדבר בשבחי  הנאמנות ומתנגד  לתרבות הדייטים המהונדסים באתרי ההיכרויות – אהבה לא מסוכנת, שהוא משווה לרעיון המלחמה עם zero death של האמריקאים. כדי שלא תחשבו שהוא נהיה ריאקציונר, הוא מצדיק שוב את מאו ואת מהפכת התרבות בריאיון שנתן לכבוד יציאת הספר.

הספר השני, Cinq leçons sur le 'cas' Wagner שיצא בחודש שעבר גם באנגלית, הוא אפולוגיה על וגנר, וחיפוש אחר הרלוונטיות של יצירתו לתקופתנו תוך קריאת תיגר על הליברליזם. לטענתו, גם אם ההאשמות נגד וגנר הן מוצדקות, הגיע הזמן "לפתוח דף חדש"  – ואגנר נחוץ בשביל "האמנות הגדולה", (או ליתר דיוק: אמנות עם "גדולה", grandeur ) שאנו עומדים בפתחה.

הפוליטולוג והדמוגרף עמנואל טוד, שחזה כבר ב-76' את נפילת ברה"מ ולא מזמן את נפילת האימפריה האמריקאית, פירסם לא מזמן תחזית חדשה ושמה Après la démocratie. טוד טוען שדווקא ההיחלשות של הקתוליות הביאה לכדי משבר את האידיאולוגיות החילוניות שכוננו עצמן כניגוד של הדת. מה שנשאר לאירופי החילוני כדי להגדיר את עצמו הוא שנאה לאיסלאם ולערבים – שלמעשה לא מהווים שום איום משמעותי על עתיד המערב. בדרך זו, צרפת הופכת למשטר גזעני הנשלט על ידי "עם אדונים" לבן, שנהנה מהדמוקרטיה אך שולט באופן לא דמוקרטי בשאר האוכלוסייה. הוא משווה את המצב המתהווה לאתונה הקלאסית ולישראל העכשווית. בד בבד, המדיניות הימנית "מתונה" של סרקוזי רק מחזקת את החזית הלאומית של לה פן.

מסתו הדלזיאנית של ז'אן-קלה מרטן Plurivers -Essai sur la fin du monde, (פלוריוורס: מסה על סוף העולם) משלבת את לייבניץ עם מדע בדיוני כדי לטעון שהגענו לסוף ה-עולם, אבל לתחילתם של אינספור עולמות. רבוי העולמות מתבטא בכל תחומי החיים שלנו. תוך הסתמכות על הקוסמולוגיה העכשווית, אנו גולשים מעולם לעולם בתוך מארג שנעשה נזיל יותר ויותר. זה דרך אגב אולי החיבור האופטימי היחיד מבין כל אלה שנסקרו כאן

בפינות שונות של היבשת התפרסמו כמה ספרים המציבים במרכזם את ההתנגדות ל"האצת הזמן" של התרבות העכשווית. פול ויריליו פירסם את Le Grand Accélérateur (המאיץ הגדול), שבו הוא מכריז, לא פחות, על קץ הזמן. ההאצה של החיים ניתקה את החברה מההיסטוריה. בעידן ה"פוסט היסטוריה" שבו חי הנוער, ההיסטוריה מתה והוחלפה על ידי הדיקטטורה של הרגע: האדם נתקע בתוך לופ תמידי ללא זיכרון. הוא רואה כמה סימנים לכך, כמו טוויטר, מאיץ החלקיקים בז'נווה ומה שקרה בוול סטריט ב-6.5.2010. המצב חמור, טוען ויריליו, וצריך להתנגד לזמן האינפורמטי-גנטי-פיסיקלי שהשתלט על היומיום שלנו.

בד בבד יצא בצרפתית ספרו של הגרמני לותאר באייר, "אין זמן" (Keine Zeit), שנכתב זמן לא רב לפני התאבדותו של המחבר. הספר עוסק בהיסטוריה של חוויית הזמן ובהיעדר זמן כתכונה של האדם בן זמננו; כך גם הספר Beschleunigung ("האצה") של הסוציולוג הגרמני הארטמוט רוזה מיינה עוסק "בטוטליטריות של ההאצה": לטענתו, אנשים מערביים, בתקופתנו אמנם חופשיים יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אבל בהתאם לכך גם כבולים יותר מאשר בכל תקופה אחרת לשמירה על החופש הזה, ולחרדה מפני האפשרות שהוא יאבד. לכן אנשים עובדים יותר ויותר, וסובלים ממחלות ומספחות שונות בגלל זה.

ספרה של סופי איין "העזו לחשוב שמאלה" (Oser penser a Gauch) מתאמץ לנסח אידיאולוגיה ברורה ורלוונטית לשמאל העכשווי. לטענת המחברת, הימין השתלט בעשורים האחרונים על שלושה אידיאלים שמקורם בשמאל: ליברליזם, רפורמיזם וקוסמופוליטניזם. מושגים אמסיפטוריים אלה הפכו להצדקות המכסבות את הניצול והדה-פוליטיזציה של החברה. הקוסמופולטיות מוטטה את הריבונות של החברה על גורלה; הרפורמה מוססה את המוסדות של מדינת הרווחה; והליברליזם הפך לדגל של דה-פוליטיזציה וביטול מלחמת המעמדות. לא פלא ששמאלנים רבים הפכו לאנטי ליברלים, פטריוטים ומהפכנים. איין טוענת שהשמאל צריך לנכס לעצמו מחדש את הערכים האלה, וליצוק בהם משמעות חדשה ואופטימית

ספרו של הכלכלן ברנאר מריס "מרקס, מרקס, למה עזבתני?" (Marx, ô Marx, pourquoi m'as-tu abandonné ?) בוחן את מצבנו תוך חזרה לא אורתודוכסית למרקס. ההרס שגרם הקפיטליזם לעולם לא הביא למהפכה, אלא לעוד הרס. המרקסיסטים טעו בכך שחשבו שמהלך ההיסטוריה הוא ליניארי, ולכן התנגדו למדינת הרווחה שאחרי מלחמת העולם השנייה כי רצו להאיץ את סוף העולם, והם האמינו יותר מדי באינסטינקטים המהפכניים של מעמד הפועלים. לבסוף טוען מריס שאין טעם להתווכח עם הכלכלנים הניאו-ליברלים בנוגע להצבר ההון, כי בעניין הזה עם צודקים. מה שהם לא מבינים בו זה החיים, והתשובה לשאלה: מה אנחנו רוצים מהעולם?

ספרו של הבלשן האיטלקי רפאלה סימונה, Le monstre doux. L'Occident vire-t-il à droite בוחן את השאלה: האם הימין ניצח סופית, והוא מגלם את עתידו של המין האנושי? תחת הרושם של מסיבות התה בארה"ב ושל הישגי הימין הקיצוני בהולנד ונורווגיה, סימונה טוען שתחזיתו של אלכסיס דה טוקוויל התגשמה, ואנחנו חיים תחת שלטונה של "המפלצת הרכה" – השלטון האוטוריטארי של ההמון השבע, שקבר את התקווה לחירות לטובת תענוגות קטנים ואגואיסטיים. כמו ז'יז'ק ואחרים, הוא מציע את החזרה אל הקדושה כאחד הפתרונות שעשוי להציל את האנושות מדביליזציה מוחלטת תחת הימין

רג'יס דברה, האיש שלחם עם צ'ה גווארה אבל התמתן בינתיים (ויש אומרים שאפילו בחש מטעם ממשלת צרפת בהדחה של נשיא האיטי) קורא בספר "בשבחי הגבול" (Eloge de la frontière) לזנוח את האידיאל של "ללא גבולות". "רעיון אווילי מכשף את המערב: שהאנושות במצב רע, ומצבה ישתפר אם לא יהיו גבולות", הוא כותב בפתח הספר. דברה טוען שדווקא בעידן הגלובליזציה, התשוקה לגבולות גדולה יותר מאי פעם בעבר, ואין טעם להתנגד לה. הסרת הגבולות בסך הכול חושפת את כולנו לכנופיות הבינלאומיות של התאגידים. לבני אדם יש תרבויות שונות, שפות שונות ואמונות שונות, ועדיף שהמצב יישאר ככה.
(אגב, נדמה לי שהרדר אמר את זה לפני 250 שנה. רק שבצרפת כנראה לא קראו אותו).

ספרו של הסוציו-אנליסט דידייה רובן Violence de l’insécurité יוצא נגד העיסוק האובססיווי ב"חוסר הביטחון" בחברה המערבית ("הרחובות מסוכנים" וכו'). הוא מזכיר שמספר בני הנוער שמתאבדים גדול פי שלושה מהנרצחים, ושהתאבדויות גובות יותר קורבנות גם מתאונות דרכים (לפחות בצרפת). ובכל זאת, המדיה והדיון הציבורי עוסק הרבה פחות בהתאבדויות מאשר ברציחות. לפיכך הוא קורא להגדרה חדשה של חוסר-הביטחון והביטחון, שתכיל את הביטחון הפנימי ואת ההשתייכות.

הפסיכואנליטיקאי ז'אן פייר לברן בוחן בספר La condition humaine n'est pas sans conditions את תנאי הכינון של הסובייקט בחברה העכשווית, ואת השאלה האם התנאים (המינימליים) בכלל מתקיימים. לבראן מציין שהחברה האגליטארית של תקופתנו היא שטוחה, והסובייקט הוא נטול צל ואשמה ונטול "האחר הגדול" שהיה התנאי לכינון הסובייקט בכל החברות האנושיות של העבר. לפיכך אנו חוזים בהווצרותה של "כלכלה נפשית חדשה", תוצר של העידן הליברלי, שמשמעויותיה עדיין נסתרות.

והפסיכואנליסט סרגיי חפץ בוחן בספר Scènes de la vie conjugale (תמונות מחיי הנישואים) את מצבה של הזוגיות בתקופתנו. על בסיס הניסיון של 30 שנות טיפול זוגי, מצא חפץ שבמרכז היחסים בין זוגות נשואים (בצרפת כמובן) נמצא כיום הזוג ולא המשפחה. הזוגיות מובחנת מהמשפחה, שכבר אינה הכרחית ואינה מרכזית כמו בעבר. לכן הקשר הזוגי צריך "להוכיח את עצמו" שוב ושוב כדי להמשיך להתקיים – מה שלא נדרש ממנו בעבר. האתגר נעשה גדול עוד יותר עם היחלשות התשוקה – רק אז אנו מתוודעים באמת למסתורין של האחר

זהו בשלב זה. כשאני מסתכל על כל הרשימה הזאת, עולה לי בסופו של דבר שאלה אחת: הם באמת היו חייבים לכתוב על זה ספר? כבר אי אפשר להסתפק בפוסט אורח?

יש תשוקה בעיר כבושה

8 באוגוסט 2010

 בשבוע שעבר, פירסמה נילי לנדסמן פוסט בבלוג המאבק בשייח ג'ראח, שנפתח במלים האלה:

ראיתי את עומר גולדמן מתהלכת בשדירות רוטשילד לפני שבוע בערך, עוצרת נשימה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שחורה, עם הדפס “תשוחרר שיח ג’ראח”. השרוולים של החולצה נגזרו כך, שאפשר היה לראות מתחת חזיית תחרה שחורה. זה היה סטייטמנט מדוייק, שהראה כמה סקסי יכול להיראות האקטיביזם.

נדמה לי שהמטרה של הפתיחה הזאת היא לעורר פרובוקציה – ואכן היא הצליחה לעורר את זעמם של כמה מהמגיבים והמגיבות בבלוג. אפשר לטעון שטקסט כזה מציג את קונספט האקטיוויזם באור קצת מגוחך: קשה לפנות ברצינות לציבור ולהסביר שהמאבק בשייח ג'ראח מבוסס על סולידריות עם פלסטינים מפונים או נועד למנוע את טרפודו של הסדר שלום, ובד בבד לא להסתיר שאמת המידה שלך היא קו התחרה של אקטיוויסטית כזו או אחרת.

קשה, ובכל זאת אפשר. כי עם כל קלות הדעת התל אביבית שעולה מהפתיחה, הפוסט הזה עוסק למעשה בשאלה די חשובה: למה לא באים יותר אנשים לפעולות והפגנות של השמאל? הדגש כאן הוא לא על תודעה, אלא על פעולה; לא על השאלה למה אנשים לא מחזיקים בעמדות של השמאל, אלא למה הם לא יוצאים מהבית.

לאורך ההיסטוריה האנושית נעשו כל מיני ניסיונות לענות על השאלה הזאת, אבל בסופו של דבר נראה לי שהתשובה די פשוטה, לפחות לגבי תקופתנו: רוב האנשים לא הולכים להפגנות כי לא מתחשק להם.

ראיתי פעם מערכון של שי ודרור שבו שתי הנשים הבורגניות הסבירו אחת לשנייה למה הן לא מתנדבות בוויצ"ו. הראשונה אומרת: "באמת, הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי זמן", והשנייה עונה לה: "הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי חשק". התשובה השנייה די מוצלחת, ואני מודה שהיא נכונה במקרים רבים גם לגבי עצמי. הייתי בשנה האחרונה רק פעם אחת בבילעין, ופעמים בודדות בשייח ג'ראח. יש כל מיני סיבות שבגללן אני לא יכול ללכת להפגנות ביום שישי, אבל כנראה שהסיבה העיקרית היא שפשוט אין לי חשק. כשאני קם בבוקר, אין לי תשוקה לעלות להסעה ולנסוע לשם.

קוזמה פטרוב-וודקין, לרחוץ סוס אדום

אולי ארגיז את חבריי האקטיוויסטים, אבל זאת האמת, אמת שאי אפשר להתווכח איתה. אפשר כמובן להטיף לי מוסר, לנופף מולי באצבע ולהאשים אותי שאני נרפה או צבוע. בדרך כזו, בהחלט אפשר לגרום לי ללכת להפגנות מתוך אשמה, או מתוך חובה. אני אלך לכמה הפגנות כמי שכפאו שד. אבל זה עדיין לא ייצור בי תשוקה, אלא דווקא ידכא את התשוקה שעוד הייתה בי. זאת אולי נשמעת כמו קלות דעת, אבל אני כותב את כל זה ברצינות ואפילו בכאב.

המודל של פעילות פוליטית על בסיס אשמה הוא די חזק בתקופתנו – יכול להיות שזאת הסיבה העיקרית שאנשים מחוץ לגרעין הקשה של השמאל הולכים מדי פעם להפגנות. זה חשוב שלאנשים יהיה מצפון, אבל הבעיה היא שכאסטרטגיה פוליטית יש עם המצפון קצת בעיה. במקרה הטוב, השיטה הזאת הופכת את ההפגנה לסוג של טקס או פרקטיקה דתית של היטהרות, שמופנית בעיקר פנימה ולא החוצה. אני זוכר שבמלחמת לבנון השנייה הלכתי להפגנה ברחוב קינג ג'ורג', אבל כמה חברים שראו אותי חשבו שעברתי שם במקרה. זה גרם לי לשאול את עצמי האם כשמישהו עובר במקרה בהפגנה, למשל בשדרות רוטשילד, הוא בעצם עשה פעולה פוליטית בלי שאפילו רצה בכך. אני מניח שכן.

במקרה הפחות טוב, "הפגנה מתוך אשמה" היא לא כל כך פרקטיקה דתית אלא עוד צורה של שיפור עצמי: עוד אחת מהפעולות שעושה הבורגני במסגרת עיצוב הגוף והנפש שלו, כדי לעמוד בדרישות הסביבה. תקופתנו היא עידן השיפור העצמי, והפעילות הפוליטית משתלבת בתוך זה, כחלק מלייפסטייל של מעמדות מסוימים (מצומצמים מאוד בישראל). אבל המרוץ לשיפור עצמי לעולם אינו נגמר, והוא מתנהל באינספור חזיתות. וכשהמטרה היא שיפור עצמי ושלמות אישית, אפשר להמיר את ההפגנות בצורות אחרות של סגפנות. למשל: "קראתי היום את גדעון לוי מהתחלה עד הסוף, אז אני לא אלך להפגנה בגינת לווינסקי". או אפילו: "היום התאפקתי ולא אכלתי עוד פרוסה של העוגה, אז אני לא אלך לשייח ג'ראח".

יותר מכך: הרבה אנשים מוּנעים "לעשות משהו" על בסיס האמירה "שאני אוכל להגיד לעצמי / לילדים שלי שלא שתקתי כשהפאשיזם עלה". אני מעז לומר שזאת סיבה די דחוקה לפעולה פוליטית. כשיבוא הזמן, אחרי אסונות רבים, תמיד תוכל למצוא סיבה לסלוח לעצמך, ואפילו לאנשים אחרים יהיו דברים יותר טובים לעשות מלהזכיר לך איפה היית בצהרי 6.8.2010. רוב האנשים עושים בחייהם פשעים גדולים מלהישאר במזגן כשיש הפגנה. מה עוד שעמדה פוליטית היא לא המרכיב היחיד במאזן הכולל של אדם, וזה נכון אפילו לגבי מקרים קיצוניים כמו נאצים (לדוגמא, אני אוהב את לואי פרדינן סלין ואת ארנסט יונגר ולא ממש מפריע לי שהם היו נאצים. לעומת זאת, כנראה שאתייחס די בזלזול לסופר שנלחם ברזיסטנס אבל כתב ספרים טרחניים וגרועים).

כנראה שאין תחליף לתשוקה.

2.

יותר מכל דבר אחר, פוליטיקה שמבוססת על אשמה ועל התגברות, דחייה והדברה של תשוקות (ומבחינה זו להישאר בבית זו גם תשוקה) היא לא מוסרית. אם המטרה של השמאל היא לגרום לאנשים לפעול בניגוד לתשוקות שלהם, עדיף שלא יהיה שמאל. השמאל ינצח רק אם הוא יצור תשוקות חדשות: לא מבחינה זו שזה יבטיח שהוא ירכיב את הממשלה, אלא מבחינה זו שהוא בכלל יהיה. כי חושך הוא בסך הכול היעדר אור. פוליטיקה שמבוססת על דיכוי התשוקות "הלא נכונות" פשוט מצמצמת את סך כל התשוקה (או מעוררת תשוקות נגד ריאקציוניות), אבל בסופו של דבר היא נשארת חסרת כוחות. אונטולוגית, היא כלום.

ב-1984, אחרי הבחירות שבהן השיגה החזית הלאומית של לה פן את הישגה הגדול הראשון, כתב פליקס גואטרי מאמר קצר של שני עמודים בשם "La Gauche comme passion processuelle" (מומלץ לקרוא כאן באנגלית, אם כותבים  בתיבת החיפוש "The left as processual passion"). הוא כותב שם – 

What is it that separates the left from the right? Upon what does this essential ethico-political polarity rest? Fundamentally, it is nothing but a processual calling, a processual passion. There is no Manicheism in this division, because it does not involve the niceties of cut and dried sociological distinctions. (There does exist a deep-rooted conservatism, in the soil of the left, and sometimes a progressivism in that of the right.)

At issue here is the collective recapturing of those dynamics that can destratify the moribund structures and reorganize life and society in accordance with other form of equilibrium, other worlds.

אם נעזוב את צרפת (שבה תחזיותיו של גואטרי על התעצמות הפאשיזם וזחילה שלו אל השלטון התגשמו לחלוטין) ונביט לישראל, אפשר לאפיין את מפת התשוקות בערך ככה: הקפיטליזם מייצר תשוקה; המתנחלים מייצרים תשוקה; התנועה האסלאמית מייצרת תשוקה; גם הצבא מייצר תשוקה, והגנרלים מייצרים תשוקה עצומה לכוח. השמאל מייצר מעט תשוקה – זאת לא ביקורת, זאת הערכה כמותית.

"כל העולם יהיה שלנו", כרזה סובייטית מ-1935

למה היום השמאל מייצר מעט תשוקה? אולי כי הוא בכלל לא מנסה לייצר. המתנחלים סמוקי הלחיים שראיתי ביום שישי בשייח ג'ראח היו מלאי תשוקה. כשהלכתי להשתין בתחנת הדלק הם צעקו לעברי משפט פשוט ונכון – "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". המשפט הזה נכון במובן זה שהוא לא משקר לגבי האמת שלהם. לעומת זאת, אם נתעכב רגע על מה שכתוב על הצד האחורי של החולצה שלבשה עומר גולדמן, נראה שם את המשפט "אין קדושה בעיר כבושה". אני יודע שקל יותר לבקר מאשר לעשות (זה מה שאני טוען בפוסט הזה בעצם), אבל המשפט הזה הוא פשוט שקרי. כל הקדושה של ירושלים בצורתה הנוכחית, הלאומנית-משיחית, נובעת מכך שהיא עיר כבושה. הכיבוש הוא מצווה, והוא מייצר תשוקות טרנסגרסיוויות עצומות – זו התשוקה שביסודה של מלחמת קודש. אפשר לתעב את הקדושה הזאת, ולנסות להתנגש איתה, אבל לטעון שהיא לא קיימת זה מוזר. במקום להטיל ספק בקדוּשות ובתשוקות של אחרים, עדיף להציע תשוקות משל עצמך.  

המשפט הזה, "אין קדושה בעיר כבושה" הוא גם די סימפטומטי, כי השמאל מתפקד בימינו כמסרס הלאומי. כמו בקבלה, השמאל הוא צד הדין: רוב מה שהוא מנסה לעשות זה להזדעזע ולגנות תשוקות עזות של קבוצות אחרות בישראל. אבל כאמור, החמצת פנים לתשוקות של אחרים לא יוצרת הרבה. היא עשויה רק להוכיח שאין לך תשוקה. יותר מכך: הסירוס מופנה בעיקר לתוך המחנה. חלק גדול מהשמאל בנוי על חמיצות, היטהרות עצמית והפגנת עליונות מוסרית בסגנון קלוויניסטי. בזמן האחרון יש נטיות הולכות ומתחזקות לכיוון הזה בשמאל, בקבוצות שונות בתוכו. אלה קמפיינים שהינם מכונות סירוס מהלכות, ואומרים בעיקר אילו תשוקות ופעולות הן לא נכונות. אף אחד לא נקי מזה, גם לא הבלוג הזה. למרבה הצער, הסירוס הזה הוא לא מאוד אפקטיווי – ככל שמתאמצים יותר להגשים את "והיה מחננו טהור" מגלים שהמחנה פחות ופחות טהור. אבל גם אם תסרסו ותבלמו את כל התשוקות הבעייתיות או הלא מדויקות, אולי תמצאו אפיק נכון יותר, אלא שלא ישארו בו הרבה מים חיים. יהיה בו רק טפטוף חלוש של כמה אקדמאים ואקטיוויסטים צודקים תמיד (עד שיתברר שיש להם דירה במעלה אדומים או פרשייה פדופילית מתקופת השירות הצבאי).

נראה לי שזה מה שעומד בבסיס עניין נוסף שקשור לשייח ג'ראח: הוויכוח בשאלת הלבוש הצנוע. אבל הנחת היסוד של הטענות נגד הבקשה ללבוש צנוע היא תמוהה. הרי אף אחד לא הכריח מישהי או מישהו לבוא להפגנות. יש כאן מאבק בשכונה פלסטינית, שנעשה מתוך סולידריות עם הפלסטינים שחיים במקום. אם לא בא לך לבוא להזדהות עם אנשים שלא רוצים שתלבשי גופייה – פשוט אל תבואי! ואני בכלל לא אומר את זה בזלזול. אין שום חוק שאומר שחייבים ללכת לשייח ג'ראח.

חיילים ומתנחלים. יש תשוקה, כנראה

ושוב, לדבר על תשוקה ולא על הריסת בתים יכול להישמע פלצני או מתפנק. אבל זה לא נכון. אי אפשר לעשות כלום בלי תשוקה. זה נכון שהקפיטליזם הוא היצרן העיקרי של תשוקות בתקופתנו, אבל זה לא אומר שתשוקה ביסודה היא דבר קפיטליסטי. ברור שהשמאל ייִצר פעם תשוקות הכי חזקות שאפשר לדמיין. אפשר למשל לראות את זה בספרים של אנדריי פלטונוב. אבל כנראה שהתשוקה ההיא גרמה לטראומה די חזקה, עד כדי כך שקשה עכשיו לשחזר אותה.

אני בכלל לא טוען שכל פעילות של השמאל צריכה להיות מגניבה, מצחיקה, סקסית וכיפית. זאת בעיניי הטעות של נילי לנדסמן. כי תמיד יש דרכים יותר יעילות להיות מגניב וסקסי מללכת להפגנות. גישה כזאת מניחה מראש שהתשוקה הפוליטית היא לא מספיק חזקה, והיא צריכה לרכב על תשוקות אחרות. ואכן, חלק גדול מהשמאל רוכב היום על תשוקות אחרות. למשל, תשוקה "לא להיות כאן", להשתלב בסביבה הגלובלית. למישהו יכולה להיות תשוקה למשרה אקדמית, וכיוון שהוא נמצא בחוג לספרות או להיסטוריה הוא יכתוב בגלל זה על קולוניאליזם. אבל בסופו של דבר, התרמית היא שקופה לכל מי שעיניו בראשו.

אני לא מתכוון לנסח כאן מה התשוקה שכן צריכה להיות. אני יכול לומר לזכותה של תנועת השחרור הלהט"בית שלפחות במקורה היתה בה אמת מאוד גדולה: תשוקה שרוצה לפרוץ ובד בבד להסיר את המחסומים שהונחו עליה. יש שממליצים להשתלב בתשוקה הלאומית הפלסטינית, או לחשוק ברפובליקה העתידית הדו-לאומית. אישית, אחד הדברים שמפעילים אותי הוא שנאה לצבא. בכלל, כמו שכתב כאן גל, שנאה יכולה להיות תשוקה מאוד חזקה (ושנאה זה דבר שונה מאוד מסירוס והחמצת פנים) אם כי לא נטולת סכנות.

אבל גם לחצות את הכביש זה מסוכן.

נתזים (18): טלכארד, קפה וסיגריות

16 ביולי 2010

הגיליון האחרון של "צוהר לבית הסוהר" כולל מאמר של תומר עינת וגילה חן על "רכילות והלשנה בקרב אסירות". על סמך ריאיונות עם 46 אסירות בכלא נווה תרצה מסיקים המחברים "על הנפיצות הרבה של תופעת הרכילות וההלשנה בכלא" וקובעים שבניגוד גמור לבתי כלא לגברים, "נשים אסירות נוטות להלשין על חברותיהן למאסר באופן שכיח וגלוי". יש במאמר כמה ציטוטים די מזעזעים שמספקים תחושה מסוימת של חברת האסירות והיחסים ביניהן. והנה כמה (הסוגריים במקור):

"הם (השב"ס) ניצחו אותנו בזה וגרמו לרוב הבנות להלשין זו על זו לאנשי הסגל… יש בנות שמקבלות פריבילגיות ויש שלא. יש כאלו שמגיעות מחופשה עם עשרה טלכארדים ולא אומרים להן כלום ולא מעירים להן למרות שהן חורגות מהמותר ויש כאלו שמגיעות עם שלושה ואומרים להן שהן הגזימו"

“פה (בכלא) זה היום היא הולכת איתך (בת-זוג שלך) מחר כל האגף יודע. יש את הקטע של הריכול. היא (הבת-זוג לשעבר) הולכת ואומרת שהיא (בת זוגה לשעבר) ככה וככה וככה. כאילו, נגיד עכשיו יש לי מערכת יחסים עם מישהי.  היינו ביחד שבוע, היה טוב, הכל היה יפה ולא יצא (מערכת היחסים הסתיימה), יצא ריב (היחסים הסתיימו בריב), היא מוציאה את כל הכביסה המלוכלכת לפני כולם…"

"יש פה (אסירות) צווארון לבן ואלו הכי מניאקיות. אלו הכי סכנה. יושבות בשקט אבל משתנקרות (מלשינות) מניאקיות".

המחברים מסיקים ש"ששלטונות הכלא מעודדים הלשנה כאמצעי להשגת מידע מודיעיני באמצעות מתן פרסים חומריים למלשינות, הכוללים אמצעים בסיסיים והכרחיים  לקיומן כגון טלכארד, קפה וסיגריות", ומסכמים כי "ממצאי מחקר זה מעידים על חוסר לכידותה של תת-תרבות הכלא לנשים בישראל ועל היותה מושתתת על חשדנות, יריבות ואויבות".

ועוד נתזים:

הסרט ההודי השערורייתי "היטלר יקירי" הוא רק ביטוי אחד להערצה המשונה-מדאיגה של הודים בני זמננו להיטלר, שמשתלבת בגל הפונדמנטליזם ההינדואיסטי

ורמ'צ'נדרה גוהה טוען ב-Hindustan Times שבהודו צומח דור של צעירים חסרי תקווה, המנתבים את הייאוש שלהם לאלימות שרירותית, כמו מהומות הרחוב של מעריצי השחקן ראג'קומאר

האם חובבי טבע צריכים להתמסר לקינה מתמשכת על הכחדת מינים, או לחגוג את אהבתם לעולם הטבע הקיים?

הדור הראשון של הומואים גרמנים מחוץ לארון מגיע לגיל פנסיה

הייצוא הפלסטיני של מוצרי מזון לארה"ב זינק מ-63 אלף דולר ב-2005 למיליון דולר היום. כתבה ב-Foreign Policy מתארת בהרחבה את הכניסה של ישויות פוליטיות קטנות לשוק המזון האמריקאי, ומתמקדת בעיקר בפלסטינים: למשל Canaan Fare Trade, קואופרציה של מגדלים פלסטינים מאזור ג'נין. וכדאי לנסות גם את Jericho Chocolate Wafers

המיתוס של השגשוג הכלכלי בגדה והפרכתו

יותר גרוע מפורנוגרפיה, יותר מסוכן מהימורים: שירות סינון חדש, godblock.com, מבטיח להגן על ילדיכם מחשיפה לתכנים דתיים (אל תדאגו, זה לא כולל את הבלוג של תומר פרסיקו

כולנו שמענו על Peak Oil (אני מקווה), אבל באופק נראה עוד איום: Peak Phosphate – מחסור בפוספטים שיאיים על ייצור המזון העולמי (שמבוסס על דשנים). סמי עופר יכול לחכך את ידיו בהנאה

טרנד מתחזק: שימוש בצואת כלבים כתרופה הומיאופטית

שמאלנים יקרים, שלא יהיה לכם ספק: למרות שערוריית בטאנקור, סרקוזי ייבחר מחדש ב-2012, כותב הולק. ויש לו גם טענה רחבה יותר: הימין הניאו-ליברלי כבר נטוע עמוק בחברות האירופיות, ואין דרך חזרה למשטר הישן

ואילו נועם חומסקי מוציא ספר חדש, Hopes and Prospects, ובו הוא מציב בין השאר את בוליוויה של איוו מוראלס כמודל החיובי ביותר לדמוקרטיה רדיקלית בזמננו

הצלם ריינייר גריצן מציג תערוכה המבוססת על תצלומים של אמריקאים ברכבת התחתית בנקודת השיא של המשבר הכלכלי. די צייט מביא את זה במצגת (האמת שרובם נראים כאילו שהם מוטרדים ממשהו אחר)

בריטניה נשטפת בגל של נוסטלגיה לאומנית סנטימנטלית, שמתבטאת בהמון אנדרטאות לחללי הממלכה. ג'וליאן גלובר חושב שאנחנו (כלומר הם) לא צריכים יותר אנדרטאות

המאבק בבונדסטאג בנושא ה-Bundesausbildungsförderungsgesetz. אצלנו בכנסת רעיון כזה לא היה עולה – ולו רק כי אף ח"כ לא היה מצליח להגיד מלה כזאת ארוכה

שתי שאריות מהמונדיאל: שיר חדש בשם The Shirt של קרול אן דאפי, משוררת החצר (poet laureate) הנוכחית של בריטניה, המגיב על כשלונה של נבחרת אנגליה; ופוסט של טל לינזן בבלוג "דגש קל" ממנו עולה (כנראה) שפירוש שם המשפחה של בסטיאן שוויינשטייגר הוא אשכרה "מטפס על חזירים". על כל המשתמע מכך

אף אחד לא ממש התעניין למה החליטו טרוריסטים סומאלים להכות דווקא באוגנדה (ולהרוג 74 אנשים). מייקל וילקרסון מזכיר שצבא אוגנדה הוא הזרוע המרכזית של ארה"ב בסומליה, ומחזיקה אלפי חיילים במוגדישו (לא שזה אומר שצריך להרוג אותם)

והמדינות שאובמה הזכיר הכי הרבה בנאומים שלו

האם ה-CIA ניסה להתנקש בחייו של בוב מארלי? ואיך יוצאי הס"ס קשורים למותו ב-1981? ביוגרפיה חדשה של בוב מארלי מנסה לספק תשובות

הצטרפו למועדון למועדון הספר הטוב של קארל רוב

בזיל דייוידסון, מחשובי ההיסטוריונים של הדה-קולוניזציה באפריקה וממנהיגי המאבק באפרטהייד, מת

תאורטיקן האינטרנט קליי שירקי הוציא ספר אופטימי במיוחד על האינטרנט, המתאר איך הרשת הפכה את הצרכנים הפאסיוויים של הטלוויזיה ליצרנים והולידה יש מאין משאבים קוגניטיוויים עצומים. לטענתו, הרשת מוכיחה שבני אדם הם הרבה פחות אנוכיים וחמדנים ממה שחשבנו

כמה ספרי פילוסופיה שיצאו לאחרונה – בניהם ספרה של סיגל בן פורת על מודל הפטרנליזם המובנה (Structured Paternalism). בן פורת גם התראיינה פעם לארנה קזין על מגבלות שיח ההטרדה המינית

וחיבור פילוסופי חדש של אמריטה סן על "רעיון הצדק"