Posts Tagged ‘ספטמבר’

האבן שהרעישה את הבִיצה: ריאיון עם עלא חליחל

23 ביוני 2011

1. זה לא הזמן לדבר על זה?

כמו כל דבר בפלסטין, גם את הסיפור על אתר קדיתא צריך להתחיל ב-48'. באותה שנה נכבש הכפר קדיתא בגליל על ידי צה"ל. הוא נהרס ותושביו הוגלו – וכיום שוכן בו ישוב יהודי אקולוגי שתושביו חיים "בהרמוניה עם הטבע", בעידודו של אריאל שרון.  סבו וסבתו של הסופר עלא חליחל, בן 36, היו בין המגורשים. חליחל, ששימש עד לא מזמן כעורך ביטאון בל"ד "פסל אל-מקאל", חי כיום בעכו, והוריו חיים בג'ייש, אבל כשהחליט בשנה שעברה להקים מגזין תרבותי-פוליטי, היה לו ברור שיקרא לו קדיתא. כך נולד האתר qadita.net, שהושק באוגוסט שנה שעברה.

ההשקה עוררה סערה מסוימת בעיתונות הפלסטינית בישראל וברשות. זאת בעיקר בגלל המדור הבולט בדף הבית של קדיתא, שצבוע בצבעי דגל הגאווה ומוקדש לטקסטים הומו-לסביים. "נגד המדור ההומו-לסבי קמה זעקה גדולה", אומר חליחל. "תקפו את האתר בכמה מקומות, בעיקר בעיתונות ברמאללה, וכמובן בפייסבוק שהוא מדורת השבט החדשה. כל מיני אנשים, כולל מהאליטה הפרוגרסיווית, כתבו ש'זה לא הזמן לדבר על זה'. אינטלקטואלים תקפו אותנו בגלל השם קדיתא, וטענו שאנחנו לוקחים כפר קדוש שנחרב בנכבה ומשתמשים בשמו כדי לפגוע בכבוד של העם הפלסטיני. טענו שישראל עומדת מאחוריי זה".

חליחל. הדת משטיחה את האדם

2. קדיתא זה פלסטין האמיתית

חליחל, אב לילדה בת שנה וחצי שנשוי לעורכת הדין עביר בכר, עורר את הפרובוקציה במכוון. "שמנו את המדור הזה בכוונה בעמוד הבית, במקום מאוד בולט. אני חושב שהחברה הערבית היא כמו בִּיצה שקטה, שצריך לפעמים לזרוק לתוכה אבנים כדי לעורר אותה. אנחנו לא מתנצלים. כשתקפו אותי שאני מחלל את השם קדיתא, אמרתי שאני רוצה שכל ערבי יבין שקדיתא היא מיקרוקוסמוס לפלסטין. גם בקדיתא היו גברים שאהבו גברים ועשו סקס. פלסטין בשבילי זה 30 בתי קולנוע ועשרה תיאטראות שהיו ביפו. זה פלסטין. התנועה האסלאמית היא התופעה החדשה, והיא זו שמעוותת את פלסטין. אנחנו חברה פחדנית, שמתרצת את זה ב'ביישנות'. בתוך האווירה הזאת האתר התחיל לצמוח".

"אחרי כמה חודשים, הפינה ההומו-לסבית הפסיקה להיות אישיו. אף אחד לא מתרגש מזה יותר. בגלל זה חשבנו שעוד חצי שנה אולי כבר לא נצטרך את הפינה הזאת – לא יהיה מדור נפרד את נשלב את החומרים האלה בחומרים הכלליים".

עם איזו מפלגה אתם מזדהים?
"אני מכיר מפלגות די טוב. השתתפתי בקמפיין הבחירות של חד"ש ואחר כך של בל"ד, שנחשב לקמפיין הכי טוב שנעשה כאן. בשנים האלה למדתי שמפלגה צריכה להתחנף לאנשים, והיא לא יכולה לבקר ולדרוש מהם משהו. לכן אנחנו לא תלויים בשום מפלגה, ויורדים על כולם כשצריך. הרעיון מאחורי קדיתא היה להקים אתר חילוני לחלוטין. הצוות של האתר מורכב בחלקו מחילונים, ובחלקו מאתאיסטים מושבעים, שחושבים שהדת משטיחה את האדם ונוטלת ממנו אמצעים רציונליים".

מאיפה בא הצורך הזה?
"כמעט שנתיים הייתי עורך של ביטאון בל"ד, ועשינו מהפכה בעיתון. הוא הפך להיות עיתון מעניין, שובב – הרבה יותר מסתם ביטאון מפלגה. ואז בספטמבר 2008, כתבתי מבטור האישי שלי  מאמר סאטירי על רמדאן. כתבתי שבמקום להיות חודש של סגפנות, זה חודש של התבהמות והתחסדות. כל מי ששותה כל השנה הופך ברמדאן לצדיק".

"זה היה כמה חודשים אחרי שעזמי בשארה עזב את הארץ, ובתנועה האסלאמית החליטו לנצל את זה כדי לנגח את בל"ד. האווירה היתה שהמפלגה גמורה ועכשיו מחלקים את השלל. תקפו אותי ואת העיתון מאוד בחריפות, והיו הרבה מאוד הטפות נגדי במסגדים ביום שישי. בכל מיני מקומות התפרסמו מאמרים נגד המאמר. ולצערי, המפלגה לא עמדה מאחוריי, והתפטרתי מהעיתון".

בשארה. "בשלב מסוים עזמי חייב לחזור"

3. איך הפסקתי לפחוד ולמדתי לאהוב את עזמי בשארה

עוד לפני שערוריית הרמדאן, התפרסמה ב"פסל אל-מקאל" חשיפה יוצאת דופן ולגמרי לא-סאטירית. המקור, במקרה זה, היה השב"כ.  "זה היה אחד הדברים המחרידים שנחשפו בתולדות המדינה, וכמעט אף אחד לא יורק על זה בעיתונות הישראלית", נזכר חליחל. "זה היה במארס 2008. ישבתי במערכת וקראתי מעריב, וראיתי כותרת שיובל דיסקין אמר שהערבים בישראל הם איום ביטחוני. זה היה מסוג החומרים המסרטנים האלה שאתה קורא בעיתון. ואז, כמעט בלי לחשוב, אמרתי לעצמי שאני אנסה לשלוח כמה שאלות למשרד רה"מ. אני הייתי מוריד את העיתון לדפוס בצהריים. ברביעי אחרי הצהריים אני מקבל טלפון מתל אביב: מדבר אבי, או אודי – אני לא זוכר – 'אנחנו מטפלים בזה, ורוצים שתפרסם את התגובה'. אחר כך פתאום אני מקבל טלפון ממספר חסוי: 'אנחנו לא רוצים שתסגור את העיתון'. אני אומר לו – מה זה? הוא אומר לי: 'התגובה לשאלה שלך מנוסחת בדרג הכי גבוה'.

פתאום אני מקבל דף A4, עם כמה פסקאות. אני רואה שכתוב שם: 'השב"כ נדרש לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה'דמוקרטיה המתגוננת'.שמתי את זה בכותרת הראשית. כמה ימים אחרי זה, עזמי עזב את הארץ. ואז הבנתי למה הם עשו את זה, ולמה דווקא אצלי, ועוד בעיתון של בל"ד: כדי להזהיר אותנו'.

שניים היית בחד"ש. מה קרה שעברת לבל"ד?
"ב-95' הצטרפתי לאל-איתיחאד, עיתון המפלגה הקומוניסטית, למרות שלא הייתי קומוניסט ואני אפילו לא ממש אוהב קומוניזם. אני חושב שקומוניזם הוא בסופו של דבר רע לאנושות. הייתי בחד"ש, עד שב-2006 עזמי בשארה גייס אותי לקמפיין של בל"ד. עשינו קמפיין שנחשב לטוב ביותר שהיה כאן. כך שמי שמשך אותי לבל"ד היה עזמי. מאוד התקרבנו.

מתי פגשת בפעם הראשונה בשארה?
"זה היה בסוף 99'. הייתי אז עוזר פרלמנטרי של מוחמד בראכה. כשעבדתי בכנסת הייתי מקיא כל יום. זאת מזבלה, הזבל של החברה הישראלית. בראכה הוא בנאדם מצוין, אבל לא יכולתי להמשיך, ואחרי שבעה חודשים פרשתי. אבל באותה תקופה הייתי חדר ליד העוזרים של עזמי, והתחלתי לפגוש אותו.

מה אתה חושב על מה שקרה עם עזמי בשארה?
"לגבי העזיבה שלו – עד היום אני חושב שהתפקיד שלו במרחב הערבי הוא לא פחות חשוב מהתפקיד שלו פה כחבר כנסת. זה לא מוגזם להגיד שעזמי היה כמעט המנהיג הרוחני של המהפכות הערביות. הוא פירשן באלג'זירה כל הזמן, ואני חושב שהיתה לו השפעה מאוד גדולה.

לפני חודשיים, כשהתחיל הדיכוי של ההפגנות בסוריה, עזמי עלה לשידור ואמר: הייתי קרוב למשטר של אסד, אבל אני קורא לבשאר להתפטר או להתחיל ברפורמות. היום הוא אומר שבשאר חייב להתפטר. צריך ביצים בשביל זה, כי הוא היה קרוב למשטר הסורי. מאז המשטר מנהל מלחמה נגד עזמי".

אתה חושב שהוא צריך לחזור?
"אני חצוי. בשלב מסוים עזמי חייב לחזור לכאן ולנהל משפט. הוא הקים מפלגה ששינתה את השיח הציבורי, הוא בנה דור חדשה ששבוי באידיאולוגיה שלו. יש פה שבל גדול, והוא חייב לסגור את השבר. מצד שני, עזמי חי על תרופות. אח שלו תרם לו כליה. אפילו שנה בכלא כאן עלולה לגמור אותו".

בשארה עבר רדיקליזציה במשך השנים?
"זאת פרשנות מוטעית. בשנות התשעים המוקדמות עזמי התקבל בתקשורת הישראלית כאקדמאי שמילא משבצת מאוד איכותית בטלוויזיה ובעיתונות. אבל ברגע שבו הוא תירגם את הרעיונות שהוא דיבר עליהם למצע פוליטי, אזרחי ולא לאומני, של מדינת כל אזרחיה, כולל הכרה חבויה בזכות הקיום של ישראל, אז פתאום אמרו שעזמי הקצין. למעשה אין שום דבר שהוא אמר במפלגה, שהוא לא אומר לפני כן. האיש לא הפך ללאומן. הלאומיות שהוא דגל בה היתה כלי חברתי כדי לאזרח את החברה הערבית שבנויה מחמולות, שבטים ועדות. רק כשאתה מארגן את העם סביב לאומיות אתה יכול לבנות חברה".

ג'מאל זחאלקה לא מסוגל למלא את נעליו הגדולות?
"לא".

לילות חיפה. "חיינו כמו בקומונה"

4. "השם שלך בעיתון!"

כשנולדה בתו לפני שנה וחצי, התוודה חליחל ב-Ynet שהוא לא סולח לעצמו על השנים הארוכות שבהן סירב להביא ילדים לעולם. "אני לא סולח לעצמי שהגעתי עד הלום כשהחנוניות שלי שוברת שיאים", כתב. "מהגבר הערבי המזרחי המלא בגאוות איבר מינו ובני מינו, לא נשאר זכר". אבל בינתיים, חליחל הספיק לעשות די הרבה דברים אחרים. מלבד פעילותו הפוליטית והעיתונאית, הוא פירסם שלושה ספרי פרוזה, וכתב מופע סאטירי שהיה פורץ דרך בחברה הערבית בישראל. "היה שם מונולוג נגד הדת, ומערכונים שמלאים מלים גסות. זאת היתה הצלחה אדירה, מכרנו אלפי כרטיסים. אנשים היו צמאים לזה. יש דור חדש שלא מתרגש ממלים כמו 'להזדיין'. מאז יש לי ביטחון מאוד גדול בקהל.  אני מבין שאלה שאומרים שהחברה הערבית היא 'ביישנית' הם סתם צבועים".

השנה אמור לצאת לראשונה קובץ סיפורים שלו בעברית, בתרגום ברוריה הורביץ. הוא כתב גם תסריט לסרט, "הירושה" שנמצא בשלבי הפקה מתקדמים, ועובד על סרט נוסף עם אחיו, השחקן עאמר חליחל. "זה סרט מוקומנטרי על הטרנספר. הוא עוסק בשאלה: 'מה הדרך הכי ידידותית לסביבה לעשות טרנספר לערבים?' אנחנו מנסים לבדוק את זה ובדרך אנחנו כמעט עושים טרנספר בעצמנו".

הוא נולד בג'ייש, ובגיל 18 עבר לחיפה ללמוד כלכלה באוניברסיטה. "אבא שלי רצה שאני אהיה רואה חשבון. הוא אמר לי שאחרי שנתיים כבר יהיה לי BMW. אז כשהתקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני עוזב את כלכלה היו צעקות וכמעט אבל. כשאמרתי שאני הולך ללמוד תקשורת אמרו לי שאני אהיה עני, ואף אחת לא תתחתן איתי. אבל ב-2000 כתבתי רומאן ראשון, זכיתי בפרס וכתבו עליי בעיתונים. אז אמא שלי אמרה: 'השם שלך בעיתון!'. הם היו מאוד גאים בי, וגם עכשיו הם מאוד מרוצים. כשאני מופיע בטלוויזיה כל הכפר מתקשר אליהם. כי בחברה הערבית אם אתה מופיע בעיתון בהקשרים חיוביים זה יותר טוב מלהיות רואה חשבון".

אפשר לחיות בחיפה חיים בוהמיינים?
"חיפה בשבילנו זה כמו תל אביב בשבילכם. זה הדבר הכי קרוב לעיר ערבית במובן המודני, של אנונימיות וחופש הפרט. כל צעיר או צעירה יכולים לבוא לכאן, לצאת מהאווירה המחניקה בכפר. ההתנחלות הכי גדולה של ערבים היא כמובן בהדר, סביב רחוב מסדה והילל. גרתי שם עשר שנים. אלה היו ימים פרועים – חיינו שם כמו בקומונה, סקס, אלכוהול. שני הרחובות האלה עדיין מסמלים את המקום של החופש. אבל זה בכל זאת מיעוט. רוב הסטודנטים הערבים רוצים לחזור לכפר אחרי התואר".

כתבת שהתרבות הישראלית אוהבת היום רק ערבים צעירים שעברו ישראליזציה, עם ר' צברית.
"כן, לצערי יש בעולם הרבה מסכנים. הרבה ערבים שחושבים שעם ר' של יהודים הם יצליחו להתברג. אני מרחם על אנשים כאלה. אני ערבי, ויש לי ר' ערבי. כשאני מנסה להיות 'צפוני' בגרוש – זה נלעג. הניסיון הזה להיות כמו יהודים ב-100% הורס משהו בפנים. ויש דברים יותר מצערים, כמו ערבים שמתנדבים לצה"ל".

היית בעצמך פעם בעמדה כזאת, של ניסיון להיות כמו יהודי?
"בוודאי. גם אני נפלתי לבור הזה. כשבאתי מהכפר לאוניברסיטה בגיל 18, ונכנסתי לאולם הרצאות שמסביבי 200 אנשים קוּלים, אחרי צבא, עם רכב – אז מפתחת הערצה. אבל אחרי שנתיים נכנסתי לפעילות פוליטית, ואז הבנתי שהבנאדם היפה והקוּל חזר ממילואים בעזה. והוא לא אוהב את זה שהערבי השקט והנחמד מתחיל פתאום לדבר על פוליטיקה. גיליתי גם שהחברה היהודית היא לא כזאת מודרנית ולא כזאת מוצלחת. ואז הייתי בריאקציה מאוד קיצונית, לעמדה שקרובה ל'בני הכפר'. אמרתי שצריכה להיות כאן מדינה פלסטינית, וכל יהודי שלא ישתלב צריך לזרוק אותו לאירופה. אחרי כמה שנים של המעברים החדים האלה התחלתי להיות יותר ריאלי. היהודי חזר להיות בנאדם שאני יכול לשנוא ויכול לאהוב".

רמאללה. הרבה סוכני שב"כ

5. הקמתם חרא של מדינה

מה אתה חושב שיקרה בספטמבר?
"אני לא בונה הרבה על ספטמבר. מה שיקרה בכלל לא כל כך תלוי בפלסטינים. לא הם מחליטים. מי שמחליט זה ארה"ב ואירופה, והשב"כ והמוסד שידם בכל ברמאללה. וזה לא שאני קונספירטיווי. יש הרבה סוכני שב"כ במוקטעה. בכל מקרה, אני בעד הכרזה  פלסטינית חד-צדדית, רק כי זה ישדרג את הפלסטינית מבחינה משפטית. מבחינה סמלית זה מס שפתיים. הרי ערפאת כבר הכריז על מדינה".

פלסטינים לא ירקדו ברחובות?
"כמה אלפים של הפת"ח ירקדו. אבל העם שלי עייף, שחוק. הוא כבר לא הולך שבי אחרי מנהיגים שמדברים סיסמאות גדולות".

מה אתה חושב על הרעיון של מדינה אחת?
"המצב העדיף מבחינתי הוא מדינה אחת חילונית, דמוקרטית וצודקת. אני נולדתי לפני 36 שנים, ואני חושב שכל יהודי שנולד בתל אביב לפני 36 שנים יש לו זכויות מוחלטות של אזרחות כאן. אתה לא יכול לשלול ממנו את הזכות להיות בן המקום. מי שפה – שיהיה פה.

אם זה לא מעשי, ואם הפלסטינים בשטחים הכבושים יעדיפו את האופציה של מדינה פלסטינית בקווי 67' – אני מוכן לקבל את זה. זאת לא האפשרות המועדפת בעיניי, אבל אני לא יכול לסגור את הדלת בפני ילד במחנה פליטים בג'נין או בבלאטה שרוצה מדינה ולא יכול לחכות. ולגבי הפליטים – אף אחד לא יכול להחליט בשבילם מה יהיה העתיד שלהם – לא אני ולא אבו מאזן. המשפחה שלי בסוריה ובלבנון הם פליטים. צריך לשאול אותם אם הם רוצים לחזור".

ומה לגבי זכות השיבה במדינה האחת?
"אני אומר שלא איכפת לי שחוק השבות יישאר, אבל שתהיה גם זכות השיבה. אם שיבה אז לכולם, ואם לא אז שיסגרו את הגבולות לכולם".

נסראללה אמר לא מזמן שבמלחמה הבאה הוא ישחרר את הגליל. אתה מצפה לזה?
"השמאל הערבי נבוך עוד מאז המפלה של הנאצריזם, כשאג'נדה החילונית הסוציאליסטית קרסה. זה מביך אותנו שמי שעמד במבחן מול ישראל זה דווקא אנשי הדת כמו נסראללה. אבל אני לא רואה סיבה שנסראללה ימשול פה. הוא לבנוני ולא מכאן. זה כמו שסוריה כבשה את לבנון, כיבוש אכזרי שמצץ את הכלכלה הלבנונית. אני בכלל לא רוצה שנסראללה ישחרר אותי. אני מעדיף שלטון של מדינה אזרחית. המאבק שלי כערבי הוא מאבק אזרחי פוליטי מול מדינת ישראל, שנעשה רק בדרכים חוקיות. מהיום הראשון אני מאמין בזה. הניסיון לגרור אותנו לאיזו חזית צבאית הוא מסוכן ופסול. אסור שזה יקרה. אין לנו את הכוחות ואין לנו את הפריבילגיה לזה. אנחנו נסמכים על שולחנה של ישראל".

כמשקיף, מה התחזית שלך לגבי העתיד של המקום הזה?
"קודם כל, אתם היהודים מוערכים יתר על המידה. הקמתם חרא של מדינה, חרא של פרויקט. מקום לא יפה, מכוער ברמה הפיסית, לא נעים, בלי סטייל, בלי מאפיינים של חיים נורמליים, עם עוני ופערים חברתיים עצומים. זה מקום הזוי שאוכל את בניו. אני לא אוהב את המדינה הזאת – זה מקום מחורבן. לגבי התחזית שלי – אני פסימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי הפלסטינים. אני חושב שאינתיפאדה שלישית תתחיל כנראה מכאן, מתוך ישראל. הבעיות של הערבים מחמירות, ועוד יותר גרוע – יש בינינו לבין היהודים תהום מוחלטת. יש ניגוד מוחלט לגבי התוכניות לעתיד ואין שום מכנה משותף. כל אחד מושך לצד שלו, ואני חושב שזה יוביל לפיצוץ".

ישראל תיעלם מהעולם?
"פיפטי פיפטי. אם המשטרים הערביים יישרו קו עם נסראללה תהיה כאן מלחמה כוללת, מלחמת הכול בכול. ברור שהמערב יתערב להציל את ישראל, אבל גם אם ישראל תשרוד המדינה הזאת תשתנה מאוד".

(מראיינים: עפרי אילני וגל כץ)

"החמור" ו"כותב הסיפורים" – שני סיפורים קצרים מאוד של עלא חליחל שפורסמו במגזין Banipal בתרגום לאנגלית של פיונה קולינס

"בעלי הוא נהג אוטובוס" – סיפור קצר בתרגום לאנגלית של טוני קלדרבנד

"הייאוש במחסום הוא ערמומי" – בתוך "שירה מפרקת חומה" (בעברית, עמ', 46)

הנשיא המזיק-פחות

23 במאי 2011

יש תופעה מסוימת בדיון הפוליטי הישראלי שאפשר לכנות "פרדוקס הפרפראזה". נאמר ששר כלשהו מהליכוד משתתף בתוכנית אקטואליה בערוץ 1. החלק הראשון של התוכנית עוסק בחוק ועדות הקבלה או בחוק הנכבה. כשיגיע תורו לדבר, השר האמור ינופף באצבע ויגיד שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ולכן כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן אנחנו חייבים לעגן בחוק את הצביון היהודי של המדינה ואת הזכות שלנו על ארץ ישראל, ולהיאבק בארגוני זכויות האדם שמערערים על יסודות קיומנו. החלק השני של התוכנית עוסק בהידרדרות מעמדה של ישראל בעולם. כעת, אותו שר עצמו יגיד שהעולם הדמוקרטי חייב להתעשת ולהכיר בכך שישראל היא בת בריתו, המגן האחרון של הדמוקרטיה מפני אויביה האיסלאמו-פאשיסטים. וכאשר מישהו יגיד לו (זה בדרך כלל לא קורה): "אבל כרגע אתה בעצמך, שר בממשלה, אמרת שהדמוקרטיה לא חשובה" – ברגע הזה הוא פשוט יתחרפן.

נראה שאנשים בישראל חיים באיזשהו שסע: מותר להגיד הכול, אבל אסור להגיד להם שהם אמרו את זה, ולמעשה – אסור לצטט אותם. מבחינה זו יש דמיון מבני מסוים לשנים הראשונות של גרמניה הנאצית, שבהן הופיעו בעיתונים ובנאומים אמירות אנטישמיות מחרידות, אבל כאשר מישהו ציטט את אותם נאומים בעיתון זר – האשימו אותו ב"תעמולת זוועה" והוא נשלח לדכאו.

נדמה לי שאפשר לצפות מאנשים לעמוד מאחורי ההיגדים שלהם – יהיו אשר יהיו. זה נכון, דרך אגב, גם לגבי השמאל. אם בסטטוס הקודם שלי בפייסבוק כתבתי "הלוואי הלוואי יבואו הפליטים ויגמרו סוף-סוף עם הציונות", אני לא ממש יכול ליילל כש"אם תרצו" מאשימים אותי בחתירה תחת יסודות מדינת ישראל.

על כל פנים, האפקט הזה של פרדוקס הפרפראזה עלה בדעתי כשקראתי כמה מאמרים שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות הישראלית, סביב סדרת הנאומים האינסופית של אובמה ונתניהו. שאלתי את עצמי איזו תגובה היתה מתעוררת אם בעיתון כמו "ניו יורק טיימס" או "גרדיאן" היה נכתב שפעולותיו של אובמה מוכתבות על ידי אילי ההון היהודים; ושדניס רוס, יועצו הבכיר של אובמה, מתפקד כלוביסט של ישראל בתוך הבית הלבן. והנה, שתי האמירות האלה הופיעו בעיתונות הישראלית – ב-Ynet

מובילי דעה כבר הודיעו בסוף השבוע כי הם שוקלים מחדש את תמיכתם בנשיא, שזקוק אולי יותר מהמצביעים – לתרומות מאילי ההון היהודים.

ובמעריב, אצל בן כספית

היה ברור שמשהו קרה, שמישהו הצליח לכופף את הנשיא בניגוד למאמציו האדירים של דניס רוס, הלוביסט הישראלי בבית הלבן.

מה שאני רוצה לומר הוא, שבתקופה הנוכחית נעשה קשה יותר ויותר לתאר בפשטותה את המציאות הגלויה לעין של יחסי ישראל-ארה"ב, בלי לגלות שבניגוד לרצונך אתה קצת אנטישמי – לפחות מבחינת ההגדרות של הליגה נגד השמצה וגרורותיה. למעשה, אותם ארגונים מטילים משטר אימתני על התקשורת העולמית, ואוסרים עליה להגיד דברים שחשופים לגמרי לעיני כל. מגישי החדשות מורשים לכל היותר להצביע, להראות את התופעות האלה – למשל כשהם מציגים את הרצאתו היהירה של נתניהו במסיבת העיתונאים בבית הלבן, ואחר כך עם שובו של השידור לאולפן זוקפים גבה בגועל מסוים.

נדמה לי שזה אחד ההסברים להתפרצויות כמו זו שקרתה ללארס פון טרייר בשבוע שעבר, שפתאום החליט להכריז שהוא נאצי. עושה רושם שהוא, כמו רבים אחרים, פשוט רצה לשבור את הכלים, את כללי המשחק שנעשו אבסורדיים יותר ויותר.

לרגעים, נראה שגם נשיא ארה"ב עצמו קרוב להתפרצות כזו, שכנראה לא תבוא לעולם. כך הרגשתי כשראיתי את נאומו של אובמה בוועידת אייפאק ביום ראשון. אבל לפני שאפרט בעניין זה, אציג בכמה משפטים את האופן שבו אני רואה את דמותו של אובמה בכלל.

אובמה. האם בא לו לצעוק "אני נאצי"?

כזכור, תל אביב עלזה ושמחה ביום שאחרי בחירתו של אובמה לפני שנתיים. חבר שלי, ששוטט באותו יום ברחובות הצוהלים, פגש פילוסוף כלשהו, שנראה לו דווקא עגמומי מהרגיל. כשחברי שאל אותו האם הוא לא שמח על בחירתו של אובמה, הוא ענה שלא. וכששאל אותו למה, ענה לו הפילוסוף פחות או יותר: "כי אם זה קרה, לא יכול להיות שזה טוב".

חשבתי אז שזוהי תפישה פוליטית קודרת מאוד, גנוסטית, ואולי משיחית: העולם הזה הוא בבחינת עמק בכא, מציאות פוליטית שטנית מיסודה, ששום דבר טוב לא יכול לקרות בה. ובכל זאת, ככל שהקדנציה של אובמה מתקדמת, נראה לכאורה שהפילוסוף צדק, ושאובמה הוא אכן פיון בידי אותם כוחות רבי עצמה שאיפשרו את בחירתו – וול סטריט, חברות הביטוח, חברות הנשק, הלובי הפרו-ישראלי וכו' וכו'.

ובכל זאת, אני נוצר בלבי אהדה מסוימת לאובמה, ומבקש למצוא דרך לגאול אותו – ולו רק כדי להצדיק את אותה שמחה שפרצה עם בחירתו. בשלוש מלים, הייתי מגדיר אותו בתור הנשיא שמפריע פחות. באומרי "מפריע פחות", אני לא מתייחס לקטגוריה המוסרית של "הרע במיעוטו", אלא לשאלה האסטרטגית של ההשפעה שלו בתור שחקן מרכזי בזירה הגלובלית והאזורית.

שהרי, אם אובמה הוא שחקן, הרי שהוא שחקן במחזה שכלליו הוכתבו עוד לפני בחירתו, והם שהכתיבו את בחירתו. אלה הם כללים צבועים, כוחניים ומרושעים – כלליה של האימפריה האמריקאית. אובמה משחק לפי הכללים האלה – לא רק כי הוא חייב, אלא גם כי הוא רוצה. אבל מה שאפשר לדעתי להגיד, הוא שהוא משחק במחזה בפחות תשוקה, בפחות התלהבות מנשיאים קודמים. לרגעים, נראה שמשהו בו חורק, שמרכיב כלשהו באישיותו גורם שתתעורר בתוכו התנגדות מסוימת.

וכך, בטקסט של נאומי אובמה האחרונים, וגם אלה שלפניהם, אין למעשה שום בשורה. אבל אם יש איפשהו בשורה, היא נמצאת באופן שבו הוא מדקלם את הטקסט הזה, המוכתב לו על ידי הטלפרומפטר השקוף. בנאום באייפק זה היה מורגש במיוחד: אובמה נראה עייף מהציונים, עייף מנתניהו ועייף מדניס רוס. כמו גלדיאטור עייף, הוא היה מוקף באלפי ציונים אגרסיוויים ועשירים מאוד, ואמר בדיוק את מה שהם רצו לשמוע. אבל בטון שלו אפשר היה לזהות כעס. הסבטקסט היה: "אני אגיד בדיוק מה שאתם רוצים, ואעשה בדיוק את מה שאתם רוצים אבל בחוסר התלהבות. אתם לא תגרמו לי להאמין במה שאני עושה".

מיותר לציין, שב"חזון אובמה לשתי המדינות" אין שום תוכן. שהרי הוא בעצמו אומר שהחזון הזה לא יכול להתגשם באמצעות משא ומתן – בגלל חמאס, ההתנחלויות וכל השאר. מבחינת העתיד של ישראל-פלסטין, התקווה אינה טמונה, אם כן, בכוח האמריקאי (כלומר, בפנטזיה על הלחץ האמריקאי על ישראל שיגרום לה לסגרת מהשטחים) אלא בנסיגתו של הכוח האמריקאי. כי ניתנה האמת להיאמר שבחירתו של אובמה עצמו היא סימפטום להיחלשותה של אמריקה: אמריקה בשיא כוחה לעולם לא היתה בוחרת נשיא שחור. וכך, אם העולם תחת האימפריה האמריקאית הוא ממלכת השטן, הרי שאם לאובמה יש תפקיד חיובי כלשהו הוא מתממש דווקא בהיעדרו של התפקיד, כלומר ברגע שבו הכוח האמריקאי חובק-הכול מבצע מעין צמצום קבלי ונעדר ממקומות מסוימים.

צמצום קבלי, מתוך hebrew4christians.com

ומה שאפשר בהחלט לומר הוא, שהצמצום הזה לגמרי קורה בימים אלה. מה שמתרחש במזרח התיכון הוא ביסודו של דבר אובדן שליטה אמריקאי, גם אם אמריקה מנסה להחזיר לעצמה את השליטה. אובמה יודע את זה, והידיעה הזאת נמצאת בסבטקסט של דבריו המתקתקים באייפאק. כאשר אובמה אמר שם ש –

דור חדש של ערבים מעצב את האזור מחדש, ולא ניתן יותר להשיג שלום עם מנהיג ערבי אחד או שניים. מיליוני ערבים חייבים לראות ששלום אפשרי, כדי שניתן יהיה לשמר את השלום.

הוא מתכוון לומר שגם אם הוא לגמרי שפוט של ישראל,  לחלוטין עבד נרצע של המורה נתניהו, הכוח שלו מוגבל.

הנבואה הזאת אמורה להתממש בספטמבר. ברור כבר, והיה בעצם ברור מהתחלה, שארה"ב תטיל וטו על הכרה של מועצת הביטחון בפלסטין העצמאית. אלא שגם הוטו הזה לא יוכל למנוע מכל מיני דברים לקרות. הזמן שיתחיל בספטמבר הוא זמן של חוסר ודאות כמעט מוחלט, זמן שהכול יכול לקרות בו. כמו סינגולאריות פיזיקלית, אפשר לדעת איך נכנסים לספטמבר אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים. מלבד אותן צעדות שיכולות להתרחש בכל מקום, עשויים לקרות זעזועים משניים שיכו מצדם בסיטואציה המקומית – למשל הפגנות במדינות באזור שיגרמו לשינויים פוליטיים. לבסוף, כדאי לזכור שישראל חיה כיום על גבי בועת נדל"ן, ומספיק שהזעזועים יהיו חזקים מספיק – הבועה הזאת תתפוצץ.

כמו במשברים רבי עצמה אחרים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות, למשל המשבר הכלכלי של 2008, ברור שכוחות עצומים יתגייסו לבלום כל שינוי, ולהבטיח שמי שסבל עד עכשיו יסבול גם מעכשיו. אלא שבדבריו של אובמה ניכרת ההבנה, שהכוחות האלה כבר אינם כל יכולים. המכונה האוטומטית של התמיכה האמריקאית תפעל גם בספטמבר; בהיותה אוטומט הפועל בכוחם של גלגלים וקפיצים ידועים, אין טעם לצפות שהיא תפעל אחרת. אבל אובמה רומז שהמכונה הזאת נשחקת לאטה: הדלק פוחת והנהג עייף.

בסוף הנאום שלו, אמר אובמה את הברכה המסורתית, שנטועה בתיאולוגיית הבחירה הציונית-אמריקאית: "God bless Israel". אבל בסבטקסט של המלים, שמעתי נימה של פרידה, כאילו הוא אומר:

"Only God can save Israel"