Posts Tagged ‘סמי שלום שטרית’

כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

12 בינואר 2012

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.

ידידו הטוב ביותר של האשכנזי

25 ביולי 2010

ריאיון עם יוסי הרפז

לפני כשנה, התפתח דיון נרחב באתר קדמה בתגובה לקמפיין לציון 20 שנה להקמת "בצלם". למי שאינו זוכר – הקמפיין התבסס על הגחכה של טוקבקים שכוונו נגד הארגון, שכללו משפטים כמו "אנשי בצלם הם אשכנזיפטים חיוורים". במסגרת הדיון, פירסם המשורר והחוקר סמי שלום שטרית (שהוא מעורכי האתר) תגובה נוקבת למדיי בעניין יחסו של השמאל האשכנזי למזרחים. אני מביא אותה כמעט במלואה:

"אני מאוד מעריך כל מי שמסתובב ומקבץ נתונים על פשעים שאחיו ובני דודיו עושים באותו זמן ממש. כל הכבוד. אבל זה לא מספיק וזה לא העיקר ולעולם לא יהיה העיקר. אין מה לעשות, צריך לומר את זה באופן הכי ברור: רק כאשר אשכנזים יתחילו לארוז ולצאת מהארץ אתחיל להעריך את פעילותם נגד הקולוניאליזם של אבותיהם. לדעתי זו מדרגת המודעות הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת — אם אתה רוצה לקצר את ימיו של הקולוניאליזם הציוני-אשכנזי, אסוף את ילדיך ואת ספריך הנאורים וסע לאירופה או לאמריקה. כאשר יקום ארגון שמאל אשכנזי שיעודד ויממן את עזיבתם של ישראלים מודעים, אז אדע שמשהו אמיתי קורה בשמאל האשכנזי. אני מדבר על עידוד כל הישראלים לקום וללכת. אלא שכידוע המזרחים אינם מודעים מספיק לתרומתם לקולוניאליזם הלבן וגם אין להם דרכונים אירופאים ולכן משתי הסיבות הללו הם כנראה לא ילכו לשום מקום ויאלצו להסתכל לערבים בעיניים ולמצוא דרך אחרת לחיות בארץ הזאת".

בין אם מקבלים את קריאתו של שלום-שטרית ובין אם לא, זהו אחד הטקסטים הבודדים שאני מכיר המציב ביושר את ההגירה האשכנזית כאופציה פוליטית. בחוגי השמאל, נדיר לשמוע דיון כן על המשמעות הפוליטית והחברתית של הִתרבּות הדרכונים האירופים בקרב האליטה האשכנזית בישראל.

יוסי הרפז, שלומד כיום לדוקטורט באנתרופולוגיה בסיטי יוניברסיטי ניו יורק (CUNY – Graduate Center)  כתב את עבודת המאסטר שלו בהנחיית יהודה שנהב ואדריאנה קמפ מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב על נושא "ישראלים והדרכון האירופי".

באופן מפתיע, נתונים על תופעת הדרכונים הזרים כמעט לא פורסמו עד כה. ממצאיו של הרפז הם דרמטיים למדי. הוא מצא שהביקוש השנתי לדרכונים זינק מאז שנת 2000 ועד 2007 בלפחות 450 אחוזים לעומת השנים 1997-1992.בשנת 2007, למעלה מ-100,000 ישראלים החזיקו באזרחות של מדינות מזרח ומרכז אירופה – מספר כמעט כפול בהשוואה למספר האזרחים בשנת 2000.

"ביקוש לדרכונים מזרח אירופיים – פולין, רומניה, צ'כיה וכו' ממש התהווה יש מאין", אומר הרפז בריאיון ל"ארץ האמורי". "לפני שנת 2000 לא היה ביקוש בכלל. נוספו עוד 50 אלף איש עם אזרחות אירופית – אבל אירופה לא הפכה ליעד הגירה לישראלים".

בדיון הציבורי בישראל, תופעת הדרכונים הזרים מתוארת כניסיון של קבוצות מסוימות לארגן לעצמן תעודת ביטוח מפני אפוקליפסה. האם זאת הסיבה האמיתית?

הרובד האפוקליפטי הוא קטן מאוד, אם כי יש לו משמעות. בתוך מערכת השיקולים קיים באיזשהו מקום גם הפחד האפוקליפטי, אבל כלקח משפחתי פרטי, בעיקר אצל יוצאי גרמניה. הייתה לי מרואיינת אחת שאמרה: 'הילדים הגיעו לגיל עשרה ורציתי לתת להם ביטחון'. היא אמרה לי גם: 'למדתי לקח מהדור של ההורים שלי'. ההורים שלה עזבו את גרמניה בשנות ה-30, ובדור הזה כל נייר היה קריטי, כל אופציה.
בסופו של דבר אם יפול פה טיל, זה לא יעזור לנופף בדרכון זר. זה נכון שבמלחמת לבנון מדינות המערב פינו אזרחים זרים מלבנון. אבל אם יתממשו התסריטים האפוקליפטיים ואנשים יצבאו על נתב"ג, מה שיקבע מי יוכל להתפנות זה לא דרכון אלא כסף. חוץ מזה – בנאדם עם תואר אקדמי שרוצה כיום להגר יכול להגר, גם בלי דרכון. דווקא את המדינות האטרקטיביות להגירה כמו ארה"ב, קנדה ואוסטרליה, הדרכון האירופי לא מעניין.

הממשלה בעצמה אומרת שהחשש העיקרי מאיום איראני הוא שהאליטה תעזוב.

אין ספק. בכירים ישראלים אומרים את זה. אני לא רוצה לתת נבואה פסקנית ללא בסיס, אבל יכול להיות גם שאם איראן תפתח עכשיו נשק גרעיני, הטפטוף שקיים היום יהפוך לגל של הגירה. אבל כרגע אין גל של עזיבה המונית. להיפך, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שההגירה מישראל נמוכה יותר מבשנות ה-90 ויש שיעור גבוה של מהגרים שחוזרים.

גם אם לא עוזבים, נדמה לי שזה אחד המאפיינים של חיים לקראת קטסטרופה: שכל עוד אין  קטסטרופה חיים את החיים הרגילים. אנשים שפוחדים מקטסטרופה גם בונים מקלטים אטומיים, אבל זה לא אומר שהם  עוברים לגור במקלט.

נכון, העובדה שאין הגירה לא מחלישה בהכרח את ההסבר האפוקליפטי. הבעיה של היא שבדיבור על הוצאת דרכון כשיקול אפוקליפטי לא מדברים על הקונטקסט הגלובלי. אזרחות כפולה, או החזקת דרכון זר, היא לא ייחודית לישראל. באוסטרליה, למשל, יש 5 מיליון אזרחים כפולים. אז זה אומר שהם רוצים לברוח מאוסטרליה?

אז החולשה העיקרית של ההסבר האפוקליפטי  היא שהם  קצת מוציאים את התופעה מהקונטקסט. אם אתה מסתכל מסביב אתה רואה שאזרחות כפולה היא לא תופעה חריגה בעולם. יש עשרות  מיליוני אזרחים כפולים בעולם. ואם אתה מסתכל היסטורית – יש משהו שמתחבר עם ההיסטוריה היהודית. נטייה לחפש תעודות ביטוח, ועסקים בעוד כל מיני מדינות. זה מועיל.

יש נטייה לקשור את ההוצאה של דרכון זר לחוסר נאמנות. טוענים שהשמאל מורכב מאשכנזים עם בעלי דרכונים גרמניים ופולניים שמוכנים לבצע ניסויים כי הם יכולים להגר מכאן.

במניפסט השמאל הלאומי – יש שם סעיף שתוקף בחריפות את תופעת הדרכונים, ואומר שציוני לא מוציא דרכון זר. זאת האשמה שימושית לכל מטרה שלא תרצה. אבל אי אפשר לטעון שרעיונות פוליטיים כלשהם הם קנוניה צינית של בעלי דרכונים זרים. הטיעון הזה בנוי על הנחות שקשה להוכיח. לטעון שכל מי שמציע מדינה דו-לאומית מחזיק דרכון אירופי – אני לא יודע מה תפוצת הדרכון האירופי בשמאל הרדיקלי. אולי היא יותר גבוהה לעומת האוכלוסייה הכללית, אבל אין זהות בין קבוצת השמאל לקבוצת מחזיקי הדרכונים הזרים.

ישנו חוקר מדע מדינה אמריקאי בשם איאן לוסטיג שמנסה להראות שישראל על סף קריסה, ומשתמש בתופעת הדרכונים כהוכחה לכך שישראלים בורחים מהארץ. אבל בעבודה הראיתי שזה לא מבוסס אמפירית.

למה זה מופרך?

זה מופרך בין השאר כי אין גידול בהגירה מישראל. אם היה גידול בהגירה זה היה מספק את ההסבר הכי אוטומטי – שאנשים מוציאים דרכונים כדי להגר מכאן.  יש עלייה חדה בביקוש לדרכונים ואין עליה בהגירה מישראל. לפי הנתונים זה לא קורה, לפחות אם הגירה זאת עזיבה מוחלטת.

מה שעוד מחליש את ההסבר האפוקליפטי הוא דברים שראיתי בראיונות. ישבתי עם משפחות ושאלתי – מה היו השיקולים? מי יזם? וראיתי תהליך די טיפוסי ברוב המשפחות: הדור השלישי, הדור שלנו, שומעים שיש אפשרות להוציא דרכון זר. הם באים להורים ואומרים: אני רוצה דרכון אירופי. למה? כי אני רוצה לעבוד  וללמוד באירופה. כי זה מגניב.
מבחינת ההורים ראיתי שהמניע העיקרי הוא הרצון היהודי לדאוג למשפחה: 'אם אני יכול לעזור לילדים –  למה לא? אולי יום אחד זה יהיה שימושי'.

למה בעצם פולין, רומניה וגרמניה החליטו להעניק אזרחויות?

זאת נקודה מאוד מעניינת. באופן כללי, קיימות בעולם שתי גישות עיקריות לגבי רכישת  אזרחות: לפי לידה בטריטוריה (כמו בארה"ב), או לפי דם. אזרחות לפי דם נועדה לחזק את הלאום – להכליל את מי שהוא צאצא לאזרחים ולא להכליל זרים שנולדו בטריטוריה. אני נולדתי בישראל. אבא שלי נולד בישראל. סבא שלי נולד ברומניה – ואני אזרח  רומני, למרות שאני לא יודע את השפה ואין לי שום קשר או הזדהות עם המדינה והלאום. אנחנו מקבלים אזרחות על בסיס זה שלמדינות האלה יש עיקרון אזרחות לאומני, לא טריטוריאלי. מדיניות כזו מלווה בדרך כלל ברצון להגביל את קבוצות המיעוט בלאום. כל המדינות החדשות שהוקמו אחרי מלחמת  העולם הראשונה היו עם הגישה הזאת, וזו עדיין הגישה הדומיננטית ברוב מדינות אירופה, וגם בישראל. היום כבר כמעט אין צורות נקיות של שני המודלים, אם כי המודל של אזרחות לפי דם עדיין חזק מאוד ביפאן, במדינות המפרץ ובישראל.

הפרדוקס הוא כמובן שהיהודים בישראל הם לא בני הלאום הרומני או הפולני. יותר מזה: כשהלאומיות של המדינות האלה הגיעה לשיא – משנות העשרים ובזמן מלחמת העולם השניה, הם נפטרו מהיהודים. רומניה גירשה והשמידה יהודים, ודרך אגב לא רק יהודים: היא גירשה הונגרים והחזירה גרמנים לגרמניה.

כך שזו אירוניה היסטורית – היהודים יוצאי מזרח אירופה זכאים היום לאזרחות פולנית או הונגרית, אבל הם נספחו ללאומים האלה בגלל טעות של ההיסטוריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, המדינות האלה מאוד לא רצו לתת אזרחות ליהודים שחיו בשטחן ומדינות המערב הכריחו אותן.

איך המדינות האלה מתייחסות לתופעה של ישראלים שמסתפחים אליהן?

בגרמניה ובפולין יותר מעוניינים בכך, וברומניה ובהונגריה כנראה פחות אוהבים את זה – כלומר לא מעודדים את התופעה ורק נותנים לאנשים מה שהם זכאים לו לפי החוק. גרמניה היא הכי ליברלית והכי מסייעת. היחס של השגרירות הרבה יותר חיובי ממדינות אחרות. למעשה היא גם ממש חורגת מהכללים למען היהודים, אם כי בתור הכללים המיוחדים אין אצלה חריגים. גרמניה גם קולטת בשנים האחרונות יותר יהודים מרוסיה מאשר ישראל. ישראל כמובן מאוד התנגדה למדיניות הזו. זה מנוגד לתפישה הישראלית כי זה אומר: מה אתם צריכים מדינה, תראו איזה יופי יהודים חיים בגלות. ברור שהם לא עושים את זה בשירות העם היהודי, אלא מתוך אינטרס של לגיטימציה עצמית. ברור גם שיש בזה עמדה קצת פטרונית – בעצם הם משתמשים בדרכונים שהם נותנים ובקליטת מהגרים מרוסיה כדי להראות ששוב יש חיים יהודיים בגרמניה.

ישראלים גם מאוד פעילים מבחינה כלכלית ברומניה, בולגריה ופולין.

זה מעניין, כי אנחנו חיים עם העמים האלה כבר 700 שנה. הקשרים הם עתיקים ויש להם היסטוריה ארוכה. גם לישראל כמדינה יש כיום חיבור מאוד טוב לכל המדינות של מזרח  אירופה. אנחנו במובן  מסוים חלק מהאזור הזה, גם אם טורקיה מפרידה אותנו ממנו. המדינה שלנו שייכת לעולם הזה. היא נבנתה כמדינה מזרח אירופית, וחיקתה יותר את המודלים של גרמניה ורוסיה מאשר את אנגליה וצרפת. נדמה לי גם שמבחינת התפיסה של הלאום, יש קרבה מסוימת בין ישראל למדינות כמו סרביה ופולין, שהעמים בהן מזדהים עם הסיפור של עם קטן ורדוף-תלאות שעבר שעבוד וחורבן, גם בסיפורי התנ"ך וגם בהיסטוריה המודרנית של היהודים. זה לא בהכרח עומד בסתירה לשנאת יהודים.

אתה טוען שיש קסם בדרכון עצמו, כאובייקט. שאנשים אוהבים להחזיק אותו, להראות אותו.

כן. כי הדרכון עצמו הוא הביטוי היחיד של האזרחות והזיקה למדינה – הרי לא חיים במדינה מעניקת האזרחות, לא משלמים שם ביטוח לאומי ולא משרתים בצבא. בשבילי, למשל, האזרחות הרומנית היא הדרכון. שום דבר אחר. בגלל זה אומרים "הוצאתי דרכון" ולא "הוצאתי אזרחות". זה עוזר לאנשים לראות בזה משהו שהוא מוצר. לא כרתי ברית דמים עם מדינה אלא הצלחתי לעשות קומבינה ולקבל איזה דוקומנט.

אתה כותב שרק בערך 10% מבעלי האזרחות האירופאית עשו בה שימוש כלשהו. עבור 90% הנותרים, הדרכון נותר כפוטנציאל בלתי-ממומש.

נכון. יש פנטזיה כזאת, שעם דרכון הם יעבדו באירופה. אבל אם בודקים את זה מגלים שזאת בעיקר פנטזיה. כי לגבי עבודה – המשכורות  בישראל לרוב יותר גבוהות מאשר באירופה בשביל עובדים מיומנים.  שוק העבודה של גרמניה וצרפת וגם של המדינות האחרות לא אטרקטיווי לישראלים בעלי יכולת השתכרות גבוהה כי הם יכולים לקבל משכורות גבוהות יחסית בישראל. אם יש להם מה לחפש איפשהו, זה בארה"ב. לכן בישראל לא כל כך מהגרים לאירופה. לגבי לימודים – הלימודים באירופה לא בחינם, כשמשקללים את ההוצאות האחרות זה יוצא יקר מאוד, במיוחד שגם צריך ללמוד שפה. גם שכר לימוד בישראל הוא לא גבוה באופן יחסי, בשקלול כולל. הלימודים באירופה גם לא בהכרח ברמה יותר גבוהה ברוב האוניברסיטאות. הלימודים בגרמניה, למשל, הם לא ברמה יותר גבוהה מאשר בישראל. לא במקרה ישראלים הולכים ללמוד כמעט רק בארה"ב או באנגליה – אבל שם הדרכון לא משפיע על שכר לימוד.
בסך הכול, ישראל מספקת רמת חיים שלא נופלת ממערב אירופה, לפחות בשביל אשכנזים. לכן אנחנו רואים עשרות אלפי אזרחים אירופאיים חדשים שמוציאים דרכון ונשארים בארץ.

בסופו של דבר, אתה טוען שהדרכונים הזרים לא מראים על היחלשות של מדינת ישראל, ושהחרדה מזה היא חסרת בסיס.

אני חושב שיש מן ההיסטריה המיותרת בחרדה הזאת. כי כמו שהסוציולוג ינון כהן כותב, המשמעות של ההצלחה הדמוגרפית של הציונות היא שנשמר רוב יהודי בארץ, ושיש שיעור גדל והולך של יהודי העולם שחיים בישראל. בעשור שחלף ישראל הפכה לקהילה היהודית הגדולה בעולם, ועד סוף העשור הנוכחי היא צפויה להכיל יותר ממחצית היהודים בעולם; המדד השלישי הוא שימור אוכלוסיה איכותית. ישראל כל הזמן נמצאת בתחרות מול המערב גם בלי קשר לדרכונים. אם רמת החיים פה היתה נמוכה, המוכשרים היו עוזבים. אם השכר הממוצע פה היה 5,000 שקל, יותר אנשים היו מהגרים. אין סנטימנטים בעניינים האלה לכן. הפחד מהדרכונים הזרים הוא בעצם די וירטואלי.

אבל הרי הפרויקט הציוני ניסה לבנות כאן אומה שמחוברת למקום. להוציא דרכון פולני זה כן סימן של ניתוק, בעיקר אם שמים את זה בהקשר של האידיאולוגיה של "ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודיי".

כן אבל יש מסגרת של גלובליזציה שבה האזרח הכפול הפך את הערך שלו. בעבר מעט מאוד מדינות הכירו באזרחות כפולה. עד שנות השמונים כמעט אף אחד לא קיבל אזרחות כפולה. זה היה אסור, כי אזרחות היתה אזרחות רפובליקאית, והאזרח נמדד כחייל פוטנציאלי. היום בגלובליזציה יש הגדרה אחרת של אזרחות טובה: האזרח הוא מי שמייצר שגשוג למדינה אליה הוא משתייך. האזרח הטוב הוא זה שמצליח לייצר קשרים בין מדינות. לכן אזרחים כפולים זה טוב. רומניה והונגריה רוצות שיהיו להן הרבה אזרחים כפולים, גם אם הן מעדיפות אזרחים כפולים בארה"ב מאשר בישראל. הרי נכנס כסף חוץ. בתוך המגמה הזאת גם הלאומיות הישראלית משתנה.

אז למה אנשים מוציאים דרכונים אירופיים?

עברתי תהליך מחשבתי במהלך המחקר. האינטרפרטציה הראשונית שלי היתה להבין את התופעה בתוך יחסי כוח בתוך מדינת ישראל, כלומר כסממן של זהות אשכנזית או זהות אירופית. במהלך העבודה ראיתי שבשביל ההסבר הזה צריך כל הזמן להניח תודעה כוזבת. להתעלם ממה שאנשים אומרים לי, כי הם אומרים דברים אחרים, לא מדברים על רצון 'להיות אירופאיים' אלא על יתרונות פרקטיים שהדרכון מקנה להם. אז בואו ננסה לראות את כל האלמנטים, ולא רק לראות בזה סימפטום לכך שהאשכנזים רואים שההגמוניה שלהם במדינה מתערערת ואז הם פונים לדרכון זר כדי לקבל חיזוק. לייצר הסבר שכולל בתוכו את הרבדים השונים של מה שאנשים חושבים, אומרים ועושים, ולא להניח שרמה אחת, סימבולית או מטריאלית, קובעת הכל.

ניסיתי להראות: יש כאן קבוצה של אנשים שהם תוצר של הגירה. הם צאצאים של קבוצה שבמשך מאות שנים מתפקדת כקסטת סוחרים ניידת. בקונטקסט ההיסטורי, אנחנו תוצר של מאות שנות הגירה ונדודים. ברור שאנשים ששייכים לקבוצה כזו יוציאו אזרחות זרה אם יש אפשרות כזו – פולנים, ממרוקאים ורוסים. יש כאן רווח שאפשר לממש: לקחת ארץ מוצא של הסבא ולהפוך אותה לכלי שימושי. זה משהו שיהודים עושים – למקסם יתרונות בתחום הזה של ניידות וגמישות כלכלית ופוליטית.

אבל בסופו של דבר, אין הסבר חד-משמעי לתופעה של הדרכונים הזרים. אפשר להוסיף רבדים, אבל  אי אפשר לבודד משתנה אחד. קשה מאוד לבודד משתנה אחד. האיחוד האירופי, גלובליזציה, יהודים, שינוי בהגדרת האזרחות – כל אלה משחקים תפקיד. אבל הדברים העיקריים לדעתי הם הגלובליזציה, שמפיצה אזרחות כפולה בעולם; וזה שבמצב שבו יש אופציה כזו, היהודים יהיו בין הראשונים שיקפצו על זה. כפי שטוען ההיסטוריון יורי סלזקין, הגלובליזציה קצת הופכת את כולם ליהודים.

כתבת שתופעת הדרכונים קשורה ל"אופייה של האוכלוסיה היהודית, אשר מוטבע בה הביטוס של קאסטת סוחרים ניידת". אבל בפועל, איך ההביטוס "מוטבע" בדור השלישי?

זאת התיאוריה של קרל מאנהיים. הדור השני רכש צורות התנהגות ולמד להפגין ישראליות שורשית. אבל כשהם מחפשים מודל של הורות הם מכירים רק את המודל של ההורים שלהם,  שעבר בלי שינויים. מאחורי הישראליות השורשית מסתתרת יידיע מאמע. זה מאוד דומה להשתלבות של יהודים במקומות אחרים. גם בארה"ב יהודים לא מתנהגים בצורה מאוד שונה – העובדה שפה זה המולדת משנה דברים מסוימים, אבל זה לא הכול.
אז הדור השני  מבקש מהם את זה, בהתחלה הם קצת עושים פרצוף, אבל אז קורה דבר מעניין: הם מצדיקים את עצמם באמצעות הדור הקודם. הם אומרים – אמא שלי, שהגיעה כפליטה מגרמניה או פולין היתה תומכת. הילדים רוצים, אז מי אנחנו שנגיד להם לא.

למה אתה הוצאת דרכון רומני?

פשוט רציתי את זה. שמעתי שיש  אופציה, וחשבתי שזה מגניב שיהיה. שמחתי כשקיבלתי את הדרכון עצמו. חשבתי שזה אולי שימושי. שזה מגניב. נמשכתי לחקור את התופעה הזאת בדיוק בגלל שתפסתי עד כמה הרצון שלי עצמי בדרכון היה מעורפל. אני חושב שמקרים כאלה שבהם אתה רואה את הרצון אבל לא יודע להסביר למה, אתה יכול לראות איך כוח מעמקים חברתי פועל דרך היחיד בלי שהיחיד ידע להסביר את זה.

מה זה אומר "זה מגניב"? המלה "מגניב" מצפינה ערך מסוים.

כמו שאני מבין את  זה, זה אומר שאתה מרגיש משהו, איזו קריאה, אבל אתה לא יודע להסביר למה. אם אני אשאל למה אתה מצחצח שיניים אתה תסביר: כי זה שומר על היגיינת הפה. יש לך הסבר אינסטרומנטלי-רציונלי. אבל אם אני אשאל: למה ברלין מוצאת חן בעיניך אתה לא תמיד תדע להסביר. זה קולה של החברה שמדבר דרכך. הדיספוזיציות ההיסטורית שגורמות לך להידלק על דברים מסוימים ולא על דברים אחרים. אפשר לשאול למשל למה ישראלים אוהבים את הודו? כי יש התלכדות בין המציאות של הודו לבין תפישות מסוימות, אלמנטים בדת ובמסורת היהודית, מיקום ספציפי של צעירים ישראלים ביחס למערב ולתרבות המסורתית היהודית, יש חיבור. הנקודות האלה, הרצון המסתורי הזה – הן מאוד מעניינות אותי. בתופעה של הדרכונים, משהו שהיה דוחה ומביך עד לאחרונה הופך פתאום להיות יוקרתי ואטרקטיבי, "מגניב". הסבר חד-ממדי או אינסטרומנטלי – למשל, "הם רוצים לברוח מהארץ" – לא יכול למצות את התופעה הזאת.

הרי יש משהו קצת קומי בדרכונים האירופיים. התופעה הזאת עושה יותר רעש ממה שקורה בשטח. מדברים על זה הרבה – איך להוציא, מי הוציא, אם זה טוב או לא טוב ועוד ועוד – אבל בסופו של דבר, לא עושים עם זה יותר מדי, כמעט אצל כולם בסוף הדרכון פשוט שוכב באיזו מגירה.