Posts Tagged ‘סמים’

יומן שבעה

13 באוגוסט 2012

ליאור קיי אבישי

יום שני, 6.8

חברי אלי ז"ל – היום הראשון של השבעה. חזרנו מההלוויה.

אלי ואני היינו מספרים אחד לשני הכול. ככה זה שאתה מכיר מישהו 24 שנים, מכיתה ז'.

פתאום אני חושב מה אני אעשה בלי אלי, כשיצאתי מבית העלמין עברה באינסטינקט מחשבה שצריך לצלצל לאלי ולספר לו איך הייתה ההלוויה. אבל ההלוויה הייתה של אלי. למי אספר את כל החוויות וגם החוויות השטותניקיות שלי?
למעשה אלי ואני הפכנו לחברים טובים מגיל 15 שלמדנו יחד בכיתה.

זה התחיל אי שם בכיתה י' בפגישה אחת ללמוד יחד למבחן בתנ"ך ונמשך עד היום.
שם סיפרתי לו על התשוקה שלי לבנים ועל הפעם הראשונה שיצאתי למטרו, מהשנייה הראשונה ידעתי שאלי אוהב בנים כמוני אך אני זה שבחרתי לצאת מהארון. בלי לומר מילה כיבדתי את רצונו להישאר בארון השקט שלו, וכן החלטתי על אף משיכתי לאלי לשמור איתו על קשר אפלטוני. וגם אז בכיתה י' 1, בלי להגיד את הדברים במפורש, היו לנו פנטזיות וקצת תחרות סמויה (ללא הצלחה מרובה…) לנסות לכבוש את החתיכים של הכיתה: מי יצליח לשבת ליד אחד החתיכים של הכיתה ומי יצליח למשוך מהם כמה שיותר נגיעות ומשחקי טיזינג.
בתקופת סיום התיכון דרכינו התפצלו, כל אחד והמסלול הטראומטי שלו בשירות הצבאי.
אחרי ששנינו שרדנו, כל אחד והצלקות שלו, את בית המטבחיים של הצבא נתקלנו שוב אחד בשני: שבת אחת של תחילת קיץ בחוף הילטון, פתאום אחרי שלוש שנים אני רואה את אלי הולך עם האופניים שלו על החוף. " מה אתה עושה כאן ?!", עושה את עצמי מופתע.
"אני, סתם מסתובב כאן", אמר אלי. נו טוב אמרתי לעצמי, אמשיך לכבד את הרצון שלו להישאר בארון, כל דבר בזמן שלו אמרתי לעצמי.
ואכן אחרי שבועיים אני שוב נתקל חזיתית באלי על מדרגות הפאב הגאה "הי- שי". "ומה אתה עושה כאן?!?!", שאלתי. "אני כלום סתם מסתובב…" אמר אלי. ואז די נמאס לי מהמשחקים האלו, ראיתי שהוא מחזיק ביד עיתון מגולגל, משכתי אותו מידו וראיתי שזה היה גיליון של "הזמן הוורוד", אמרתי בזעם "וזה גם משסתם הסתובבת?!".
אז אלי חייך ואמר, "לא רציתי להגיד לך בתיכון את זה, אתה והפרובוקציות השמאלניות שלך, אבל אני הייתי כבר הומו בזמן שאתה סיפרת לי. אני נמצא כאן עכשיו כי אני מחפש בחור שהתאהבתי בו… אמרו לי שהוא בפאב הזה".
הימים שפגשתי את אלי היו הימים הראשונים שלי מחוץ לבית. שכרתי דירת חדר בכרם התימנים, 250 מטר מאימא שלי ושיחקתי אותה עצמאי. אלי היה גר באותו זמן עם ההורים שלו, וכדי שלא יהיה לי לבד ומשעמם שכנעתי אותו לצאת מהבית ולשכור חדר בבניין שממול לחדר שלי. וככה הפכנו לעזריאל וגבריאל, היינו צמודים אחד לשני. כל בחור שהוא הביא לבית ושנכנס לחדר שלו הבעתי את דעתי וכל מי שבא אלי, אלי נתן את חוות דעתו. לרוב לשנינו היו טעמים שונים וטוב שכך.
אחרי שנה וחצי כזה אלי הכיר בחור יפה תואר בשם דני. הם הפכו לחברים, הייתה שם אהבה גדולה, כן, קצת קינאתי, פתאום אלי הוא לא רק שלי צריך להתחלק איתו ועם האהבה הצעירה שלו.
אחרי כמה זמן הם נפרדו, אך דני ואלי שמרו על קשר מצוין אחרי הזוגיות שלהם. וכך עזריאל וגבריאל והפכו לשלישית המוסקטרים, כל אחד על העצבים של השני , קואליציות נבנות קואליציות נופלות. היו לשלושתנו בני זוג, פרידות, רכילויות עקיצות – בקיצור חברים טובים.

אלי, עשינו כמעט הכל יחד – טיולים בארץ ובחו"ל, טקסים שונים , ארוחת של שבת בצהרים, האוחצ'יאדה של הילטון ועוד ועוד. ואפילו הצלחתי להביא פעם פעמים את אלי "להפגנות השמאלניות" שלי, נסענו לצעדת אחד במאי בנצרת, זאת אומרת שאלי ודני הלכו לעשות שופינג ואני צעדתי עם שלט ודגל אדום. היינו יחד בטיולים בערים בשטחים הכבושים – רמאללה, שכם, בית לחם וירושלים העתיקה. הייתי אומר לאלי שהוא יותר פלסטיני ממני, הוא היה מסכים אבל בבחירות הצביע לביבי ולישראל ביתנו, הוא הצליח באמת להרגיז אותי. מה שכן לדעתי הוא הצביע בבחירות לעירייה בפעם הראשונה לעיר לכולנו ולדב חנין – הייתי מבסוט.

בשנים שהכרנו היו לאלי והיו לי גם רגעים קשים, תמכנו אחד בשני חזק וחזק, אך מהסערה האחרונה היד שלי השתחררה ואלי נסחף בסופה האדירה. אתה שומע אותי אלי? אלי נקטף ומסתכל עלינו מאיזה מקום עכשיו, אגדל, תהיה לי כרס יותר גדולה, בטח גם שיער לבן ומדולל אני אהיה זקן, צעיר לנצח כמו שרצית בן 37.
אלי אני כבר מתגעגע אליך, אולי עוד פעם נפגש, מי יודע.

זהו, הדמעות כבר מציפות אותי…

 

יום שלישי, 7.8

היום השני של השבעה על חברי הטוב אלי ז"ל.

היום הגענו שלושת החברים הקרובים לאלי של הזמן האחרון , דני, יואב ואני לשבעה.
אלי צעק מהקירות: תעודות הוקרה, מכתבי תודה התלויים על הקיר בצלוטייפ, המגנט מהטיול האחרון שלנו יחד לסן פרנסיסקו, אפילו הריח של הגרביים של אלי בחדר הקטן בבית הוריו הורגש באפי. כרגיל גם הבלגן בחדר, הכול כל כך טרי.
וכן כמו בשבעות אחרות כולם יושבים בחדר ומדברים. אני יושב ליד אימא של אלי, היא אוהבת כמוני לדבר, הדיבור שלה מרגיע אותי, כולם אוספים בסקרנות כל פירור מידע. מישהו מוציא גזיר עיתון על מותו של אלי כאילו היה אוצר בלום בידיו.

חלק הולכים להתפלל בבית הכנסת, כולל דני ויואב, אני נשאר בבית להרגיש עוד קצת את אלי.

אני פותח את האורגן הישן שאלי אהב לנגן בו. "כן , גם לי יש בבית אורגן שאימא שלי אוהבת לנגן" , אמרתי כאשר ישבתי בפעם הראשונה בביתו של אלי בכיתה י', אותם צהרים של השרב של סוף הקיץ. שנינו נכנסים עם חולצות בית ספר מיוזעות לחדר הקטן של אלי, והדלת נסגרת, הלב שלי פעם. טוב, אנחנו הולכים ללמוד למבחן לתנ"ך ושום דבר אחר לא, אמרתי לעצמי בחשש. וכך היה.
והערב בשבעה, הגיעו החברים של אלי מהגימנסיה, מוסד לימודים שכל כך אהבתי וגם כל כך שנאתי. הגיבוש הקולקטיבי והאפילו הספרטני שלו הגנו עלי, ומצד שני כשהייתי במצוקה על עץ גבוה הצוות המקצועי של התיכון עטור ההילה וההיסטוריה הסתכל עלי בעייני עגל, כאילו לא מבין מה אני בכלל רוצה. אבל הערב בבית של אלי, כולנו הגימנסיה העברית הרצליה וכולנו הומואים מחוץ לארון. הערב בשבעה של אלי הרגשתי התרוממות רוח שמעולם לא הרגשתי עם חבריי לספסל הלימודים בתיכון.

מותו של אלי זימן לחדר אחד חברי "מלח הארץ" של הגימנסיה והחברים ההומואים שלי ממועדוני הגייז שטופי הזימה והסקס. סוג של פיצוי בשבילי, ואם אלי היה כאן סוג של פיצוי בשבילו – משהו שלא היה לי ולא היה לו.
פתאום אחד הגימנסיונרים החתיכים, מושאי הערצה מהתיכון, שולף תמונות ילדות של אלי מהדירה בטבריה. פתאום מישהו מקרובי המשפחה של אלי שואל ממתי אלי הומו, וכאילו העולמות מתערבבים – אופוריה של אבק כוכבים, שלא הייתה לאלי ומעולם לא הייתה לי.
ישבנו בבית של משפחת אלי יותר מ-4 שעות , לא רציתי לעזוב, עוד קצת משלוות הנפש הזאת. אני, המטריאליסט, נדבקתי במחלת הנוסטלגיה של אלי – נוסטלגיה שהמציאות היא אפר ואבק. עם כאב לב גדול, כאב בלי דמעה אחת בשבעה.

ובאמת יואב ודני משכו אותי לכיוון האוטובוס חזרה הביתה, ירדה השמש, כבר לילה, חושך.

בנסיעה באוטובוס נתקפתי עצב גדול. מה יהיה העתיד? מה ומי ימלא את החלל של אלי? האם דני ואני נמשיך להיות חברים גם שאלי הלך? מה טיבעו של הקשר עם יואב? מה עם טיולי האוהלים שלנו בחגים? השבתות בהילטון וההומור העוקצני שלנו?
אני רוצה עוד קצת לחלום אלי, עוד קצת לגעת בזיכרון, בלילה בסופו של היום שכולם הולכים הביתה יש חלל גדול. חותם בדמעה של היום השני לשבעה. ליאור

 

יום רביעי, 8.8

אלי ז"ל, היום השלישי של השבעה.

היום היה לי לו"ז עמוס: נסיעה מתל אביב לאוניברסיטת באר שבע, עבודה של כמה שעות, ביקור בשבעה, אירוע סיום השנה של פרויקט ברק שאותו הקמתי לפני 4 שנים – אירוע שהחזיר לי חיוך ראשון מזה חמישה ימים, כמה גאווה יש לי מהפרויקט שגם הוא הוקם משרידיו של חוסר התקווה והייאוש, ובסיום היום ישיבת עבודה של פורום דיור ב"עיר לכולנו". היה יום ארוך וטוב שכך.

היום כשיצאתי מהעבודה לכיוון השבעה, הסקרנות הובילה אותי למקום שבו אלי סיים את חייו. כמי שמכיר את צעדיו של אלי הגעתי למקום אחרי דקותיים. אני מכיר את הראש שלו וכל החישובים, סימני הפרידה מארץ החיים ניכרו היטב על השטח , כאילו האדמה המפויחת לא השלימה עם הקרב שהתחולל עליה בין החיים למוות, שהמוות ניצח, ניצחון ידוע מראש.

היום בשבעה אבא של אלי סיפר את חוויותיו כנער בעיראק של מלחמת העולם השנייה, "והנה הגענו בשלום להיות זקנים היום"…. אלי פחד להיות זקן, אפילו נבעת מהומואים בוגרים משמעותית ממנו. הוא ראה בהם את הסיוט שלו, בעיניו זקנה של הומואים היא בדידות, ואיך נוצרת בדידות? מחוסר אטרקטיביות, בעיקר מינית. צעיר = נאהב ויפה, זקן הומו = דחוי, מקסימום הוא יוכל לקנות מהצעירים את יופיים. ועל מנת להישאר צעירים תמיד צריך לצאת לבלות מהר מהר לפני שיגמר. גם כשאלי תפקד באופן "נורמטיבי" הוא תמיד אמר לי שקשה לו לראות את עצמו זקן כמו אבא שלו, שהשבוע חג יום הולדתו ה-82.

ואכן אלי התברך במראה צעיר, הוא הרגיש צעיר, ונראה צעיר, בעוד שרבים מחבריו מבית הספר התיכון פיתחו כרס, שיער דליל ומשכנתא תופחת עם אישה ושלושה ילדים, אלי עבד קשה אך גם פיזז במסיבות. בקלות אפשר היה לחשוב שהוא 10 שנים לפחות יותר צעיר מגילו.
לזכותו של אלי אומר שצעירות היא לא רק מראה חיצוני אלא גם התנהלות וגישה לחיים. אך הטבעת החברתית, וכן, גם הפיזית מתהדקת , חברים קרובים של אלי נכנסים כמוהו לשנות השלושים, מסיימים תואר ראשון, שני ואפילו שלישי. וכן, גם לי נמאס ממסיבות סטלה, ושיחות היי-ביי באיזה פאב רועש לצלילי אוחצ'ות, שמתאים לגיל העשרה.

וכן, בגיל 30 אתה פחות קופצני מגיל 16-17, וכן –  הערכים של הסגידה לצעירות פוגעת בביטחון העצמי. לנסות לעשות עיניים למישהו צעיר וחתיך ממך, ואז כדי לייצר ביטחון עצמי לוקחים איזה דרינק קטן, ואז עוד דרינק קטן, ועוד דרינק קטן, ועוד דרינק קטן ואחלה – חזר הביטחון העצמי בחדר החושך. ואחרי שהדרינקים הקטנים לא עוזרים אז מתחילים עם איזה פופרס קטן שמסובב את הראש, ואז עוד פעם ועוד פעם ואחרי שהפופרס לא משפיע נפגשים כל החבר'ה בלי הביטחון העצמי ועם קש יושבים ומכניסים לאף אבקת חגיגת, ועוד טיפה ועוד טיפה וכשזה כבר לא משפיע אז מערבבים עם וויאגרה ועם קלונקס ועם רעל עכברים ואבקת כביסה. וזה כבר לא משהו קטן וטוב שעושים אותו פעם ב… זה הופך להיות כמו נטילת תרופות, אין כבר הנאה –  זה הרגל שאי אפשר בלי זה להיות (אני לא מדבר על להנות) אלא רק להיות חצי שעה במסיבה.

ותיכף אל סם יצטטו אותי לקמפיין שלהם אבל לא, הסמים הם לא הבעיה, הם הסימפטום לערכים של הסגידה לצעירות. ולא אנסטסיה מיכאלי, זה לא בעיה של הומואים, זאת מחלה של הציונות ("שירת הנוער, שירת עתידנו") שבעליות נטשו את הזקנים למות בגולה והצעירים הגיעו. זאת הבעיה של הסוציאליזם, שתמיד נהנה לעטר בתמונותיו נערות ונערים יפי בלורית ותואר. וזאת המחלה של העולם המערבי.
וכן, אם צעיר זה יפה אז ככל שאתה יותר ויותר צעיר אתה יותר רלוונטי. אפשר לחנך אותך יותר וכן, יותר סקסי להתאהב בך ולעשות איתך סקס. אלו הערכים של אלי, ובלי להכליל אלו ערכים של חלקים נרחבים של קהילת ההומואים.
הפשע הגדול של אנסטסיה מיכאלי הוא שהיא יודעת את התורה אך היא משתמשת בה כדי לעורר שנאה ודעות קדומות במקום לייצר שינוי חברתי עם מערכות ומודלים לצעירים שעברו את גיל 40 ולא לקבור אותם.

ונחזור לאלי, אחרי הסמים והסגידה לצעירות, הגיעו הפיטורין מהעבודה. מצאו תירוץ ופיטרו אחרי תשע שנים את אלי –  עובד מסור ומצטיין מהעבודה – אני כמעט לא מכיר אנשים בני דורי שעובדים כל כך הרבה שנים בעבודה אחת. הפיטורין הגיעו מנורמה חברתית והומופוביה, שלפי בקשת המשפחה לא ארחיב עליה כאן במקום הזה. אבל הבושה, כן הבושה לקחה את אלי לגלות לאמריקה, שם ניסה להיות צעיר ולהתחבר לתרבות הספרטנית של אחרי הצבא: למכור מוצרי ים המלח בעגלות באמריקה.

אלי עבד 18 שעות ביום לעיתים והרוויח פחות משכר מינימום, אך בכוחותיו האחרונים רצה להיות צעיר כמו "תותחי המכירות" של העגלות ולנסות להתחבר להווי הסמי צבאי של "קדימה אחי, גבר גבר…". הווי שמעולם לא היה חלק ממנו, אך הוא העריץ אותו.

 ואז הסמים והאלכוהול הובילו אותו ליוזמות עסקיות שבהתחלה נשמעו לגיטימיות אך לאט לאט איבדו את השפיות שלהם: פתאום כל הכסף של הפיצויים הלך על בגדים, צעצועים או דיסקים – אני למדתי מאלי איך אפשר לבזבז יותר מ-120 אלף שקל בחודש וקצת על שטויות.
ואז כשלא היה כסף התחילה המיסטיקה, קולות ורוחות של אלוויס פרסלי, וכוחות על טבעיים. ושוב הסמים, והפעם כל כדורי חגיגת של נייס גיא עם רעל עכברים, אלא תותחים כבדים – אקסטות.
ואני כחבר מרגיש חסר אונים. אני האחד נלחם מול מערכות גדולות וערכים מושרשים החזקים ממני. טיפול לפי הספר של אלף אנשי מקצוע מוצלחים, טיפול הומיאופטי, דיקור סיני באוזן (או כמו שבהומור שלו דיקור בפי הטבעת…) , טיפול בתדרים עם אלקטרודות, ומצד שני הורים ומשפחה תומכת, חברים שהתגייסו לסייע. אך המכונה המשומנת של הערכים שאנחנו נושמים, שותים ואוכלים מחצה אותנו בהינף יד.
ואז בכוחות האחרונים סחבנו אותו לארץ, וכאן בחזרה למציאות של הבושה החברתית, איבוד העצמאות והעבודה הגיע הדיכאון – דיכאון בלי רעשים וצלצולים כמו המאניה, אך שקט ומקפיא דם.

 אלי כבר היה מת לפני כמה חודשים. אלי היה צייתן, כל מה שאמרו לו לעשות עשה, איבד את היכולת להיאבק, ואנחנו עבדנו "לפי הספר": לקחנו את אלי לפסיכיאטר, הפסיכיאטר נתן כדורים, בתחום החברתי המשפחה חיבקה ושמרה, החברים גילו אמפטיה, ממש כמו בסילבוס של הקורס ליסודות העבודה הסוציאלית והמבוא לפסיכולוגיה שלמדנו בתואר הראשון. אבל המוות הוא קליינט קשה, אני הסתובבתי חסר אונים ומותש.

כן, התקשרתי לאלי 3-4 פעמים ביום וגם דני וגם יואב וגם עוד ועוד חברים אך המוות היה שם.
אלי דיבר על הגורל החתום, פעם פעמים ניסה לסיים את חייו בשיטות שונות , לא הצליח לו. אולי כן הייתה תקווה.
השבועות האחרונים היו מתישים מאוד, לצד הדיכאון , אלי היה כמו חיה פצועה. היה צועק לעזרה אך כאשר מתקרבים החיה הפצועה משתוללת במלכודת ולא נותנת לגעת בה, ההשתוללות מסבכת עוד יותר את המלכודת הסתבכות שמובילה לאיבוד דם רב וקריעת איברים, עד המוות.
וכן ביום שישי האחרון אלי הצליח במשימה האחרונה שהוא הציב לעצמו. היום הלכתי למקום שבו חשכו עיניו של אלי, ניסיתי לחשוב מה עבר עליו, מה חשב ומה הרגיש כאשר ראה את האור האחרון של שישי של בין השמשות, השכיבה על הריצפה, ריח בנזין וריח עצי האורן , המבט לשמיים לצל ענפי העץ הגדול החוסה עליו, זיעה דביקה של קיץ בחום של תל אביב, שקט ואז אש, שריפה, התפתלות מכאבים ואז שקט – דממת מוות.

יום חמישי, 9.8

אלי ז"ל – היום הרביעי של השבעה, עיכול, עייפות, חיים חדשים וזיכרון ב-256 מילים.

היום אין לי כוחות לכתוב פוסט ארוך, אני עייף. כתבתי הרבה מילים בימים האחרונים, אני רוצה לנוח ולהתחיל לחשוב על העתיד, על היום שאחרי אלי.
היום עוד התקשרו חברים שלא ידעו על מותו של אלי, עוד כמה חברים ביקשו ללכת איתי לשבעה, חלק הגיעו, חלק עדיין לא, יש אפשרות עוד לבוא לנחם מחר לפני כניסת השבת ובמוצ"ש.
אני חושב על דרכים לכבד זכרו של אלי, בשישי הקרוב אשב עם דני חברי הטוב על כל התמונות של אלי וננסה לארגן מצגת. לפני היציאה של מסיבות השישי בלילה נארגן מפגש מצומצם עם חברים הקרובים של אלי ונקרין על המסך תמונות וקטעי ווידאו של אלי, כולל המצחיקים שבהם.
יש דיבור לעשות באחד ממקומות הגייז מסיבת להיטים שאלי אהב- 70-80-90, פסטיבלים ולהיטי מועדונים.
היום עבדתי משמרת שלמה בעבודה ועשיתי כמה לייקים, תגובה ופוסט בפייסבוק…
ביום ראשון עם סיום השבעה אוריד סממני האבל שקבעתי לעצמי – גילוח זקן הזיפים שגדלתי עם שמיעת בשורת המוות, ואחזור בהדרגה בסופה"ש לשמוע מוסיקה (אתחיל משירים שקטים בעברית וערבית ועם סיום השבעה אחזור למוסיקה קופצנית בכל השפות) ולשמוע רדיו וצפייה בטלוויזיה.
יש כמה מטלות הקשורות לחיי האישיים שגם אותם אחזור לבצע החל מיום ראשון של סיום השבעה.
היום אני לא דומע, אני עייף. הרבה עומס בימים האחרונים, מחר שבעה ימים למוות אבל גם נכנסים לסופה"ש שבו לא יושבים שבעה, אפשר לנוח מהטקסים, אפשר ללכת לים ולהתחיל את תהליך החיים החדשים לצד הזיכרון.
סופה"ש נעים.

יום שישי, 10.8

היום החמישי לשבעה של אלי ז"ל.

בשעה הזאת לפני שבוע עצם אלי פעם אחרונה את עייניו.

עוד מעט שבת, לא יושבים שבעה.

השיר הזה הוא אחד השירים המעוברתים של ג'ו עמר , זמר שאלי מאוד אהב, השיר הזה מוקדש לך אלי – שבת שלום.

שבת, 11.8

היום השישי לשבעה, דני ואני ישבנו ושקדנו על מצגת תמונות ושני שירים שאלי אהב.

ראשון, 12.8

היום השביעי לשבעה של אלי זלאייט ז"ל. היום בבוקר קמים מהשבעה, המשפחה עולה לקבר.
אנחנו החברים נכנסים לשבוע חדש, ממשיכים לחיות ואפילו אפשר לחייך, החיים ממשיכים.

שיהיה לכולנו אחלה יום ושבוע מקסים :)) 

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

11 באוגוסט 2012

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)