Posts Tagged ‘סליחה’

סליחה היא מה שמאפשר להתחיל שוב, מחדש

7 באוקטובר 2011

אריאלה אזולאי

סליחה היא לא מושג מופשט
ושיכחה איננה תנאי
סליחה היא לא ויתור על עבר
כאילו מה שהיה עבר
סליחה היא צורה של שותפות
[אידיאלית? לא,
הלוואי ולא פשע.
סליחה היא צורת קיום
אחרי מעשה נפשע]
סליחה היא כלכלה
רק שקרן יקרא לה קפיצה
כלכלה היא לא מילה גסה,
סליחה היא מה שמאפשר להתחיל
שוב, מחדש

סליחה היא פעולה המתבצעת בהווה, אך מכוונת בעת ובעונה אחת לעבר ולעתיד. היא מאפשרת מעבר מעבר בלתי נסלח, לעתיד אפשרי. היא לא עושה זאת באמצעות הפיכת הבלתי נסלח לנסלח, כי אם להיפך, בהפיכת הבלתי נסלח למוכר ככזה על ידי מי שביצע את המעשה הבלתי נסלח. סליחה עושה זאת לא בעצם אמירתה, כי אם בהיעשותה לצורת שותפות חדשה, שותפות שדוחה הסברים, סיבות ומניעים פרטיקולריים, ותובעת להחיות את הבסיס האוניברסלי של השותפות. בחיים שאחרי פשע, בסיס כזה יכול להימצא רק בהכרה משותפת, בהסכמה, שהפשע הוא בלתי נסלח – הכרה משותפת שמאפשרת לפתוח את הדלת לפושע, לאפשר לו, על בסיס לימוד משותף של הפשע, של החומריות ממנו הוא עשוי, להיעשות לשותף אפשרי לחיים עם עתיד. חיים עם עתיד אפשריים רק בשעה שמבינים שהעתיד אינו ניתן להפרדה גמורה מן העבר, וגם לא לחלוקה ולניהול פרטי.

העתיד אינו פיסת נדל"ן פרטית שיחידים יכולים לאורך זמן לנהלו לטובתם. גם לפשע יש עתיד, ובאופן דומה, הוא אינו ניתן לחלוקה או למימוש באופן פרטי. פשעי העבר, שקשרו באופן קטלני בין יהודים ופלסטינים מאז 47' ועד היום, אינם יכולים ליהנות מעתיד טוב יותר, אם הם לא יומרו לתצורה חדשה של שותפות, המביאה בחשבון את עתידם של כל אלה שפשעים אלה נוגעים אליהם, בין אם כמחולליהם או כקרבנותיהם. ההנחה שמחוללי הפשעים וקרבנותיהם מקבילים בהכרח ל"שני הצדדים" שיצרה האלימות של שלהי שנות הארבעים, היא עצמה תוצאה של אותה אלימות שהמונח המדויק לתארה הוא אלימות מכוננת. זוהי אלימות שהפכה לחוק וכך הצליחה לשמר את עצמה לאורך זמן מבלי שחלק מאלה שהיא פועלת עליהם יכירו בה כאלימות. הפסקת האלימות הזו מחייבת איפוא את ביטול החוק שלה.


תביעתם המתמשכת של פלסטינים ופלסטיניות לשוב לבתיהם, תביעה אותה הם משמיעות ברציפות כבר למעלה משישה עשורים, היא תביעה אזרחית שנדחתה כל השנים האלה על ידי אותו משטר שגירשם, וביקש להפוך את הגירוש ואת הנישול שהיה כרוך בו ללא רלוונטיים לקיומם של אלה שנותרו בפלסטין שהפכה לישראל. ישראליות וישראלים סברו במשך זמן רב שהם מקיימים חיים אזרחים, בעודם משמרים כך על פי רוב מבלי דעת – את האלימות שכוננה את המשטר. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, היציאה ההמונית לרחובות ראויה לתואר התעוררות אזרחית. אזרחיות ואזרחים, שבמשך שנים נפגעו על ידי המשטר בישראל, מתעוררות ומתייצבות נגד השלטון המייצג אותן ותובעות את מה שנגזל מהן ומכירות בקיומן של תביעות מקבילות.

תביעותיהן משורגות זו בזו וחושפות עד כמה בכל מישור ומובן, המשטר שקם כאן פעל נגד אלה שנשלטו על ידו. אם קודם להתעוררות הזו היו מי שיכלו לספר לעצמן שהן מוגנות על ידי המשטר ולהכיר באויב של המשטר – הפלסטיניות – כאויב שלהן, הרי שכיום רבים ורבות רואים נכוחה שהמשטר הקיים הוא אויבם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אזרחיות ואזרחים תובעים משטר חדש, משטר שאינו מבוסס על הדרה, שליטה ודיכוי, והדאגה לכלל הנשלטות והנשלטים ולשותפות ביניהם הופכים להיות בו העיקר. זהו הרגע שבו אפשר לא רק לחלום על קריסתה של האלימות המכוננת, שבמשך זמן רב עיצבה את היחסים בין כלל הנשלטים והנשלטות בפלסטין – כולל אלה שגורשו ממנה; אפשר לדמיין את הקריסה הזאת כאפשרית. היסטוריה של בני אדם אינה ניתנת לתכנון מראש, היא נוצרת מאופני הקיום יחד של בני אדם, ולכן, גם את קריסת המשטר הקיים אי אפשר לתכנן, אי אפשר לצפות איזה מהלך יוביל לאיזו תוצאה. ולכן במקביל לכל יוזמה ופעילות, אני מציעה להכין את התנאים לתהליך משותף של סליחה.

rewind 1948-2011

את עקבות האלימות המכוננת, שהיתה לצורת השותפות שקשרה יהודיות ופלסטיניות מאז 47' ועד היום, אי אפשר למחוק. לא רק שחלק מהפצעים שותתים דם, אלא שיש פצעים שתחת המשטר הקיים, שהפריד בין אוכלוסיות היהודים והערבים כאילו מאז ומתמיד הם היו רק אויבים אלה לאלה, טרם ראו אור, וטרם זכו למינימום לו הם זקוקים – הכרה. אולם הכרה בפצעים של הפלסטיניות אינה בסיס לשותפות. היא יכולה להיות מקור לתיקון ולפיצוי, היא יכולה לייצר בריתות מקומיות וסולידריות בין יחידות, אך אין בכוחה לשנות מן היסוד את המציאות שכרכה יחד, מזה למעלה משישה עשורים, יהודיות ופלסטיניות. רק הכרה משותפת בפעולות אלה בתור פשעים, הכרה שמציבה אותם כבלתי נסלחים וששותפות לה אלה שביצעו אותם או צאצאיותיהן, יכולה לפתוח פתח לשותפות אמיתית, כזו המבוססת על שותפות בהכרה בכך שאלה מעשים נפשעים ובלתי נסלחים.

סליחה איפוא אינה אמירת סליחה, כי אם מוכנות של כל המעורבות בפשע להסכים מחדש על הגבול של הבלתי נסלח, ולאפשר לפושע או לפושעת לבוא מחדש בקירבן בתור מי שמכיר בפשע ובהיותו בלתי נסלח. סליחה היא אחריות כלפי החיים, כלפי האפשרות להמשיך לקיים אותם, בתנאים שבהם מבחירה או מכורח, כל אלה שהאלימות קשרה ביניהם, ממשיכים לחלוק את אותו מרחב. כשמדובר בזוטות, ומושא הסליחה לא מאחר להופיע כמובן מאליו, אפשר לבקש סליחה ולקוות לשמוע את המילה, שלפעמים עוד פועם בה קסם – סלחתי, ולהמשיך הלאה. כשמדובר בפשע שבמשך זמן רב הוכחש ככזה, נדרשים תחילה מוכנות להכיר בפשע, רצון ללמוד מפי אלה שנפגעו ממנו את אופני נוכחותו המרובים בחייהם והבטחה גמורה לעשות הכל כדי למנוע את הישנותו. אלה הם תנאים הכרחיים, אך לא מספיקים להנעתו של תהליך סליחה, ואין בהם כדי להבטיח את השלמתו. השלמתו היא עדות לכך שההתחלה מחדש, אחרת, היתה אפשרית.

אוגוסט-ספטמבר 2011

מודל לתיקון: הכפר ברעם (מתוך תערוכה של "זוכרות" המוצגת כעת)