זמן הקצה: ארבע שאלות על הפוליטי בישראל

 ניצן ליבוביץ'

"מי שאין לו בית, לא יבנה כזה יותר,

מי שלבדו עכשיו, יישאר כך עוד זמן רב"

(רילקה, זה הזמן)

אי אפשר שלא להיתקל לאחרונה במיני מלומדים מן השמאל, שמפעילים עלינו את תרגילי הפענוח הפוליטיים של המשפטן הקתולי–ריאקציונרי, קרל שמיט (1985-1888). שמיט מוכר כאחד מגדולי התאורטיקנים של החוק במאה העשרים. הוא החל את הקריירה שלו בשירות המדינה הפרוסית והפך, בתמיכת הרמן גרינג, לאחד מראשי החקיקה הנאצית. בין ספריו אפשר למנות את המתקפה על האסתטיקה הרומנטית (1919), החיבור הידוע על תאולוגיה פוליטית (1922), המאמר "על מושג הפוליטי" (1927) והספר שהרחיב את ההגדרה (1932). בשנות השלושים, תוך כדי עבודתו תחת הנאצים, אבל גם לאחר שאלו החלו לחשוד בו בחוסר נאמנות, פירסם שמיט שורת חיבורים אנטישמיים מובהקים, שהחל לערוך מחדש כשגילה שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. (ההבדלים בין המהדורות השונות של ספרו "הלוייתן במדע הפוליטיקה של תומס הובס", שפורסם במקור ב-1938 , מרתקים בהקשר זה). לאחר המלחמה עבר שמיט לדון בזהות האירופאית–נוצרית במקום הגרמנית, ובגאו–פוליטיקה הגלובאלית, מערב מול מזרח, במקום בזו של מערב–מרכז אירופה. ב-1963 פרסם את "התאוריה של הפרטיזן" בה הבדיל בין שני סוגים של טרור, המקומי (הטוב) והגלובאלי (הרע). שבע שנים לאחר מכן הוא פרסם את החלק השני של "תאולוגיה פוליטית" בתגובה לביקורת שהוטחה בו, בעיקר על ידי הנס בלומנברג.

לאורך כל חייו ניהל שמיט מערכת יחסים סבוכה עם תלמידים ועמיתים יהודים, כגון לאו שטראוס, ולטר בנימין, הנס בלומנברג ולבסוף יעקב טאובס (Taubes), שאף עלה אליו לרגל וביטא בפומבי את הערצתו לתאוריה השמיטאנית, תוך חיבורה עם ביקורת רדיקאלית מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. לאחרונה חלה תחייה מפתיעה של התזות של שמיט בהקשרים פוליטיים עכשוויים. מן הצד הימני, ניתן למצוא בארה"ב שמיטיאנים שמרנים בין הנאו–קונסרווטיבים. מן הצד השמאלי, ניתן למצוא מבקרים של הליבראליזם, שבדומה לטאובס מזהים ב"תאולוגיה הפוליטית" של שמיט כוח אנאליטי שמקדם דווקא את השמאל הרדיקאלי.

מיכל רובנר, "בחוץ"

הקדמה לשמיטיאניות בישראל

על רקע זה ברור שהתחייה של השמיטיאניות בישראל היא לא תופעה מבודדת, גם אם בעלת סממנים ייחודיים. לכאורה, יש כאן מין מעשה דווקאי סתום, תרגיל אינטלקטואלי פרובוקטיבי של מי שמרים את מגבעתו בברכה אל מול סערת חורבן. למעשה, יש כאן סימפטום של יאוש עמוק מהמערכת הפוליטית כולה ותגובת נגד – גם אם חששנית ומקודדת – לקריסת בית הליבראליזם הישראלי. הקריאה השמיטיאנית במקרה הזה נעשית מנקודת מבט חיצונית, צינית במוצהר, ו"איזוטרית" למערכת. היא מחברת זרמים רדיקאליים שונים, מקצוות שונים של הביקורת הפוליטית: שמיט, "משפטן הכתר של הרייך השלישי", מן הצד האחד, וברכט, הפרו–סטאליניסטי, מן הצד השני.

מאחורי השיבה המוזרה הזו לשנות העשרים ברפובליקת וויימאר, רגע לפני שהרפובליקה קרסה, עומדים זרמים אינטלקטואליים עכשוויים, בהובלת הוגים רדיקאליים כמו ג'ורג'יו אגמבן, סלאבוי ז'יז'ק, פטר סלוטרדייק ואחרים. לעיתים אלה הוגים המקורבים לכנסייה ולזרמים קתוליים שמרנים כגון ז'אן לוק מאריון או ג'ון מילבנק. כל אלה, נציגים של תמורה ביו–פוליטית, תאולוגית–פוליטית, לאקאניאנית–מארקסיסטית וכו', חוזרים אל שנות העשרים בגרמניה כאל "מודל מחשבה". מן ההוגים הרבים שהם מזכירים, השיבה לקרל שמיט (ולצדו מרטין היידיגר), היא המטרידה ביותר. אנסה להסביר למה, בקצרה, ואשמח על כל ניסיון לפתוח את הנושא לדיון. כפי שהוגים אלה מראים, דווקא בנקודות משבר, כגון זו שהביקורת הפוליטית בישראל עומדת בפניה, עולות אפשרויות מעניינות. אגמבן הצביע על כך במטאפורה מדוייקת: "דווקא בבניין הבוער נחשפות החולשות המהותיות של המבנה הארכיטקטוני".

התשובה השמיטיאנית אל מול הבניין הבוער היא שיבה צעקנית אל חיק הלאום. לאור ההסכמה שהליבראליזם נכשל, שהמרכז הפוליטי הפך לאשליה בשירות זרם אנטי–דמוקרטי ושנורמות דמוקרטיות בסיסיות (ראו תאוריית ה– Grundnorm של הנס קלזן) נרקבו – כל אלה מובילים את השמיטיאנים הצעירים לטעון שהמציאות החדשה היא המציאות שלהם. ה"שמאל" התפוגג או עתיד להתפוגג בקרוב. הגיע הזמן לחלק את המפה בין טובים ורעים מסוג אחר לחלוטין. יש כאן בעצם הודאת כניעה, אבל לוחמנית: השמאל נכנע, גם אם אינו מבין זאת עדיין. מי שמרים את הדגל עבורו הם התאולוגים–פוליטים ה"טובים", מי שמתבוננים במשחק הפוליטי מבחוץ. את הימין הרדיקאלי ששולט היום במדינת ישראל הם כורכים יחד עם השמאל הליבראלי, תחת "תאולוגיה פוליטית רעה" (במובן של גרועה).

קרל שמיט היה מהראשונים להצביע על שפת הליבראליזם האוניברסאליסטי והחוק הבינלאומי כתאולוגיה פוליטית לא מודעת, בעקבות "החילון של המושגים הפוליטיים". חילון כזה, לטעמו, מחק את מסגרת ההתייחסות התאולוגית, אבל הותיר את מבנה הסמכות המטאפיזי ששלט בה, ושעתק אותו אל תוך המערך הסוברני החילוני. (להרחבה ראו ההקדמה של כריסטוף שמידט לתרגום של "תאולוגיה פוליטית" בעברית). במילים אחרות, השליט האנושי ירש את מבנה הסמכות האלוהי. ההוכחה לכך: השליט הוא מי שניצב מעל החוק, רגלו האחת בתוך החוק ורגלו האחרת מחוצה לו. השליט הוא מי שמוטל עליו להפריד בין עמית ואוייב, ולאחר מכן לצאת למסע לחיסולו של האויב. השליט הוא מי שמסוגל, ואליבא ד'שמיט ראוי שיעשה כך, להכריז על "מצב החירום" – היינו, המצב האולטימטיבי של המדינה, מצב של התאחדות כל הכוחות החברתיים, התרבותיים והצבאיים, איתור וחיסול האוייב. תאוריית העמית–אויב של שמיט היא תאורייה מבנית שתכליתה חיזוק המוסד הסמכותי במדינה, ושמעוניינת באיתור האויב ה"אמיתי", זה שמאיים על המהות הלאומית–קהילתית. שמיט אינו מפריד בין "משבר" פוליטי או קיומי ל"מצב חירום" תאולוגי–פוליטי. בעבורו כל נקודת מפנה קיומית מעלה שאלה תאולוגית. שמיט, מכאן, מקבל את כלי השיח התיאולוגיים–נוצריים, בלי להבחין, כפי שטאובס ציין, שיחד עם התאולוגיה הפוליטית הוא גם ירש מהכנסייה את זיהוי היהודי כאויב. בעבור שמיט, שפיתח את כלי האבחנה של התאולוגיה הפוליטית לתאורייה פוליטית של עוינות ומאבק, מייצגי המהות העויינת לגרמניה – מייצגי שיח הרפרזנטציה והשיח הדמוקרטי – הם לא אחרים מאשר היהודים. הם האוייב הפנימי והמסוכן ביותר.

מרטין בובר, שהושפע מהתאולוגיה הפוליטית השמיטיאנית אבל גם התווכח עמה, טען כבר ב-1947 – במאמר "על העיקרון הפוליטי", שבעצמו ענה לחיבור של שמיט "על המושג הפוליטי" – כי האופציה ש"מורי חוק מסוימים" מספקים מכוונת מלכתחילה אל האפשרות החסלנית. בובר עצמו ניצל תובנות שמיטיאניות באופן ביקורתי כנגד המיליטנטיות הציונית וגירושם של פלסטינים מבתיהם, אבל גם הזהיר שכל נסיון ליישם את התובנות האלו באופן פוזיטיבי ייגמר באשרור לא ביקורתי של כוח המדינה והסמכות. במלים אחרות, לתאולוגיה הפוליטית יש כוח אנאליטי, אבל זהו כוח שהופך למסוכן כאשר הוא מאשרר את הסמכות במקום לבקרה. שמיט עצמו הרי הפך לאחד ממובילי החקיקה הנציונאל סוציאליסטית, עד שהוחרם בעצמו על ידי הנאצים ב-1936.

מיכל רובנר, "שארית הזמן"

הניתוח השמיטיאני של המציאות הישראלית

השמיטיאנים הישראלים מבקרים את המערכת הפוליטית כולה. ובצדק. הם מצביעים על "התאולוגיה הפוליטית הגרועה" בימין הישראלי, שלא מזהה את ההפרדה בין פולחן לפוליטיקה, בין אויב אמיתי לאויב מדומה; שלא מצליח לעולם לצאת מ"מצב חירום" ולכן מפספס את המבנה המהותי של הסוברניות המודרנית ומייצר "תאולוגיזציה" שלה. המתנחלים הקיצוניים, לטעמם, מייצרים תאו–פוליטיקה מהזן הגרוע כי הם לא עברו את שלב החילון המודע, ולא מבינים את ה"פוליטי" הטהור למרות שהם יושבים במרכזו. השליט הישראלי, בנימין נתניהו או אהוד ברק, שמעון פרס או ציפי ליבני, נענה לגחמות ולאיומים במקום להכרה אמיתית במצב העוינות וההכרזה האמיתית על מצב חירום. מדינת ישראל לכודה בצבתות ה"קונספציה" של מצב החירום התמידי – אבל לא "אמיתי" – ושמשרת בעיקר אינטרסים מקומיים–פוליטיים וכלכליים.

המכאניזם התיאולוגי–פוליטי ידוע ומוכר: בכל פעם שנדמה שהתסביך התיאולוגי–פוליטי עומד לעבור טראנספוזיציה למצב של דיאלוג, ישראל דואגת להפציץ מישהו כדי לחזור ל"מצב החירום שהפך לכלל", כפי שוולטר בנימין כתב בביקורת שלו על שמיט ב"תזות על מושג ההסטוריה" (1940). מאידך גיסא, השמאל הישראלי, הליבראלי, לא מסוגל לזהות את החילון של הערכים התיאולוגיים, את ההיאחזות המתנשאת שלו בשפה לא רלוואנטית של ערכים אירופיים מהמאה השמונה–עשרה, ואת עצמו כאוחז בנשק הערכים האוניברסאליים, אלה שהיו פעם לב התיאולוגיה והפכו, לאחר המאה השמונה עשרה, לסמני הניצול הכלכלי–חברתי. מכאן שהשמאל מטיף נגד אויבים מהימין, אבל עושה זאת באמצעות נשק השלום והאחווה שלא מאפשר הכרה במהות המאבק. לא פעם, השמיטיאנים מראים, ה"שלום" משרת לא יותר מאשר אינטרס כוחני מקומי של אליטה זו או אחרת. חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס היה חזון קפיטליסטי ולא התעניין בשכבות אוכלוסייה אחרות, להוציא זו שלו. בעבור השמיטיאנים, בין אם השמאל "דכאני", או שהוא סתם נאיבי, בשני המקרים הוא הרסני מנקודת המבט של ה"פוליטי" האמיתי. לסיכום, המבט השמיטיאני על ההווה מסמן שני סוגים של תאולוגיה פוליטית גרועה, שמפנים כעת את מקומם לתאולוגיה פוליטית אחרת. דווקא נצחון הימין והברוטאליות מסמן כאן אופציה ישרה יותר לכאורה, אלימה אבל כנה, הודות לחיסול השפה האוניברסליסטית, אויבת השמיטיאניות.

פרנסיסקו דה גויה, "תרדמת התבונה מולידה מפלצות"

שיטת ה'הפוך על הפוך' והטעות המבנית

מול שני סוגי התאולוגיה הפוליטית הגרועה, השמיטיאני הישראלי מציב את עצמו. הוא זה שיודע לשפוט מהי התאו–פוליטיקה ה"טובה", היינו, התאו–פוליטיקה שמגייסת, באופן מובהק ומפורש, את כוחות התאולוגיה לטובת הסוברניות המודרנית ונאבק בסוברניות הזו בביתה שלה. התאו–פוליטיקה ה"טובה" מעוגנת בהבנה ביקורתית של תהליך החילון ורואה בו את ה"זיוף" שהוא, כפי שהיא מבחינה בטעות המושגית של התאולוגיה הלאומנית המיליטאנטית. התאולוגיה הפוליטית ה"טובה", במילים אחרות, היא לא בשמאל ולא בימין. היא על–פוליטית (להבדיל מא–פוליטית), כי היא מזהה את הפוליטי המהותי בכל מקום. יחד עם זאת, היא גם לא–פוליטית, לפחות לא במובן היומיומי של הפוליטיקה, כי היא לא מעוניינת בהבחנות בין סוגים, במאבק, או בדיאלוג. היא בעצם מעוניינת בעיקר בעצמה, ואז בצורה של "התגברות" הגליאנית: בעבור התאו–פוליטיקה הטובה, האלטרנטיבה היא פירוק ההפרדה בין השמאל לימין, שנראים לה ממילא כשני צדדים של אותו מטבע שחוק, ושל חיפוש האויב האמיתי (בדרך כלל דווקא השמאלנית האוניברסליסטית הקרובה) והתגברות עליו. היא עצמה נכללת לא פעם בתוך מה שצריך להתגבר עליו. האלטרנטיבה הזו מבטאת את הרצון הנואש לצאת מ'פוליטיקת ההשהייה' והשלילה של הימין הרדיקאלי מחד גיסא, ומהשפה הלא רלוואנטית של השמאל האוניברסלי, מאידך גיסא.

דרך היציאה מאופוזיציית ימין–שמאל נראית לשמיטאנים כדרך פשוטה למדי: היא כוללת, בראש ובראשונה, את הזיהוי המקביל של הליבראל הישראלי ושל הפלסטיני הלאומי עם ה"אוייב" (או במילים אחרות, הימין איתר נכון את מקור הכוח – נגד האליטות ונגד הלאום השכן). כך, סיסמת ה"הכרה במציאות" (שהשמאל הליבראלי, לטענתם, נכשל בה) מיתרגמת להתחברות לשכבות אוכלוסייה שמזוהות עם האנטי– ליבראליות והאנטי–ערביות, אבל גם מציעה פוטנציאל ביקורתי אפשרי: השמיטיאניות מוכנה לפרק את ההנחות של שני הצדדים – הימין והשמאל – גם במחיר של התעלמות מכך שה"אויב" שלה הוא אוייב מוזר: ה"אויב", במקרה זה, הוא לא זה שמרים מולה את נשקו, אלא זה שלא יצליח לענות לה – הליבראל. ה"אויב" הוא הפלסטיני הכבוש. במילים אחרות, ה"אויב" הוא מי שאנו מדכאים ממילא, אם פוליטית–דיסקורסיבית, ואם צבאית. מכאן, אם מפחד ואם מקריאה חלקית בתאוריה, האפשרות הרדיקאלית חוזרת לחיק השמרנות דרך המתודולוגיה הישראלית הייצוגית ביותר: שיטת ה'הפוך על הפוך'.

נדמה לי שקריאה עיקבית יותר בשמיט עשוייה לחשוף סתירה בתזות של השמיטיאנים הצעירים. העימות עם הפלסטינים הוא עימות על גבולות ולא על ה"פוליטי" (האנלוגיה כאן תהייה לעימות בין גרמניה לצרפת, לפי שמיט, ולא לעימות בין הגרמנים ליהודים, או בין ה"היימאט" לדמוקרטיה הגלובאלית האנגלו–סאקסית). התמיכה בחיסול השמאל הליבראלי – בדרך לעימות עם הפלסטינאים – נועדה לפנות את הזירה הפוליטית, אבל לא מתמקדת בגורם המבני של העימות וב"פוליטי" הטהור של שמיט. אנסה להסביר למה.

רייצ'ל פרנק, "תרדמת התבונה"

שאלת האויב

בניגוד להנחת העבודה של השמיטיאנים – היינו, היומרה לאתר את הסוברן ואת האויב ה"אמיתי", הלא בישראל של 2011 הם עצמם הוכרזו כ"אויב". מנקודת המבט שבשמה הם דוברים, אין להם את הכוח או הלגיטימיות להכריז על "אויב" בעצמם. במקרה הטוב, הם יוכלו להצטרף למחנה קיים, כפלג הרדיקאלי–אינטלקטואלי שבתוכו. כפי שהחקיקה של החודשים האחרונים מוכיחה, הימין הרדיקאלי והימין המתון התאחדו כדי להוציא את השמאל כולו, ללא גוונים, מתחום החוק. ה"שמיטיאנים" בתוכו, ירצו או לא ירצו. הן הליבראל הגווע והן הרדיקאל אחוז החימה, שניהם יושבים כרגע על שפת התהום הפוליטית שנפערה לרגליהם וממתינים שידחפו אותם לתוכה. מי שקבע את ה"אויב" ורכש מספיק "קפיטאל" פוליטי כדי לשכנע את הסוברן שזה אכן המצב הוא המתנחל. השאלה מנקודת מבט שמיטיאנית היא, איפה נמצא מי שהוכרז כ"אויב"? הרי שמיט לא מתעניין באויב המשטר ולא מתעניין בתגובתו להכרזת החרם או המלחמה עליו. כאשר הוא נדחף – בתחילת שנות ה-60' לדון בשאלות באופן רחב יותר, מחוץ לפרדיגמה האנטישמית של שנות השלושים (בהן ה"יהודי" הוא האויב, באופן שלא משתמע לשתי פנים), הוא דן ב"מלחת אזרחים גלובאלית". האם, לשיטתם של שמיטיאנים הצעירים, מה שראוי לעשות הוא להכריז על מלחמת אזרחים? אני אטען שמבנית, זו התוצאה של הטיעון השמיטיאני. אני גם אטען שכל טיעון אחר מפסיד את ההצרנה המבנית של שמיט ומסמן דווקא את הטוען כמי שחושש להוציא מה"רדיקאליות"-לכאורה את המסקנה המתבקשת של הדברים. במילים אחרות, מי שלא רוצה להיכוות שלא ייתקרב לאש.

ניטשה מול שמיט, משבר מול מצב החירום

לבסוף, גם בהקשר של קריסת ויימאר והמשבר הפרלמנטארי – דימוי חביב על השמאל הליבראלי עוד מימי פנחס רוזן – היו אפשרויות אחרות, גם רדיקאליות. זרם קרוב תירגם את תפיסתו למונחים ניטשיאנים ולא שמיטיאנים. אפשר היה להיענות לקריאה של ניטשה (ושל בובר בעקבותיו) לזהות את הגורמים שיסייעו לחברה להתפכח מהחלום הרע של השתלטות המרכז הלאומני ולהצביע על הדרך לעשות זאת. לא העימות החסלני של שמיט, אלא האלטרנטיבה הכאוטית של ניטשה. לא שעתוק של מצב החירום לעל–פוליטיקה המרופדת, אלא הנסיון לצאת ממנו, גם אם במחיר כבד. לא קריאה להאחדה וטשטוש ההבדלים אלא דווקא דגש על מה שניטשיאנים קראו "פרספקטיביזם" ושהניח שהביקורת לא רק חיונית למערכת הפלוראליסטית, אלא בונה אותה. המחאה שהתעוררה בישראל בשבועות האחרונים עשתה צעד חשוב בכיוון זה. האינסטינקט הראשון במערכת כזו הוא סירוב לסמכות, כל סמכות. אפילו "האדם העליון" של ניטשה יכול לסמן את הדרך, אבל לא לכפות אותה. הניטשיאניות הניחה את המשבריות כאופק המחשבה, לא כדרך הפעולה. היא הפרידה בין ה"משבר", הפילוסופי–תרבותי, ובין "מצב החירום" התאולוגי–פוליטי. בעבור השמיטיאנים הישראלים, שתי התאו–פוליטיקות הגרועות מניחות את מצב המשבר, התרבותי והפוליטי, כמצע הפעולה ההכרחי שלהן: הליבראלים מניחים ש"חוטפים להם את המדינה מבין הידיים", שה"רפובליקה" הישראלית עומדת להתרסק אל חופי הפאשיזם המסולעים. אבל הם לא מוכנים להודות שהמאבק של שישים השנים האחרונות התבסס על צורך פנימי יותר מחיצוני. הלאומנים, מצידם, מוכנים להודות בכך – אבל גם דורשים לקיים הלכה במעשה. ההכרה בכוחם צריכה להיתרגם, מבחינתם, לבחירה ה"נכונה" בשופטים, גנראלים, וראשי מדינה, כאלה שישקפו את התאולוגיה הפוליטית החירומית, ויסיימו את המאבק – קודם מול האוייב הפנימי, ואחר כך גם החיצוני. צד אחד מניח משבריות ומסרב להכיר בהשלכותיה, צד שני מעוניין להקצין את השלכות המשבר לפתרון חד וחלק, אחת ולתמיד.

ארבע שאלות על הזמן הפוליטי

אם ננסח את הוויכוח הפילוסופי בארבע שאלות קונקרטיות:

1. האם הפוליטיקה החדשה מסוגלת לייצר אופק מעבר לאופק החירומי–משיחי שאפיין את שני צידי הוויכוח שהשמיטיאנים הישראלים מבקרים אבל גם משעתקים? אם לא, מהן המסקנות?

2. מה קורה לשיח הביקורתי כאשר אין יותר הפרדה בין מצב חירום ומצב "נורמאלי", אם מכיוון שהטוטאליטרי בלע את הנורמאלי ובין אם בגלל שהנורמאלי הפך כל כך לא–נורמאלי שהוא כבר לא מסוגל להבחין בעצמו במה שמחוצה לו?

3. האם יש לעמדה הביקורתית את היכולת להכריז על העימות האמיתי, זה על הזהות הישראלית? או במילים אחרות, האם העמדה הביקורתית מסוגלת לנסח מחדש את היחס למתנחל והמערכת הפוליטית שנכנעה לו ולהבין את ההשתמעויות של ההכרזה הזו? נדמה שהמחאה של השבועות האחרונים פתחה את שאלת הזהות הישראלית לא רק לדיון מחודש בשאלת היחס בין כלכלה וחברה, אלא גם ביחס לשאלת "מיהו ישראלי". האם מה שמגדיר אותנו הוא הנושא הדמוגראפי– טריטוריאלי, כפי שרבים מן הימין, המרכז והשמאל המתון מאמינים? האם לא ברור ששורת החקיקות האחרונות (ה"סוברניות") נועדו למעשה להצביע על העמדה הביקורתית כולה – שמאל, ערבים (בתוך ישראל) שמיטיאנים ואנשי זכויות האדם – כ"אויב" האמיתי של המשטר? האם יש לשמיטיאנים הישראלים את האומץ לקום ולומר שהתהליך שאנו עדים לו הוא תהליך שמוביל למלחמת אזרחים, כפי שמייקל וולצר הסביר בטון מאוד רך לאחרונה, ולהכריז על עמדתם בסוגיה?

4. ולבסוף: האם יש אופציה לא–אלימה ולא–סוברנית שדרכה ניתן יהיה לפרק את המרכז – ממר"צ ועד "ישראל ביתנו" – מנשק החירומיות הדמוגראפי שלו? אם קיימת אפשרות כזו, נדמה שהחובה המוסרית הראשונה שלנו, היא לאתרה וליישמה. זו תהיה האפשרות הלא–שמיטיאנית וזה זמנה, זמן הקצה.

הקומדיה הציונית

הדבר המפתיע היחיד לגבי מסמכי פלסטין הוא שאין בהם שום דבר מפתיע. כל מי שקרא הארץ או נחום ברנע בשנים האחרונות, יודע שאבו מאזן הוא "פרטנר", שהוא מוכן לקבל גושי התנחלויות, “פתרונות יצירתיים" בירושלים ואפילו שיבה מוגבלת של פליטים. ידוע גם שישראל היא "לא פרטנר", כלומר שהיא מסרבת, לפחות בעשור האחרון, לפתרון מדיני על בסיס מתווה קלינטון.

אז מה, בכל זאת, כל כך מפתיע במסמכי פלסטין?

את אותה שאלה שאל החודש סלבוי ז'יז'ק – לא על מסמכי פלסטין, אלא על הסקנדל הקודם, החשיפות של ויקיליקס. שאל וענה:

The real disturbance was at the level of appearances: we can no longer pretend we don’t know what everyone knows we know

ההפתעה, אם כן, היא לא בעובדות חדשות הנגלות לעינינו, אלא בשיבוש מוחלט ומגחיך של משטר הגילוי והכיסוי עצמו. ז'יז'ק מעדיף, כדרכו, להתמקד בבאטמן, אבל מעניין לחשוב איך התזה הזו מסתדרת עם הרגע הציוני הנוכחי.

הבורגנות הליברלית – והמדינה שיצרה למטרותיה – מבוססת על הפרדה בין שני מישורים של הופעה. ישנו "המרחב הציבורי", שבו מה שנחשף אינו רק ידוע אלא ידוע כידוע, ולצדו מרחב נוסף, נקרא לו "מרחב התחתונים הוורודים”, שבו הדברים ידועים כלא–ידועים. זה המרחב בו אדון ברקוביץ' — שבמרחב הציבורי ידוע כפרקליט מכובד בחליפה — לובש תחתונים בצבע ורוד, או עושה פעם בשבועיים סאדו מאזו. השקר של המרחב הציבורי הוא בדיוק ביומרה שלו לאמת והיחשפות מוחלטת, לשקיפות וקביעות של הקטגוריות החברתיות, בהכחשה של מרחב התחתונים הוורודים. זה שקר הכרחי לתחזוק הסדר הליברלי–קפיטליסטי, אבל הוא עקר (ולפעמים גם מדכא) מבחינה אישית ופוליטית.

כולם (או לפחות הרבה אנשים) יודעים על התחתונים הוורודים של מר ברקוביץ', אבל העובדה הזו ידועה כלא–ידועה. היא נידונה רק בשיחות סלון אינטימיות יחסית, בין הולכי רכיל, לעולם לא בעיתון או בבית הספר, לבטח לא בנוכחותו של מר ברקוביץ' או מי מבני ביתו (למרות שגם הם יודעים). אפילו מר ברקוביץ' יודע על התחתונים הוורודים כמה שאסור לדעת, כלומר הוא ממעט לחשוב עליהם, לא מנהל עליהם יותר מדי שיחות עם עצמו, לבטח לא חושב כיצד ניתן לגשר בינם לבין החליפה או לבטא אותם במרחב הציבורי. וקשה להאשים אותו: ביטוי ציבורי יהפוך גם אותם לשקר, יפקיע אותם מהחוויה האישית, המטלטלת, יכפיף אותם לקטגוריות היציבות–מדי, למבט הליברלי המחפצן.

ישראל, או הגילום הנוכחי של הציונות, היא מין אדון ברקוביץ' שכזה. כלפי חוץ היא חברה מכובדת במשפחת האומות הליברליות, אבל בבית היא לובשת תחתונים ורודים. "מסמכי פלסטין" הוא ניסיון נוסף, חשוב במיוחד, לבטל את ההפרדה המלאכותית הזו – להפוך את הסרבנות והאתנוקרטיה הישראליות לעובדה ידועה כידועה, לא רק לרכילות שהילרי קלינטון לוחשת לאנגלה מרקל במסדרון. והרי גם להן נוח שהתחתונים הוורודים של ישראל נותרים בארון. יש להן מספיק שלדים משל עצמן, או לפחות שוט וחזיית עור.

החשיפה האינטימית של הפרברסיה הישראלית היא הפרק האחרון בסדרה של רגעים מפתיעים לא–מפתיעים. למישהו היה ספק שאלופי צה"ל הם ציניקנים כוחניים ורודפי בצע? ובכל זאת, התצלום של אחוזת גלנט, ולפני כן החשיפה של "מסמך גלנט" – שלא נדבר על המניות של דן חלוץ – הפכו את זה לעובדה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. מישהו חשב שאהוד ברק הוא לא אגומניאק סאדיסטי ורודף שררה? ובכל זאת, למרות שידענו בדיוק מה מסתתר מאחורי המסכה, לפרישה הקומית שלו היה אפקט של הסרת מסכות.

לחשיפות (או ההיחשפויות) האלה יש מימד קומי, והרי בישראל של הרגע הנוכחי הגבול בין מציאות לקומדיה היטשטש לחלוטין. זה הגיע לשיא במסיבת העיתונאים המגוחכת של ברק והפודלית שלו, בוגרת 8200 והרווארד, ד"ר עינת וילף. אפשר היה לשבץ אותה, כפי שהיא, בארץ נהדרת, בדיוק כפי שצ'יקי ויונתן לוי נטלו את ישיבת ועדת הכלכלה על הכנסת והפכו אותה, כפי שהיא, להצגה משעשעת. לאחרונה פעיל פלסטיני שלח לרשימת תפוצה שמאלנית את המערכון הבא מארץ נהדרת. הוא חשב, לתומו, שמדובר בדיווח חדשותי על אירוע חינוכי אותנטי בישראל.

ברק, אסור לשכוח, לא תמיד היה גיבור קומי, וההתפתחות הדרמטורגית שלו היא מפתח להבנת הקומדיה הציונית בכלל. בסוף שנות התשעים הוא היה הגיבור המודרני, התקווה האחרונה של הציונות הליברלית, השפויה. אני עוד זוכר את נחום ברנע, ביום שאחרי בחירות 99' (הייתי אז באופוריה), כותב שהאליטה הישנה, בתגובה ניצחת להתקפות של ביבי, שלחה למנהיגות את "הטוב בבניה". ברק היה אמור לממש את החזון המודרני–ליברלי: להביא שלום ולאפשר את הקיום הציוני כחלק מסדר עולמי הייטקיסטי והרמוני.

אלא שמהר מאוד הוא הפך לגיבור טראגי. סיפרו לנו שבקמפ דיוויד הוא הלך עד הסוף, אבל מבלי לוותר על זהותו, או הזהות הציונית שהוא ייצג בגופו. והוא שילם על כך, כמובן, מחיר כבד. השמאלנים שונאים אותו, שלא נדבר על הערבים. אפילו הימנים שונאים אותו.

בדומה לברק, ציונים–ליברלים רבים אחרים ("אשכנזים עציים” במונחי אילני), החלו לספר לעצמם לפני עשור את הציונות כסיפור טראגי. הסובייקט הציוני, שבעבר קיווה לממש עצמו כחלק מסדר אוניברסאלי, אפילו סוציאליסטי, הפך לגיבור טראגי של חורבן ידוע מראש, אבל מבלי שזה יגרום לו לבגוד בגורלו, בייעודו. גם אם הפצצה האיראנית תשמיד אותנו, אין לנו אלא להיות אנחנו, להגן על האתנוקרטיה שיצרנו כאן. זה הגורל שלנו. לא בכדי השיח האנטי–אנטישמי – החיבור המטאפיזי של הגורל הישראלי עם המקוללות היהודית – הפך פופולרי כל כך, אפילו אצל הוגה חילוני לכאורה כמו אילן גור זאב.

מה לעשות שהפאתוס הטראגי אינו משתלב היטב בפינות קפה ברמת החי"ל, ואפילו לא בקוטג'ים ברעננה. זה לבטח לא מתקבל אצל קולגות מחו"ל. לכן הציוני–ליברל פיתח חיים כפולים: כלפי חוץ הוא ליברל טוב ואופטימי, אזרח העולם ובה בעת לגמרי ישראלי – הוא מגלם בגופו את הקידמה, ההייטק, עמוס עוז ועוד. את התחתונים הוורודים – הגזענות והאגרסיה – אפשר ללבוש רק בישראל, או בקרב ישראלים. כמו פרברסיה בורגנית טובה, אין יותר מדי מה לדוש בה ולדבר עליה. פשוט מתרגלים אותה. מתענגים יחד בשתיקה.

אלא שהמשחק הכפול הזה, כך נראה, עומד להיגמר. הציונות הגיעה לרגע האחרון שלה: השלב הקומי. זה השלב שבו אהוד ברק כבר לא מגלם את הציונות הסוציאליסטית אלא בקושי את עצמו – סדיסט מזדקן ממגדלי אקירוב; ויואב גלנט נחשף כשודד קרקעות לטובתו האישית. אחרי הכל, כבר אמר ניטשה (ולפניו אריסטו) ש"כל פרט באשר הוא הוא פרט הוא קומי, ומשום כך בלתי–טראגי".

אבל הכי חשוב – הודות למשט, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח ומסמכי פלסטין, הציונות עצמה נחשפת. היא תמיד היתה עירומה, אבל ליותר מדי אנשים היה נוח להלביש אותה בבגדי מלכה חדשים, מודרניים. הם העדיפו להתעלם מהמימד האתני, הגזעני והדתי שלה, ולספר לעצמם שהם רואים דמוקרטיה ליברלית. הם יודעים שזה לא המצב, אבל הם גם יודעים שהם לא אמורים לדעת, שמשרת אותם לא לדעת.

הבעיה, לדעתי, היא לא בדיוק בעובדה שהציונות היא מה שהיא, וכמובן שלא בתחתונים הוורודים של מר ברקוביץ'. מר ברקוביץ' אוהב ללבוש תחתונים ורודים, והציונות היא אתנו–דתית. זה המצב, ואם זו הבעיה אז החיים הם בעיה. אני מעז לומר שכולנו קצת גזענים, או דתיים, או לובשים תחתונים ורודים (או הכול ביחד). הבעיה היא בהכחשה של העובדות הללו, הדחיקה שלהן למרחב שאינו חשוף לשינוי ולשיחה, למרחב א–פוליטי.

אני לא אומר שהכל צריך להופיע במרחב הציבורי – זה ישמר את משטר הגילוי והכיסוי ויותיר את מרחב התחתונים הוורודים על כנו (גם אם יסתתרו בו, כעת, פרברסיות אחרות). האתגר הפוליטי הוא בביטול ההפרדה הזו, באופן שיאפשר ללאומנות והאלימות הגלומות בנו ביטוי פוליטי, ובתוך כך ישנה ויעבד אותן – וזאת מבלי להכניס את הציונות תחת קטגוריה קבועה, מסרסת, כמו “לאומנות גזענית" או "גזענות לאומנית" (האחר של הקטגוריה "המערב הליברלי”, למרות, כאמור, שגם אצלו יש שלדים בארון).

רק כאשר הציונות הליברלית תתמודד עם הלאומנות והגזענות שלה עצמה – מה שקראתי פעם האחריות שלה לבלגאן – ולא תשליך אותו על "האספסוף" בבת ים, יהיה סיכוי לתמורה פוליטית ממשית.

הגילוי והשיבוש המסמנים את הרגע הנוכחי הם בעיקר מביכים, ולכן גם מצחיקים. וזה גם הפוטנציאל הגלום בקומדיה הציונית החדשה: יש לאלץ את גיבוריה לחשוב, לעשות חשבון נפש, ובשביל זה צריך לבייש אותם. כמה שיותר. וכך גם את מדינת ישראל.

ז'יז'ק, בסוף המאמר שלו, מצטט את מרקס הצעיר. ב-1843 הוא ניתח את השקיעה של המשטר הישן בגרמניה כפארסה – חזרה אירונית על הטרגדיה של נפילת המשטר הישן בצרפת, 50 שנה קודם:

The French regime was tragic ‘as long as it believed and had to believe in its own justification’. The German regime ‘only imagines that it believes in itself and demands that the world imagine the same thing. If it believed in its own essence, would it … seek refuge in hypocrisy and sophism? The modern ancien regime is rather only the comedian of a world order whose true heroes are dead.’ In such a situation, shame is a weapon: ‘The actual pressure must be made more pressing by adding to it consciousness of pressure, the shame must be made more shameful by publicising it.’

הגיבור הקומי, אם כן, רק מדמיין שהוא צודק, בעוד הגיבור הטראגי מזדהה עם הפאתוס שלו לחלוטין. בתגובה יש לחשוף את הפער בין המציאות לדמיון: בין הנטייה של הציונות הליברלית לדמיין עצמה כמודרנית (או ליברלית) לבין המצב בשטח ובחדרי חדרים. במלים אחרות, צריך לבייש את המשטר הישן בישראל, לעשות ממנו צחוק. יש ללעוג לקטנוניות, רדיפת הבצע והחשבונות האישיים של אנשיו, כמו גם להתפתלויות שלהם בתקשורת הבינלאומית, בבואם לדקלם מנטרות שאפילו הם לא באמת מאמינים בהן.

צחוק הוא תגובה פוליטית מושמצת. זעם, כבדות ראש, בכי וזעקה מרה זוכים ליחסי ציבור טובים יותר. ואכן, כיצד אפשר שלא לזעום, שהרי בשקיעתו, המשטר הישן בישראל ממיט וימיט הרבה כאב, לאזרחיו ולאחרים.

עם זאת, מותר גם לצחוק, יותר מזה: חשוב לצחוק. צחוק מתגלגל ומתפרץ. הרבה צחוק. לא כבוש ומבויש, מנסה להסתיר מבוכה, אלא גלוי ומשוחרר, מחולל מבוכה. זה לא רק טוב לבריאות אלא גם אפקטיבי מבחינה פוליטית. ביחד, אולי, זה שילוב מנצח.

טקס הפתיחה של הקטסטרופה

אולי לא שמתם לב, אבל כבר בערך שנתיים כמעט לא שומעים על ההתחממות העולמית. אולי מדברים פה ושם, אבל זו התעסקות זניחה לעומת המאסות של הכתבות, האירועים והבאז הכללי שהיו סביב הנושא בערך עד 2008. באותם ימים, שרתה על העולם רוח של ימים גורליים. עיתונים אירופיים הקדישו כל יום חלקים ניכרים בעמוד הראשון למשבר האקלים; "הארץ" שלח את כתביו הנועזים ביותר להשקיף על קרחונים נמסים בגרינלנד; ואפילו "ידיעות אחרונות" לא התעלמו מהתופעה. כל פעוט בגנון ידע מה זה גז חממה, ואפילו הרפובליקאים נהיו ירוקים.

הסיבות לצניחה בהתעניינות ידועות לכאורה: המשבר הכלכלי, שעזר להפוך את הדאגה מ"The invisible gas" למותרות של ליברלים; פרשת האימיילים הסודיים של חוקרי האקלים שפגעה קשות באמון הציבורי ב"מדע התחממות"; ויחד איתה כשלון ועידת האקלים בקופנהגן, והנסיגה של אובמה מהמדיניות הירוקה שהבטיח לפני הבחירות. מכל הסיבות האלה, סכנת הקטסטרופה הסביבתית כבר לא מזיזה לאף אחד, כמעט.

ואולי יש סיבה אחרת, קצת פחות מובנת מאליה. ברמה הפשוטה ביותר, הפוליטיקה הירוקה קוראת לנו לשנות את אורח החיים שלנו כדי למנוע מהקטסטרופה לקרות. אבל היא לא לגמרי משיבה מה בעצם אנחנו אמורים לעשות כשהקטסטרופה כבר קורית? הקול הזה נשמע בזמן האחרון יותר ויותר: הקטסטרופה הסביבתית היא לא אירוע ששייך לעתיד; היא כבר התחילה. גל החום ברוסיה (רוסיה!) ושריפות הענק ב-28 מחוזות של הפדרציה הם כבר הקטסטרופה. וגם השריפה בכרמל היא כבר הקטסטרופה. לקט העשבים ואיש "שומרי הגן" שימי רף מסביר את זה בבלוג שלו:

השרפה התפשטה במהירות בגלל היובש. אם היה יורד גשם לפי הממוצע בשלושים השנים האחרונות, ההתפשטות הייתה אטית בהרבה – הייתה לחות באדמה, עשבים ירוקים ועלים צעירים בעצים. מה גרם ליובש? שינויי אקלים כמובן.

 

Time of the Wolf. השכן יבשר לנו על הקטסטרופה (עם רובה צייד)

אבל בעצם, העניין כאן הוא לאו דווקא הסביבה. הקטסטרופה יש רק אחת, והקטסטרופה הסביבתית היא גם הקטסטרופה הפוליטית. כי עוד דבר שנצטרך להבין הוא שהקטסטרופה הסביבתית בעצם לא קיימת. בשום רגע כנראה לא יופיע אסון ויכריז על עצמו שהוא ה-אסון הסביבתי שכולם דיברו עליו. הקטסטרופה תמיד תופיע בתור משהו קונקרטי לגמרי: המים בברז יפסיקו לזרום, או שהשכן יופיע בבית עם רובה צייד מכוון אלינו לראש, כמו בפתיחת הסרט Time of the Wolf של מיכאל הנקה. מה שיפה בסרט הזה, שרואים בו את ההתהוות של הקטסטרופה, של קריסת הציוויליזציה, של המצב החדש, ממש רגע אחרי רגע: לא בצורת התגלות נשגבת נוסח יום הדין, אלא בתור משהו שקורה בחיים, בתוך המשפחה והבית. כמובן, תמיד יהיה מישהו קונקרטי שאפשר להציג בתור אשם: השכן הלא סימפטי, רשויות הכיבוי, רשויות המים, ההפרטה, אלי ישי, או, כמו בדרך כלל בישראל, "הערבים". אבל בסופו של דבר, זה יהיה זה. הקטסטרופה.

אפשר לפיכך לראות בשריפה בכרמל, ולו רק באופן סמלי, את טקס הפתיחה של הקטסטרופה. כמו שמחכים, נגיד, לאולימפיאדה (סתם כדי שיהיה למה לחכות) ואז בנקודה מסוימת היא באה, ככה חיכינו כל כך הרבה זמן והנה הגיע האסון. אפשר כמובן להגיד שזאת עדיין לא הקטסטרופה, ולחכות לאירוע מכונן אחר. אבל למה בעצם לחכות? למשל, כבר די הרבה זמן אומרים בשמאל שאנחנו ברפובליקת ויימאר, אבל לא לגמרי ברור איך נדע שהגיע השלב שאחרי. אז בואו נחליט שזה כבר קרה, שאנחנו כבר שם.

זה אולי נשמע מורבידי או היסטרי, אבל זאת לא הכוונה. נדמה לי שיש דווקא משהו מרגיע בידיעה שהקטסטרופה כבר כאן; ושהיא אמנם נוראה, אבל כל עוד חיים, חיים גם בתוכה. אני מציע את זה, כמו שנהוג כאן לפעמים, לפחות בתור ניסוי מחשבה. איזה מין פוליטיקה נשארת בזמן הקטסטרופה, אחריה, כשאין בפני מי להתלונן? אמנם לא הייתי נוכח באותם סמינרים שאמורים להכשיר אותך למצב הזה, אבל אני חושש שאין למעשה פוליטיקה. כל מה שצריך לדאוג לו זה ההישרדות. ובמה שנוגע להישרדות, או שמצליחים או שלא.

מכיוון אחר, אולי זה קצת כמו החיים של הזומבים, כלומר החיים שאחרי המוות; ולא במקרה התרבות העכשווית מתעסקת בזומבים בכזאת אינטנסיוויות. אפשר לשאול: מה נשאר לעשות בחיים אחרי שכבר אי אפשר למות יותר? נדמה לי שהזומבי יענה: חיים.

אם נחזור לעניין הסביבתי – זה חוסך את תעשיית רגשי האשמה שמייצר המשבר האקולוגי. כי רגש אשמה מתעורר כשאנחנו יכולים לעשות משהו ולא עושים אותו. מרגע שאין כבר מה לעשות, האשמה נעלמת ומתחלפת בתחושה עזה של שחרור, כמו זו שעולה כשמקום העבודה שלך נסגר לפתע פתאום – ולא משנה כמה דאגות  כלכליות יבואו ביום שאחרי.

Time of the Wolf. החוקים של המבוגרים יקרסו

אני נאלץ לצטט בעניין הזה את סלבוי ז'יז'ק, שהוא בכל זאת פובליציסט מאוד מוצלח (אפילו יותר מבן כספית), ואחד המגיבים האינטליגנטיים על מה שקורה בעולם. בעוד מאמר שפירסם בשבוע שעבר, ז'יז'ק שולל את דרך ההתמודדות הליברלית הרגילה עם זעמו של הטבע, שמבוססת על מושג ילדותי של אשמה:

Enter the perverse pleasure of premature martyrdom: “We offended Mother Nature, so we are getting what we deserve!” It’s deceptively reassuring to be ready to assume guilt for the threats to our environment. If we are guilty, then it all depends on us; we can save ourselves simply by changing our lives. We frantically and obsessively recycle old paper, buy organic food — whatever, just so we can be sure we are doing something, making our contribution.

אלא שלכדור הארץ לא כל כך איכפת כמה מלפפופנים אורגניים אנחנו אוכלים. אם הטבע הוא אלוהים, הרי הוא אלוהים שדי אדיש לריטואלים שמנסים לרצות אותו. כבר מזמן אמר ז'יז'ק ש"החיים האקולוגיים" הם בראש ובראשונה ריטואל נוירוטי שמכוון פנימה יותר מאשר החוצה. לעומת זאת, עדיף לחשוב בצורה יצירתית על החיים בתוך הקטסטרופה, ובתוך הידיעה שהקטסטרופה לא תיגמר.

So what might the future hold? One thing is clear: We should accustom ourselves to a much more nomadic way of life. Gradual or sudden change in our environment, about which science can do little more than offer a warning, may force unheard-of social and cultural transformations. Suppose a new volcanic eruption makes a place uninhabitable: Where will the inhabitants find a home? In the past, large population movements were spontaneous processes, full of suffering and loss of civilizations. Today, when weapons of mass destruction are available not only to states but even to local groups, humanity simply can’t afford a spontaneous population exchange.

זה חשוב במיוחד לישראל, שבה כל הפוליטיקה מבוססת על עיקרון "הביטחון". כולם מנסים להוכיח שפרוגרמה שלהם תהיה הכי בטוחה, בעוד הפרוגרמה של מתנגדיהם מייצרת סכנה. זה די מובן, ואני לא ממש יכול לדרוש ממישהו לחשוב אחרת. אבל רק כשהביטחון יקרוס באמת, אפשר יהיה לראות אם היה שווה להתאמץ בשבילו כל כך.

רעידת אדמה בקליפורניה, 1933. הילדים בסדר

אני יודע שלכאורה כולם רוצים ביטחון לא בשביל עצמם אלא כי צריך "לשמור על הילדים". אבל בכל הכנות, יכול להיות שהילדים, מעבר לגיל מסוים, דווקא ייהנו מהקריסה של הציוויליזציה הרבה יותר מההורים. העולם, בסופו של דבר, כבר לא יתנהל לפי החוקים של המבוגרים. גם את זה, דרך אגב, אפשר ללמוד מהסרט של הנקה, שבו הילדים דווקא משגשגים. נשאלת השאלה האם אנחנו רוצים באמת לשמור על הילדים מסכנות, או רוצים בעיקר לשמור על עצמנו מהילדים, כלומר "לשמור על הילדים "כמו ששומרים על אסירים. ישראל, דרך אגב, מוכיחה שאידיאולוגיית מדינה של "לשמור על הילדים" היא אולי הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשות לילדים – שלנו או שלהם.

למעשה, הסכנה היא לא חוסר הביטחון, אלא דווקא הניסיון להחזיר את הביטחון. הסכנה היא, שבנקודת הזמן של האסון, השלטון ממהר תמיד להכריז מצב חירום. זה הרגע שבו השחרור מתחלף בדיקטטורה, ושבמקום חופש מוחלט יש דיכוי מוחלט. לא פלא שסביבתנים מסוימים מתחילים לדבר כבר על דיקטטורה אקולוגית כעל "פתרון בלתי נמנע". ומי שלא מדבר על דיקטטורה אקולוגית, מדבר על דיקטטורה שתיווצר בגלל הקטסטרופה האקולוגית: ה"פרייטאג" הזהיר בשבוע שעבר שהמשבר הסביבתי הוא האיום המשמעותי ביותר על הדמוקרטיה. אבל בעצם, מבחינת אלה שיסבלו מהדיקטטורה, זה אותו דבר.

אפילו נתניהו, שתמיד היה מעודכן, כבר גייס את ההתחממות העולמית בזמן השריפה לטובת האידיאולוגיה המיליטיריסטית החדשה של "לוחמה אווירית בשריפות". הוא הסביר שחייבים לקנות צי של מטוסי כיבוי, כי "דבר כזה אנחנו צריכים בעידן התחממוּת כדור הארץ ועידן השריפות" – מונח שהוא רשאי לדעתי לרשום על שמו. נראה לי שכאן נכנסת הזווית הפמיניסטית. בלי להיכנס לפרטים, הייתי אומר שמה שצריך למנוע בכל מחיר הוא במצב של קטסטרופה, שהוא למעשה חזרה למצב הטבעי, הוא תפיסת השלטון בידי קבוצה גברית של ציידי ממותות אלימים, "מומחים" למצבי חירום. זאת, בהנחה שזה לא המצב גם ככה – לא רק בישראל, אלא אפילו בבלוג הזה.

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

‫

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.

נתזים: מצבה של אומת התרבות

יהדות השרירים היא לא המצאה ציונית: ספרו החדש של דניאל וילדמן מתאר את אגודות המתעמלים היהודים Jüdischer Turnverein), או בקיצור JTV) שהתפשטו ברחבי הרייך הגרמני בעשורים הראשונים של המאה ה-20. תנועה זו נועדה לתקן את הגוף היהודי החלש והנשי, אבל לא באמצעות עלייה לארץ אלא פשוט על ידי התעמלות. מבחינה זו, יכולים ארגונים אלה לשמש כמיתוס היסטורי מוצלח בשביל המוני הצובאים על מכוני הכושר בתל אביב. כדאי להתסכל על התמונות היפות של הפירמידות, שנראות קצת כמו פריטי יודאיקה ומדגישות את השוני בין הפואטיקה של המתעמל היהודי הגרמני לבין זו של החלוץ הציוני: בעיקר זאת וזאת. סקירה באגלית אפשר לקרוא כאן.

קומנטר מעניין וקולע של סלבוי ז'יז'ק על הפוליטיקה האירופית החדשה, שבה שתי האפשרויות הן "ברבריות" (גזענות פראית) או "ברבריות עם פני אנוש" (מצבו הנוכחי של המיינסטרים הליברלי). כמו כן הוא מכריז שהמשבר הכלכלי הפך פרמננטי, כלומר המערב עתיד לחיות  מעתה במצב תמידי של משבר; ושהסוג היחיד של תשוקה שנותרה בפוליטיקה  העכשווית הוא חרדה – מפני זרים, הומואים, קטסטרופות אקולוגיות והטרדות מיניות

ואולי בגרמניה צומחת תרבות נגד חדשה?

במחאה על החוק האוסר על לבישת ניקאב בציבור, שתי סטודנטיות צרפתיות יצאו לסיבוב ברחובות פאריס כשהן לבושות בניקאב שמתחתיו אין כמעט כלום. הנה הקליפ, ובו מפגשיהן של השתיים עם שוטרים נבוכים. ההפניה מתוך הבלוג המעניין The Immanent Frame (ותודה למרב)

הגראף מסן-ז'רמן, דיפלומט, יועץ סתרים ואלכימאי שנעלם אי שם במאה ה-18, זוכה להערצה מחודשת

כולם מדברים על הומופוביה באפריקה, אבל דייויד קוריה, הומו מחוץ לארון, רץ לפרלמנט של קניה

חיפה, בשבוע שעבר. תצלום: עמ. אילני

ההיסטוריון הנס אולריך והלר טוען שב-1938, 90% מהגרמנים היו מצביעים מרצונם להיטלר. כיצד זה קרה, והאם אפשר לומר שהנאציזם היה מהפכה דמוקרטית? תערוכה חדשה מנסה להסביר

קוראים לו ליברמן, והוא יותר מסריח מאביגדור: ג'ו ליברמן עשוי להפוך לממליך המלכים בקפיטול

סופר האוונגארד הצרפתי רנו קאמי, לוחם זכויות הומואים בעל השקפות אנרכו-ריאקציונריות מעט אנטישמיות, רץ לנשיאות צרפת. האם הוא יכה את סרקוזי?

ומהו בעצם "הסרקוזיזם", ומה הוא מבשר? מילון פוליטי-ביקורתי חדש מנסה להשיב על השאלה

מצגת: המצעד הענק בפיונגיאנג לציון 65 שנה למפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה (הם אוכלים שם משהו שנראה די טעים)

ג'יל ג'ונסון, הוגה פמיניסטית וחוזת "האומה הלסבית", מתה

פיליפה פוט, אסא כשר הבריטית (אבל כנראה יותר סימפטית), מתה

עשר עובדות לא נכונות על דיסלדורף, בירת הסושי של גרמניה והעיר שתארח את אירוויזיון 2011

קונגרס שרי איכות הסביבה האיסלאמים מפיץ את הבשורה הירוקה ב-57 המדינות המוסלמיות

עוד על הזהויות הקוויריות של האינדיאנים בצפון אמריקה

 

המוזיאון לפרה-היסטוריה של תורינגיה, ווימאר, אתמול

מחקר מומיות מוכיח: הסרטן הפך למגפה בעקבות המהפכה התעשייתית

מחנה לאקטיוויסטים בגרמניה מנסה ללמד את השמאל להיות יותר אסתטי

מדינות מוסלמיות בעולם, ובעיקר במגרב, מגלות עניין במודל הטורקי של ארדואן

המורשת הפוליטית של ז'אן-מישל בסקיאט בתערוכה בפאריס

אמן קומיקס כווייתי יצר גיבורת על חדשה שנועדה לנפץ את הקלישאות בנושא האיסלאם