"אני רק רדיו": על פחדנותם של הזמרים המקומיים

 

   בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר אחר

(מתוך "שיחה עם רדיו", מאיר ויזלטיר. השיר המלא  למטה)

אתמול, אחרי ההודעה על ביטול ההופעה של הפיקסיז, התפרסמה ב"עכבר אונליין" ידיעה שקיבצה כמה תגובות לביטול. אני מודע לכך שביטולי ההופעות הן נושא שנחשב נורא משמעותי בתל אביב – סוג של פרובינציאליות מטרופולינית שאופייני "לעיר הזאת" (כפי שאוהבים זמרי רוק תל אביביים לשיר ברגש, קצת לפני איזו מטאפורה המרמזת שהם עשו פעם סקס [הם ממש פרועים, הצעירים האלה!]). בכל מקרה, מכיוון שממילא לא התכוונתי ללכת להופעה של הפיקסיז, אין לי הרבה מה להגיד על הנושא. מה שכן קצת הדהים אותי היתה תגובתו של רמי פורטיס שהובאה בידיעה. פורטיס הביע חשש שגם אלטון ג'ון לא יבוא, והוסיף כי:

"אני לא יכול לשפוט את מי שמבטלים, כי מרחוק הכל נראה כאן מלחיץ ובתקשורת בחו"ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות. מצער אותי שאצלנו אף אחד לא פותח את הפה ויש קול ענות חלושה גם מצד משרד התרבות".

 אני מודה שדי הופתעתי מרמת הטמטום של התגובה הזאת, בהנחה שהציטוט מדויק. אם זה היה ציטוט של ח"כ כרמל  שאמה, זה לא היה מפתיע אותי. אבל מדובר בפורטיס, ההוא ממינימל קומפקט. מילא המשפט הראשון: 'בחו'ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות' – כאילו שהדברים שקורים כאן בחודשים האחרונים (או למעשה בעשורים האחרונים) הם אירועים מינוריים שקורים איפשהו בפריפריה הרחוקה של איזו פריחה תרבותית שאין דומה לה. אבל מתסכלת יותר היא המסקנה שמסיק פורטיס מהביטולים: 'יש קול ענות חלושה גם ממשרד התרבות'. כלומר, מה שבאמת מכעיס אותו זה ששרת התרבות לא פתחה את הפה כדי לצרוח על הפיקסיז. זה מה שנשאר מהרוח של פורטיס: כיסופים ללימור לבנת. לדיסק הקרוב יצורף מכתב המלצה משרת התרבות. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

אבל פורטיס הוא רק דוגמא אחת לתופעה הרבה יותר נרחבת: אף אחד מהזמרים בדור שלו, ולמעשה גם בדור שלפניו ובדור שאחריו, לא מעלה על דעתו לפתוח את הפה ולהגיד משהו על מה שקורה מסביב. מעצרים בלי משפט; חקיקה גזענית; מעשי טבח; ירי על מפגינים; היסטריה מיליטריסטית; פוליטיקאים פאשיסטים; פולחן של כמה בעלי הון מגעילים; מדיניות חוץ ברוח מוסוליני; כנופיות אלימות ברחובות תל אביב; ובאופן כללי: פרידה מהמין האנושי לטובת אטאוויזם פרנואידי ואלים. יש כאן כל כך הרבה נושאים לשירי מחאה, שאפשר היה לייבא זמרים מתאילנד כדי להתמודד עם ההיצע. אבל הזמרים שלנו מוצאים לנכון להתבכיין רק על ביטולי הופעות, או על הזמרים המזרחיים. אני נאלץ להסיק שהזמרים הישראלים, ובפרט הרוקרים, הם או פחדנים או סתומים לגמרי.

 אף אחד לא מצא לנכון להגיב לשוקי וייס, שאיים כי אם ימשיך גל הביטולים "כל אותם ביטויים יפים באנגלית, כמו 'Music speaks louder then words' [ השגיאה במקור], או 'Bridge Over Troubled Waters' יתגלו כריקות מתוכן". אמאל'ה. ממש שבר ציוויליזטורי. משבר הייצוג. תיכף הוא יצטט את  אדורנו שאחרי אושוויץ לכתוב שירה זו ברבריות. נדמה לי שלהתאמן בשתיקה בזמן שמסביבך נרמס כל שריד לחופש ולהומניזם זה קצת יותר בעייתי.

תפסיקו לרחם על עצמכם. תאמינו לי שעוד יקרו כאן דברים הרבה יותר טראגיים מהביטול של הפיקסיז. הרבה  הרבה  יותר טראגיים.

הייתי אומר שאם היה כאן זמר משמעותי אחד שהיה מעז לפתוח את הפה, היה מגיע להם לארח את אלוויס קוסטלו. אבל אין. אני לא מדבר כרגע על עמיר בניון, או על אתי אנקרי שעברה להתנחלות. זאת כבר תופעה אחרת, טראגית יותר אבל פחות פאתטית. כי עמיר בניון לפחות מביע מחויבות כלשהי לסביבה שהוא חי בה. כך גם אריאל זילבר. אבל לא ראיתי זמר אחד מהאליטה האשכנזית של הרוק המקומי שמעז אפילו להמהם משהו.

 

אני פשוט לא מבין את זה. הם לא שמעו על איזושהי מסורת, על זה שאמני רוק לפעמים אפעס קצת כועסים, ואפילו, רחמנא ליצלן, צועקים, ולא רק מזמרים בלאדות נוגות? אם עברתם לימין בלי ששמתי לב, אז תשירו אפילו שיר תהילה לאביגדור ליברמן, או תייללו נגד האיסלאמו-פאשיזם. אבל לפחות תתפסו צד. תגיבו לגירויים. תגידו מ-ש-ה-ו.  הרי בשונה מהבלוג האומלל הזה, לכם באמת יכולה להיות השפעה כלשהי.

נדמה לי ששלום חנוך כחכח  איזה שיר מחאה על זה שאלוהים שלא שייך לקיצוניים, או משהו כזה. אבל אפילו אותו הוא החליט לעכב כשהחלה עופרת יצוקה. "בזמן שהתותחים יורים, עם ישראל לא מסוגל להכיל שירי מחאה", הסבירה ההפקה. נדמה לי שנורית גלרון נשאלה לאחרונה בריאיון למה היא לא שרה שירי מחאה, אז היא ענתה משהו  בסגנון "בכל זאת משהו קרה כאן מאז שנות התשעים". כן, משהו בהחלט קרה.

ג'יזס. אני קצת לא מבין מה קורה כאן. אוקיי, אולי הם פוחדים מחמאס ומאיראן. אז תשירו לפחות משהו על שר החוץ שלכם. על סגן שר החוץ. על שר הביטחון. מ—ש—ה—ו. סליחה, הם מבולבלים. הם נבוכים. אני מבין – אלה מהם שלא נהיו אולטרה-לאומניים אולי פשוט צריכים להתפרנס. אם הם יגידו משהו "נגד צה"ל", לא יזמינו אותם לשיר עם  ילדי "כוכב נולד" במגדל דוד;  או שהחוזה של הפרסומת לעוף טוב עוד עלול להתבטל. וגם אם אין חוזה – תמיד יש סיכוי שיהיה בעתיד.

תשובתי: זובי. אם האמנים, האוונגארד,  אלה שסיפרו לנו איך הם חיים על "זמן סוכר", מחליטים להיות זהירים, מחושבים, לא לפגוע, לא להרגיז את הקהל – אז מי כן יפתח את הפה? נדמה לי שלפתוח את הפה זה המקצוע שלכם. אה, אתם צריכים להאכיל את הילדים? זובי. לא כל דבר אפשר לתרץ בזה שצריך להאכיל את הילדים. בספרד של פרנקו זמרים ישבו שנים בכלא, או יצאו לגלות. אחר כך, כשהדיקטטורה נפלה, הם חזרו למלא איצטדיונים. אם הבעיה כזאת גדולה, מצדי אל תעשו ילדים. תמותו ממנת יתר. אתם יודעים יותר טוב ממני.

אמרו לי שזה תמיד היה ככה. הזמרים האמיצים שלנו תמיד ידעו לעצום את העיניים. כשהם רצו לשיר שיר מחאה, הם שרו על פראג ולא על ביירות. מושא ההערצה שלהם תמיד היה שמעון פרס, במקרה הטוב, והם תמיד אכלו את כל מה שהוא מכר להם. ובכל זאת, לרגעים נדמה היה שהם בכל זאת מסוגלים לצייץ. הרי היה את "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", או אפילו את "גיבור גדול". והיה את אביב גפן עם "פרופיל 97 / בפנים הרבה פחות / המפקד אמר לירות". בכל  זאת היה רגע  כזה, שעשרות אלפי נערות ונערים בערד שאגו "צבא  הגנה למות". נראה אם הוא היה מעז לשיר את זה עכשיו. אולי במופע הצדעה ללוחמי השייטת. אבל הוא נעשה מיליטריסט אז כשהרסו את לבנון, הצטרף לתרועות  המלחמה, והתוודה שהוא היה יכול להיות חייל מעולה אם היו מוכנים לגייס  אותו. ואז הוא שוב ליכלך משהו על המדינה, בכפוף לצרכים.

 

מה  נשאר? יש את ברי סחרוף עם העיבודים המכוערים לשירת ספרד. כולנו אוהבים את הרשב"ג, אבל נדמה לי שסחרוף היה פעם רוקר קשה. האם רוקר קשה היה עובר פתאום לשיר מזמורי כנסייה קתוליים? כן, אני יודע שלבוב דילן יש אלבום נוצרי, אבל זה דווקא נועז למדי בשביל נימול. באמת, שיזדיינו. אני מרשה לעצמי לומר את זה, כי אלה אנשים שלא אמורים נורא להיבהל מקללות. אה כן, יש את אלה שבשנות ה-90 ידעו להגיד כל מיני מלים מלוכלכות, כמו ההוא, מכרמלה גרוס וגנר, ועכשיו החליטו שהם "השתנו", "התבגרו", "כבר לא מרגישים צורך לבעוט". אז זהו,  שבעוד שנה וחצי, כשיחייבו אתכם להישבע לדגל לפני כל הופעה (במקרה הטוב), זה כבר יהיה מאוחר מדי.

 מצחיק שדווקא רבקה מיכאלי הקשישה, ועוד יותר ממנה זמרת המלחמות יפה ירקוני, הפתיעו לטובה, בזמן שכל הפחדנים של הניינטיז שותקים.

באמת, מזל שענבל פרלמוטר מתה. לפחות אפשר ליהנות מהספק שאולי היא היתה פחות קונפורמיסטית.

והנה השיר המלא של מאיר ויזלטיר:

שיחה  עם רדיו

בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר  אחר.

 עכשיו אוגוסט, הוא אומר
ואני מקפיד לציין את  יום-השנה לאבדן החרות
בצ'כוסלובקיה; פלישת הקלגסים,
הטנקים ברחובות – אתה לא זוכר?

 עכשיו אוגוסט, אני מאשר
אוגוסט 82'. אוגוסט יחיד במינו.
אין  זה חודש לימי-זיכרון
או לסנטימנטים על אבדן  חרות
אחרת, בזמן אחר.
פראג היא ילד על-יד בירות
(אני מנסה לדבר אל הרדיו שלי בלשונו)
אתה מחנטרש כשאתה מזמר;
כשאתה מדבר, אתה משקר.

 אני רק  רדיו, הוא אומר
אני מדברר, לא מדבר.
אני יודע למסור פריסות-שלום,
לצטט את דוברינו, את קשבנו;
מלל וזמר לחגים,
מועדים וימי זיכרון
אני משדר בשידור חוזר –

 מה אתה רוצה ממני?
אם אתה קורא  לזה שקר, 
הדרישה לאמת מביכה אותי.
בכלל, אל תלך שולל
אחרי התחכום האלקטרוני:
אני פרימיטיווי יותר מזקנה פלשתינאית
(אנאלפביתית וחסרת שיניים).

לכך לא נותר לי אלא להסכים.
אני הוא זה הצריך להסמיק.
מי אמר לי להיכנס בשיחה
עם מערכת אלקטרונית, שאין מאחוריה כלום
חוץ מהרצון הרווח להיות מרומה וצודק?