המוות בנזונה אדום שפתיים

תהל פרוש

החיים דפוקים ואין מה לעשות נגד זה כמעט כלום. חם כאן נורא, הרחובות לוהטים, האספלט נמס לתוך עצמו, בניינים קורסים ומתקלפים בגלל הלחות, ואנחנו דביקים, נדבקים לכל דבר, כמו אנשים פסיכים צוחקים אחד על השני ומלקקים גלידות באחוות מנוצחים ומדברים על התוכניות שלנו כשהמוות בנזונה אדום שפתיים בוהה בנו מקרוב וטועם הכל. שומע הכל.

*

לדוד שלי שמת קוראים אהרון. הוא היה ג'ינג'י והיו לו רווחים בין השיניים ועיניים כחולות בוערות, קול חם ורועם ותאוות חיים. זה היה דוד שלא היה ממש דוד, במשפחת פרוש שנמצאת בגן ערפל וצללים. כשנסעתי לשבעה דמיינתי איך אני מבקשת מבני הדודים שלי שיספרו לי מה הם יודעים על העבר שלו, כלומר על הבית שלו ושל אבא שלי, אחיו. אבל בני הדודים שלי לא ידעו כלום – אפילו עוד פחות ממני. הגעתי לשם כדי שיספרו לי אבל לא היה מה כי אהרון שתק כמו שאבא שותק. שותקים ושותקים. מה היה איום כל כך שלא ניתן לדבר אותו אני לא יודעת. אבל היה איום ובלתי ניתן לסיפור.

*

אבא שלי מופיע בתמונות שאני מוציאה מתוך המעטפות שדוד אהרון הטמין באלבומים. הוא הכניס עשרות תמונות של אבא שלי לשם. אבא נראה נער רציני ואז מופיע כבחור צעיר יפהפה ודק ומטורזן שמתגנדר בשפם דקיק ובמשקפיים אופנתיים. הוא בתוך חבורות של בני אדם שאין לי מושג מי הם ועומד לפעמים עם נערים אחרים ולבד. כשהבטנו בתמונות אני ואחי החלטנו שזה לא הוא. זה לא הוא אמרנו אחד לשני – לא יכול להיות – הוא דק מדי גבוה מדי נראה כמו שחקן יפה בסרט. הבלורית שלו גבוהה ושחורה ונופלת בגל מושלם על המצח שלו. זה לא יכול להיות הוא, הכל מלא הבטחה עבור גבר יפה כל כך, שיש לו טעם עדין כל כך. אני מסתכלת בתמונות ושואלת את עצמי מה השתבש.

*

סבא יחיאל היה מתאגרף וכדורגלן בפולין. סבתא רבקה היתה מאוהבת בו. הוא מת לפני שנולדתי כשאבא שלי היה בן 21. אבא שלי אומר שהוא מת בגלל שברון לב מהעבודה. הוא עלה לפה כשהיה בן 35 בשנות ה-30 של המאה הקודמת והתיישב בירושלים והתחתן כאן עם רבקה שבאה אחריו ובגלל זה לא מתה בשואה יחד עם שאר המשפחה שלה. הוא הקים כאן קואופרטיב לייצור נעליים עם עוד עשרים חברים והדבר הזה היה מרכז החיים שלו, אבא אומר שהוא עבד משבע בבוקר ועד הלילה. כל יום. הקואופרטיב הצליח איזה תקופה במלחמת העולם השנייה, כי אז הם מכרו המוני נעליים לבריטים, אבל אחר כך קרה משהו. החברים רבו או שלא רצו לעבוד והקואופרטיב התמוטט והלב של סבא יחיאל נשבר. הוא נעשה פקיד בכל מיני חברות ולא התאושש אף פעם. החיים אזלו ממנו. אבל לפני שמת באופן סופי הוא הספיק להיות גבר אלים בכל מיני אופנים שאין לי מושג עליהם ועברו בירושה לאבא שלי וממנו אלי.

*

אבא, העבודה שלך, אני חושבת שהיא הורגת אותך או שהרגה אותך. כשהייתי ילדה יצאת בכל בוקר מהבית בשעות לא סבירות והלב שלי דפק כששכבתי במיטה ורציתי להרוג את כולם ואת עצמי בגלל שנאלצת לקום מוקדם ולנסוע ולנסוע, ריחמתי עליך כי העיניים שלך הרגו אותך, הרכבת משקפיים מיוחדים, השמש סינוורה אותך ובלילה לא ראית כלום, ובכל זאת נסעת במין נאמנות כלבית למקום הזה, תמיד היית נאמן למקום העבודה שלך בכלביות הזאת. לא משנה איזה מקום עבודה זה, עשית חשבונות של רואה חשבון ומנהל חשבונות בכל מיני מקומות: פעם ב-הסנה שם היית מנכ"ל חברת ההשקעות ואז היא התמוטטה ונסגרה והופרטה והלב שלך נשבר, אחר כך ניסית להיות עצמאי והלכת לעבוד באיזה בנק פולני ואחר כך החלטת לחזור להיות שכיר והלכת לעבוד בכור שגם היא הופרטה ופוטרת ואז נסעת לאפריקה לעבוד בסולל בונה וחטפת התמוטטות עצבים בגלל הלריאם שנתנו לך כדי לחסן אותך מהמחלות של אפריקה. הלריאם לא עבד בכלל. התקשרת אלינו בוכה מאפריקה, אבוד וחלש וקטן. אמא שברה את הרגל, אני למדתי משפטים, צביקה היה איתה ודאג לה ואני דיברתי איתך בטלפון והרגעתי אותך. הכל בסדר אמרתי לך. אחר כך נהנית, רואים בתמונות שהיה לך טוב, היה לך חיוך קטן וסודי ליד האשה השחורה הגדולה שעמדה לימינך, וליד קטנוע שנסעת בו, וליד המון דגים שפתאום אכלת שם וכאן התנגדת להם בכל תוקף. אחר כך הסניף באפריקה נסגר וחזרת לכאן ונתנו לך לנהל איזו מחלקה בשיכון בינוי – שוב חברה של שרי אריסון, וכל הזמן היית במתח כי כל הזמן היו עבודות קשות לסגירת רבעון ואף פעם לא היתה הפוגה אף פעם לא היית מרוצה, ולא ידעתי כלום ממה שאתה עושה מלבד זה שיש לחץ ואתה לחוץ והכל לחוץ מאוד ומתנפח מאוד מרוב לחץ עד שיש סיכוי שיתפוצץ המקום ואיתו כל העולם. הלכת בעולם בתוך עולם שלא היה לי בו חלק וזה היה העולם היחיד שלך ואת כולך הכרת לאנשים זרים והשארת לי צדודית בשעות מאוחרות מול מסכי טלוויזיה שעם השנים נהפכו דקים וגדולים יותר דקים וגדולים יותר ועוד יותר. אבא. אבא. רציתי לעבוד איתך במשרד. שתיקח אותי למשרד. שתיקח אותי ביד לשם. שתיתן לי לעשות חשבונות. עשיתי חמש יחידות במתמטיקה וקיבלתי תשעים וחמש כדי להיות טובה בחשבון. אבל לא לקחת אותי אף פעם. למה לא קיבלת מאה? צחקת. אבל זה היה הצחוק היחידי שלנו. לא היה אחד נוסף. וכל זה היה נמשך ונמשך ככה חשבתי שיימשך עד שנמות אבל נעשית פתאום חולה ולא סתם חולה אלא סופני. וזה היה הסוף שלך. סוף העבודה. סוף הצדודית, תחילת מראה הפנים. התחלת האהבה שלך. ככה נס הסוף קרה לנו.

*

בערב, אחרי הלוויה של דוד אהרון, הלכתי לבית ביאליק. הערב היה עמוס משוררים, משוררים נתלו בו מהגדרות. כולנו הקראנו בלי להפסיק לתוך המוות הדפוק האדום עם השפתיים ולא יכולנו להפסיק גם אם רצינו, ורצינו. או שאולי רצינו להמשיך דווקא, רצינו שלא לעזוב את הבמה כי היא נותנת אשליית חיים. האורות האלה נותנים, מי שמסתכלים. את שואלת את עצמך, האם יש מי שמסתכלים?

הייתי שתויה מאוד מלמברוסקו והמוות הציץ לי מעבר לכתף. היינו יצורים דו ראשיים ראש אחד פחדן ראש אחד אמיץ ועלינו לבמה עם שניהם. כולנו שנאנו אחד את השני ואהבנו  שניים או שלושה שהחלטנו שהם יקרים לליבנו מהשאר, מסיבות אישיות ופואטיות שכמו באהבה תמיד, קשורות למציאת שפה אישית שאין לה כלום עם הגיון. לא הגיוני כתוב לרגש הזה על המצח ואנחנו מנסות לנמק אותו במילים ומילים אבל המילים נופלות כאילו רצחו אותן. ברור שיש מחדל במילים שמנסות להסביר אהבה, לא משנה כלפי מי או מה.

*

דימויים: שלושה ציורים של דנה שוץ. תודה ליואב ויינפלד על הרעיון.

ההבטחה; סימן לבאות

כפיר כהן

בשכונה שלנו הופיע בוקר אחד ציור קיר. ישנם אלה הקוראים לו בשנינה פרסקו ואלה הקוראים לו בחשיבות יתרה גראפיטי. אני אינני חושב שהשמות הללו נאותים. הנערים והנערות בשכונה, אלה שמקפיצים כדור על גב הקיר בשעות אחר הצהריים, אלה שנשענים עליו כאשר הם מתקבצים ומשוחחים, אלה שמשתינים למרגלותיו בלילות שישי, הם קוראים לו הציור על הקיר שבשכונה, נפגש ליד הציור, הם אומרים, מאחורי הציור, תבוא נלך משם, וכך גם אני קורא לו מתוך הזדהות עמם.

"העניין פה הוא לא הציור, כציור, כי כבר כאן אתה באיחור, יש פה עניין אחר לגמרי, משמעות מסוימת שאי אפשר ככה לתת כאילו אתה בבית ספר, באמנות, ומישהו כבר סידר לך את הפרספקטיבה וברור על מה מדברים. לתת להם לכסות את הציור בזכוכית, להפוך אותו לאנדרטה, זאת טעות."

איש לא בדיוק יודע מי צייר את הציור או מתי הוא צויר. יש מי שאומר שהוא צויר בידי שניים שלא התגוררו בשכונה. הם ציירו אותו במהלך הלילה ומשום מה לא הספיקו לסיים. יום אחד מישהו זרק לחלל האוויר ששוטרים חיפשו את השניים וכנראה שבאותו לילה הגיעו אליהם והשנים ברחו לפני שסיימו את הציור. אבל איש לא ראה את השוטרים. אחרים טוענים שמי שצייר את הציור כבר לא גר בשכונה; כנראה שעזבו ואיש איננו יודע לומר היכן הם גרים היום. לא ברור לי כיצד ייתכן שאיש איננו יודע בוודאות אך כאשר אני שואל יש עוד כאלה המזלזלים בכל העניין וטוענים שאין כאן ציור כלל. קישקוש.

 קשה לומר בוודאות מה רואים בציור, או מהו נושאו. בפעם הראשונה שהתבוננתי בו, העיניים נמשכו כמובן לאדם הנושא מוט ארוך וצר, אולי פעמיים גובהו ובצבע לבן שבקצהו מתנוסס מה שנראה כחתיכת בד מוכתמת. באחת הפינות מופיעים תווים כהים, אולי כתובת כלשהיא. אני אינני יכול לקרוא אותה. לא, אינני מדייק. חתיכת הבד לא יכולה להיות אלא דגל, הדגל, והתווים הם אותיות שעיני מסוגלות לפרש אבל אינני יכול להבין מדוע ייכתב דבר שכזה. אחר כך העין תמיד נוטה לרדת מן התורן אל הדמויות המתקבצות. הן כולן נמוכות יותר מנושא הדגל ונדמות כילדים או נערים, או שאולי הפרספקטיבה לא מדויקת (הדמויות בחזית אך מצוירות כמו ממרחק) ואלה הם גברים ונשים המצטופפים יחד. מעליהם, מתנוססת כרזה גדולה ורחבה, כנראה נתמכת על ידי אחרים מאחור, ואת הכתובת אפשר לקרוא בוודאות. אחר כך, כמו איזה דבר שמצא את מקומו, הקווים האנכיים והרוחביים, שצוירו בחיפזון, מתחילים לקבל את משמעותם והנה כמובן הרחוב שלנו שנמתח לכל עומק הציור, ומשקופי החנויות ומרפסות הבניינים. אבל כל זה לא ממלא אלא פינה אחת, אולי הברורה ביותר, בעוד ששאר הקיר מלא "תמונות" אחרות, כאילו היו פרקים נוספים, אך אני אינני יכול לנחש את סדרן ואת הקשרן. בפינה אחת מופיעה המולת אנשים ובתוך המריבה מה שנראה כמו דמויות במדי שוטרים מניפים אלות. ובפינה אחרת מופיעות מה שנראה כחיות אגדיות, נוראיות למראה, אחת מתגלגלת בשניה כמו היו משל אובדיוס, ומתוך בטנו הנקרעת של הלויתן מבצבץ שעטנז איום, לוע ארי וכנף נוצות לבנה. ובפינה אחרת, הנצבעה אפור על אפור, כמו במתכוון הושאר הקיר ריק.

 יום אחד, כאשר חזרתי לביתי שלא כמנהגי באמצע יום העבודה לאסוף דבר מה ששכחתי, תפסה עיני את אחד הנערים נסמך אל הקיר וידו כותבת או מציירת. הוא לא הבחין בי ואני מצידי לא הרבתי לחשוב על כך. היו כמובן כל מיני כתובות ליד הציור, ובקירות סמוכים, שברור שנכתבו לאחר מכן. אך באותו הלילה, בעודי נכנס למיטה, התבהר לי דבר שהיה צריך לעלות על דעתי קודם לכן והוא שהנער לא מתגורר בשכונה; פניו לא היו מוכרות לי ורק הכרותי עם האופן שבו הנערים התקבצו ליד הקיר גרמה לי להניח שהנער מתגורר כאן. המחשבה לא הניחה לי ולא יכולתי שלא לרדת לרחוב ולקרוא מה נכתב שם. לקחתי עימי פנס ומיהרתי אל הציור. חשיכה כיסתה את הקיר ורק אור קלוש שהגיע מרחוק האיר קרעים קרעים – הנה בד הדגל הקרוע, האלות הלבנות וגלגול החיות הנוראי. הארתי עם הפנס, לחפש את הכתובת, והנה בתחתית, הופיעו מספרים, זוגות, זוגות וארבעה, כנראה תאריך.

"קרה שם משהו באותו יום, משהו שכביכול הוא ברור לכולנו כי כולנו שמענו את הסיפורים אבל בוא נניח שדווקא בגלל שהוא כל כך ברור והאירוע כל כך חריג שהתרגלנו לחשוב עליו כמו שמספרים לנו במקום כמו שהתרחש. למה צויר הציור, מי צייר אותו? מתי? והכי חשוב, עבור מי הוא צויר? אנחנו אומרים שהציור מיועד לנו, מישהו מיען אותו לנו, לספר לנו משהו שאולי אי אפשר להסביר, שמסוכן להסביר. משהו שאם אתה מתחיל לחשוב עליו אז כל הציור משתנה, משהו שאם אתה מתחיל לצרוף לו מילים אז זה בכלל לא ציור אלא משהו אחר לגמרי".

היא, שהסבה אליו את גבה אתמול והניחה לו ללטף את קו גופה בעדינות, כריות האצבעות מרחפות מעל כתפיה הקטנות, כבר ללא רצועת העליונית הלבנה, הגומיה, והשיער נפתח-נפרש אופק, וידיו מחפשות, מאפשרות ובעפעפיה תנועה, היא שאלה עכשיו

"תניח לי לקרוא?"

הדבר המוזר הוא, שלמחרת, כאשר חזרתי מעבודתי וניגשתי אל הקיר שוב, רק בכדי לוודא שזכרתי את התאריך במדויק, פס צבע אפור ועבה כיסה את המספרים, כמו מישהו נחפז למחוק את המספר. שאלתי אחרים. איש לא הכיר את התאריך ובוודאי שלא היו מוחקים אותו. עלה בדעתי לבדוק בספרי היסטוריה. אינני יודע מדוע אך כשהתחלתי לעלעל בספרים, כריות אצבעותי החלו מתכסות זיעה קרה וצווארון החולצה נדבק אל העורף. איזה חשש לא ברור אחז בי, כמו שמחשבתי מבקשת מסיבה עלומה לא להתקל שוב בדמות החיות האיומות על דף הנייר. למרות כוונתי לעיין בספרים בקפידה, כפות הידיים מתמהרות מעצמן, יוצאות ידי חובה, וכל גופי מתעקם, מתקשה, כמו נשען על זיז. לפתע חלפה מחשבה זרה במוחי ומיד הבטתי ימינה ושמאלה. כסאות ריקים ושולחנות נמתחים עד סוף המבואה.

לבסוף נמצא התאריך ולאחר שעה ארוכה נפלו עיני על צילום ארכיון ישן מן המאורעות.

"תניח לי לקרוא?"

האויר הקריר והאור החיוור של אחר הצהריים. אבני החצץ האפרפרות. הוא הניח לשאלה וההשתהות החלה לטשטש ולרכך את פני המשפט כך שרק צליל קולה נותר. כף יד. הכנות שבה היא מבקשת והאופן שבו קולה משתנה כאשר היא פונה אליו כך, והשקיפות הבלתי אפשרית כמעט של כוונתה. הוא עצם את עיניו כאשר עיניה עזבו את שלו וראשה ירד אל בטנו, שערה החליק על גופו, בהססנות, ואז שוב עיניה נפקחות נפערות והם מביטים זה בזה. נגע בשפתיה והבל פיה הרטיב את אצבעותיו ואז צחקו ואז צחקו.

"ומה הם עושים?"

ביקש והיא נענתה ובמיטה ליטפה באצבעות ידה הקרירות את פניו והוא מתנשם בכבדות ועוצם עיניים. והיא נעה ומבקשת ועכשיו כך כשהם קרובים אל תוך עצמם יושבים ועינייה ושפתיה הוא פושק את שפתיו שלו

"הם חושבים שהעבר הסתיים ובא אל קיצו רק אם בהווה דבר מה כבר הסתיים ונדם. אבל, כך הם חושבים, העבר יכול לא רק לשוב לחיים אלא להשתנות ממש אם…"

התנשם בכבדות ועינייה מלטף כריות אצבעותיו. ופוקחת וחלל המבט נטען צבע מתמלא. מתנשם וכאב המבט והפנטזיה ונפרש ונפרש. שפתיה פוקחת

"ואז הציור לא יהיה עוד ציור?"

ומעבר לזגוגית האפשר:

"אתה יודע מי שרף את תחנת המשטרה?"
"וכיצד אדע. הרי סיפרתי את סיפורי ודבר אחר לא ראיתי."
"מה מצויר בציור? סוג של קוד, מסר?"
"הראתי לך את תמונת הארכיון. העניין לקוח משם, אך יותר מכך אינני יודע."
נדם השוטר ופנה למסמכיו. קרא לפקודיו ומסר את הוראתו.
"הנערים לא אשמים בדבר."
"שני שוטרים נהרגו בשריפה, ונשק נגנב. ובאותו לילה נופצה הזכוכית של הציור."
"ואתה חושב שמי שצייר את הציור הוא האחראי?"

בחדר הקטן והחם התנסו, ונעמד ערום מאחורי גבה החשוף אספה שערה וקו צווארה וכתפיה הופיעו. ביקש ועצמה את עיניה וקולו מאחוריה

"כאשר אני נעמד מולך ואנחנו מביטים זה בזו, גופינו נאספים אל המחשבה האוספת וזו מעניקה להם שם. אבל כעת, ואז לחש את שמה, ושפתיו רושמות את רוך קו צווארה, כאשר אנחנו כך דבר אחר מתרחש, דומה כביכול אך ללא שם, דבר מה שהמחשבה האוספת לא יכולה לו. פחד נכנס כאן. אבל לאחריו, אם הנפש עמדה במבחן, השם נסוג ושדה האפשר נפרש ובתווך פועל דבר מה כל כך מזוקק, כך שלאחריו כל השמות ישתנו."

עכשיו היא מאחוריו ואל החזית מדבר ושפתיה בצווארו שלו מלטפת

"תלמידי ההיסטוריה של המציאותי, עבורם זו מופיעה כעבודת אמנות, תמיד מלפנים ותמיד ומכבר רק ציור. כמה שקט יש במבט הבוחן שלהם וכמה שלווה בחלל המוזיאון של העבר. המשמעות איננה כאן."

סובבה אותו אליה ועכשיו הביטו זה בזו. האצבעות מרחפות מעל עיניה לא עוצמת. המבט מתמלא ופניה ממלאים את הנשקף קשה וודאי כפלדה נהפך והנה דבר מה הולך ומתאפשר וכאב הדימיון ביניהם. והסכנה.

ואחר כך
ואחר כך

והנערים והנערות מוחים את דמעות הוריהם. הם עוטים את מדי הצער ומצוידים בספרי בית הספר יוצאים אל ציור הקיר.

נעמדים מול הזכוכית העבה של המציאותי הם משליכים באחת את ספרי האמנות. זו מתנפצת ושעטנז החיות. ניתנה האות.

והעצב שוטף את פני הארץ.

ואחר כך
ואחר כך

ובחדר, הוא מעביר את כף ידו על פני הפצע, ופניו מפציעים ודמעותיהם דמעותיו. ההבטחה שניתנה לא תופר,  מה שנשבר עוד שלם יהיה.

* אני דוקטורנט במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ועומד לסיים עבודת מחקר על המופעים האסתטיים של המעבר מלאומיות לגלובליזציה בישראל, פלסטין וצרפת. פעיל בתנועת הסטודנטים בברקלי ובאיגוד הסטודנטים.

אפרסקים

רתם אילני

אנחנו הטבחיות, טיפחנו קשרים עם המרכזנים כדי לקבל קווי חוץ.

כמובן שזה היה לפני הניידים. מי שהגיעה לשרת בבסיס הדרומי הענק, הוצפה מיד בבוהק שמש מסנוור וחיפשה צל קורה ואיזה יחסים עם מישהו כדי לשרוד שם. אז כשהגעתי למטבח, הוותיקות אמרו "אנחנו מביאות להם פירות, עוגות ובורקסים, שמגישים רק בחדר אוכל טייסים והם נותנים לנו קווי חוץ, לטלפן לחבר, את יודעת… תדעי לך, אם אין לך קשרים שם, את לא יכולה לטלפן החוצה. רק קצינים מקבלים קווים חופשי".  כמובן שגם אני רציתי לטלפן לחבר וגם רציתי לעשות מה שהאחרות אומרות כי כל המקום הזה הפחיד אותי. בחוש כלשהו הבנתי שעשיתי משהו בטעות, הרי אני כאן, אבל הן יהיו חברות ויעזרו לי. אנחנו עבדנו במטבח במשמרות והיינו צריכות להגיש בחדר אוכל קצינים ובחדר אוכל טייסים. לרסר"ים הגישו טבחים בנים, ולשאר, הכלליים, הם הגישו לעצמם בכלל.

ביום ראשון היה לנו זמן אחרי ארוחת בוקר וקבלת ספקים והיינו שולחות מישהי למרכזיה להביא אוכל לחמודים. המרכזנים ישבו בתוך בניין שמור, כניסה בתפקיד בלבד, אבל אנחנו נכנסנו. גם הם עבדו במשמרות והיו צריכים לענות לשיחות נכנסות ולהעביר אותן ליעדן. אם חייל או חיילת פשוטים היו מטלפנים ומבקשים בקול מהסס קו חוץ, הם היו צריכים לשאול "בתפקיד?" אם היא אמרה כן, לוחצים על הקו ונותנים. אבל זה המשיך. הם היו צריכים לעלות על הקו אחרי שלוש דקות ולשמוע האם השיחה אכן בתפקיד במקרה שלא, לנתק אותם. בגלל שהם היו בנים, החיילות היו מבקשות מהם בקול עדין ומתחטא, מפלרטט אפילו. אבל החיילים ביקשו בזהירות ונימוס מופלג.

כשבאנו למרכזיה להביא להם מאכלים, הם היו משתובבים שם אחד עם השני ועושים שיגועים בטלפון לכל מיני חיילים ובסיסים. הם היו חביבים.

אנחנו הטבחיות, היינו חיילות מופרעות. לא היינו אינטלגנטיות כמו המפענחות או הבודקות. להן היה מקצוע. גם המרכזנים היו מופרעים, לא פחות מאיתנו. כך קרה, שביום ראשון אחד חם ומלא געגועים, הבנות אמרו, רוצה ללכת למרכזיה להביא להם אפרסקים?

כן, למה לא. הן נתנו לי כובע ב' ירוק מלא באפרסקים קרים וטריים. התחלתי לצעוד בשמש , ידי מלאות בכובע, לעבר המרכזיה. הגעתי, מכיוון שהיה אסור להכנס, רק נשענתי מעט על הדלת והם כבר רצו לעברי צוהלים ומריעים "אפרסקים!." בכובע היו ארבע עשרה אפרסקים ובמרכזיה היו חמישה בנים. הם צחקו וחייכו ואמרו תודה. שבי קצת, הרסר"ית לא תבוא עכשיו. בעלה שגם הוא רס"ר חולה והיא במרפאה איתו". ישבתי ואז הם סיפרו לי שהיום באה קצינה חשובה, פתחה את הדלת, הציצה על חמישתם ובחרה לה פקיד נאה ללישכתה. היא היתה מלווה בקצין המרכזיה, הנמיכה את קולה, הצביעה על דניאל ואמרה "אותו, אני רוצה אותו" והקצין הנהן בשקט. למדתי דבר חדש. המרכזנים לא סתם יושבים פה במשמרת של חמישה על עבודה אולי לאחד. כאן בוחרים פקיד לקשט את המשרד ומי שיש לו יותר קשרים בוחר ראשון מכל מחזור שהגיע מהטירונות. דניאל אמר שהיא נראתה לו בסדר, בטח תשחרר אותו מוקדם כל יום. לא נראית אחת שתחזיק אותו סתם במשרד עד תשע בערב, בשביל להסתכל. הבנים צחקו ואמרו יאללה, בקרוב אצלנו, שנצא מהחור הזה ונראה גם חיילות נשטוף ת'עיניים, יבש פה כמו הנגב.

אמרתי להם שאני חוזרת למטבח ושיתנו לנו בצהריים קווים, אנחנו מתות לדבר עם הבית. הגרון שלי היה קצת חם מכל הסיפור הזה, אבל מה שהיה איכפת לי זה לטלפן בצהריים לחבר שלי. כי בשבת הוא לא ענה לי בכלל והיו לי דאגות. וגם, רציתי לבכות לו. הבנות אמרו לי שבמקלחות יש זיהום על הרצפה, לא להתקלח אף פעם יחפה, ורציתי לברוח הביתה ולהגיד לו שיבוא גם הוא.

הלכתי לי בשמש עם כובע בד רחב וירוק, ריק עכשיו, וג'יפ של רסר משמעת נעצר על ידי. זה היה אמגרס. באופן כללי, הוא שנא אשכנזים ונטפל לחיילות שנראו לו מצפון תל אביב ואוכלות קוטג'. ככה הוא אמר. אבל הוא הכיר אותי מהמטבח והטיולים למרכזיה, אז במקום לתקוע לי תלונה על הליכה על הכביש ולא על מדרכה, הוא אמר "עלי" והביא אותי למטבח. קצת חששתי ממנו, אבל ידעתי שהוא לא שונא אותי. אתן מביאות אוכל של טייסים לבנים במרכזיה? וואללה… וחייך לעצמו חיוך עם שיניים חזקות. עושים חיים הבנים האלה…

אני כבר חשבתי שאם החבר שלי לא יענה גם היום , אני בטח אברח אחרי המשמרת. לא איכפת לי. אם יתפסו אותי, איזה עונש יתנו לי? יורידו אותי בדרגה?

כשנכנסתי למטבח כבר היה צריך להגיש צהריים ואני לקחתי את חדר אוכל קצינים יחד עם דרורה היפה ועם דלית העצובה. גם אנחנו היינו עצובות, אבל כל הזמן צחקנו. אני ודרורה המצאנו איך לזייף פסים של הרסר"ית שלנו, מראים את זה לחיילים ששומרים בשער והם מסתכלים בקינאה ואומרים כיף לך, והיינו אלופות הבריחות. אני לחבר שלי והיא לחבר שלה. דלית לא ברחה כי היא רצתה לצאת מהמטבח ולהיות פקידה של קצין שמצא חן בעיניה אבל לא שמע על קיומה. פולה אמרה כל הזמן לי ולדרורה שהטרמפים שלנו בלילה נורא מסוכנים אבל זה לא עצר אותנו בשום רגע שהיה אפשר לברוח בו. החבר שלי לא סבל את הבריחות שלי. הוא רצה למלא את תפקידו בבסיס שלו בשקט. בלי שאופיע פתאום בעשר בלילה  בשער והש.ג יטלפן לו היא באה היא באה. אבל אני הייתי אובססיבית. החבר של דרורה עבד בחוף באילת ואהב לשתות וגם לעשות סמים וגם היא היתה אובססיבית. אבל עזרנו זו לזו וכל הבנות האחרות כמעט חיפו עלינו ודאגו מאד.

בשלוש סיימנו לנקות. ניקיתי קצת את עצמי והתיישבתי לחייג למרכזיה, מוטי, אתה יכול לתת לי קו? מי זו? אני מהצהרים, כן, בטח מתוקה, שיחקתם אותה היום עם האפרסקים עשינו מסיבה קחי… הטלפון צלצל שלושה צלצולים ואוסנת הפקידה שלו ענתה צוחקת. כשהיא שמעה אותי היא הפסיקה לצחוק ואמרה הנה הוא כאן אתמול בלילה היינו בתרגול מיוחד, חיפשת אותו? היה לי חם נורא והזיעה נטפה לי לתוך העיניים. סגרתי לפני שהוא לקח את הטלפון. אמרתי לבנות שאני נוסעת. הן התקבצו סביבי ושאלו מה קרה אבל אני אמרתי להן תנו לי לזוז. אל תדאגו, אני בסדר. בפעמים קודמות הן אמרו לי שאם הוא ככה אתי עכשיו, ברווקות, מה יהיה בנישואים. סידרתי את הכפתורים בחולצה ואת התג, כדי לא לחטוף בדרך אל השער תלונה, חטפתי את התיק שלי מהארון והתחלתי לזוז מהר מהר לכיוון השער. היה לי ללכת שני קילומטר והאספלט הקרין חום של שמש צהריים לוהטת. לא יכולתי בכלל להרים מבט מעוצמת האור שהיתה בחוץ. אבל בכל זאת, הלכתי על הכביש ולא על המדרכה.

עוד זכרונות בלתי מהימנים מבסיסי צה"ל:

מסמך וינקלר-אושר

גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

החיילים של רמת החי"ל

גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

עודד נעמן

צל העצים מהבהב מעליו כשהוא חוצה את השדרה הסואנת, ברחוב מרילבון, ונבלע אל מדרגות האקדמיה המלכותית למוסיקה. הוא הולך במסדרון, פונה, עולה במדרגות, וחוזר על עקבותיו. כבר כמה ימים שזה ככה, שהוא צועד הלוך ושוב. הוא הגיע ללונדון בשבת, במוצאי שבת, ללילה אחד, ומאז הלילה נמשך כבר כמה ימים. אנט עזבה אותו – כל כמה שעות הוא מוצא תא טלפון מטונף ומצלצל אליה אבל היא אף-פעם לא עונה. הוא עומד בתא הטלפון ומחכה שתענה. צליל חיוג בוקע מאפרכסת דביקה שצמודה לאוזנו. על רצפת התא בדלי סיגריות מבצבצים בין שאריות אוכל שהפכו לעיסה חומה צהובה בנייר עטיפה של מקדונלדס. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים. הוא נגעל ורוצה לצאת אבל נשאר בגלל המחשבה שבדיוק כשיניח את השפופרת אנט תענה. ואז, כשהמתין בתא השתן והשפיך, הבין פתאום שצליל החיוג שממלא אותו תקווה הוא הסוהר של תא הטלפון. הוא החליט להפסיק עם זה, יצא מתא הטלפון, נשם לרווחה והלך ללא מטרה. הוא עזב את אנט מסג'ר והלך.

אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו. הוא השתכנע שעליבותו תמיד מקדימה אותו, מפלסת לו דרך כענן של סירחון, מרוקנת כל פינה בעיר רגע לפני שהוא פוקד אותה. הוא נטוש, וכל כמה שיתפלש ברחובות שום דבר לא יקרה לו, אף-אחת לא תיקח אותו. דווקא כשהוא אוהב את כולן הן עושות יד-אחת נגדו. דווקא כשהוא פגיע מכל הן בזות לו. וההתעקשות להמשיך לחפש רק מרחיקה ממנו כל מי שהוא כָּמֵהַּ למצוא. הוא תא טלפון מהלך.

הוא החליט להפסיק לחפש ולקבוע יעד. נכנס לאינטרנט-קפה ושילם עבור חמש-עשרה דקות. אחרי ששילם האיש בדלפק מסר לו פתק עם קוד שעליו להקליד כדי להשתמש במחשב מספר 4. החדר היה קטן ומלא וצפוף. היו שם עשרים או שלושים מחשבים צמודים זה לזה. כל משתמש התכרבל מול מסך המחשב שהוקצה לו והציץ בקנאות לצדדים, לוודא שהוא לבדו עם מסך המחשב שלו, עם המחשבות שלו. גרהרד התיישב מול מחשב מספר 4, הקליד את הקוד ופתח את הדפדפן. שם הוא מצא את לוח האירועים של האקדמיה המלכותית למוסיקה. בדרכו לבניין האקדמיה הוא הלך נחרץ, בלי להסתכל לצדדים, כי ידע שמבטו מבריח מבטים אחרים ושעכשיו, משיש לו יעד, הוא יכול להרשות לעצמו לא לחפש אחר אנשים אחרים, לא לבהות בשפתיים שלהם. הוא התקדם אל עבר האקדמיה למוסיקה כבן העיר, כמי שהרחובות מובנים לו, מובנים מאליהם. כשראה את בניין האקדמיה מבצבץ בין העצים בשדרה הוא נעמד, כי המראה היה יפה כל-כך. כשפניו אל האקדמיה למוסיקה הוא חצה את השדרה בקלות ובבת-אחת, כמו שצל ציפור חוצה את המדבר.

הוא יורד בגרם מדרגות ופונה ודוחף דלת עץ כבדה ומוצא שלט שמורה לו לרדת עוד קומה וללכת עד סוף המסדרון. מגיע ומתיישב בחדר, באמצע שורת הכיסאות האחרונה. שטיח כחול מכסה את הרצפה עד כל קצותיה והתקרה נמוכה. הכיסאות ערוכים בעשר שורות ועשויים מסגרת ברזל ומושב מרופד בצבע סגול. פסנתר כנף עומד בצד החדר וכיסוי שחור כבד מאפיל עליו. החדר נמלא אנשים שלא אבדו במסדרונות. הם מתרועעים בבדיחות מנומסת וניכר שכולם מכירים זה מכבר. גרהרד ממהר להטביע את עיניו בשטיח הכחול. אחרי כמה רגעים ארוכים הצ'לנית מתחילה לנגן את הסוויטה מספר ארבע במי-במול מז'ור לבאך.

גרהרד למד על באך מהמלחין אפרים. כשהיה בן שבע-עשרה גרהרד היה נוסע כל שבועיים לשיעור אצל אפרים,  שגר על הר הכרמל, בחיפה. כמו תקרת החדר בו גרהרד יושב עכשיו, באקדמיה המלכותית למוסיקה, גם התקרה בבית של אפרים היתה נמוכה. אבל הבית של אפרים לא היה כחול וסגול אלא חום, צהוב, בז' ולבן. אפרים עישן סיגריות ברודווי, שהן גרועות יותר מסיגריות טיים. מסנן מפלסטיק שחור היה נעוץ בין שפתיו ואפרים שלף אותו רק כדי לרוקן את שאריות הסיגריה שעוכלה ולהתקין סיגריה חדשה במקומה. קולו של אפרים היה עמוק וצורמני בעת ובעונה אחת. הוא היה נמוך, כתפיו צרות וגפיו רזים. כשהיה ילד חלה בפּוֹליו. אבל למרות מבנה גופו, המחלות והעישון, אפרים היה חזק ובריא מאוד. בגלל שאימץ את החולי הוא היה בריא יותר מרבים אחרים, שלמרות בריאותם הם חרדים ממחלות. "לא גייסו אותי לצבא בגלל הפוליו. הייתי הרוס! בטח! רציתי ללכת לצבא כי הייתי צעיר וטיפש! היה לי מזל!"

אפרים דיבר במשפטים קצרים ומהירים, ובחיתוכי הברות חדים. לפעמים, בזמן שהיו משוחחים, גרהרד היה חושב שבמקום להשתמש בקול כדי לבטא מילים אפרים משתמש במילים כדי להפיק קול. עשן הסיגריות התנועע בבית של אפרים בשקט, כרוח-רפאים ידידותית. את רוב רובו של חדר העבודה תפס פסנתר כנף גדול. מתחת לחלון עמד שולחן העבודה של אפרים, שתמיד נראה לגרהרד כאילו נבנה לעבודת כפיים, כשולחן נפחים או נגרים. על השולחן הונח לוח זכוכית שבעדו אפשר להתבונן בתצלומי ילדיו ונכדיו של אפרים. ברגעים בהם רצף דיבורו של אפרים היה נקטע – כשאפרים הושיט את ידו אל הכוננית לשלוף חפיסת סיגריות ברודווי חדשה – אז גרהרד היה מסתכל מהחלון שמעל שולחן הכתיבה אל מורדות הכרמל ומשטח הים.

אפרים סיפר לו שמערכת התווים נוצרה בכנסייה, כדי לסייע למקהלה לזכור מנגינות. כולם היו אז אנאלפבתים והיה צריך למצוא שיטת סימון שאנשי המקהלה יצליחו לזכור. לכל תו הוצמדה ההברה הראשונה של שורה מתוך תפילה ליוחנן המטביל. למשל דו הוא דומינו, אדונָי. אפרים לימד אותו לשיר כוראלים של באך. הוא לימד אותו קונטרפונקט. בכל שיעור, אחרי שעתיים בהן תרגלו תיאוריה וסולפג', אפרים היה סוגר את ספרי התווים והם היו מדברים על מוסיקה, על אמנות בכלל, ובמיוחד על תפקידו של המלחין, על הקומפוזיטור.

בפעם הראשונה שהגיע, גרהרד לא ידע כמה זמן השיעור ימשך. אחרי שעתיים אפרים סגר את הספרים וגרהרד התכונן ללכת. אלא שאז אפרים שאל פתאום, בהתרסה: "מה אתה מנגן?" -"קונטרבס". -"או! קונטרבס! יש לי משהו שכתבתי לקונטרבס סולו!" אפרים הורה לגרהרד לשוב למקומו והצביע על אזניו לסמן לו להקשיב. הוא ניגש למערכת הסטריאו, הניח תקליטור על מגש קטן, לחץ על כפתור והתיישב לצד גרהרד. קולות עמוקים ומעורבלים בקעו מהרמקולים הגדולים בחדר העבודה. קול הקונטרבס נשמע מוכר אך מעוות ואטום. לאחר שהקליט את נגן הקונטרבס אפרים השתמש במכשירים לעבד את ההקלטה. הוא שינה את הצלילים, קטע וערך מחדש, עד שהמנגינה התמוססה. גרהרד הרגיש שהוא מקשיב לקונטרבס במצוקה, קונטרבס שקורא לעזרה, שהקרקע נשמטת תחתיו. היצירה נמשכה שש דקות ארוכות.

"נו! תשאל!" אפרים קרא אחרי שהקול השתתק. גרהרד לא ידע מה לשאול. אפרים הסביר לו: "האמן מבטא זמן ומקום. הוא מבטא את הזמן והמקום בהם הוא חי. זה מה שהאמן עושה." גרהרד לא הבין. "תראה, לפני כמה שנים טובות בא אליי מלחין צעיר להשמיע לי את היצירות שלו. הוא השמיע לי יצירה שהוא כתב 'בסגנון רחמנינוב'. הקשבתי ליצירה ואמרתי לו שזה תרגיל מוצלח. הוא התעצבן! הוא אמר לי: מה תרגיל?! זאת יצירה! אז אמרתי לו: תגיד לי, אתה נולדת בסמיונוב ברוסיה ב1873 וראית כל החיים שלך רק שלג? לא! אתה נולדת ברמת-גן ב1970 וכל החיים שלך ראית שמש! איך יכול להיות שאתה תכתוב כמו רחמנינוב?! אתה מבין?"

בגלל שהאמין שהאמן מבטא זמן ומקום אפרים למד את קורותיהם של כל המלחינים שעניינו אותו. בשביל אפרים ללמוד היסטוריה היה ללמוד מוסיקה וללמוד מוסיקה היה ללמוד היסטוריה. "בטח שווגנר אנטישמי!" אפרים צעק פעם, "אני יכול להראות לך בפרטיטורה!". הוא התלונן על המוסיקה הנוראה שמולחנת בישראל. "אנחנו שבויים של אירופה, זאת הבעיה שלנו, אנחנו שבויים של אירופה. אנחנו לא באירופה! אנחנו במזרח התיכון ואין יותר אירופה! די!". המוסיקה של אפרים לא רוצָה שישמעו אותה, שינגנו אותה ברקע, היא מוכנה רק שיקשיבו לה, בכוח. כי בשביל אפרים מוסיקה היא כל-כך בלתי-נסבלת וכל-כך חשובה. גרהרד התרגש מכל זה. אפרים היה בלתי-מתפשר, במקום לפחד ולשתוק הוא היה צועק ובמקום להתרחק בבעתה הוא היה מחייך ומתקרב אל המהומה. "אני נולדתי בפלשתינה ב1943. שנתיים אחר-כך, ב1945, המלחמה הנוראה נגמרה. אתה מבין, מאי 1945 היה הרגע של המפץ הגדול. אנחנו ברגע שאחרי המפץ הגדול, כשהכל עוד רסיסים-רסיסים, ללא צורה, וצריך לחבר חלקיק לחלקיק, לאט לאט, כדי ליצור דבר חדש, תרבות חדשה. אתה מבין? אי-אפשר לחיות במזרח-התיכון במאה העשרים ולכתוב כאילו אתה בגרמניה במאה התשע-עשרה. לפה אנחנו הגענו אחרי שעזבנו את אירופה. כאן אנחנו מדברים עברית, שזו שפה קשה ואלימה. מדברים אותה מהגרון. עם העברית גם השתיקו ערבית. אתה מבין? לעברית אין עוד מוסיקה משלה. העברית מחכה שמלחינים יבינו אותה אבל רובם אפילו לא מנסים".  גרהרד היה מהנהן ומסתכל מבעד החלון, אל השמיים שיורדים אל הים.

"גם מוצרט וגם בטהובן היו תלמידים של היידן! אבל מוצרט המוסיקה שלו היא כמו יהלום. היא מלוטשת מדי. היא מבטאת את השאננות האריסטוקרטית שלפני המהפכה הצרפתית. בטהובן היה בן תשע-עשרה בזמן המהפכה הצרפתית. הוא גר ליד הריין, שהיה הגבול בין צרפת לגרמניה, והמהפיכה הצרפתית הסעירה אותו מאוד. בגלל זה בטהובן היה הראשון שהכניס את הדרמה אל המוסיקה." פעם אחת, אחרי שהקשיב ליצירה חדשה שאפרים הלחין, גרהרד אמר לאפרים שלמרות שהוא מנסה להיות קשוח וציני אפשר לשמוע במוסיקה שהוא בעצם רגשן. "בדיוק!" אפרים קרא, סיגריה מרצדת בין שפתיו, "זו טכניקה שאני משתמש בה!". פעם אחרת גרהרד שאל את אפרים אם מטריד אותו שעם מוסיקה כמו שלו הוא נידון לקהל מאזינים מצומצם מאוד. אפרים נחר בבוז: "אמן לא צריך קהל. אל הקונצרטים הראשונים של בטהובן כמעט ולא הגיעו אנשים. המוסיקה שלו נשמעה להם צורמנית ונוראה. הקהל לא יודע כלום. האמן צריך לבטא זמן ומקום טוב ככל שהוא יכול. אתה אף פעם לא תדע אם הצלחת אבל זה מה שאתה עושה. במקרה הטוב הסיכוי שלך הוא חמישים-חמישים. אם האמת תתגלה היא תתגלה רק אחרי שתמות." ולמרות זאת אפרים התגאה כשניגנו יצירות שלו, כשהזמינו ממנו יצירות חדשות או כשקיבל פרס מאקדמיה למוסיקה בשבדיה, למשל. "השבדים דווקא אוהבים אותי! לך תבין מה יש להם השבדים!"

כשתמו לימודיו בבית-ספר התיכון גרהרד הגיע לחיפה לעתים קרובות יותר. בזמן ההוא, בחודשים שאחרי התיכון, גרהרד קרא ושתה ובילה זמן רב לבדו. הביקורים אצל אפרים הפכו לעניין המרכזי בחייו. בינו לבינו גרהרד כבר קבע שיהיה מלחין אבל תאריך הגיוס שלו התקרב. גרהרד לא ידע מה לעשות, אם ללכת לצבא, ואפרים אמר לו שהוא לא צריך ללכת לצבא, שאין שום טעם. וגם, אפרים אמר, שלאף אחד לא באמת אכפת אם גרהרד ישרת בצבא ושכבר עדיף שימשיך ללמוד מוסיקה ושיעשה את מה שהוא אוהב. אבל גרהרד הרגיש שהוא צריך ללכת לצבא, שזה חשוב למרות הכל, שדווקא אכפת להרבה מאוד אנשים. גרהרד לא הבין איך אפרים יכול להתייחס לעניין בקלות ראש כזו. שבועיים לפני יום הגיוס גרהרד ביקר את אפרים בפעם האחרונה. בסוף השיעור הם עישנו סיגריה יחד וכשגרהרד נעמד ללכת אפרים אמר "בהצלחה ילד" והם התחבקו.

היא לא מנגנת טוב, הצ'לנית. גרהרד רכון קדימה, מרפקיו על ברכיו, ראשו שקוע בין ידיו ועיניו עוד נעוצות בשטיח הכחול. היא הורסת את באך הצ'לנית הזו. הוא היה מקשיב לבאך בצבא. בתקופה ששירת בבסיס הדרכה ענק במדבר הוא הקשיב לבאך בימי שישי בערב. הוא היה מפקד-מדריך בקורס מפקדים. בימי שישי כולם היו הולכים לחדר האוכל הגדול לארוחת שבת, לשתות אלכוהול גרוע ולאכול בורקסים ולהרגיש חגיגיים. גרהרד היה נשאר לבדו במגורי הסגל – עשרה ביתנים בצורת מלבן וביניהם כמה ספסלים ושולחנות פיקניק. כשכולם הסתלקו הוא היה ממהר להוציא את הרמקולים אל רחבת המגורים, מגביר את הווליום עד הסוף, ומשמיע את גלן גוּלד מנגן את הטוקטה ברה מינור. ברגעים הראשונים של הטוקטה, כשהנגינה עוד שקטה, גרהרד רק עמד והקשיב לקלידים של גלן גולד ממלאים את המדבר. כשהקצב גבר הוא התחיל לרקוד. הוא היה קופץ ומסתובב ומשליך את זרועותיו לצדדים. השמיים היו אז גדולים מאוד. הוא היה מדמיין שכולם עזבו את הבסיס, שהמבנים כולם נטושים ושהוא לבד במדבר. נואש ושמח הוא היה מחייך ושואל – מה אני עושה כאן? – ונגינת הפסנתר הרצחנית של גלן גולד היתה שוברת אותו. הוא היה קופץ ובועט בכיסאות הפלסטיק, בקירות, מטלטל את מיטות הברזל. ברגעים האלה, שהיו מהקשים והמסעירים בחייו, הוא לא האמין לכל התפאורה הצבאית סביבו, לא האמין שישוב להיות חייל. הוא האמין למוסיקה, לגלן גולד ולבאך, הוא האמין להם שהוא חופשי, שהוא בלתי מתפשר. כל כך הוא האמין בזה שגם כשארוחת הערב נגמרה וכולם חזרו הוא המשיך לרקוד, מתעלם מהאנשים סביבו, עד שהוא לא יכל יותר ונשכב על האספלט, ברחבת מגורי הסגל, והשגרה הצבאית היתה שוטפת אותו כמו ים שעולה על ספינה טרופה.

הוא קם ומתקדם אל קצה שורת הכיסאות. הצ'לנית עוד מנגנת, עוד שוחטת את באך. הוא מבקש מיושבי השורה לעבור ומעורר אי-נחת. כמה אנשים בקהל מסתכלים, לראות מי מפריע לקונצרט. סוף-סוף הוא מגיע לקצה השורה וממהר לצאת. הוא יוצא מהחדר ורץ במסדרונות האקדמיה המלכותית למוסיקה. רץ, עולה ויורד מדרגות, דוחף ומושך דלתות, עד שהוא שוב בשדרה והערב כבר ירד. הוא מתמהמה רגע והולך, והולך והולך – כלוא בתא טלפון, שבוי באירופה.

פרק מתוך "לימבו", סיפור על גרהרד ריכטר, ישראלי שנתקע בלונדון בדרכו לחייו החדשים בגולה.