Posts Tagged ‘סין’

לכי מזרחה, אשה צעירה: מה שבייג'ינג לימדה אותי על אשדוד

25 ביולי 2012

 רחל בית-אריה

כשקראתי את הפוסט הראשון עם ההזמנה לפוסטים מהפזורה העברית\ישראלית חשבתי מיד שהפזורה הזאת לא ממש מפוזרת ובעצם מרוכזת – וזה גם הוזכר בפוסט, כעניין מובן מאליו – בשלוש ערים גדולות, שהן אמנם קוסמופוליטיות אבל עדיין מערביות במובהק.

הריכוז הזה, נראה לי, שב וממקם את הדיון בזהות הישראלית בנקודת המבט המערבית ובמקום ביחס למערב ושוב מחמיץ את האופציה המזרחית, כאילו לא הייתה ג'קלין כהנוב, כאילו שנים של התעלמות כזאת לא הספיקו, וכאילו הן לא הגורם העיקרי למצב ההכחשה המוזר שהזהות הישראלית נמצאת בו היום.

הרבה ממדינות ההתייחסות המיידיות שלנו, כמובן, סגורות היום להגירה ישראלית, אבל בכל היה מעניין לשמוע דווקא מהפזורה הישראלית בטורקיה או במצרים, במידה שפזורה כזו קיימת, כמו גם מהפזורה הישראלית-רוסית שודאי קיימת. במזרח הרחוק יש פזורה ישרלאית קטנה וא-פוליטית באופן קיצוני, אם מתוך אידיאולוגיה שאנטיפית או מתוך אינטרסים עסקיים, וככה אנחנו שוב מפספסות את המזרח, כשאנחנו כן מנסים להיות פוליטיים אנחנו נחשבות ללא רלוונטיים. מה כבר אפשר ללמוד מסין? אפילו השיח הכלכלי-חברתי בישראל, הן זה של הממשלה והן זה של המוחות נגדה, משווה את ישראל בלי הרף לאירופה, תוך התעלמות מהעובדה שישראל הוקמה כחלק מגל של מדינות חדשות שקמו עם נסיגת הקולוניאליזם, לעיתים קרובות תוך קונפליקטים קשים, מלחמות או שאלות הגירה סבוכות: סין, קוריאה, סינגפור, בורמה, וייטנאם, טייוואן, הודו, פקיסטאן… רשימה ארוכה שאפשר ודאי להוסיף אליה עוד מדינות רבות, דרום אמריקאיות, אפריקאיות ואחרות, שאת הסיפורים שלהם אינני מכירה. אבל הרעיון שאנחנו יכולים ללמוד משהו מבנגלדש. עזבו, הרעיון שאנחנו יכולות ללמוד משהו מטייוואן או מדרום קוריאה (שתיהן מדינות די קטנות עם גבולות נפיצים ומסורת דמוקרטית קצרה ושבירה, והיום בעלות רמת חיים גבוהה משל ישראל), מתקבל לרוב בנחירת בוז.

הייתי רוצה לשים על השולחן את האופציה להגר (פיזית או מחשבתית) גם מזרחה ודרומה, ולא רק מערבה, כדי להבין את עצמנו.

השורות הבאות הן סיפור ההגירה האישי שלי, וניסיון להגדיר את הדרך שבה עבודה זרה פתחה לי אופקים שהזהות הישראלית ואני בעצמי עשינו כל מאמץ לסגור.

מה התפקיד של הפזורה? השאלה הזאת שגל העלה תלויה בהכרח בשאלה למה נשים מהגרות והתשובה היא כי הן מחפשות משהו, כי הם בורחים ממשהו: במקרים קיצוניים אחד מהשניים אבל ברוב המקרים שילוב כלשהו של שניהם. בחברות מהגרים את לעיתים קרובות נשאלת "מאיפה את" – שאלה שבדרך כלל יש מאחוריה ניסיון לקבוע למה אתה כאן, מה את מחפשת וממה אתה בורח. השאלה לא נוחה לי והתשובה שלי אליה משתנה שוב ושוב עם השנים: בפורומים שונים אני אומרת ישראל, פלשתין, תל אביב, דרום הארץ, המזרח התיכון, בייג'ינג או שום מקום. בשיח בין ישראלים השאלה מנוסחת קצת אחרת (אם כי כוונתה זהה- לקבוע מי אתה). הישראליות, גם בארץ וגם בפזורה, שואלות "מאיפה אתה בארץ".

קשה לי עם השאלה הזאת עוד יותר מאשר עם הקודמת, ואני נוטה לענות עליה בתשובות גיאוגרפיות מתחמקות. יש לזה הסבר רציונלי: מדובר במקום קטן שלא כולן שמעו עליו, אבל האמת היא שלא נוח לי עם שם המקום ולא נוח לי עם תשובה שמשייכת אותי מיד לשתי קבוצות – קיבוצינקים ודתיים לאומיים – שמחייבות הרבה יותר הסברים משאני מעוניינת לתת. אז בדרך כלל אני אומרת שגדלתי ליד אשדוד, שזה מוזר כי אשדוד לא הייתה קיימת איפה שגדלתי.

אשדוד עדיין לא קמה כשסבא שלי הצליח להשיג אדמות מקק"ל ליד המושבונת גן יבנה, וסבתא שלי הגיעה עם ילדים קטנים לשטח בין הכפרים איסדוד וסוכריר. ארבעים שנה אחר כך אשדוד עדיין הייתה שטח לבן על המפה שלנו גם אם רשמית נאלצנו להודות בקיומה. היו שם בתים, בדרך לים, והייתה לי ידיעה מעורפלת שגרים שם אנשים, אבל שום תחושה מיהם ושום סקרנות לגלות. עד הצבא לא הכרתי אף אחת שגרה באשדוד. אפילו לקניות ופרוצדורות בקופת חולים נסענו תמיד לרחובות. (רחובות כבר הייתה שם כשהותיקים הגיעו ולכן הייתה לגיטימית).

הרצון שלי לנדוד וללמוד על העולם התחיל המון שנים לפני שמימשתי אותו, בחברה שבה ילדים לא נסעו

לחו"ל. הייתי גוזרת ושומרת את הכתבות של תמר גולן על אפריקה, ורבתי עם המורה שרצתה עבודה בהיסטוריה על ירושלים. בסוף הגשתי עבודה על קניה שהעתקתי מהאינציקלופדיה העברית. חלמתי על מסע לקניה, וגם לסין וליפן. רציתי לברוח מהדשאים שהקיפו אותי, אבל לא העליתי בדעתי בריחה של כמה קילומטרים מערבה. לא חשבתי שאמצא משהו מעניין באשדוד (או באשקלון או בקריית מלאכי, או בכפרים של ואדי ערה שחייבים לעבור בדרך לערש ההתיישבות בעמק) כי חונכתי לא לחשוב עליהן. לא ידעתי את זה אז, אבל היום נראה לי שמי שגידלו אותי להתעלם מאשדוד פחדו, אולי באופן לא מודע, ממה שאנחנו עלולים למצוא שם. מההכרה שאנחנו לא צודקים כל כך ולא יפות כל כך ושיש גופים שלמים של ידע שלא נגישים לנו בכלל, ושהדשאים שלי היו אמורים להיות של מישהי אחרת. אז גידלו איתי עם כתם עיוור שעם השנים רק הלך והתרחב.

את מהגרת כי את מחפשת משהו, את מהגרת כי את בורחת ממשהו. במקרים קיצוניים אפשר להצביע בבירור על אחת משתי האופציות, אבל לרוב הסביות להגירה הן תמהיל של שתיהן. נסעתי כי הקירות והדשאים סגרו עלי, כי לא יכולתי יותר לשאת את החיים בישראל, את היומרה התל אביבית ואת הדי הפיצוצים של שנת 2001-2002. לא יכולתי לשאת את הפוליטיקה ולא הצלחתי לחשוב על כיוון מקצועי ולא יכולתי לשבת בעוד שיחה משמימה בעברית. אז כמו שצעירים ישראלים (ואז הייתי צעירה למדי. וישראלית) עושים, נסעתי לנקות את הראש במזרח. באחת הערים הראשונות שהגעתי אליהן, שינינג, היו שיכונים די דומים לשיכונים הישנים של אשדוד. כשהאוטובוס עבר לידם אמרתי שאני רוצה מאד לרדת ולהסתובב קצת ולדבר עם האנשים שגרים שם, סיקרן אותי לדעת מיהן, והצעירה הישראלית שטיילה איתי הסתכלה עלי במבט מוזר. זה לא חלק ממסלול טיולים שאמור לכלול נופים מרהיבים וטקסים אקזוטיים. שינינג הייתה סתם עיר מעבר בין מנזר טיבטי לשמורת טבע על הנהר הצהוב, לא מקום שמטיילות מתעכבות בו. לא ירדתי שם. ממילא השיחות שדמיינתי עם מקומיים לא היו ישימות, כי לא ידעתי את השפה, אבל השיכונים האלה הנביטו אצלי  – באיחור של עשרים שנה -את הזרע הראשון של רצון להקשיב לאנשים ולצפות בחיי היום יום שלהם, ולנסות ללמוד משהו ממה שיהיו מוכנות לספר לי. הרגע ההוא של רצון לרדת מהאוטבוס בשיכון בשינינג היה הרגע שבו התחלתי להגר, והמוטיבציה שנולדה אז נשארה מה שהוביל אותי ללמוד סינית ולשנים של ליקוט סיפורים בשיכונים ובכפרים ובפארקים ובגורדי שחקים ובכל מקום שבו הסכימו לדבר איתי. הלכתי לנקות קצת את הראש ומצאתי את עצמי באמצע הסיפור הכי גדול של המאה ה-21. פה לא היו כתמים עיוורים ולא אנשים ומקומות שיש להתעלם מהם. כל מקום היה סיפור, ואף אחד מהם לא היה קשור אלי ישירות, לאף אחד לא היה פוטנציאל לערער את העולם שלי ולגלות לי אמיתות לא נעימות על עצמי, אז הקשבתי בשמחה ובלי מטענים שליליים והתחלתי להרכיב פסיפס, שכמובן ממשיך להשתנות ותהפרק לי בידיים עד היום.

מה שהבנתי הרבה אחר כך, שוב לגמרי במקרה, היה שהפסיפס לא בלתי דומה לפסיפס האחר, שבו השארתי הרבה שטחים לבנים ריקים, ושהוא יכול ללמד אותי על עצמי. התובנה הזאת, באופן בלתי מתקבל על הדעת,  הגיעה אלי מהטוקבקיסטים בכלכליסט. כתבתי סיפורים על סין והם הביאו הקבלות לישראל. כתבתי על ה"שאנשי מיי לאובאן" – בוס פחם משאנשי, בעלי מכרות הפחם הידועים לשמצה שמשאירים אחריהם מחוזות הרוסים, סביבה מזוהמת ואוכלוסייה חולה, והטוקבקיסטים כתבו על משפחת עופר ועל מפרץ חיפה. כתבתי על פרופגנדה במוזיאונים והם כתבו על מערכת החינוך הישראלית. כתבתי על בייג'ינג והן ענו על אשדוד ובאר שבע וירושלים. אחר כך כבר התחלתי לשתול רמזים רלוונטיים כמעט בכל כתבה, אבל בעיקר התחלתי להתעניין שוב בישראל ולהבין שאת אותו תהליך למידה דרך הרגליים – מינוס המשימה המתישה של לימוד סינית – יכולתי לעשות אם רק הייתי טורחת ללכת לאשדוד.

גל כתב נכון שיש הרבה סיבות פרקטיות או אישיות להגירה, אבל שהמעניין הוא לדבר על הסיבות הפוליטיות-סוציולוגיות. במובן הפוליטי הסיבה להגירה שלי היא פחד. הרבה שנים אני עונה לשאלה למה אני בסין שאני רוצה לראות מה יקרה הלאה. בשנה האחרונה אני חוזרת אל החצי השני של משוואת ההגירה ונאלצת להודות גם ממה ברחתי, לא רק מה אני מחפשת. אני בבייג'ינג כי אין לי אומץ מספיק להתמודד עם אשדוד. אבל אני גם רוצה לראות יותר מהידע שנאסף בבייג'ינג ובטייפי ובמומבאי ובאיסטנבול נפרק יחד עם הצעצועים הזולים בנמל אשדוד, ומגיע לירושלים.

דימויים: צוי שיוון

 

אחרי הברקרטיה: מלחמות בין-דוריות, גמלי שלמה וסטרייטים רכרוכיים

14 במרץ 2012

לפני בערך שנה, הובאה כאן סקירה על ספרים בתחום המחשבה הפוליטית והחברתית שיצאו בצרפת. לקראת סיום פרויקט "העולם שאחרי", אנחנו מביאים מבחר של ספרים בולטים שיצאו במקום גוסס, ועם זאת חי יותר מצרפת: אמריקה. כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלה: מה צופן העתיד? וכיצד יראה העולם אחרי המשברים הנוכחיים.

ג'ורג' פרידמן, הפרשן רב ההשראה שהתפרסם בזכות רב המכרYears  The Next 100, פירסם כעת ספר ממוקד יותר ושמו The Next Decade: Empire and Republic in a Changing World. פרידמן חוזה בספר כמה תפניות. לטענתו, ארה"ב תתקרב מבחינה אסטרטגית לאיראן ולעומת זאת תתרחק מישראל. הצמיחה הכלכלית של סין תיבלם תוך שנים אחדות, וסין תיקלע לדשדוש או תקרוס חזרה. רוסיה וגרמניה יכרתו ברית – דומה לברית הקדושה שבמאה ה-19 – שאותה תנסה ארה"ב לאזן באמצעות תמיכה בבעלי בריתה הפולנים. האינטרס של גרמניה יהיה פיצוי על המחסור בידיים עובדות, מבלי להביא לשטחה מהגרים מוסלמים.

ככלל, טוען פרידמן שתי טענות כלליות: ראשית, שהבעיות המטרידות כרגע את פוליטיקה העולמית (כמו טרור, עליית סין והגרעין האיראני) לא יעסיקו את אמריקה בטווח הארוך יותר; ושנית, שאין כרגע מתחרה להגמוניה האמריקאית בעולם. עם זאת, כדי לשמור על האיזון העולמי הפועל לטובת אמריקה, נשיא ארה"ב יצטרך בעשור הקרוב לעשות התאמות משמעותיות של המדיניות. מכיוון שרבות מההחלטות הסבירות לצורך ניהול האימפריה הן בלתי פופולאריות (למשל זניחתה של ישראל), נשיא ארה"ב יצטרך לממש את מדיניותו בדרכים מקיאווליסטיות ובלתי דמוקרטיות. משמעות הדבר היא שארה"ב תצטרך להקריב את "הרפובליקה" כדי להציל את "האימפריה" – מהפכה דומה לזו שביצע יוליוס קיסר ברומא. נשיא ארה"ב יהפוך בהדרגה לקיסר האימפריה האמריקאית, ובמשך הזמן אולי יקום באמריקה משטר קיסרי ממש.

לעומת פרידמן, אינספור מחברים אמריקאים אחרים עוסקים באובססיוויות בשקיעתה של האימפריה האמריקאית – דמוקרטית יותר או פחות. אחרי The Post-American World המהדהד של פריד זכרייה, ו-The Icarus Syndrome: A History of American Hubris של פיטר ביינארט, יצאה בחודשים האחרונים סדרה של ספרים המסתמנים כווריאציות על אותו נושא.

צ'למרס ג'ונסון מציג בספר  Dismantling the Empire: America's Last Best Hope מעין תמונת ראי לתזה של פרידמן: לטענתו, הצעד היחיד שיוכל להציל את אמריקה מאסון ומאבדן הדמוקרטיה הוא פירוק האימפריה על ידי אובמה – כלומר התקפלות מהירה ממאות הבסיסים שיש לצבא האמריקאי במדינות זרות. אחרת, הפנטגון ייקח פיקוד על אמריקה.  ובינתיים טוען הזואו-פוליטולוג הניו יורקי בהראט שאה בספרו Capitalism, the Colonization of America and The Mating Behavior of the Praying Mantis שיבשת אמריקה מצויה כיום בשיאו של גל קולוניזציה חדש על ידי מתיישבים קפיטליסטים הטורפים את המקומיים התמימים, כמו גמל שלמה שאוכלת את בן זוגה להזדווגות.

 צ'רלס קופצ'ן (Kupchan), מומחה יחב"ל מג'ורג'טאון, מתאר בספר No One's World: The West, the Rising Rest, and the Coming Global Turn שינוי גלובלי שבמסגרתו יעלו שוב כמה צורות מתחרות של מודרניות וכמה מודלים פוליטיים. השיטה הפוליטית הנהוגה במערב התהוותה במסגרת תנאים חברתיים מיוחדים שהתקיימו במערב, אבל לא מתקיימים במעצמות החדשות כמו סין, הודו וברזיל. בראש ובראשונה, הרפורמות הכלכליות והפוליטיות במעצמות מוכתבות עכשיו מלמעלה, ולא על ידי לחץ של ההמונים. לכן, הכוחות שישלטו בעולם לצד הדמוקרטיות הליברליות יהיו תיאוקרטיות, אוליגרכיות ומשטרים פופוליסטיים. רעיון דומה מציגים סטיבן ובר וברוס ג'נטלסון ב-The End of Arrogance: America in the Global Competition of Ideas.

כאן הטענה המרכזית היא שהשיטה האמריקאית של קפיטליזם, דמוקרטיה ותרבות מערבית ניצבות מעתה בפני מתחרים כמו קפיטליזם בשליטת המדינה, אותוריטריות כריזמטית ו"ג'יהאדיזם". אמריקה צריכה, לפיכך, להתאמץ הרבה יותר כדי להפוך את המודל הפוליטי שלה לאטרקטיווי.

גדעון רכמן, פרשן הפייננשל טיימס, טוען בספר Zero-Sum Future: American Power in an Age of Anxiety כי בשונה מהעידן שלפני 2008, שעמד בסימן שאיפה לשגשוג עולמי,  המערכת הבינלאומית מתקרבת כיום למצב של משחק סכום אפס – קונסטלציה שבה אמריקה תוכל להצליח רק על חשבון השגשוג של מעצמות אחרות, ולא במקביל לו.

גרסה ימנית ודי היסטרית של דקלייניזם (התפישה על פיה אמריקה או המערב מצויים בשקיעה) היא After America: Get Ready for Armageddon של הפרשן השמרני הקנדי מרק סטיין. לטענת המחבר, הברקרטיה (Barackracy) ההרסנית של הממשל הנוכחי תביא את ארה"ב במהירות לפשיטת רגל ולהשתעבדות לסין. החיים בעולם שאחרי הקריסה ייראו כמו במצב הטבעי של הובס – "nasty, brutish, and short". כפרס ניחומים לאמריקאים, מבשר הספר After the Fall: The End of the European Dream and the Decline of a Continent שאירופה במצב גרוע הרבה יותר מארה"ב.

הראלד ולצר מפרט בספר Climate Wars: What People Will Be Killed For in the 21st Century כיצד המלחמות הבאות לא יסובו על אידיאולוגיה אלא על משאבים (וראו, ממש השבוע, את נאומו התוקפני של אובמה נגד סין בעניין ה-rare earth exports). אבל הטענה המעניינת של הספר היא שמלחמות המשאבים יינטשו לא רק בין מדינות אלא גם בין דורות. ס' ורטהיימר ודומיו ייאחזו במשאבים שלהם, גם במחיר הרעבת הילדים והנכדים. מניאקים!

יש גם תחזיות על ההתפתחויות בפוליטיקה הפנימית באמריקה. Dear White America: Letter to a New Minority עוסק בחרדתם הגוברת של הלבנים בארה"ב, לנוכח העובדה שהם הולכים ומאבדים את מעמדם כקבוצה הנורמטיבית שהקבוצות האחרות נמדדות לפיה.

אבל ספר אחר, Creating New Racial Order טוען שבדור פוסט-אובמה של האמריקאים האבחנה הגזעית הולכת ומיטשטשת. זאת מכיוון שקבוצות מהגרים שנעשות דומיננטיות יותר ויותר אינן נענות לאבחנות המוכרות בין "לבן", "שחור", "היספאני" ו"אסייתי" – אלא משלבות כמה קטגוריות. בו זמנית, טוענים המחברים שמדע הגנטיקה יוצר אבחנות מסוג חדש בין קבוצות ויחידים ודוחק הצדה את הגזע.

ולא רק זה – בינתיים, מעבר לאטלנטי, מתרחב הקונצנסוס בנוגע לתיאוריית ה-NGT – New Gay Teenager. הספר המעניין How Teenage Boys are Redefining Masculinity and Heterosexuality טוען שנערים צעירים כבר לא משתמשים בהומופוביה כדי להגדיר את גבריותם. בעקבות כך, גם האבחנה עצמה בין סטרייטיות להומוסקסואליות מיטשטשת אצל בני הנוער – הבנים נעשים נשיים יותר ואינם מתביישים להתנשק עם בנים אחרים.

מלחמות בין דוריות, קידמה טוטאליטרית והומסקסואליזציה דיאלקטית – העולם העתידי הולך ונעשה דומה לארץ האמורי!

עוד תחזיות:

מה יהיה?

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

העתיד הוא אוהלים

שלמה מעוז והאינטלקטואל החדש של הבורסה

14 בינואר 2012

אפתח בהצהרה: אני מתייצב מאחורי אמירותיו של שלמה מעוז בדום מתוח. יותר מזה: אין בדברים שלו שמץ של גזענות, ומי שקורא לו גזען הוא בעצמו גזען, וגם עיוור. מי שרוצה לקרוא רק משפט אחד בפוסט הזה, שיסתפק במשפט הזה וילך לישון ויחלום חלומות פז.

מעבר לזה, אני חושב ששלמה מעוז מבשר משהו משמעותי. אבל לבשורה הזאת יש כמה השלכות, שגם אליהן אי אפשר להתכחש.

בתור צופה נאמן של "לילה כלכלי", הפרשנויות של מעוז תמיד התבלטו בעיניי בתעוזה ובטוטאליות שלהן, אל מול חבריו האימבצילים. מי שעוקב אחרי הפאנל של שרון גל יודע שמעוז מוכן תמיד להסתכן. למשל ביולי, כשהוא אמר ש"הפאניקה סביב איטליה מוגזמת", ואין שום סיבה להורדת דירוג האשראי שלה, ובכלל יש אופנה לא מוצדקת לדבר על "כלכלות במשבר". אז נכון, דירוג האשראי של איטליה ירד אתמול ל-BBB+ וכלכלות אחרות באירופה נמצאות בבעיות אפילו יותר גדולות. אבל מעוז לפחות ניסה להגיד משהו נחרץ, ולא הסתפק באמירה פחדנית בסגנון "יש הרבה אי ודאות בשווקים".

אגב, למיטב הבנתי לפעמים הוא מאוד צודק. למשל כשהוא חזה ראלי בשווקים בדצמבר. אבל זה לא מה שחשוב. הפרופיל האנליטי של מעוז עומד בסימן תעוזה. כשהבורסות יורדות, מעוז תמיד נוזף בציבור ואומר ש"המשקיעים איבדו אחיזה במציאות". כי הבורסה הרי אמורה לעלות, ואם היא לא עולה זה סימן שהמשקיעים פחדנים. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה כזו או אחרת, חזונו של מעוז מתבטא במלה אחת: לקנות. אין משברים, רק הזדמנויות. כי החלופה היחידה שעומדת בפני ציבור המשקיעים היא מניות. ואם נראה לכם שהבורסה יורדת, סימן שאתם לא רואים טוב, כי "הראלי קיים". ובכלל, אין שום סיבה שיהיה משבר. בעיקר כל עוד אתה האסטרטג של בית השקעות גדול.

 מה שאני רוצה לומר הוא, שמעוז הוא בנאדם שמדבר הרבה, ודיבר הרבה, ואי אפשר לבחור מכל מה שהוא אומר רק כמה משפטים שנוחים בנקודת זמן מסוימת. שלמה מעוז הוא לא צ'רלי ביטון. כשגורו השקעות מדבר, זה לא כל כך הוגן להתייחס למה שהוא אומר באותה צורה שבה מתייחסים לדברים של פוליטיקאי או פעיל חברתי. הוא לא התיימר להיות, ולא הוגן לשפוט אותו ככה.

מי שעוקב אחרי מעוז רואה שיש לו אידיאולוגיה די פשוטה: כלכלה ניאו-ליברלית חייבת להצליח. אם יש בעיות בכלכלה, הן נובעות מכך שהיא לא מספיק ניאו-ליברלית. מכאן נובעת מסקנה יותר קונקרטית: הצורה הנוכחית שבה ממשלת ישראל מנהלת את הכלכלה שלה היא פחות או יותר מושלמת. "בגדול ישראל צומחת היטב, בזכות משמעת פיסקלית מאוד מאוד טובה". ישראל לא הייתה מעולם במצב כלכלי כל כך טוב כמו עכשיו. כמו בנוגע לשווקים בכלל, אם אנחנו לא רואים את זה יש לנו כנראה בעיות ראייה. הבעיות נובעות משרידים שנותרו מהכלכלה הסוציאליסטית של העבר. הריכוזיות היא אם כל חטאת. אם כל תהליכי ההפרטה העכשוויים יימשכו בלי להיעצר, הכול יהיה בסדר.

 

קוראים רגישים עלולים היו לזהות במה שנאמר עד עכשיו שמץ של אירוניה. אבל זאת לא ממש הכוונה. החיים הם מורכבים. זאת לא סנסציה גדולה עד כדי כך ששלטון הליכוד באמת קידם מוביליות חברתית יותר גדולה ממה שהיה לפניו. אני לא יודע מה העדפותיו הפוליטיות המדויקות של מעוז, אבל הוא מתפקד כאינטלקטואל של האידיאולוגיה החברתית הליכודניקיות – המפלגה שאחראית לעלייתו. הוא פוליטירוק של המהפכה הניאו-ליברלית הישראלית.

לא במקרה, מעוז הוא חסיד של סין ושל הודו. גם ברמה הגלובלית, אירופה וארה"ב, כלומר המערב, מגלות מאז 2008 סנטימנטים קיינסיאניים. לעומת זאת, הסוכנים העיקריים של הכלכלה הניאו-ליברלית הם הסינים וההודים – כלומר הכלכלות המתפתחות, "החומות-צהובות" במושגיו של מעוז. עכשיו הקומוניסטים של סין דורשים מארה"ב לצמצם את התקציב. הסינים כידוע מתים על מילטון פרידמן.  יש בזה הרבה צדק: אסיה לא מסכימה שישנו את הכללים דווקא עכשיו, דווקא כשהיא סופסוף בתנופה. באותה צורה, גם מעוז לא מוכן שיעצרו את ההפרטה דווקא עכשיו, כשלדפני ליף קשה לשלם שכר דירה.

אבל מעוז לא מאמין גם בעזרה לחלשים. כמו סין, גם הוא רוצה תנופה, תנועה, תעוזה. אין מקום לצביעות, ואין גם מקום לאנשים חלשים, ליבשות גריאטריות. בשונה מסתם יועצי השקעות, הוא לא מסתכל רק על המאזנים, אלא אינו חושש מאבחנות גיאו-פוליטיות פרובוקטיביות, למשל שגרמניה משליטה על אירופה "רייך רביעי" כלכלי.

בכך, מעוז דומה לקבוצה של אינטלקטואלים מעורבים מסוג חדש שפרצו בשנים האחרונות דרך מדורי הכלכלה. אלה אנשים מסעירים, וכדאי מאוד לשים אליהם לב ולהתייחס אליהם ברצינות. חלקם מעניינים הרבה יותר משומרי החומות של האקדמיה ומהפילוסופים האפרפרים שיושבים באוניברסיטאות. מה שמשותף לרובם הוא הקריאה להיפטר מהקבעונות ומהשאיפה לביטחון, ולחיות חיים של סכנה. אלה אנשים שאין להם סנטימנטים כלפי העולם הישן, כיוון שהם בעצמם באים מהעולם החדש.

אני מתכוון למשל לרוברט קיוסאקי, המחבר של "אבא עני, אבא עשיר"; או לנאסים טאלב, מחבר "הברבור השחור". טאלב העניק לשיטתו הפילוסופית ניתוח מרגש ומטאפיסי במיוחד, למשל בכתבה הזאת בכלכליסט

אתה צריך לשאול מה עדיף, לחיות בשבי או לחיות בטבע. ברגע שהתשובה היא שעדיף לנו לחיות בשבי ולא בטבע כי ככה יש לנו כולסטרול טוב יותר, סימן שנכנסנו לעידן חדש. מה שחסר לנו הוא גורמי לחץ טבעיים, כמו תחושת הרפתקה. לא נוצרנו כדי לשבת בכלובים ולהילחץ מהבוס שאנחנו שונאים או מהמשכנתה. נועדנו לחיים אחרים לגמרי.

מובן שאנשים מתעצבנים כשאני אומר שתעסוקה היא דבר משחית, אבל זה לב האמירה שלי: זה דבר משחית במובן זה שאתה מאמץ השקפת עולם אתית מסוימת כדי לשמור על הקריירה שלך. זה אתגר גדול מאוד שלא היה קיים בעבר, הוא נוצר עם עליית מעמד הביניים. אני לא מתבייש לומר שאני לא מאוהב במעמד הביניים. זה כמובן מנוגד לכל הלך הרוח הפוליטי ששורר כיום באמריקה, כולם מדברים רק על מעמד הביניים, אבל זה מעמד שלוקח משאבים מהמעמד התחתון, נקודה.

אפשר לראות שטאלב חורג בהמלצות שלו מייעוץ השקעות שגרתי. הוא עונה לאנשים על שאלות עמוקות יותר: איך לחיות בעידן של משבר ואי ודאות, של חוסר קביעות, ובעצם: איך לחיות בעידן שאחרי המעמד הבינוני.

לא פלא שהרבה יותר אנשים מקשיבים היום למוצא פיהם של קיוסאקי, טאלב ומעוז מאשר לאינטלקטואלים מסורתיים כמו הברמאס או חומסקי, שיושבים בקתדרות שלהם. בשונה מפילוסופים שעוסקים בבעיות סכולסטיות מופשטות, האינטלקטואלים החדשים עונים לאנשים על שאלות שבאמת מטרידות אותם, ובראשן: איפה לשים את הכסף?

אבל ההיגדים של האינטלקטואלים החדשים הם גם די שונים מאלה של האינטלקטואלים הישנים. קודם כל, יש להם קהל מוגדר – בעלי המניות. למי שאין לו כסף לקנות מניות, אין מה לעשות עם הפילוסופיה שלהם. אין לה תביעה לאוניברסאליות.

בעצם, כשהאינטלקטואל החדש יוצא משוק ההון, הוא כמו דג מחוץ למים. לכן הוא גם לא יכול להיות פוליטיקאי – הפוליטיקה שלו היא השוק. כי בפילוסופיה של הבורסה, יש רק דרך אחת להוכיח שאתה צודק: להיות עשיר.

קיוסאקי שונא לוזרים. הוא גם לא מעמיד פנים שכולם יכולים להיות כמוהו –

 זה שאני עושה את זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה… האקדמיה היא לא המקום הנכון ללמוד להתעשר. צריך ללמוד מאנשים עשירים. השכלה אקדמית יכולה לעזור בחיים, אבל לא חייבים אותה כדי להצליח. לא לומדים להיות יזמים באוניברסיטה. אם אני רוצה ללמוד לתקן את האוטו אני הולך למכונאי. אם אני רוצה ללמוד להתעשר, אני צריך ללמוד מאנשים עשירים. לא ממורים. כל בני משפחתי היו מורים. מורים הם אנשים עניים".

אלה המבשרים של ימי הביניים החדשים, של הרייך הרביעי – עידן הפוסט-חינוך, פוסט-רווחה, פוסט-בריאות. עידן הסכנה, קרבות האבירים, המלחמה במפלצות. זה עידן חדש עם ערכים חדשים.

כדאי להיות חזקים. כדאי לעשות מנוי למכון כושר, לפני שהוא ייסגר.

נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

29 באוקטובר 2011

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

איפה הבושה? – כמה מחשבות על תמונה אחת

22 באוקטובר 2011

רחל בית-אריה

לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.

וארץ עוד תחליף קֵיצה וגם חׁרפה.

ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה

אבל לאן נוליך את החרפה?

(אלתרמן, שמחת עניים)

תסתכלו רגע בתמונה הזאת: היא אומרת חוסר אונים והשפלה. גבר שוכב על הצד מקופל, תינוקי, בלי מכנסיים, תחתונים קצת משונים ושק על הראש. קשור. מבוייש. זאת לא תמונה איכותית במיוחד וגם לא אותנטית אלא מבויימת, אבל היא לא יוצאת לי מהראש.

המצולם הוא חואנג בינג, צעיר מחנאן שהיה לי הכבוד להכיר כשסיקרתי ניסיון שלו, עם כמה מחברותיו וחבריו, לבקר את עורך הדין העיוור צ'ן גואנגצ'נג ומשפחתו שכלואים בביתם מזה יותר משנה. חואנג בינג נתפס אז, נגרר לאיזה מחסן והושאר במשך שעות עם שק על הראש, קשור, סופג מכות ובעיטות. הוא שוחרר למחרת ואחד הדברים הראשונים שעשה כשהגיע הביתה היה להצטלם בתנוחה הזאת, וכמובן להעלות את התמונה לרשת.

בתמונה רואות משהו ממה שקורה בכל מיני מקומות בעולם, וגם בישראל, בזמן האחרון. משהו שהוא אולי הדחף המשמעותי ביותר והמהפכני ביותר מאחורי המחאות השונות והלפעמים קצת משונות מוול סטריט עד סנטראל. אפשר לקרוא לזה אבדן הבושה.

כתבו על כך לא מעט בארץ בשבועות המחאה, נדמה לי. על כך שאנשים עובדות חולקות פתאום זו עם זו את נתוני המשכורת שלהן, ואת העובדה שהם מתקשים לממן חיתולים ומטרנה. את המחזות, כמו זה, (החל מ-1:40) של התפרצות כל החרא שהוסתר טוב כל כך, וכל כך הרבה זמן: "אנשים יושבים בבתים ולא מדברים. אני מתביישת", וכמוה הקשישים שנמקים בבניינים מתפוררים, הבדואים המנושלים, העליבות והדיכאון בקראווילות בחוף ניצנים, הזוועה היומיומית ברחובות התחנה המרכזית, והמקבילות של כל אלה במקומות אחרים בעולם. מה שעזר להסתיר היה חוסר העניין של הציבור אבל גם בושה פשוטה של המעורבים בדבר. בושה להראות לעולם לאן הידרדרו החיים שלהם. ניעור הבושה הזאת, אם יימשך יוכל להיחשב למהפכה האמיתית.

כי הציביליזציה שלנו הרי בנויה על בושה במידה כזאת שבמיתוס הבריאה היהודי-נוצרי, היכולת לחוש בושה היא מה שהופך אותנו לבני אנוש. "ויהיו שניהם עירומים ולא יתבוששו" נכתב על אדם וחווה, עד שאכלו מעץ הדעת והתכסו מיד בעלי תאנה. הבושה הייתה נשק רב עוצמה נגד התנהגות לא מוסרית או אנטי סוציאלית בחברות מסורתיות שקיימו קשרים הדוקים ביניהן: לווים ששמטו חובות בעיירות היהודיות במזרח אירופה מצאו עז קשורה לגדר הבית שלהם, שהודיעה בפעיות לקהילה כולה על ההתחמקות מהחובה. מי שעברה את חווית הקיבוץ יודעת שהתמריץ העיקרי לקום לעבודה בבוקר הוא החשש מתגובת החברים. הפולניה הארכיטיפית מיה גידו היא דמות מפתח בהוויה הישראלית, ומי ששומרת אותנו בשורה. גרסאות שלה מופיעות בחברות אחרות וממלאות תפקיד מרכזי לא פחות. מוסרות הבושה עובדים לפעמים לטובת החברה ומונעים כמה פשעים, ניצול והתנהגויות לא ראויות למיניהן אבל ככל שהם חזקים יותר ומופנים יותר כלפי ההוויה שלנו בכללותה ולא כנגד מעשים ספציפיים, הם עובדים בעיקר לטובת אלה שלא מתביישים, לטובת עזי המצח.

לפני כמה שנים יצא עיתון מעריב בקמפיין "איפה הבושה" – כמדומני נגד השחיתות בממשלה של אריאל שרון. כמה מאותם מתריעים, כמובן, מגנים היום על חוסר הבושה של הממשלה הנוכחית, אבל בגדול הם הצביעו על תופעה נכונה: בעוד שהבושה והיכולת להתבייש מחזיקות קצר ציבור ממושמע של עובדים צייתנים, אלה שהפסיקו להתבייש, או שלא ניחנו מראש ביכולת הזאת, גורפים את כל הקופה. והעולם התאגידי שחסרי הבושה בנו עבורנו מספק לנו עוד ועוד סיבות להתבייש: אנחנו מתביישות בספה ישנה ובמכונית ישנה ובסלולרי לא מספיק מגניב ובתלוש משכורת שלעולם יהיה קטן מדי, ובכך שעוד לא היינו בפריז. מתביישות להודות שאין לנו כסף למסעדה שחברים בחרו ושאנחנו לא יכולים לעמוד בסכום שמקובל לתת לזוג מתחתן. וכמובן, כל הזמן אנחנו מתביישות בגוף שלנו שלעולם יהיה לא רזה מספיק ולא ארוך מספיק ולא יפה מספיק. ולכל אחת מהמבוכות האלה יש פתרון שעולה כסף. הבושה הפכה לאחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המשק.

ואנחנו מתביישים גם במה שעשו לנו, במה שהנחנו שיעוללו לנו. התרגלנו כבר לראות את קרבנות האונס המפוקסלות שמכונות רק באות כי לא מגיע להן שם מלא. ברור הרי שמי שנאנסה צריכה להתבייש. גם מי שמרוויח שכר מינימום או סתם שכר מביש ולא הולם צריך להתבייש כי הוא כנראה לא אסרטיבי מספיק, או לא מוכשר מספיק. עצם העובדה שבגילך עדיין לא עשית את המכה היא סיבה מצויינת להתבייש, והבושה שבה ומשרתת את הסדר הטוב, שומרת אותנו בשורה.  החובה להתבייש בעוולות שעשינו הפכה בעולם של הדיקטטורה התאגידית לציווי חובק כל להתבייש במה שנעשה לנו, ובמה שלא הצלחנו לעשות. להתבייש במי שאנחנו ולהתכסות בעלי תאנה יקרים או להתחבא בפינות חשוכות. כמו כל דיקטטורה, גם זאת שוללת את מי שאנחנו ודורשת מאיתנו לחיות על פי אידיאל של מישהו אחר, גם אם שיטות הדיכוי שלה סמויות ומתוחכמות יותר.

ומשום שהבושה היא הרגש העתיק מכולם, לפחות על פי התנ"ך, המחזות של מאות אלפים שמוליכים את החרפה בראש חוצות מהפכניים כל כך. העולם מתמלא פתאום בתמונות כמו זאת שלמעלה, של מי שמסרבים להתבייש, במי שזועקות בכל הכוח  – מה שקרה לי, לא קרה באשמתי (תודה לשני על הקישור למופע העוצמתי הזה). המחאה הזאת היא תנועה של החלפת החרפה באחריות: אחריות למעשים שלי, למעשים שנעשים בשמי, במקום בושה במה שנעשה בי. התמונה שתייצג השלמה של המהפכה תהיה תמונה של צ'ן גואנגצ'נג מושבע לנשיא סין, או של א', בפנים גלויות הפעם, חוזרת ללשכת הנשיא של ישראל.

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

ביקשתי קצת זמן לארוז: הטוויטר של זנג ג'יניאן

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

1 בספטמבר 2011

אדיס אבבה, 2003. אין ספק: אני נמצא במקום אחר. עכשיו אוגוסט. עננים אפורים מכסים את השמיים. מעל מלון שרתון חגים נשרים, ועל העץ עומדות ציפורים צהובות. האוויר מסביב מזוהם להחריד, מדיף ריח עז של דלק ופיח, עד שלרגעים אי אפשר לנשום. עכשיו בוקר, והשעה שלוש, לפי השעון האתיופי. אוהלים מכסים את שדרות רוטשילד. השנה היא 2003, לפי לוח השנה האתיופי.

אבל בעצם אין ממש פנאי להסתכל על הציפורים. יש עניינים מיידיים יותר. מתוך הנוף נשלחות ידיים. זה הבוקר הראשון שלי באדיס אבבה, ואני יושב במרפסת של המלון הממשלתי המעופש "ראס" בשדרות גמביה. חצי מטר ממני, בצד השני של גדר החיה, עומדים כעשרה קבצנים, מצחצחי נעליים ומוכרי מסטיקים, מקיפים אותנו כאילו היינו דגים לבנים באקווריום. כך הם מתמגנטים אלינו בעצמה נואשת – אותה עצמה שמניעה רבבות אפריקאים לחצות בהליכה את המדבר או לשוט ללמפדוזה ברפסודות רעועות. האנרגיה הנוראה שיוצר אי השוויון הטוטאלי בין הצד שלנו לצד שלהם.

לפעמים יש הרגשה שכל הרחוב קם והולך בעקבותיך. וישנם גם הנוכלים המקצועיים. יש באדיס כל כך מעט תיירים, והנוכלים של מרכז העיר נואשים כל כך, שכל אחד מהם מנסה עלינו את מזלו כמה פעמים. אחד מהם, צעיר חתיך שעומד בקביעות ליד הפיאצה במרכז העיר, אמר שהוא דיג'יי מפורסם וניסה לשכנע אותנו להצטרף לאיזה חג לאומי שמתרחש לטענתו ממש כרגע. מזל שקראתי במדריך את התיבה בעניין "Friendly students". וכך היא נפתחת: "התרמית המבוצעת בתדירות הגבוהה ביותר על זרים שהגיעו זה עתה לאדיס כרוכה במפגש עם 'סטודנט' ידידותי שמזמין אותך לטקס מסורתי… העיקרון די פשוט: אל תסמוך על שום סטודנט לכאורה שאתה פוגש באדיס אבבה'".

אחר כך, כשהיינו בדרך חזרה, הוא הופיע שוב עם חבר אחר. הפעם הוא טען שהוא יהודי, והוא מתכוון לעלות לישראל בשנה הבאה, וכמובן להתגייס לצה"ל. אני מניח שאם היינו גרמנים הוא היה מתאים לנו סיפור אחר. ואולי זאת האמת.

מזל שקראתי את ההוראות בעניין "Friendly students". ממש מזל. מזל? בעצם קצת חבל, הם דווקא נראו די מעניינים.

חוויה אורבנית. לפני הנסיעה, כשאנשים שאלו אותי למה אני נוסע לאתיופיה, אמרתי חצי בצחוק שאנחנו נוסעים לחופשה אורבנית באדיס אבבה, במקום לנסוע לברלין.

האם "חופשה אורבנית" באדיס אבבה היא מן האפשר? אולי רק באופן חלקי. אי האפשריות התבטאה באחד הימים, כשקראתי בעיתון שבמלון שרתון נפתחה תערוכה, Art Ethiopia 2011. הלכנו לשם, בתקווה לפגוש אולי איזשהם סטודנטים לאמנות (כמו שפגשנו אחר כך בקמפוס של האוניברסיטה).

אלא שבדרך לשרתון עצרו חיילים את התנועה, כנראה לרגל מפגש החירום של מנהיגי היבשת בעניין הרעב בקרן אפריקה. המשכנו בדרך עוקפת, ואז, במעלה רחוב טאיטו, הופיעו הקבצנים. בהתחלה בודדים, קטועי רגליים, מעוותי גפיים, ואז עשרה ביחד, ועוד עשרות, עשרות, ילדים, זקנות, אולי 300 או 400 ברחוב אחד, כולם מתחננים. מבוהל, רצתי לצד השני של הכביש.

אני לא כל כך יודע איך לגמור את האפיזודה הזאת. כן, בסוף הגענו למלון שרתון.

תחזיתו של קיבבה. התמונה משתנה מעט כשמתרחקים מאזור הפיאצה לכיוון רחוב בולה הנוצץ, בעיקר בפינת Ethio-China avenue. רחוב מסחרי זה גדוש יחסית בקניונים ופרויקטיי נדל"ן מטאליים, עם שלטים בוהקים בנוסח "from shabby to chic".

הכלכלן זרובבל קיבבה טוען בטורו במהדורה האתיופית של Fortune ש"ימים טובים מצפים לאתיופיה" בעקבות העלייה המטאורית של מחירי המזון. זאת, מכיוון שלאתיופיה יש עתודות גדולות של קרקע לעיבוד חקלאי, כוח עבודה זול ומגוון אקלימי שמאפשר גידולים שונים. כך, אתיופיה יכולה לטענתו לרכב על הגל, מה שייאפשר חלוקה מחודשת, הוגנת יותר, של ההון העולמי לטובת כלכלות חקלאיות.

אשרי המאמין. כדאי להזכיר, שיצואנית החיטה הגדולה בעולם היא ארה"ב. ובינתיים, עליית מחירי המזון דווקא מרעיבה את קרן אפריקה – בנוסף לבצורת המתוארת כקשה ביותר זה 60 שנה. נכון לעכשיו, אתיופיה אינה מוגדרת כמדינה מוכת אסון כמו סומליה. אך במספרים מוחלטים, חיה בה האוכלוסייה הגדולה ביותר הסובלת מתת תזונה: 4.56 מיליון אתיופים זקוקים כרגע בדחיפות לסיוע תזונתי. לפי התחזיות, עליית המחירים צפויה לגדול עוד לפחות פי שתיים בעשרים השנה הקרובות.

אפילו ברחוב בולה הזוהר, מתחת לשלטי של קבלני הנדל"ן, יושבים עשרות ילדים קבצנים, חלקם מוכי דלקות ובצקות. בכל מקום שוכבים בני אדם בצדי הרחובות, נטושים לגמרי, מוכי שמש וגשם. אפריקה – מכלאה ענקית, שכל תושביה יכולים למות או לחיות, לרצוח או לשחק כדורגל ברחוב הראשי – לאף אחד לא ממש איכפת, כל עוד הם לא מהגרים לאירופה.


Guilt. בין הסכנות והמטרדים המפורטים במדריך השמן של Bradt מאת פיליפ ברידג'ס, אחרי הסעיפים מלריה, שלשול, גניבות וכו', מוקדשים כמעט חמישה עמודים למטרד ושמו "רגשי אשמה". העולם השלישי אכן מנוצל ומרושש על ידינו, מסביר ברידג'ס, אבל זה לא אומר שאסור להינות בטיול למדינה ענייה כמו אתיופיה. בסופו של דבר, תיירות היא בדיוק מה שאפריקה צריכה, ואין בה מספיק.

ומה בנוגע לתושבי אדיס עצמם? כאמור, במקומות מסוימים ניכרת אופטימיות. בכל מקום יש שלטים המגייסים תרומות למפעל הלאומי הגדול, בניית הסכר ההידרואלקטרי "Grand Renaissance Dam" על נהר אבאי. יש לציין שהתרומות מגויסות במכוון מאזרחי אתיופיה עצמם, וגם מהפזורה האתיופית במערב.

המודל הוא בייג'ין. הפרויקטים הגדולים של בניית כביש הטבעת סביב הבירה, כמו גם כבישים גדולים באזור גונדר ובמדבר דנאקיל, נבנים כולם על ידי הסינים. "יש באתיופיה 80 אלף סינים. הם מנהלים כאן הכול", הסביר לנו מישהו. אבל איפה הסינים? שיופיעו סופסוף, ונבין מה הם בעצם רוצים.

Jesus. ובינתיים, נראה שהנצרות מעולם לא היתה חזקה כאן יותר – כמו במקומות אחרים באפריקה, אבל גם באופן שונה, עקב האופי המיוחד של הכנסייה האתיופית. על כל כנסייה קטנה בעיר צובאים מאות נשים וגברים בשעת המיסה, משתחוות ומתפללות בדבקות שקשה לראות באיזשהי קתדרלה באירופה. בד בבד, פורח גם האוונגליזם. בדוכני הספרים ברחוב, הקלאסיקות המרקסיסטיות מתקופת השלטון הפרו-סובייטי נדחקו מזמן על ידי ספרי self help פרוטסטנטיים ונבואות אפוקליפטיות. הרחובות מלאים בשלטים בנוסח "Jesus Loves You" שהוצבו כנראה על ידי כל מיני טייקונים בעלי גישה רוחנית.

רק לפני שעה, כשישבתי במרפסת של המלון ושתיתי מיץ גויאבה, עברה ברחוב מטיפה די מבהילה, צועדת עם מגאפון בבגדים מחויטים כמסביבה עדה קטנה של מאמינים גבריים – ממש כמו אותם אוונגליסטים מרחובות הערים האמריקאיות שצועקים "ישו שונא הומואים". כשהיא ראתה אותי היא עברה לאנגלית ושאגה: "Only Jesus can save you, don't you understand?". למען האמת, אני חושב שהיא צודקת.

סטייל. אז מה בכל זאת כל כך משחרר, כל כך מהנה בנסיעה לארץ כמו אתיופיה? אני יודע את התשובה כשאני יוצא לרחוב הראשי הקטן של העיירה לליבלה. מהרגע שדורכים בחוץ, נראה כאילו כרגע התחיל סרט. מוסיקה יפה של תדרוס מסיסו מתנגנת מאיפשהו, והרחוב הבלתי-מרוצף מלא בהתרחשויות. הילדים מחזיקים מקלות, מתעסקים בכל מיני דברים, מציקים קצת למוכרת במכולת או מתקבצים סביב איזה חמור מוכה גרב. מישהו עובר ומחזיק שלוש תרנגולות; ילד קטן רץ כאחוז אמוק; אדם הורג צפרדע בסכין. ופתאום עובר מסע הלוויה – כעשרה אנשים מקוננים סביב ארון קבורה.

יש איזו טענה שבחברות מסורתיות אין אינדיבידואליות. אבל אחד הדברים שמרשימים אותי כשני מסתכל  על הילדים, הנערים, הנשים והגברים שמסתובבים הלוך וחזור ברחוב, הוא כמה כל אחד מהם לבוש שונה מהשני. למעשה, ברחוב בתל אביב יש הרבה יותר הומוגניות מאשר במקטע רחוב אחד בעיירה הזאת. נער אחד לבוש במין גלימה מסורתית, הילד שלידו לובש חולצת קולג' מהוהה אך זוהרת בצבעי צהוב-אדום, והשלישי בשמיכה פרחונית וכובע מאולתר. בעיר מערבית, כל בגדי העוני האלה היו נחשבים לסמרטוטים, אבל הילדים האלה לבושים באופן מדויק כל כך – שאין מלה אחרת לתאר אותו אלא סטייל. אולי זה בזכות כך שחלקם לא מתביישים ללבוש צהוב, שרבים מהם מסתובבים עם מקל, ושכמעט אף אחד מהם לא לובש טי-שירט. אם הם היו לובשים טי-שירט, הם היו נראים אומללים, כמו מיליארדי נתינים אחרים של הקפיטליזם. אבל הם לובשים שמיכה, או שָל (נטלה), או גלימה.

תמיד רציתי ללבוש גלימה, כמוהם. החברה שבה גדלתי לא התייחסה לכך בעין יפה. הגיע הזמן להחזיר את הגלימות לאופנה. וגם את המקל, באותה הזדמנות.

המטריקס. בלליבלה אני נכנס לאינטרנט קפה האומלל בעולם: בחורה צעירה ואחיה הקטן מפעילים שני מחשבים בפחון עם רצפה של בוץ וקש. אני מתעדכן בפעם הראשונה זה כשבוע: פיגוע משולב בדרום; מרגול נעצרה; הבורסות קורסות.

זה לא אומר לי הרבה. אני מרים את העיניים מהמחשב ומסתכל על הפנים של הנער שמפעיל את המחשב. הוא מביט בי בחזרה בהשתוממות. אומרים שהעולם הוא כפר גלובלי, ושבכל חור לאנשים יש אייפון, או לפחות סלולרי, וכו' וכו'. כאן בלליבלה זה נשמע מגוחך. כמעט לאף אחד אין סלולרי, שלא לדבר על אייפון. הרחוב בלליבלה, עם החמור וחנות המכולת הקטנה, לא נמצא בפייסבוק. וזה לא שלליבלה היא ג'ונגל, עם ילידים שלא ראו מעולם אדם לבן. זה פשוט מקום עני מאוד, עני מדי מכדי שהפייסבוק תתעניין בו.

המטריקס לא הגיע לכאן. הנה שלוש דוגמאות: באתיופיה אין מקדונלד'ס. לא מצאתי מקום אחד שמקבל כרטיסי אשראי – כולל מלונות; ולבסוף, כשמנסים להיכנס לפייסבוק באיזשהו אינטרנט קפה, צריך לעבור הליך ארוך של authorization. שהרי, באיזו זכות מישהו מאפריקה מעז בכלל להיכנס לפייסבוק?

כל זה מתקשר לשאלה: למה בעצם אני מצלם? פעם היו מצלמים בחו"ל כדי להקרין שקופיות למשפחה או בחדר אוכל. היום מצלמים כדי להעלות לרשת. כמו הקולוניאליסטים הקלאסיים, אני שליח של הרשת, באתי לליבלה כדי לכבוש אותה, לספח אותה פנימה.

MONEY!. בהרי סימיאן, ישבו כמה ילדי רועים עם עזים על השלוחה, בצד השני של הנקיק שעליו ישבנו. מצב הרוח היה מרומם. כאשר הסתכלנו עליהם הם התחילו להריע ולשאוג, ולמרות שישבו כמעט 500 מטר מאיתנו הצעקות שלהם הדהדו בעצמה בין המצוקים: You! You! YOU! YOU!. בשלב מסוים, התחלפו הצהלות בקריאה חוזרת של מלה אחת: Money! Money! MONEY! MONEYMONEYMONEY!.

הם ידעו שגם אם נרצה, אין לנו שום דרך להעביר להם כסף בצד השני של התהום. אבל יותר מאשר בקשה, היה בכך חיווי או אפיון: מבחינתם של אותם רועים אביונים, מה אנחנו, אם לא כסף גולמי, טהור.
ככה הרגשתי גם אני כשראיתי פעם את שלדון אדלסון. אבל לא העזתי להגיד את מלת הקסם: MONEYMONEYMONEY.

מערביות. פרפראזה על א' טהרלב: האשכנזי נוסע לאפריקה כדי לשכנע את עצמו שהוא אדם מערבי.

 

כוחות הטבע. הגרמני האידיאליסט שיושב איתנו בקפיטריה כועס. "כל מה שמעניינים אנשים כיום בעולם הזה זה כסף! תראו את הילדים האלה, שמבקשים נדבה בכל מקום! גם אותם הקפיטליזם השחית! לפני חמש שנים, כשהייתי באתיופיה, הילדים לא ידעו שאפשר לבקש כסף מתיירים!".

אנשים באים לאפריקה לראות "שבטים" ו"אנשים טבעיים", אבל בעצם רואים בעיקר את זה – בני אדם שמתחננים לכמה פרוטות, באופן המזעזע והחשוף ביותר, כמו אותם ילדים שרדפו אחריי בפיסת ג'ונגל בחצי האי זגה, שהפכה למין קניון מאולתר של מוכרי מזכרות מגומא. לא את "האדם הטבעי" אנחנו מוצאים – זה שחי בין חיות ולבוש באזור חלציים מנוצות – אלא סוג אחר של טבע: את הקפיטליזם בצורתו הגסה, החצופה, הישירה, הנוקשה, המזעזעת ביותר – את הצד התחתון של הקפיטליזם, שמגלם את המשטר הזה לא פחות מהבנקים וחנויות היוקרה; קפיטליזם שמופשט ממחלצותיו הזוהרות, ומופיע לפניך ככוח טבע אלים ובלתי מרוסן.

סיכום ביניים. אין דבר שאני אוהב יותר מהריח של האוויר אחרי הגשם הטרופי.

עוד רשומות מסע:

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל

11 ביולי 2011

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת –  אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.

חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי, וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה. אפילו אם תוקם מדינה פלסטינית, ואפילו בגבולות 67', כנראה שהמשטר בפנים ישראל רק ידרדר. ואם להיות כנים, לאף אחד בעולם גם לא יהיה ממש איכפת. בסין וברוסיה יש כיום משטרים סמכותניים קפיטליסטיים שזוכים לתמיכה של קבוצת הרוב בשתי המדינות. ובשונה מהמצב בתקופת המלחמה הקרה, אז התיימר המערב להילחם "בשם החירות", כיום המשטרים הדכאניים האלה נמצאים למעשה באותו מחנה "שלנו", סוחרים "איתנו" בנפט ובסמרטפונים, ופתאום שאלת החירות של נתיניהם הרבה פחות מטרידה את מנהיגי המערב. אפשר לראות גם באופן הזה את המשמעות של העידן שאחרי המלחמה הקרה: אין שום כוח משמעותי שיש לו אינטרס להתנגד לעריצות.

בכל מקרה, אם נחזור לפרשת "המטס", נדמה לי שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הפאזה הנוכחית של המנטליות הפאשיסטית בישראל. רבים ציינו את האימה הפרנואידית שעוררו כמה עשרות אידיאליסטים מאירופה ואמריקה. היו שהשוו את חרדת החדירה לניסיון לכווץ את פי הטבעת, שרק הופך את החדירה לכואבת יותר. אבל אני מעדיף להתמקד בצורה שבה דיווחו אמצעי התקשורת על האירוע, למשל יניב קובוביץ, כתב עיתון הארץ –

במשטרה, הנערכת למטס, לא צופים לפעילים בדמותם של אלה שהגיעו על המרמרה, אלא לאנרכיסטים שככל הנראה לא צפויים להגיע עם אמל"ח או חפצים חדים מאחר שעברו בידוק במדינות שמהם הגיעו.

במשטרה הבינו שהנשק העיקרי של הפעילים הם מצלמות ומכשירים ניידים שבאמצעותם ינסו להפיק סרטים המראים אלימות משטרתית. ההערכה היא שכל פרובוקציה תגרור אחריה אירוע משמעותי גדול יותר, ומזה ינסו להימנע… השוטרים קיבלו הנחייה לפיה מרגע הגיעם לשדה התעופה עליהם להבין כי הם נמצאים ב"תכנית האח הגדול", כלומר סביר כי יהיו מצלומים וכל פעולותיהם יתועדו על ידי הפעילים.

הדבר הבולט בדיווח הזה הוא האינסטרומנטליות והטריוויאליות שבהן מתוארת פעולת דיכוי מכוערת ומרושעת. אין בידיעה – שבנויה כך נראה בעיקר מהודעות יחצ"ניות של המשטרה – שום הטלת ספק בצורך שבהפעלת אלימות ומעצרים נגד פעילי שלום – אנשים שהיו זוכים בעבר לכינוי הפטרוני-אמפתי "ביטניקים". אותם פעילים מתוארים כ"הפרעה", טיפוסים "בעייתיים" שמעוררים רק שאלה אחת: איך "לבלום" אותם, כלומר לזרוק אותם למעצר בלי שתמונות מביכות ידלפו החוצה.

בתיאור הזה ובמנטליות שעומדת מאחוריו אין שום קנאות דתית ושום לאומנות קיצונית. האידיאולוגיה הזאת גם לא בדיוק קשורה לכיבוש או לדיכוי הפלסטינים, ובטח לא לציונות. כלומר, היא לא קשורה למשהו שברל כצנלסון אמר או לא אמר לפני 70 שנה. היא קשורה למבנים מנטליים די אוניוורסליים בתקופה הנוכחית, שנוכחים באופן מועצם בישראל של היום (ובפרט, אגב, ב"ישראל היום", שופרה של השמרנות הפונקציונליסטית של עידן ביבי). לכן צריך גם נשימה ארוכה כדי להתמודד איתה.

האידיאולוגיה התועלתנית שולטת היום ללא מצרים באופן הסיקור של התקשורת – ולא רק בישראל. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא "מה עובד", מה צריך לעשות כדי להמשיך להיות מה שאנחנו עם מינימום שינויים. עשרות שנים של שטיפת מוח על כך שהקפיטליזם הוא המבנה החברתי האפשרי היחיד שכנעו אותנו שהחברה שלנו היא בעצם מושלמת, גם אם היא מצריכה שיפוצים פה ושם. בהתאם לכך, אף פעם לא מחפשים את הבעיה במבנים החברתיים עצמם, אלא תמיד יזהו אותה עם הקצוות או עם איומים חיצוניים – בין אם זה "הפוליטיקאי המושחת" או "האב הרוצח". החברה מתוארת כמעין משפחה מלוכדת ושמרנית, גם אם "שובבה" – בת דמותה של המשפחה המבעיתה שמככבת בסדרה הדוחה "כאן גרים בכיף".

וככה, קל להתייחס לאקטיוויסטים שנוחתים בנתב"ג כאל סוג של הפרעה, אולי כמו מדוזות. זאת גם הצורה שבה התייחסו לפרשה הזאת אנשים לגמרי לא קיצוניים כמו אושרת קוטלר, צ'יקו מנשה ואלון בן דוד. מבחינה זו, אותם פעילי שלום מאיימים לא רק על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, אלא גם על המבנה החברתי, על "אורח החיים הישראלי". בסופו של דבר, אנחנו הולכים לעבודה ומגדלים את הילדים ואילו הם מסתובבים בעולם ועושים רעש. אנחנו מתפרנסים והם מגלגלים בראש כל מיני רעיונות הזויים. למעשה, אם הסדר קדוש בעיניך, כמעט בלתי אפשרי שלא לרצות למגר הפרעה כזאת, ולצפות שהשוטרים יעשו את זה בשבילך.

2.

אבל איך כל זה מתיישב עם האנרכיה הכללית בישראל, עם חוסר הכבוד למוסדות שכבר תואר כאן?

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם".

אני זוכר שכשהיא אמרה את זה הנהנתי בהסכמה. אף על פי שדי סבלתי בצבא, היה לי נוח לחשוב עליו בתור מוסד שמיישר אנשים ומבטיח סדר חברתי. למעשה נהניתי לדמיין את הילדים האלה צועדים בשורה עם תגיות אדומות בדרך למעצר. כשאני חושב על זה, אני מבין שלמעשה התשובה הזאת כבר היתה כבר היתה גלומה בשאלה, שהתייחסה לילדים כאל בעיה, כאל פראים שיש לרסן. מצד שני, חלקם באמת היו אלימים – כלפיי וכלפי אחרים.

הניגוד הזה בין מין "מצב טבעי" אלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפאשיסטית בישראל. דווקא מכיוון שלפרט יש חופש די גדול, לא רק במובן של זכויות ליברליות קלאסיות אלא גם במובן של היעדר נורמות, סמכות וגבולות חברתיים נוקשים, גוברת ההזדהות עם מנגנון המדינה שמאפשרת לו את החופש הזה. הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שהתפרסם לפני כשלוש שנים על ידי האנתרופולוגית דבורה גולדן, שעוסק בסדר החברתי (social order) בגני ילדים ישראליים. גולדן מגדירה את סוג הסדר הזה  כ-Structured Looseness – אולי "הפקרות מוסדית". באותה מידה שבצה"ל, עוד מאז הפלמ"ח, אין משמעת פרוסית, כך גם גן הילדים הישראלי לא נראה כמו גן ברייך השלישי, ואפילו לא הרייך השני. הסמכותנות הישראלית לא פועלת ככה.

לכאורה, בגן אין שום סמכות: אין סדר יום מחייב ואין כללים כתובים המחייבים את הגננות ואת הילדים; "הריכוז" והפעילויות לא נגמרים בנקודת זמן קבועה, אלא מתפוגגים ומתפזרים לאטם; הילדים מדברים בלי להצביע, נדחפים קדימה וכמובן קוראים לגננת בשמה; וגם הארוחות אינן מסודרות. הגננת אינה עקבית במדיניות הענישה והתיגמול, ואינה מקפידה שהוראותיה יתבצעו

גולדן כותבת למשל –

This looseness in regard to tidying and cleaning duties stands in contrast to the “ideological preoccupation with order and cleanliness” (Norman 1991:132) in a kindergarten in a small Bavarian village, in which all the children were made to participate in the ongoing upkeep of the kindergarten, including an hour devoted to tidying up at the end of the day.

כאמור, אנחנו לא בבוואריה. אך האם הבלגאן הזה מגלם פדגוגיה דמוקרטית ברוח 68', או תפישה חינוכית פוסט מודרנית? זהו, שלא. הסמכות מבוססת על הזדהות עם הגננת, שמושגת באמצעות היגדים כמו "אם לא תהיו בשקט אני אצעק ויכאב לי הגרון". הגננת ממלאת תפקיד פחות פורמלי ויותר אמהי, ובזכות כך היא משוחררת ממגבלות בירוקרטיות ומהווה דמות כריזמתית ודומיננטית. התנהגות פרועה מדי מובנית כפגיעה אישית בגננת, ובקנה מידה גדול יותר – במדינת הלאום. וכך, אותם ילדים אמנם יעשו קצת בלגאן לגננת, (ואחר כך למורה ולמעשה אפילו למפקד הישיר) אבל יהיו צייתנים מאוד כלפי המדינה, ויגלו הזדהות אישית עם האידיאולוגיה שלה. כיוון שהמדינה היא משפחה, הציות וההזדהות אינן נתפשות ככפיפות אלא כיחס חם, רגשי, אינטימי ואפילו כיפי. הסדר החברתי נתפש טבעי כמו המשפחה, באופן שלא מצריך אפילו הסבר או הנמקה לציות.

כל זה לא יכול שלא להזכיר את אבחנותיו של מקס הורקהיימר במאמר "סמכותיות ומשפחה בימינו" מ-1949 (תרגום: דוד ארן). הורהיימר מתאר שם את ההבדל בין המשפחה הסמכותית ההבורגנית-מסורתית (כמו זו שמופיעה למשל ב"סרט לבן" של הנקה) לבין המשפחה החלשה שבחברה המודרנית –

חיש מהר הוא [הילד] מגלה שהאב בשום פנים אינו אותה דמות רבת-עצמה, השופט ללא משוא פנים והמגן הנדיב כפי שהוא מתואר… חולשת האב המותנית חברתית – שגם התפרצויות של גבריות לפרקים אין בהן כדי להזימה – מונעת את הזדהותו האמיתית של הילד איתו. בעבר חיקוי אוהב של הגבר הבוטח בעצמו והנבון, המסור לחובותיו, שימש לפרט כמקור לאוטונומיה מוסרית. כיום מחפש הילד הגדל – שבמקום דמות אב, קיבל רק את הרעיון המופשט של עצמה שרירותית – אב חזק יותר, אב-על, כפי שמספקו עולם הדימויים הפאשיסטי… כיום יקרה תכופות שהאב מוחלף על ידי קולקטיב, על ידי כיתת בית-הספר, נבחרת כדור הרגל, אגודה כלשהי או המדינה. ככל שמצטמצמת בנפשו של הפעוט התלות במשפחה לפונקציה פסיכולוגית גרידא, כך נעשית היא מופשטת ומעורפלת יותר בתודעתו של המתבגר.

מיותר לציין מה ממלא אצלנו את התפקיד של אותו קולקטיב מחליף-אב: קורסי הכנה לצה"ל. אני זוכר את המורה לספורט בחטיבת הביניים שבה למדתי, בוגר סיירת נאה, שהצליח לראשונה לאכוף משמעת מרצון בכיתה שלי ויצר סביבו הערצה פאשיסטית למדי. לחילופין, אפשר לחשוב למשל על אברי גלעד –נביא הניאו-שמרנות האלימה בישראל. גם כשגלעד יוצא באמירות הריאקציונריות והפאשיסטיות ביותר, הוא מכיל בתוכו את אותו נער מופרע מ"העולם הערב". בדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן.

3.

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להתנגד לפאשיזם הקז'ואלי הזה, פאשיזם בסנדלי שורש, פאשיזם אנטי-סמכותני, א-פורמאלי, קומון-סנסי, אפילו דמוקרטי, המובנה בתוך המושגים הבסיסיים ביותר של "טבע" ו"משפחה"?

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה בברה"מ של ברז'נייב, למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.

מיוחד לשבוע הספר: הספרים שתקראו כשייגמר האינטרנט

21 ביוני 2011

כמיטב המסורת, אנחנו מגישים את המהדורה השנתית של נתזים לכבוד שבוע הספר הלועזי, עם מיטב הספרים התיאורטיים והעיוניים שיצאו בשנה האחרונה

רגע לפני המשבר הבא, טובי המוחות הפוליטיים והכלכלים מפרסמים ניתוחים הטרודוקסיים של המשבר הכלכלי הקודם, ומעדכנים את המודלים לשינוי פוליטי:

טרי איגלטון מסביר למה מרקס צדק, פרדריק ג'יימסון קורא בקפיטל כרך א' (אבל למה הוא חיכה לסוף הסמסטר?) וג'ורג'יו אגמבן על הגנאלוגיה התיאולוגית של הכלכלה והממשל

האם היכולת לחשוב על העידן שאחרי הגלובליזציה היא נקודת המוצא של פוליטיקה חדשנית היום? ספרם של אריק קזדין ואימרה סמן בהתקפה על תומס פרידמן, פול קרוגמן ונעמי קליין גם יחד

 הזרם הפיליפיני של המרקסיזם

 מה הדבר המשמעותי ביותר שקורה היום בעולם? טים פרינגל טוען שהתאגדות עובדים בסין היא התשובה

 והיסטוריה ופרקטיקה של שליטה פועלית (Worker's control) מהקומונה הפריסאית ועד היום

 התיאולוגיה של הכסף:  מערכת הדולר והדמוקרטיה המוניטרית העתידית

 ג'ון אספוזיטו על האיסלמופוביה כאתגר הפוליטי-חברתית של המאה ה-21

  מקראה בנושא פרקטיקות מיניות בגיידאר

 גן חיות חדש של מגדרים וא-מגדרים חדש מהחנות: ביניהם האמבי-ג'נדר, נולג'נדר, נויטרואה, א-ג'נדר ועוד

 ההיסטוריה של הסאונה ההומואית

 ארכיטקטורה ופנומנולוגיה של להט"ביות פרוורית

 תרבות ה-Bareback והרשת החדשה של הנשאים

 אלימות אינטימית בזוגות להטב"קים

 דילדוטופיה: מדע בדיוני ומיניות אנרכיסטית; וביסקסואליות בגישה דלזיאנית

 

"אתה המוח שלך", אומרת לנו תרבות הנוירו-סיינס העכשווית. סוף-סוף כתבו על זה ספר.

 גישה סוציולוגית ליחסים בין בני אדם לחיות בתעשיית הבשר

 צמחונות: הזווית היהודית; ויהודים וחיות בקריאה אגמבנית

ברנר כפילוסוף אקזיסטנציאליסט

 דמנציה כהתנסות פילוסופית

 כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה לשרוד, ולאן היא צריכה לשאוף, בעולם אינסטרומנטליסטי

 פולניות והריבון ההיברידי

 גאולה באמצעות רווקות: אי-נישואין כאורח חיים רליגיוזי

 מה בעצם אמורים לעשות כשנוסעים לחו"ל? האתיקה והאפיסטמולוגיה של החוויה התיירותית

 

ספרו המצופה של עומאר ברגותי על ה-BDS – עבר, הווה ועתיד

ספרו של הרב דייוויד גולדברג על היחסים ההולכים ומסתבכים בין הנפש היהודית (כלומר היהדות האמריקאית) ומדינת ישראל

ההיסטוריה של הפילושמיות – מהקטאיוס מאבדירה ועד האוונגליסטים

ריח ניחוח: הארומה כמרכיב בחושיות התלמודית

 ולא נוותר על חזית הריאקציה

 "הכהנים הגדולים של המלחמה": ספר קונספירטיבי על הניאו-שמרנים הטרוצקיסטים ומלחמתם בשירות הציונות

 האלים חוזרים! הניאו-פגאניזם הריאקציונרי מתגבר

 איך להגן על ילדינו מהתעמולה הליברלית שבה הם נשטפים בבתי הספר, בתוכניות הטלוויזיה ואפילו בחנויות המכולת (!) של עידן אובמה

 איך להתכונן לקריסתה של הרפובליקה האמריקאית

 ואנתולוגיה חדשה באנגלית של כתבי מאיר כהנא

 

ביקשתי קצת זמן לארוז: הטוויטר של זנג ג'יניאן

13 ביוני 2011

רחל בית אריה
בייג'ינג

זה תרגום מסינית של פיד הטוויטר של זנג ג'יניאן מהימים האחרונים. ג'יניאן היא בלוגרית, תושבת בייג'ינג, מנהלת ארגון סיוע למשפחות חולי איידס שנסגר השנה בגלל "העלמות מס", דוברת עקבית בשמם של עצורים ואסירים ומשפחותיהם, ואמא של צ'יאן צי, קרבן רדיפה פוליטית בת שלוש וחצי. היא נשואה לחו ג'יה, חתן פרס סחרוב לחופש המחשבה שישתחרר מכלא בבייג'ינג בסוף החודש – אם כי לא בטוח ש"שחרור" היא מילה מתאימה כאן. מאז שבני הזוג הכירו, כשג'יניאן הייתה סטודנטית בת 18, היא נמצאת תחת לחץ מתמיד, מעצרים תכופים, מעקבים בלתי פוסקים ותקופות ארוכות של בידוד מהסביבה. את כל אלה היא מתעדת באובססיביות, עד פרטי הפרטים של שיחות עם קציני משטרה ושליחיהם. הדוגמה כאן מפרטת את מסכת ההצקות האחרונה בינתיים, בה המשפחה עומדת בפני איום בפינוי.

אפשר לקרוא את הטקסטים – קצרים, מידיים ובלתי ערוכים ברוח הטוויטריה – כיומן של רדיפה או כמסה שמעלה שאלות על חירות הגוף וחירות המחשבה, כמו שהזוג זנג-חו עשו בעבר בסרט קצר שצילמו בזמן מעצר הבית שלהם, "אסירים בעיר החירות". אפשר לחשוב על מה זה אומר עלינו, לתהות מה אני או את היינו עושות בנסיבות כזה, ולהגג על התהליך שגורם לאנשים רגילים לגמרי  – או מכריח אנשים כאלה – להפוך ללוחמי חופש. הקריאה נתונה לפרשנות. הכתיבה, מצידי, היא בעיקר תחליף מזיק וכואב פחות לדפיקת הראש בקיר מתסכול על חוסר אונים מוחלט וחוסר יכולת להגיש איזושהיא עזרה מעשית לחברה אהובה שנמצאת על סף איבוד החירות.

7 ליוני:

תודה לכולם על הדאגה והאיחולים. חו ג'יה ישתחרר ב-26 ליוני וצפוי לשנה נוספת של שלילת זכויות פוליטיות (*הליך מקובל בחוק הסיני לעבריינים משוחררים). אנחנו מתכוננים לתקופה של מעצר בית

*

בעלת הבית לא עומדת בלחץ כנראה. דחוף לה מאד שנעזוב (את הדירה השכורה). הילדה הולכת לגן. חייבת למצוא פתרון לבעיית הדיור

*

בעלת הבית התקשרה, הקול שלה נשמע מתוח מאד. המחשבה הראשונה שלי: איזו מסכנה! אחר כך חשבתי, איפה אני והילדה הולכות לגור? היה לא קל להחליט לעבור דירה בפעם הראשונה. אין לי כוח לעבור שוב. נציגי המשרד לתכנון המשפחה ביקרו כאן כמה פעמים כדי לפקח עלי. מה עוד הם רוצים?

*

בעלת הבית תפצה אותי על הפרת החוזה, אבל הילדה הולכת לגן קרוב לכאן ובלי דירה, איך נגדל אותה? נעבור לגור בפארק כמו ני יולאן? או שנשאיר את הילדה איתנו במעצר בית כמו צ'ן גואנצ'נג?

*

עזבתי את בייג'ינג כדי לנסות לבנות לה חיים נורמליים, אני לא רוצה לדון אותה לחיים במעצר. עכשיו מסלקים אותנו מהבית החדש, מה עוד אנחנו יכולים לעשות? למה לנסות בכלל למצוא פתרונות?

*

אם נחזור לבית של ההורים (באזור אחר בסין) ההורים יושמו במעצר בית יחד איתנו. כבר התנסינו בזה כשהיינו שם קודם. שתי מכוניות של המשטרה המקומית חנו לפני הבית, ועקבו אחרינו לכל מקום. להורים שלי יש חנות. איך הם יחזיקו אותה במצב כזה? איך זה ישפיע על כל המשפחה?

*

הבעיה הגדולה שלי היא שאין מי שיכול להישאר עם הילדה לתקופה ארוכה במקומי. אמא של חו ג'יה חולה. היא ובעלה בני יותר משבעים ועדיין חשופים למעקב צמוד ולהטרדות תכופות. אמא שלי יכולה לבוא רק לתקופה קצרה, והילדה נכנסת למצבי רוח קודרים ובוכה בלי הפסקה אם אני עוזבת לכמה ימים כדי לארגן עניינים. מראש חסרה לה תחושת בטחון כי היא כבר חוותה מעצרי בית, והטראומה נשארה מאז

*

בעלת הבית מסרה לי הודעת פינוי. אלה האופציות שלי: 1. למצוא בעל בית שיעמוד בלחצים. 2. להקים מאהל בפארק ולגור שם עד סוף שנת הלימודים. 3. לזכות ב-2 מיליון יואן בלוטו ולקנות דירה באזור הגן. 4. לחזור לבייג'ינג ולחיות כמו אסירה. 5. לתת את הילדה למשפחה אומנת.

*

בעלת הבית היא עובדת ציבור. לא יכולה להתנגד ללחץ של המשטרה. אין לה ברירה אלא לפנות אותי

*

הילדה חזרה משחייה. היא עדיין לא יודעת מה קרה. אחרי הגן היא אכלה כרגיל, שתתה, הלכנו לשחות, בערב סיפרנו סיפור לפני השינה והיא ביקשה שיר: "הבית שלי". מחר אולי נהיה ברחוב אבל הערב איחלתי לה שינה מתוקה

*

חברים מהתקשורת, בבקשה תבינו: יש לי בעיה להיפגש איתכם עכשיו. אני מנסה לתפקד קודם כל כאמא. באפריל עזבנו את בייג'ינג. אנחנו לא אנשים חופשיים אלא נתונים ברשת שקופה, בלתי נראית.

*

8 ביוני:

עדיין מטרידים אותי כאן, המשטרה והמשרד לתכנון המשפחה באים "לבקר" אותי מדי פעם, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שעברנו בבייג'ינג והילדה התרגלה לחיים כאן, לכן אני מנסה להיאבק לשמור על מה שהשגנו כאן. מקווה שנצליח.

*

ננסה הומור: אנחנו יכולות לקנות אוהל, להקים לילדונת מועדון מעריצים ולטייל בכל המדינה הענקית הזאת, לפגוש חברים, לעשות חיים ולמלא אותה בזיכרונות ילדות. חה חה חה. קיבלנו כבר כמה הזמנות.

*

ב-2009 ניסיתי לפתוח גן פרטי. שבועיים אחרי ששכרתי מבנה לגן, בעל הבית נסוג מהחוזה תחת איומים

*

כשניסיתי למצוא עבודה, הם התקשרו לבוס ואיימו עליו. כשניסיתי להקים עסק, הם איימו על השותף שלי. הם מודיעים למנהלי כוח אדם בכל חברה שאני מישהי שלא כדאי להעסיק.

*

בעלת הבית שאלה מתי נעזוב. באמת צריך להתחיל להתכונן לחיות באוהל. הילדה תשמח. להיכנס לאוהל. זה המשחק האהוב עליה.

*

אין ברירה, אנחנו חייבות לעזוב, אבל לא יודעת עדיין לאן. הלחץ הזה של השלטונות הופך אותי לאמא נמרה. מאשה שברירית אני הופכת למורדת קשוחה. (בעשר השנים האחרונות) הסבל הפך אותי מסטודנטית לפעילה ציבורית, מפעילה ציבורית צמחתי להיות דיסידנטית. היום, בפעם הראשונה, אני מרגישה שהפכתי למהפכנית.

*

אני והילדה כבר התרגלנו לחיות כאן והיא הולכת לגן בשמחה. למדנו להכיר את הפארקים בסביבה, את חוף הים, את בעלי החנויות. היא עמדה להתחיל שיעורי פסנתר ויש כאן ספריית ילדים בחינם. אנחנו קצת בודדות, אבל זה יותר טוב מאשר להיות אסירות בבית.

*

התקשרו מהנהלת הבניין, שאלו אם שמי זנג. כשאישרתי הם צחקקו במבוכה, בלעו רוק, לא ידעו מה להגיד. משערת שהמשטרה דיברה גם איתם. אמרתי לבעלת הבית שאנחנו עוזבים ורק ביקשתי קצת זמן לארוז.

10 ליוני

מהמשרד לבטחון המדינה בבייג'ינג אמרו לי שהעניין לא באחריותם. במשרד לבטחון המדינה בשנג'ן אומרים שאני לא יכולה להישאר כאן. אני אעזוב בשבוע הבא. בשבת, אני רוצה להזמין את החברים מטוויטר וכל התומכים לתה כדי להגיד תודה – משלמת על זה מהפיצויי פינוי שקיבלתי מבעלת הבית. אנשי המשרד לבטחון המדינה מוזמנים גם.

חוזרת לבייג'ינג לקבל את חו ג'יה כשיחזור הביתה, ואחר כך נראה מה יהיה המצב. לא חושבת שיצא מזה משהו טוב אבל אשתדל ככל יכולתי להימנע ממעצר.

זי לי הציע שנשכור בכל פעם דירה קרובה לגן ולא נפחד מפינוי. נגור חודשיים כל פעם, נקבל פיצויים ונשכור דירה אחרת. ככה לא נצטרך לעבוד. המשטרה תעזור לנו לעבור. ציחקקתי כשקראתי את המסר.

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

24 בפברואר 2011

רחל בית-אריה
בייג'ינג

"סין היא ארץ נהדרת. כלומר, כל עוד את מבינה את החוקים הלא כתובים, מסתגלת אליהם ולומדת להשתמש בהם, כל עוד את חושבת שלא נורא כל כך שהמערכת פוליטית אינה מתורבתת ואינה בוגרת, שאין איזונים ובלמים, שהעתיד אינו בטוח; כל עוד את בוחרת לא לראות את היעדר שלטון החוק, חוסר הצדק החברתי, הפער בין עשירים ועניים; כל עוד את לא צריכה חופש דיבור, חופש דת, חופש ממחסור או חופש מפחד, וכל עוד לא ממש אכפת לך מניצול יתר של משאבים, התמוטטות מערכות אקולוגיות, זיהום אוויר, מים וקרקע, זה פשוט גן עדן.

(צ'נג ייג'ונג, עיתונאי, בציוץ שהוסר על ידי הצנזורה משירות המיקרובלוגינג הסיני "סינה וויבו”).

בשיח, או יותר נכון הרטינה השמאלנית על הידרדרות והתרסקות הדמוקרטיה הישראלית, מועלות לא פעם השוואות לרפובליקת ויימאר ולמה שבא אחריה. השוואה שללא ספק פורטת על מיתר כלשהו אצל כל ישראלי, אצל כל אדם, יש לקוות, ומעוררת, בצדק, רגשות עזים מכל כיוון.

אבל יש השוואות אחרות. פחות נפיצות, יותר אקטואליות, ופחות מסתבכות עם חוק גודווין. אחרי הכל, גם אם תחילת התהליך דומה למה שהיה אז בגרמניה, בכלל לא ברור שסופו יהיה דומה. הנה אפשרות אחת לקיום מדינה שבהחלט איננה גרמניה הנאצית, שמהווה היום מודל לחיקוי בחלקים נרחבים של העולם, ושגם היא מחזיקה עם אחר (למעשה שני עמים אחרים), תחת משטר כיבוש מתמשך. זאת מדינה שהצליחה לבסס חילופי שלטון מסודרים במועדים קבועים מראש ומגבלת תקופת כהונה, ואגב כך הגבילה מאד את כוחו של ראש המדינה. מדינה שמאפשרת לאזרחיה הרבה יותר חופש אישי מאשר בעבר, או כמו שאומרת אחת האזרחיות שלה, הסופרת ליג'יה ג'אנג: סורגי הכלוב התרחבו כל כך, שלפעמים אנחנו לא מרגישות בהם כלל. זאת גם מדינה שמצליחה לקדם פרויקטים גדולים, שאפתניים ומעוררי השראה שכמה מהם מביאים שיפור ממשי לחייהם של עשרות מיליונים, ומדינה שהצמיחה הכלכלית בה אמנם בלתי שוויונית באופן מבהיל, אבל עדיין מצליחה לדחוף קדימה שכבה רחבה מאד, ולא רק אליטה שלטונית מצומצמת.

 

מהפכת היסמין בבייג'ינג, שבוע שעבר. מספיק כדי למלא את רחבת הסינמטק?

והדחיפה הזאת קדימה היא כנראה הסיבה לכך שההמונים לא יוצאים בינתיים לכיכר טיאנאנמן כמו שיצאו לכיכר תחריר. אוטוקרטיה שמצליחה להיות גמישה וללמוד את גבולות הכוח של עצמה יכולה להחזיק מעמד הרבה, הרבה זמן וליהנות מתמיכה לא מועטה של הנשלטים, וזה בדיוק מה שמפחיד כל כך באפשרות הזאת. הנה כמה סיפורים סיניים מהזמן האחרון שינסו להדגים איך עובדים המנגנונים בדיקטטורה "רכה". הם מבוססים בחלקם על חומר מהעיתונות ומהרשת בסין ובחלקם על שיחות אישיות. דימיון למקומות אחרים עלול להימצא בין השורות שלא במכוון.

הדילמה של ג'אנג:

סיפורה של מהפכנית כושלת: ג'אנג, ניצולת הפגנות הסטודנטים ב-1989, עובדת היום במשרד ממשלתי באחת הפרובינציות ומפעילה מן הצד עסק קטן שמשגשג, בין השאר, בזכות המשרה הציבורית שלה. שחיתות? כן, אבל בקטנה. היא מאזנת את המצפון עם הרבה פעילות צדקה, חינוך, העצמה נשית. היא מודה שהייתה רוצה לכתוב מאמרים פוליטיים ולזעוק את אשר על ליבה, מודה שהיא מודאגת מהכיוון אליו החברה סביבה צועדת. אבל הדאגות האלה מושמעות מעל כוס תה לכמה חברים קרובים. במאבק הפרטי מאד הזה בין בטחון יחסי למשפחתה ובין חופש הביטוי והרצון לתיקון עולם, היציבות, בינתיים, מנצחת. את הסיפור שלה אפשר לשכפל עשרות, אולי מאות מיליוני פעמים  ולקבל נתחים גדולים מהחברה הסינית של היום. האם מתישהו, שוב, המגבלות ואי הצדק יהפכו בלתי נסבלים מספיק בשביל לנער שוב את הכבלים? אולי, אבל למדוכאים האלה, זה ברור, יש הרבה יותר לאבד מאשר את כבליהם.

גם דיסידנטים אוהבים יין:

ליו שיאובו הוא חתן פרס נובל לשלום לשנת 2010. פעם, עוד לפני שהוכנס לכלא בעוון ניסוח עצומה, הוא סיפר פעם היה רוצה לקנות יין יקר לו היה לו כסף. זה, כמובן, מוכיח באיזה אדם מושחת ומנוון מדובר. כך לפחות סברו ב"צ'יינה דיילי",  כשנאלצו שם להפסיק להתעלם מקיומו ולהסביר לציבור במי מדובר. באותו מאמר מערכת, שהתפרסם במקביל בעוד כמה עיתונים בסין, הוסבר לקוראים שליו הוא בוגד בארצו שמקבל כסף מסעודיה, סליחה, מארה"ב, כדי לחתור תחת סמכות המדינה הסינית ולהשליט בה ערכים מערביים מזויפים. זאת פרופגנדה מטעם, כמובן, אבל היא משכנעת לא מעט אנשים. למה, אחרי הכל, כשהמצב טוב כל כך, ירצה מישהו לבקר כך את ארצו המתקדמת בצעדי ענק אם אינו משרת של מדינת אויב?

תצלום: רחל בית אריה

מהפכת היסמין בבייג'ינג, שבוע שעבר. איפה ההיפסטרים כשצריך אותם?

הדיסוננס הקוגניטיבי:

– קראתי במאמר בעיתון שישראל היא קולוניאליסטית. אתם צריכים להפסיק את זה. הקולוניאליזם היה רע מאד. הם הרסו לנו את סין, השפילו אותנו.

– כן, צודק, אבל אתה לא חושב שגם סין היא קולוניאליסטית?

– סין? מה פתאום? אנחנו היינו קרבן של הקולוניאליסטים. את בטח מתכוונת לטיבט. התקשורת המערבית משקרת לכם בקשר לזה. אני יודע, עבדתי שנה בטיבט. החיים שלהם כל הזמן משתפרים. חוץ מזה, טיבט תמיד הייתה חלק מסין.

(שיחה במהלך נסיעת רכבת עם יו, מהנדס שקיבל הטבות כדי לעבוד שנה בלהסה)

מקרה מיוחד:

לסין חמשת-אלפים שנות היסטוריה. היא אינה דומה לשום מדינה אחרת. היא עם לבדד ישכון עם תנאי גיאוגרפיה ודמוגרפיה יוצאי דופן. ניסיון להחיל עליה את הקריטריונים הדמוקרטיים של מדינות המערב יוביל לאסון ולהתפרקות, וכנראה שלכך מכוונים כל מי שקוראים לדמוקרטיזציה מיידית

(עיבוד חופשי של טענה שנשמעת באינספור מאמרים, הצהרות מדינאים, פוסטים ברשת, נאומים לאומה וסתם שיחות מסדרון)

להרוג את התרנגול, להפחיד את הקוף*:

אחת הבעיות של דיקטטורות הארד-קור הייתה שהן כילו את עצמן. הרעבה המונית, השמדות עם, טיהורים רחבי היקף, מעצרים המוניים, כל אלה משבשים את החיים באופן חמור, עוצרים את הכלכלה ומדרדרים את הדיקטטורה למצב של מדינה כושלת שאינה מסוגלת להאכיל את אנשיה. הדיקטטורה הרכה אינה נוקטת  – בדרך כלל – באמצעים כאלה. היא מכוונת את האלימות שלה כלפי בודדים שעלולים להוות אתגר רציני לשלטונה. לכן ליו שיאובו יישב בכלא 11 שנה בעוד כמה משותפיו לדרך ספגו לא יותר מאשר שיחת נזיפה. לכן צ'ן גואנגצ'נג וכל משפחתו כלואים בביתם ומנותקים מהעולם, לכן גאו ג'ישנג הועלם, ורק העדות על העינויים שעבר נשארה אחריו.

הבטחתי לעופרי את הפוסט הזה כבר לפני שבוע אבל במשך כמה ימים לא הצלחתי לכתוב אותו, ולא רק מטעמי קוצר זמן. בלתי אפשרי להסביר ממש את הסתירה בתנועה שהיא סין של היום, בטח בכמה פסקאות, קשה להבהיר את האנלוגיות, שכמובן אינן מלאות או מדויקות, ולא בטוח שאפשר להעביר את תחושת אי הנוחות המלווה בחרדה קלה כשרואים דברים כאן שמזכירים יותר מדי דברים שקורים שם.

במהלך השבוע הזה שבו התחמקתי מהכתיבה התחילו לצוף הודעות פייסבוק וטוויטר, כנראה ביוזמה של כמה סינים שחיים בחו"ל, שקראו ל"מהפכת יסמין" סינית בהשראת תוניסיה ומצריים. זה לא היה נראה כמו משהו שיכול להתפתח למימדים משמעותיים אבל יצירת גוגל אחת סיפקה מפה מדויקת של מוקדי ההפגנות בערים השונות ואמרתי, נסורה נא ונראה את המראה הגדול. בבייג'ינג, באופן שאין הולם ממנו, המהפכה תוכננה לפרוץ בכניסה לסניף מקדונלדס בוואנגפוג'ינג, רחוב הקניות הראשי של העיר. כיוון שהגעתי קצת מוקדם מדי ניצלתי את הזמן ללכת לראות את חנות "גאפ" החדשה באותו רחוב עם רעיון לבדוק את מידת ההצלחה של רשתות זרות בסין (בעוונותי, אני מתפרנסת חלקית מכתיבה על כלכלה ועסקים).

 

תצלום: רחל בית אריה

מהפיכת היסמין בבייג'ינג בשבוע שעבר. אחזקת פרחי יסמין שלא כחוק

המהפכה התחילה כמתוכנן בשעה שתיים אחה"צ בדיוק והסתיימה בשעה שתיים ועשרה. נכחו בעיקר כתבים זרים, שוטרי חרש וסתם עוברי אורח מבולבלים שניסו להבין מי הסלבריטי שמשך לכאן כל כך הרבה מצלמות. אה, והיו גם כמה מפגינים שמחוסר ניסיון באירועי מחאה לא ממש ידעו מה לעשות, צילמו את עצמם וחיכו שמשהו יקרה. על כל האופרציה הלא מרשימה הזאת פיקח כוח של לפחות מאה שוטרים, עם מכוניות משטרה ומשטרת פיזור הפגנות שהתפרשו לאורך הכביש בין וואנגפוג'ינג לכיכר טיאנאנמן. בסוף, מפגין אחד נעצר בעוון אחזקת פרחי יסמין בציבור, ועוד אחד התעמת קלות עם שוטר והועלה למכונית משטרה. השאר פוזרו בכמה דחיפות קלות. בשיא האירוע נראתה אשה עם ילד קטן על המדרגות המובילות לסניף מקדונלדס. אחד השוטרים התקרב כדי להדוף אותה ונעצר כשהסבירה לו שהיא בסך הכל צרכנית עייפה של יום ראשון שמעוניינת להשתיק את הילד המנג'ס בעזרת ארוחת ילדים. נציג מנגנון האופל החווה בשיא האדיבות לעבר הדלת, ואפילו עזר לה לסחוב את התיק. אחד מחבריו הדף כמה צעירים מעל המדרגות בדחיפות עדינות למדי תוך שהוא קורא אליהם: לכו תעשו קניות. אז הם הלכו.

וככה עובדת דיקטטורה נאורה: השימוש בכוח מוגבל (לפחות כשעוסקים בחלק שבע וצייתני יחסית של האוכלוסיה. דיכוי מהומות באזורי הכפר נראה אחרת לגמרי, שלא לדבר על מהומות אתניות באזורים הכבושים) והגירויים מסביב רבים. כל אחת עושה את החשבון, והמתמטיקה מצביעה על כך שעדיף לבלות בחנות גאפ מאשר בתחנת משטרה. העולם החדש המופלא הזה יכול להתקיים לנצח.

או שלא. כדי להשתלט על תנועת מחאה בלתי קיימת ולהבטיח חוסר השתתפות בהפגנות שאורגנו ברישול ולא עוררו עניין כלשהו בציבור, המשטר נאלץ להכניס לפעולה כוחות עצומים של משטרה ביותר מעשרים מוקדים ברחבי המדינה, מנגנוני הצנזורה שודרג ושוב ובדוגמה מרהיבה במיוחד של נחש הבולע את זנב עצמו, בין מילות החיפוש החסומות ביום ראשון נמנו לא רק "יסמין" "מהפכה" ו"חברה אזרחית", אלא גם המילים "היום" ואפילו "סין". לפחות עשרים פעילים מוכרים נעצרו מראש ועוד מאות הוכנסו למעצר בית או הוזהרו, הכל כדי להבטיח שלהפגנות לא תהיה הנהגה כלשהי. נראה כאילו ככל שהמעצמה הזאת הופכת חזקה ועשירה יותר, היא גם הופכת יותר היסטרית, פחות בטוחה בעצמה, ומתקרבת יותר ויותר לקו שבו המסווה הכאילו נאור נקרע מעל פניה והיא צריכה להחליט אם היא צפון קוריאה או דרום קוריאה. הרגעים האלה, שבהם את צופה בענק בחולשתו, מרתקים ממש.

* פתגם סיני עתיק, ושיטה קיסרית עתיקה לשליטה באוכלוסיה. ידועה באזורים אחרים של העולם כשיטת "שעיר לעזאזל".