Posts Tagged ‘סחים’

המרכז הרדיקלי: קווים (מעורפלים) לדמותו

16 באפריל 2013

יואב ליפשיץ וטל מסינג

"אני אחד שאין לו גבולות
אז זה הזמן של כולם לצעוק
לא כוכב, אבל מרגיש בשמיים
עושה מה בא לי וכולם על ה__"
("ללא גבולות", אילון ששון ואדיר קולונה עם די.ג'יי אלון מתנה)

בין ה"שמאלנים בוגדים" של הימין הקיצוני (יש לתהות: האם נשארו שמאלנים בוגדים?) ל"שמאלנים הביתה" של מרצ, מסתתר זרם המוני, סתמי, בלתי מאופיין ושמח. זהו המרכז הרדיקלי: אנשים שחוגגים את החיים. תיקון: "עפים" עליהם. הם לכאורה מאשרים את הסדר הקיים, אך השתתפו באירועים הדרמטיים של המחאה החברתית. הם לא לוחמי פייסבוק, אלא לרוב מככבים בתמונות מסיבות שמועלות כמו מעצמן לרשת החברתית. אין מדובר באחוס"לים ישנים או חדשים, בקינה הפוסט-צברית של מירון בנבנישתי, בפזורה העברית החדשה, ברוב שגילה שהוא מיעוט, בזעקת הקוזאק הנגזל של המנושלים הנצחיים, בברלינאים שגרים בבלפורשטראסה, באותנטיות המושאלת של אנה לולו בר, או בפראיירים של גולן טלקום – לא. זוהי דמוגרפיית הבין לבין, הבלתי נספרים, חוץ-מפלגתיים, על-מדגמיים, הקולות הנודדים, הכוח הצרכני, הרוב הצוהל. מעבר לטוב ולרוע ולטבלאות האקסל.

רקע, סוג של

"תשמרו עוד כוח כי זאת רק ההתחלה
תגבירו את הווליום תחממו ת'אווירה"

מה הופך את המרכז החדש לרדיקלי? הפורמט המוכר של האוונגרד, חיל החלוץ שצומח בשוליים כתנועת בודדים, שינה צורה במאה ה-21. כבר אין מדובר בתנועה המוכרת לפיה מגמות שוליים מגיעות אל המיינסטרים, ושם מעוקרת מהם החתרנות. האקסיומה הידועה – בלתי אפשרי להיות חתרני במרכז – אינה תקפה יותר. כעת התנועה הפוליטית החדשה, המולידה רעיונות אלטרנטיביים לשיטה הקיימת, מופיעה ראשית כהמון. כריבוי. כשפע. כמרכז, במרכז. הכיוון של התנועה המהפכנית הוא מתוך המרכז הפוליטי החוצה. המרכז הרדיקלי הוא תנועת נגד, או ליתר דיוק – תנועת בעד.

המרכז החדש הוא כוח פוליטי מהפכני, חדור אידאולוגיה בדיוק כמו הקיצוניים מחד"ש או עוצמה לישראל, והוא דורש דרישות מרחיקות לכת. הוא סיים להתנצל יותר על היותו מרכז, לכאורה חסר ברק וחדות, וחוגג את קיומו המרכזי באופן חסר בושה. למבט המזלזל עליו, של מי שנמצא בשוליים, אין יותר השפעה. שנאמר: Haters gonna hate.

היש ישנו

"אז תרימו את הידיים, בנות בנים
זה הזמן להשתגע, ולחיות את החיים"

אם השמאל הרדיקלי חי חיים טבעוניים, צמחיים – קיום נעדר ויטמין B12 – והימין הרדיקלי אוכל תינוקות, הרי שהמרכז הרדיקלי נוגס בבשר החיים. עבורו, לעצמים עדיין יש סובסטנציה, התוכן לא הוחלף בקמח שקדים.

המרכז הרדיקלי מממש את זכותו האזרחית לעשות חיים משוגעים. זוהי אזרחות אמיתית וחתרנות של ממש: חוסר מודעות מוחלט לפוליטיקה, שהרי הכנסת אינה קיימת – על המדינה להתנהל מעצמה. המרכז הרדיקלי אינו מורכב מייצוגים אלא קודם כל, רחמנא ליצלן, מאזרחים. הוא לא מקדש בורות, אלא יודע שאין מה לדעת.

כך, האלוהים של המרכז הרדיקלי נמצא בחולין, בשגרה, בפרטים הקטנים. מטריאליזם שמח, חוגג ובשרני. המרכז הרדיקלי מקיים את מצוות היומיום, זובח לחזרתיות, כי רק מתוכה מופיע החדש. אין לו צורך במדינה האחת המונותאיסטית, כפי שליבוביץ זיהה בשוליים הפוליטיים. כל תחינה לייצוגים שלנו שיעשו את העבודה עבורנו היא עבודת אלילים, חוויה חוץ-גופית, חילול קדושת החול.

לכן, דווקא במרכז ולא בשוליים, מופיע האוונגרד הפוליטי החדש: המרכז הרדיקלי פשוט חי את חייו, מכונן בגופו סדר יום אזרחי מתוך תשוקה ונאיביות מושכלת. בפעם הראשונה עולה על במת ההיסטוריה כוח קולקטיבי – שלא לומר אספסוף ללא תסביך נחיתות – שאינו פועל לפי הלוגיקה הפאשיסטית: הוא אינו זקוק למדינה הגדולה, אלא מתלכד מתוך עצמו, בפני עצמו, כשלעצמו.

מעל הכל, המרכז הרדיקלי יוצר סגנון חיים. זוהי פוליטיקה במובנה המרגש: האופן בו חיים בפוליס.

רייכמן

כסף, המון כסף

"אין שום דבר שעומד בפניי
אני עולה גם על מה שגדול עליי"

בשנות התשעים נדמה היה שהכרנו את כולם, אבל כעת נראה כי האנושות הצמיחה על גבה עוד אנושות. השפע האנושי בלתי נתפס, הגענו לסינגולריות של פרצופים. מהחלל, אם מתרחקים קצת, ההבדלים מיטשטשים, ואנחנו באמת נראים אותו דבר. אנחנו נראים לעצמנו כמו שהסינים נראים לנו. בנקודה זו נולד המרכז הרדיקלי: תמיד מופיע כגוש, כחבורה. האינדיבידואל עשה לביתו, דור הביט מת מזמן. הריבוי הוא האחד, ואחד בשביל כולם.

השפע האנושי הוא תגובה לשפע הקפיטיליסטי. המרכז הרדיקלי מחקה את הריכוזיות של הכסף, שהולך ונדחס לתוך אחוז בודד, ומציב מולה מרכזיות משלו: ליבה יציבה, שסביבה פריפריה ספיראלית, התפרברות לכל הכיוונים במהירות ההון. זוהי משמעות נוספת של ההכרזה We are the 99%: גם אנחנו כסף! אנחנו גם כמות! אנחנו המון!

כך פועל הפירבור האורבני (Sprawl), אופן ההתפשטות של ערים והתרחבותם החוצה. הפירבור מאופיין במרכז ללא גרעין, שסביבו נפוצים מעגלי הפצה הולכים ומתרחבים, דינמיקת "פה לאוזן" הרמונית. הגיאומטריה כאן אינה היררכית, מלבנית, ומפרידה אלא מעגלית, ספיראלית ומזמינה. כל אחד מוזמן להשתתף בהסתלסלות הדמוקרטית.

האם זה לא הסיפור של תנועת Occupy? פארק זוקוטי היה אמנם הבסיס, אך האקשן התחיל כשהתנועה התפרברה לתוך אמריקה כולה, ואף מחוצה לה. כך גם עם מאהל רוטשילד: האם ניתן לדמיין את מחאת קיץ 2011 ללא ערי האוהלים הסובבות אותה? לא בכדי קראנו להם "רפובליקת האוהלים". הכוח המהפכני של מחאת האוהלים לא צמח בירוחם, או שכונת התקווה, ואפילו לא מפריפריה תרבותית מבוססת כמו ירושלים – הוא צמח ברוטשילד, המרכז-מרכז של התל-אביביות.

בדומה לכך, זוהי המדיניות שנוקטת המפלגה שהיא ההצלחה הגדולה של בחירות 2013, יש עתיד (או כפי שאנחנו מכנים אותה: יש הווה). יאיר לפיד הכריז לאורך כל קמפיין הבחירות שהוא וחבריו אינם שייכים לגוש המרכז-שמאל, גוש שהוא פנטזיה שמאלנית על היום בו העבודה תקים קואליציה עם בל"ד, אלא משתייכים למרכז-מרכז. זהו, כאמור, הכיוון החדש של התנועה המהפכנית: מלב המרכז החוצה.

הצורה של הסדר החדש מזכירה את ארכיטקטורת המידע של רשת האינטרנט. אופן ההתכנסות של הפלאש-מוב, טכניקת ההתאספות הפתאומית שהופיעה לראשונה ב-2003, היא גילום ראשוני של תופעת המיינסטרים הרדיקלי. במרכז ההתרחשות – תהא זו תחנת רכבת בשעות העומס או טיימס סקוור התיירותית לעייפה – מופיע לפתע גוש המוני. זהו האופק הפוליטי של הספירה הדיגיטלית: הארבה הופך להרבה. ויראליות כאקטיביזם.

savethesmol#

"אני דפוק שדופק לכם ת'מוח
לא צריך יותר מדי בשביל לגרום לכם לצרוח"

במקביל לרדיקליזציה של המרכז, אפשר לזהות את השמרנות המתפשטת בשוליים, בימין ובשמאל כאחד. כיצד ניתן לשמור על הייחוד כאשר המרכז הופך להיות חתרני? דוגמה להשתלטות שמרנות שכזו היא המאבק נגד סגירת מועדון הבלוק.

הטיעונים נגד סגירת הבלוק כוונו לאזניים שמרניות: מדובר בעסק, מקום עבודה, המפאר את העיר ומשמש כאתר hasbara תל אביבי מוביל; המקום סחי במידה כזו עד שאפילו את חוק העישון אוכפים בו בעוז; אנשי הבלוק מעוניינים לשתף פעולה עם המשטרה במלחמה בנגע הסמים; ועוד כהנה וכהנה.

בסרטון המחאה נגד סגירת המועדון נראו בליינים צעירים הבועטים בקירות – לא על מנת לצאת החוצה ולשבור מוסכמות, אלא כדי לשמר את הזכות לחגוג במתחם סגור, סטרילי, מבודד ולפיכך מלא אשמה. "Fight for Your Right to Party", השיר החתרני לזמנו של הביסטי בויז, הפך לטיעון משפטי.

לעומת האלקטורט של מרצ, אנשי המרכז הרדיקלי לא זקוקים לאישור מנהלי על מנת לחגוג. האנרכו-סחים חוגגים כל הזמן, ובכל מקום – ברחובות, בחוף הים, בקניון, בדיזנגוף או ברוטשילד. העולם הוא המועדון שלהם, הם חיים את הזכות לרקוד ללא בידוד אקוסטי. מה שהיה פעם מאפיין בלעדי של תרבות השוליים הוא היום נחלת הכלל.

פופ וטריטוריה

"משתגעת רוקדת בטירוף
עכשיו זה הזמן לעוף
צועקת תשמעו רק אותי
עושה מה שבא לי זאת אני"

גל המחאות ברחבי העולם הוא גל של מהפכת הייצוג. אנחנו, הבלתי מיוצגים, יצאנו לרחובות כדי לדרוש בעלות על הייצוגים שלעסו עבורנו ומכרו לנו תמורת הון עתק במהלך העשורים האחרונים: ייצוגים פוליטיים, קולנועיים, מוזיקליים. אם זוהי תרבות פופולרית, הרי שהיא שייכת לפופולוס, לעם, והעם דורש את התרבות שלו בחזרה. ״אלה הייצוגים שלנו!״, זעקנו. "אלה אנחנו!", הכרזנו. ייצוגים אינם קניין פרטי, הם שייכים לנחלת הכלל. המפה היא שלנו, והפכנו אותה לטריטוריה החדשה.

כל שלט פרסומת, כל להיט מצעדים מכרו לנו פנטזיה של חגיגה בלתי נגמרת? אם כך, נעשה ונשמע: נחגוג "ללא גבולות", ושאף אחד לא יתלונן אם המסיבה יוצאת משליטה. כן, כמו ברוטשילד 2011.

כך בדיוק מתגלגלים העניינים בסרט "Project X", שיצא לאקרנים בשנה שעברה ומגולל את סיפורם של שלושה נערים שהמסיבה הביתית שהם מארגנים הופכת לרייב המונים מושחת. הסרט מותח לגבול הקיצון את אפשרות המסיבה, האירוע שממנו יוצא הסובייקט אחרת משנכנס:

 

רחוק מכל חלום, עלילת הסרט יותר ממזכירה את הסיפור החדשותי מ-2008 סביב מסיבה שערך נער באוסטרליה, שהפכה לקרנבל שהיה מסב לבחטין אושר רב:

 

 

"Project X" מדגים כיצד הוליווד, במקום לתפקד כמרכז התעמולה האפקטיבי של הסדר הישן, הופכת לחומר הבעירה של המהפכה. זוהי המשמעות התרבותית של תנועת הפירבור מן המרכז החוצה: מטבורו של העולם מגיעה הבשורה הקיצונית ביותר, ההוראה לקחת את גורלנו בידינו. לא מדובר יותר רק במקרים שאפשר לפטור כמשוגע תורן שלקח לריאות יצירה כוחנית, כמו הבחור בתחפושת ג'וקר שטבח בצופי הקולנוע בקולורדו. ההמונים הפנימו את הרומנטיקה המהפכנית שמוכרת לנו הוליווד לצד פפסי ומיכל פופקורן ענקי, ועכשיו כבר ברור מדוע הממסד חושש מ"עידוד האלימות" בקולנוע ומשחקי מחשב.

אותו סוג של רומנטיקה מהפכנית מצוי גם במוסיקת הפופ המיינסטרימית העכשווית, מעבדת האידיאלוגיה המשוכללת ביותר של המרכז הרדיקלי. להיטי הענק, פסקולי אומת הדאנס הקרנבלית שמתנגנים מכל מכונית ישראלית שנייה, מצווים על המשתתפים לרקוד כאילו אין מחר, לרקוד כי העולם הוא שלהם. דור ה-Occupy לוקח את המסר הזה ברצינות גמורה – הוא שומע שהעולם שייך לו ויוצא לרחובות, תופס עליהם בעלות מחדש בלי מורא ובלי משוא פנים. אין מה לחשוש מהקטסטרופה – היא כבר התרחשה. זהו המסר של "Till the World Ends", המנון פוסט-אפוקליפטי שטני של בריטני ספירס: אם הגיהנום כבר כאן, בואו לפחות נרקוד אותו.

 

כמו בפנטזיית ההווה הנצחי של ספירס, הדאנס העכשווי חוגג את חוסר האשמה והבושה של המרכז הרדיקלי, שכן ללא אויב – ללא אשם גדול – האשמה עצמה הופכת חסרת טעם. הצמד האמריקאי LMFAO כותבים להיטי פופ קיצוניים שמתענגים על המגונה, הממוצע והבינוני (התחתונים של הסולן הליצני Redfoo הם הכוכבים האמיתיים בקליפ של "Sexy and I Know It"). במידה רבה, הצמד הזה השפיע ישירות על "גנגנאם סטייל", הלא הוא הריקוד של המרכז הרדיקלי.

כמות הצפיות האדירה של "גנגנאם" היא חלק בלתי-נפרד מהשיר עצמו. למעשה, הוא נולד כ"קליפ היוטיוב הנצפה ביותר אי פעם" עוד לפני שצבר אפילו צפייה אחת. האיכות ההמונית – האסתטיקה של השפע – טבועה בו מהרגע הראשון. PSY, היוצר הקוריאני שמאחורי המפלצת, איננו ליידי גאגא ואיננו בא כוחו של ההון. הוא לוזר שמנמן שבמקרה גם החליט כי הנכס הגדול ביותר שלו גדול עליו כאדם פרטי, ועורר סערה כשהודיע שיוותר על מכרה הזהב ויפסיק לבצע את "גנגנאם סטייל" בהופעות. כלומר, זהו שיר הפופ הראשון במאה ה-21 ששייך להמון, שניתן להגדירו כ"פופ אזרחי" אמיתי. הגיע הזמן ללכת בעקבותיו של PSY ולאזרח את הפופ: לוקחים את מה ששלנו, ויוצרים פופ עממי במובן הפוליטי של המילה. ללא גבולות:

הלאה, מרכזה

קלינטון היה אייקון של אופטימיות עם שמלות מוכתמות, שצבע את הניינטיז ככאלה: אוטופיה עם סודות קטנים ומלוכלכים. מבחינה זו העשור שאחרי, האלפיימיז, מהווה תמונת מראה של שנות התשעים: דיסטופיה מוגשמת, הריסות העולם שלא נחרב, שעל גבו אנו מקיימים את החגיגות הגלובליות הראשונות.

כך, משנמוגו חלומות הגאולה הקומוניסטית, השתנה התוואי הבסיסי של המהפכה: במקום להמתין לה, אנחנו רוקדים אותה. זוהי התיאולוגיה החילונית שיוצר המרכז הרדיקלי: קץ תודעת הגאולה. באותה נשימה, לא מדובר על קץ עידן האידיאולוגיות, אלא על הנראטיב הראשון שייתכן ושרד אותו, ומסמן את עצמו כאידיאולוגיה עכשווית בת זמננו.

לא רק שהקטסטרופה כבר התרחשה, אלא שהיא מתרחשת ללא הרף, בפעימות בלתי פוסקות – רבבות מסיבות קטנות שיוצאות משליטה ומתפוצצות לכל הכיוונים. כיוון הקיום אינו ורטיקלי, אלא אופקי. אנחנו כבר לא מסתכלים לשמיים, אלא מישירים מבט אל הידיים, אל הטוטמים האלקטרוניים שלנו.

זהו גם המרחב של התיאולוגיה החדשה: גן העדן לא נמצא למעלה ברקיע, והגיהנום לא נמצא מתחת לאדמה – כמו באקסטזה הפוסט-משיחית של בריטני ספירס, גן עדן וגיהנום מתקיימים זה לצד זה כשהם מתפרשים לצדדים, במקביל. מערכת הקואורדינטות הראשונית שלנו, כיווני למעלה-למטה, שייכת למיתולוגיות העל-אנושיות. הכיוון החדש הוא מרכזה, אל המרכז הרדיקלי.

דיווח חי מעיר האוהלים בשדרות רוטשילד

15 ביולי 2011

בשעה 11:35 בערך הגיע רון חולדאי. אנשים היו די באקסטזה, צילמו אותו באייפונים וצרחו "ראש עיר לעשירים! ראש עיר לעשירים!". הוא ניסה לדבר, אמר משהו בעניין הממשלה והשוק החופשי, בשלב מסוים הוא התחיל להסביר שבעברית נכונה צריך להגיד "אני שוכר דירה" ולא "אני משכיר דירה". זה היה מגוחך, מרתיח, הוא היה נראה מנותק – כאילו הוא לא מבין איפה הוא נמצא, כאילו הוא אף פעם לא ראה את האנשים האלה, סתם אנשים ששוכרים דירות בתל אביב.

אנשים איבדו סבלנות וצעקו במרחק סנטימטרים ממנו, עד שהוא נסוג. כמה אנשים צעקו: "תנו לו לדבר" ואחרים צעקו: "שקרן! דיברת מספיק!". כשראש העיר והפמלייה הקטנה שלו התחילו להסתלק לכיוון הכביש הזעם גאה. היה נראה שהוא מבולבל, הוא נכנס לאוטו עם עוד איזו אשה, אנשים דפקו על החלונות ומישהו התיישב לו על הפרונט. נראה לי שחולדאי די נבהל.

זה הזכיר קצת את שביתת הסטודנטים של 2007, שגם היא יצרה פוליטיציה של דור מסוים. רק שלא כולם היו סטודנטים. יש שם צעירים תל אביבים מכל הז'אנרים: סטלנים, היפסטרים, סחים, הומואים וסטרייטים מסתובבים בין האוהלים. כל אלה שלא ברחו עדיין. בכמה מהאוהלים יושבות משפחות עם ילדים. החלק הצפוני נראה קצת כמו משהו מהסיקסטיז, עם מחצלות, גיטרות וריח של גראס, באמצע יש אוהלים, והחלק הדרומי נראה יותר כמו הסבנטיז – אנשים מנגנים בלי חולצה בגיטרות חשמליות. מישהי עם מין דגל ישראל מאולתר צועקת כל מיני דברים. אני חייב להודות שלא ברור מאיפה האנשים האלה הגיעו.

ככלל, אלה נראים כמו אנשים "לא פוליטיים". חוץ מכמה פעילים של עם חולצות של מגמה ירוקה, לא ראיתי נוכחות בולטת לתנועה פוליטית כלשהי – לא עיר לכולנו, לא שלי יחימוביץ ולא השמאל הלאומי. אה, ניצן הורביץ היה שם, אבל הוא נראה די מסכן. מישהו עם שיער ארוך דיבר על ביטול הכסף.

פתאום בא איזה איש שהציג את עצמו כמומחה למסים, והסביר משהו על הוראת השעה של יובל שטייניץ. הוא אמר "אני רוצה להסביר לכם כדי שתבינו", עד שצעיר עצבני השתיק אותו.

אגב, גם אין שם שוטרים. אני לא יודע למה – אם זאת היתה הפגנה של השמאל היו שם בטח שוטרים באלפים.

כשאתה רואה את האוהלים האלה, אתה אומר לעצמך שמעבר לכל מחאה זה פשוט משתלם לגור באוהל. זה חינם, ועל שטח כזה היו לוקחים היום בתל אביב לפחות אלף שקל, אם לא יותר. ברחובות שמסביב, כולם מדברים בקדחתנות על העוולות של בעלי הבתים, על החוצפה. אני מניח שלחלק מהאנשים האלה יש הורים שבעצמם משכירים דירות, ושוחטים במחיר את החברים שלהם. כמו בעלת הבית שלי, הזקנה המרושעת שהודיעה לי היום שהיא יכולה למצוא שוכר ב-2,300 שקל לדירת חדר 20 מ"ר שאני שוכר ממנה. או בעל הבית שהעלה לאחי את המחיר פי שתיים, כי הוא "יכול להביא זוג גייז שישלמו יותר מזה". הרוח של הסיקסטיז היא לא מקרית: אם באמת יהיה כאן מאבק שיחזיק מעמד, זה יהיה מאבק בין דורות – כמו שהיה אז באמריקה. מאבק בין הדור שהקדיש את שלושת העשורים האחרונים להתעשרות בחסות מכירת חיסול צינית של כל אידיאל, לבין הדור שכבר לא ייהנה משום דבר שפיסת הארץ הזאת יכולה לתת.
מכל מיני סיבות, אבל גם בגלל מחירי הדירות.

התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית

13 באוגוסט 2010

1.

החזרה שלי מהודו היתה משמחת אך גם מעוררת בחילה במיוחד. לא רק בגלל הווירוס האלים שתקף את מערכת העיכול שלי, בעודי תלוי בין שמיים לארץ, אלא גם בגלל החברה המפוקפקת שהקיפה אותי בזמן ההפסקה הארוכה בעמאן.

הם היו שלושה, בני ארבעים בערך. אחד בסנדלי שורש, שני בחולצה גזורה. השלישי היה שונה קצת, מעין סחי עם נגיעות היפסטריות. ואכן, מסתבר, הוא “ירד לנגב מתל אביב”. בא לעשות יין בחוות בודדים שהקים. “יין מעולה", הם מספרים. בשלב כלשהו השיחה הגיעה לשמואל ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב. “יש לו אינטגריטי. הוא צנוע, לא משחק איתך משחקים". וגם: “ריפמן מזמבר את הבני דודים". המסונדל היה נלהב במיוחד, במיטב עולם הדימויים הכפרי: “צריך לטפח אותו, לדשן אותו. הוא מראה להם מאיפה הדג משתין. גם את פיני בדש. ועכשיו גם ישראל חסון". לזכותו (לא) ייאמר שהוא אוהב לאכול עם הפועלים הבדואים שלו: “שמע, שולחן הם יודעים לפתוח".

רצתי (שוב) לשירותים.

לראשונה בחיי חזרתי אל הארץ השלמה מצד מזרח. במקום ים ועזריאלי ראיתי את גאון הירדן, והמדבר הרחב, ואת ראמאללה (או שכם?), והתנחלויות מבוצרות בפסגות ההרים. ואז, אחרי שנחתתי, שמעתי על השמדת הכפר הבדואי אלעראקיב. בינתיים השמידו אותו עוד פעמיים.

2.

באתר המועצה האזורית רמת הנגב יש רשימה של חוות בודדים, עם לינקים לאתרי האינטרנט שלהם. קריאה חטופה מגלה תבנית דומה: לרוב מדובר בזוג, גבר ואישה, שנפגשו באחת החוויות המכוננות של "ישראל היפה" – תנועת הנוער, היאחזות הנח"ל בסיני (או סתם בסיני), איזה בית ספר שדה, טיול לאוסטרליה. הם ישראלים יפים, לא מכוערים, לא מתנחלים חלילה, "משלנו", בקיצור – כל מה שהשמאלמרכז הנוסטלגי מתגעגע אליו, מה שהיה פה לכאורה לפני 67 (והיות שרובם נולדו לא הרבה לפני 67, זה מעלה את החשד שהנוסטלגיה היא מנגנון לסימון גבולות חברתיים כאן ועכשיו).

הם למדו לאהוב את המדבר, "לא לאלף אותו”, הם עשו ילדים, ואז הם החליטו "להגשים חלום”. למרבה המזל הנגב ריק – לא משנה אם זה "ואדי נסתר" או גבעה הצופה על "נוף הרים קסום". אבל הוא לא תמיד היה ריק: יש בו "שרידים מתקופת הברונזה התיכונה", "טרסות עתיקות" או "חווה נבטית". והמתיישבים מתחייבים כמובן לשמר את ה"מורשת”, תחת "שמיים זרועי כוכבים".

מפריחים את השממה

קחו למשל את בני הזוג חנה ואיל יזרעאל. שנים של טיולים בשבילי הנגב ובמדבריות סיני, אוסטרליה ומרוקו "יצרו את הפנטזיה", וב-1998 הם הקימו את חוות כרמי עבדת. איל, ששירת בצנחנים, הספיק לפתח את תוכנית הלימודים "קצין שומר טבע", ואילו חנה, מחברת הספר "צב לא מצחצח שניים”, עוסקת בהנחיית קבוצות ולומדת "תראפיה בציור אנתרופוסופי". בחווה הם מקפידים לא להעסיק עובדים זרים אלא רק "ישראלים בוגרי שירות צבאי מלא". לזכותה של משפחת יזרעאל ייאמר אולי שהם היחידים שטורחים להזכיר את "השכנים הבדואים", ומציינים אגבית שהם "שותפים לעבודות הזמירה והבציר".

3.

אני כותב את הפוסט הזה כדי להגיד דבר פשוט, שמרגיש לי כמעט מובן מאליו: אני לא מתכוון לשתות את היין המורעל של חנה ואיל יזרעאל, ולא את הגבינות המסריחות של חוות קורנמל (או: “אינטרפטציות אישיות לגבינות צרפתיות מוכרות"). “שמני הריפוי העדינים" של חוות אורלייה מגעילים אותי, וכך גם "הבקתה האפריקאית המפנקת" של חוות זית המדבר. מעתה אתנהל בחשדנות גם מול קיבוצי רמת הנגב (רביבים למשל, או שדה בוקר), בהם נבחר ריפמן ברוב סוחף של 92%, למרות שהוא אוהב להצהיר שהלוואי שבנגב לא היו בדואים.

ב-2003 קבעה הממשלה כי "התיישבות יחידים היא אמצעי לשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל", ואילו ביולי האחרון החזון הזה זכה להשלמה. עשרות חוות בודדים הוכשרו בחוק שיזמו הח"כים ישראל חסון ושלמה מולא, למרות שרבים מהמבנים והצימרים הוקמו בניגוד להליכי תכנון מקובלים (אך עם סיוע שקט של הרשויות). בוועדת הכלכלה של הכנסת, מספר ארז צפדיה, התפתלו עד שמצאו את הניסוח הנכון, זה שיכשיר את חוות הבודדים אבל יאפשר למדינה להמשיך להתנכל לכפרים בדואים לא מוכרים, ולעתים אף להשמיד אותם לחלוטין, כמו באלעראקיב.

הצימר של הזוג יזרעאל. לחיות עם המדבר, לא לאלף אותו

חוות הבודדים הן סמל חי ורוטט להיעלמות הקו הירוק ולזליגת מדיניות האפרטהייד משטחי 67 ל"שטח ישראל". גם בצד הזה של הקו הירוק מתנהל טיהור אתני איטי – שעלול להסלים אם תגבר הסכנה המדומה – וגם בו מוקמות התנחלויות.

זה ביטוי נוסף למציאות הדו לאומית בין הים לנהר, לעובדה שישראל היא כבר, דה פקטו, מדינה דו לאומית. החזון הפוליטי המתבקש הוא להפוך אותה ממדינת אפרטהייד דו לאומית למדינה דו לאומית דמוקרטית.

אבל היות שהתגשמות החזון עדיין רחוקה, יש כמה משימות פוליטיות דחופות יותר. כמי שתומך בחרם סלקטיבי על מוסדות ועסקים ישראליים – במאמץ לסיים את המציאות הבלתי נסבלת הזו אני לא רואה שום סיבה שהקריטריון היחיד לסלקציה יהיה הקו הירוק. את חוות הבודדים, שיכונו מעתה "התנחלויות רמת הנגב" – אני מתכוון להחרים, וכך, למשל, גם כל ישוב בגליל שיוסיף סייג לתקנון שלו בניסיון למנוע מערבים לגור בו.

יכולים לשאול אותי: מן הסתם חלק מתושבי מצפה אביב שבמשגב לא תמכו בשינוי התקנון לפיו רק נאמני "החזון הציוני" יוכלו להתקבל ליישוב. למה להחרים את הצימר שלהם? ותשובתי: טוב לדעת. אם משפחה מסוימת במצפה אינה תומכת בכך אז שתטרח להצהיר על זה, לפחות לרמוז לזה, באתר האינטרנט שלהם. כך יחולל החרם הסלקטיבי שינוי מבורך: פוליטיזציה של שיח התיירות המתפייט – אחד המנגנונים הבולטים להדחקת הנוכחות הערבית בגליל ובנגב. אולי יום יבוא ואפילו נירה רוסו תטרח לציין אם ארוחת הבוקר הנפלאה שסעדה במשגב הוכנה ביישוב ציוני טהור (או מטוהר).

חרם סלקטיבי, בניגוד לחרם כולל, הוא הזמנה לשיחה פוליטית, לא השתקה שלה – אבל רק אם הסלקטיביות שלו דינאמית וגמישה, ואינה מתנהלת לאור קריטריונים קשיחים שאבד עליהם הקלח. אני יכול להעלות על הדעת סיטואציה שבה לא אחרים עסק בהתנחלות "אמיתית", בשטחים, אם בעליו יפגינו גישה דמוקרטית לשכנים שלהם וישתפו אותם בבעלות ובהנהלה של העסק, לא רק כשואבי מים (ואולי יש ניצנים כאלה). כל עוד אני לא מחרים מישהו בגלל מהותו כמו הרוח הנושבת מהקריאה לחרם כולל אלא בגלל תכונות או פעולות מסוימות שהוא יכול לשנות, אז יש על מה לדבר.

ריפמן. מזמבר את כולנו

השאלה המתבקשת הבאה מתייחסת אליי: למה לא להחרים אותי? להם יש את ריפמן, לי יש את ברקת, ואפילו חולדאי הוא לא מציאה כזאת גדולה. אם הוא כזה ליברל אז זה רק מפני שהוא אינו נדרש להתמודד עם ה"אתגרים" בנגב ובמזרח ירושלים. והרי יש אנשים שכבר מחרימים אותי, או לפחות יחרימו את היין שאייצר ביקב בוטיק שלי, אפילו אם אקים אותו בכיכר רבין. בביקורים בחו"ל קרה לי הרבה שחשתי עוינות מאנשים בשל עצם היותי ישראלי.

ותשובתי: אדרבא. בואו נדבר על זה. אם אני מוחרם בשל עצם העובדה שאני חי כאן, או מפני שאני לא מצטער שסבא וסבתא שלי באו לכאן, אז השיחה תיגמר מאוד מהר. אבל אם יש משהו שאני יכול לעשות בנדון – או לא לעשות – אז אשתדל לבחון את הדרישות ברצינות. שיחה כזו מתייחסת אליי (מכוננת אותי) כסובייקט פוליטי, ולא כמי שמצטמצם למהות ציונית אובייקטיבית וקבועה. אין לי עניין בפוליטיקה המחייבת אותי להתנער מהזהות שלי כדי לקחת בה חלק.

הוויתור, מצד אחד, על הבחנה קשיחה, וההימנעות, מצד שני, מוויתור על כל הבחנה – יכולים לעורר שיחה פוליטית חדשה, עם קואליציות חדשות. זה מצריך כמובן ניסוח של הבחנות חדשות, כאלה שאף פעם לא ירגישו “נקיות” ובטוחות כמו הקו הירוק הישן והטוב. הן יהיו הקשריות וזמניות ופתוחות להסתייגויות. אבל דווקא בשל כך, מי שעושה אותן לא יוכל להתנער מאחריות על השיפוט הפוליטי שלו. שהרי יש משהו מאוד פשוט בשימוש בקריטריון מופשט כמו הקו הירוק. זה מאפשר לנו לשפוט את המקרה באופן כמעט אוטומטי, "מרחוק", בלי תשומת לב לפרטים; וההנחה היא שכל מי שעושה את השיפוט חייב להגיע לאותה מסקנה, אלא אם כן הוא טיפש או רשע או לא רציונאלי. האומץ לעשות הבחנות חדשות, מבלי להציג אותן כמובנות מאליהן, מזמין אחרים לשיחה להסתייג מחלק מההבחנות, להוסיף הבחנות משלהם.

כמובן, התנאי לכךֿֿ הוא לראות ישראלים אחרים – ולא רק לאישראלים – כרלוונטיים לשיחה הפוליטית. במובן זה, אתקשה לשכנע את מי שרואה ביהודים בישראל, בעם הציוני היושב פה, תאונה זמנית ומצערת, כזו שיש להיפטר ממנה כקולקטיב פוליטי (ולקבל אותם רק כיחידים נושאי זכויות). אתקשה לשכנע גם את מי שרואה בשמאל היהודי בישראל רפלקס מותנה, לא יותר מתגובה על מה שקורה בחו"ל ובשטחים, או על מעשי השלטון (כך טען פעם יצחק לאור שוודאי צודק מבחינה אמפירית. השאלה היא האם זה חייב להישאר כך ומה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל. כתבתי על זה כאן).

אפשר לטעון שהשותפות של הישראלים לשיחה, או שלי כישראלי, היא לא ממש חשובה. הקריאה ל-BDS היא יוזמה פלסטינית, וקשה להלין על כך שהיום – אחרי 62 שנות דיכוי – נמאס להם לעשות הבחנות. מה גם שהשמאל הישראלי לא ממש הוכיח את יכולתו לשנות משהו בציבור היהודי. אולי הפוליטיקה הלגיטימית היחידה שנותרה לישראלים היא לתמוך בחרם מרחוק, להוות לכל היותר הוכחה חיה לזה ש"יש ישראלים שתומכים", או לזה שיוזמי החרם אינם חלילה אנטישמים.


זו עמדה חזקה אבל אני לא יכול לקבל אותה. אני חי פה, מרגיש חלק מהקולקטיב שהתנחל פה, וחייב לעשות הבחנות. אני רוצה פוליטיקה שעוזרת לי לבקר את הקיים אבל גם להגדיר מחדש את הזהות והאינטרסים שלי, לדמיין חזון חדש שבו גם לי יש מקום. עם כל החשיבות בקמפיין החרם, אני לא רוצה לא מתחשק לי (וחשק זה עניין חשוב, כתב עפרי) — להיות פוסטר של "ישראלי תומך חרם".

מה שכן, בשיחה על חרם סלקטיבי אין שום צורך להיצמד להבחנה הקשיחה של הקו הירוק, זו שמשרתת כל כך את הממסד הישראלי. התנחלויות רמת הנגב אינן פחות גרועות מאריאל ובנותיה, כנראה הרבה יותר. אין שם רוסים וגם לא משפרידיור מהמעמד הבינוני הנמוך, אלא שרידים מדושנים של אצולת הקרקע. מעבר לכל הטיעונים, האנשים אלה פשוט מגעילים אותי: הצירוף בין "ציור אנתרופוסופי" לבין שיתוף פעולה עם טיהור אתני הוא מוטציה ישראלית מעוותת במיוחד, כמעט כמו שר הביטחון הרצחני שלנו וחיבתו למוזיקה קלאסית.

שלגל, היידגר וסחים אחרים

18 ביולי 2010

ב-1802, כשפרידריך שלגל היה בן 30, הוא עוד החשיב את עצמו למשורר חופשי בדעותיו ומבקר ספרות קוסמופוליטי, רדיקלי וליברלי. באותה שנה הוא נסע לפאריס, שם קיווה להשתלב בטבעיות בחוגי הפילוסופים המעודכנים שאת ספריהם קרא בגטינגן שבגרמניה.

למרבה האכזבה, זה לא קרה. פאריס היתה רעה אל שלגל. אף אחד לא התעניין ברעיונות שלו, והוא הרגיש זר ודחוי. אפשר רק לדמיין את הגרמני המסורבל, מתאמץ להתחבב על הצרפתים השחצנים במסיבות ובסלונים הספרותיים, מספר להם סיפורים לא מעניינים וסופג מבטים תמהים.

על אף הכישלון, שלגל לא חזר הביתה לגרמניה. הוא נשאר בפאריס, אך מתוך התסכול הגה רעיון חדש: הלאומיות הגרמנית. בספרייה של פאריס הוא קרא כתבים בסנסקריט, ובישר לחבריו הרומנטיקנים בגרמניה שמצא את המקור האמיתי והקדום ביותר של התרבות: ההינדו-גרמאנים.

כך נולד המיתוס הארי מתוך תסכוליו החברתיים של שלגל הצעיר, שרק חיפש אהבה בעיר הגדולה. הוא כל כך התאמץ: למד צרפתית, האמין במהפכה, בחירות ובשוויון, אבל זה לא עזר. תוך זמן קצר הוא כבר המיר את דתו לקתוליות, נסע לווינה, נעשה ריאקציונר אדוק והפך לאחד התועמלנים הגרמנים התקיפים ביותר נגד צרפת.

אפשר לספר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הגרמנית מתחילת המאה ה-19 כתולדותיה של השנאה הפרובינציאלית לפאריס, ולכל מה שהיא מייצגת. אם להרחיק לכת, אפשר להשתעשע במחשבה שיחס פחות סנובי מצד הצרפתים כלפי הגרמני הפרובינציאלי שרק רצה אהבה היה חוסך להם כמה מלחמות די קטלניות.

פרידריך שלגל. לא השתלב בפאריס

אם מאמצים לרגע את נקודת המבט השלגליאנית, רואים דברים באור די שונה מהרגיל. אינטלקטואלים אוהבים את פאריס, את ניו יורק ואת תל אביב. אינטלקטואלים אוהבים לדבר על אורבניות, שהפכה לאידיאולוגיה היחידה שליברלים ושמאלנים יכולים להאמין בה בקנאות בלי להתנצל. מעטים מדברים על האומללות שהאורבניות מסבה לאנשים רבים – למעשה לרוב האנשים, מלבד לשכבה דקה וזחוחה של אורבניים מקצועיים. האומללות הזאת היא סנטימנט שכמעט אין לו ביטוי. זאת לא שוועתם של המדוכאים עלי אדמות, שאיתה קל להזדהות מרחוק. קורבנותיה של הסנוביות האורבנית נמצאים תמיד קרוב אלינו מאוד, ובכל זאת הם רחוקים מאוד מאיתנו. הם יושבים כיסא לידינו בסמינר של עדי אופיר, ושואלים שאלות שמביכות את המרצה, או נכנסים ל"מרסנד" ומוצאים סיבה להתווכח עם המלצרית שמביטה בהם בעיניים מזוגגות. הם לא אפריקאים, לא ערבים, לא חולי נפש, בדרך כלל אפילו לא מזרחים. הם פשוט סחים.

את כל זה אני כותב בעקבות כתבת השער של "העיר", שנכתבה על ידי עיתונאי לא מוכר וחסר עבר בשם גיא גרוס. פרסום הכתבה הזאת הוא נקודת השיא בדיון שמתנהל כבר כמה חודשים, מאז עלה לאוויר האתר הדי-מבריק "סחים, הם בכל מקום". לא אתעכב על הגניאלוגיה של המושג, שמוסברת בכתבה, בבלוג ובכל מקום. אציין רק שהיו שזלזלו בקמפיין הנוכחי נגד הסחים, אבל אני לגמרי לא מזלזל בו. יש משהו  מאוד מדויק בבלוג הזה מבחינת היכולת לצייר דיוקן אתנוגרפי רגיש למדיי של הישראליות המיינסטרימית העכשווית, ליצור קטגוריה תיאורית חדשה (סחי), ולבטא אותה באמצעות חומרים מהמציאות כמו תמונות, ברושורים ודפי פייסבוק. מבט חטוף בבלוג מעניק תמונה הרבה יותר מדויקת של הישות הנקראת סחי מאשר התיאור שמופיע בכתבתו של גרוס, ובכל זאת אביא אותו כאן, עם השמטות הכרחיות:

"על כן, הנה כמה סממני זיהוי של הסחי הבסיסי: הוא גר מחוץ לתל אביב, הוא עבר את גיל 40 בגופו או ברוחו, הוא נועל קרוקס בקיץ, הוא אומר 'אחי', הוא צופה ב'מועצת החכמים' ולא מטעמים אירוניים… הוא עושה מילואים, הוא אובססיבי בנושא גלעד שליט, הוא ציוני (בלי מרכאות), הוא צוחק ברצינות מ'מועדון לילה', הוא לומד ברייכמן, הוא מדבר על 'לחשוב מחוץ לקופסא' אך מימיו לא שהה מחוץ לה, הוא מתעב ציניות אבל לא מבדיל בינה לבין אירוניה או סרקזם, הוא טוען שיש לו חוש הומור 'אבל גם קווים אדומים' בזמן שלמעשה יש לו רק קווים אדומים ואפס חוש הומור, הוא אוהב רוק ישראלי… הוא יכול להיות ערס, קיבוצניק, סטלן או חנון"

יש הרבה כנות בניהיליזם של התיאור הזה. קחו לדוגמא את גלעד שליט. אין כאן טענה עקרונית נגד הקמפיין בנושא גלעד שליט, אלא רק נגד הסחים הלא מגניבים שמדברים על גלעד שליט ולא חושבים שזה מביך. זוהי הודאה די נדירה בכוח הכל יכול של עקרון ההתבחנות החברתית: אני שמאלני פשוט כי אני לא רוצה להיות במחנה אחד עם אנשים שמתלבשים כל כך גרוע. ברור שסוג כזה של מוטיווציה הוא המניע העיקרי שקובע עמדות של אנשים בשדה החברתי והפוליטי (אם כי אני לא משוכנע שאנשים יהיו מוכנים להקריב את חייהם כדי להיות מגניבים).  לא במקרה, פחות או יותר במקביל להשקתו של הבלוג האנטי-סחי הושק בלוג נוסף עם עיצוב די דומה נגד טוקבקיסטים ימניים.

פייר בורדייה. מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם

הבעיה היא שמוטיווציית המגניבות היא מהגדרתה די עקרה מבחינה פוליטית, כי מרגע שרובי ריבלין תומך במדינה האחת, למשל, זה כבר לא כל כך מרגש. כפי שכותב פייר בורדייה ב"סקיצה לאנליזה עצמית" על ההסתגרות של המעגלים האקדמיים הרדיקליים:

"…האפקטים של הנבחרות הבית ספרית ושל החיים המשותפים במשך זמן רב בתוך קבוצה הומוגנית מאוד מבחינה חברתית, אינם יכולים אלא לעודד מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם. באופן פרדוקסלי, מרחק זה לעולם אינו [מורגש] יותר מאשר בניסיונות – הפאתטיים לעתים קרובות – להתחבר אל העולם הממשי, בעיקר דרך התגייסות פוליטית בצורות שונות (סטליניזם, מאואיזם וכו'); צורות שהאוטופיות הבלתי-אחראית שלהן והרדיקליות הבלתי-מציאותית שלהן, מעידות על היותן דרך פרדוקסלית נוספת להכחשת המציאויות של העולם החברתי"

נדמה לפעמים שבדומה לפרידריך שלגל, הרבה מהדוברים של הציונות האלימה שביצבצו בשנים האחרונות מוּנעים על ידי עלבון וחוסר הצלחה להשתלב בשיח הפוסט ומוסדותיו. זאת תופעה מוכרת מגילמן: אנשים שלא הצליחו להבין את דרידה אז הם מתעצבנים, הולכים למילואים ומוציאים את התסכול על הפלסטינים. אבל יש מקום לשאול מה צריך להסיק מזה. העבודה ששמאלנות רדיקלית כרוכה לעתים בתשוקה להתבחנות ומגניבות לא אומרת שצריך לשתוק על טבח תושבי עזה, למשל. ברור גם שהסחים שהולכים להפגנות של "אם תרצו" (התנועה הפוליטית הכי סחית שהיתה פה מאז ומעולם) הם לא כאלה מסכנים, ואין סיבה לרחם עליהם.

ובנוסף, אם להתעכב על הבעיה הפוליטית – אני נוטה לקוות שרוב השמאלנים בארץ בכלל לא הולכים ל"סלון ברלין", אלא גרים באזורי הספר ועובדים בעבודות רגילות. הם מתעצבנים ואבלים על הדברים שעושים כאן הצבא והממשלה, אבל הם כמעט לא יכולים לדבר על זה כי כל הסביבה שלהם היא מיליטריסטית (במידה רבה, זה דומה להומואים בארון). אבל ברור שהם גם לא יעברו לתל אביב. קודם כל אין להם סיבה, וחוץ מזה גם תל אביב דוחה אותם. הם סחים.

מרטין היידגר (למטה מימין). עוד שוואבי עם שפם

מה שכן, הייתי מציע להיפסטרים האנטי-סחים להקפיד על קצת יותר צניעות. גם ההיפסטר המדויק ביותר נראה כאחד האדם כשהוא הולך לשירותים. חוץ מזה כשהם נסחפים לכדי פאתוס, מגניבים נשמעים די רע, למשל במשפט המתנוסס בראש הבלוג: "בעוד שכוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע".

אני חושש שהמניפסט הזה הוא לא כל כך מדויק. לעתים קרובות, החידושים היצירתיים קורים דווקא רחוק ממרכז העיר. יותר מכך: סחי זה הכי סקסי. מה שמוכחש בבלוג, בכתבה ובדיון כולו, הוא המבט העורג של ההיספטר הדכאוני על הסחי הטבעי והוויטאלי. אף אחד לא ניסח את זה טוב יותר מתומאס מאן ב"טוניו קרגר", בתיאור תשוקתו של טוניו האמן לחברו הסחי האנס האנסן:

כזה היה האנס האנסן, ומיום שהכירו טוניו היו געגועים מציפים אותו כל אימת שראהו, געגועים רוויי קנאה, שאיוו להם מושב במעלה החזה ובערו שם כאש. מי עוד עיניו כחולות כעיניך, היה אומר בינו לבינו, מי עוד חי כמוך מתוך תואם שכזה ואחוות-נועם עם עולם ומלואו! כל הימים אתה שוקד על עיסוקים ראויים וכשרים, שהכול מוקירים אותם. בתום הכנת שיעורי הבית אתה לומד לרכוב על סוס או גוזם את השיחים, ואפילו בימי הפגרה, על חוף הים, נתונות עיתותיך לחתירה, לשייט ולשחייה, בעוד אני שרוע לי על החול אובד ובטל ממעש ובוהה אל הים, אל חילופי-הארשת החמקמקים, אפופי הרז, המשתעשעים בלי הרף על קלסתרו. אך הלוא מפני זה עיניך צלולות כל-כך. אילו הייתי כמוך…

אחרי הכול, בחוסר האלגנטיות הגרמני יש בסופו של דבר לא פחות סקס אפיל מאשר בליטוש הצרפתי. גם הפריסאים למדו להעריץ את שלגל הפרובינציאלי, ואם לא אותו אז את שופנאהוואר ואת היידגר, השוואבי המשופם מהיער השחור.