Posts Tagged ‘סוריה’

מריבה במשפחת השמאל המזרח תיכוני (תגובה)

21 באוגוסט 2013

מתן קמינר

תגובה לפוסט "ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל"

היש קהילה יותר מדומיינת מאשר "השמאל המזרח תיכוני"? מה מקשר בין לוחמי גרילה כורדים, פמיניסטיות תימניות, פעילי איגודי עובדים מצריים ומפגינות מחאה חברתית בישראל? ברוב הימים, לא הרבה. אולם כמו הבורגני הבריטי שקורא את עיתון הבוקר שלו ומדמיין את מיליוני הבריטים האחרים שעושים כך, גם אני חש לאחרונה את החוויה הכמו-מיסטית הזאת של השתייכות לקולקטיב, ודווקא סביב אירוע לא מעודן כלל: המריבה המשפחתית.

בשנה-שנתיים האחרונות, ברחבי האזור, אני יכול להגיד בוודאות שעשרות אם לא מאות אלפי משפחות שמאלניות מתקוטטות ביניהן בקולי קולות ומפריעות למנוחת השכנים. בהרים הצחיחים של כורדיסטאן, בשיכונים הצפופים של אלכסנדריה, בדירות פרבריות ברמת אביב ובטייבה, מפנים את הכלים, מוזגים כוסית ויסקי ומתחילים לצרוח. התחלנו עם לוב, המשכנו עם סוריה, עכשיו יש לנו את מצרים. משהו מאחד אותנו: הגרונות הניחרים והסחרחורת הקלה שמלווה את הקימה המאוחרת והמיואשת מהשולחן.

בחלקו, הוויכוח נסוב סביב שאלת השאלות הפוליטית – מה לעשות? לדור המבוגר, זה שחטף בצעירותו מכות ויריקות ומאסרים על חלוקת כרוזים, יש תשובה: להוציא גילוי דעת. עדיף לטעות, אומר הדור הזה, מאשר לשתוק. לגילוי הדעת עצמו יש לדעתם יכולת להשפיע על המציאות. הדור הצעיר, זה שגדל על שפע בלתי-אפשרי של מלל תיאורי ודימויים גראפיים, צמא דווקא לניתוח – איך הגענו לשוקת השבורה הזאת – ולהצעות ארגוניות חדשות. מעל כולם מרחף זיכרונן של שלוש השנים האחרונות, של הפער בין התקוות האופוריות של 2011 לבין המדמנה המדממת שבה כולנו מתבוססים בואכה שנת 2014.

לכולנו דווקא ברור שהתנגדות לאימפריאליזם איננה אידיאל מעורפל. האימפריאליזם המערבי הוא שהפיל משטרים מתקדמים באיראן, עיראק ותימן. הוא שמממן ומחמש את המשטרים הרצחניים באזור, מסעודיה ועד מרוקו. הוא שפיתה ורוקן מתוכן את התנועה הלאומית הערבית במצרים ובפלסטין והקים עליהן את הפונדמנטליזם האיסלאמי, שאותו טיפח בשמחה. הוא שמונע את פיתוחם של משאבי האנרגיה באזור לטובת תושביו ומרוויח מכאן ומכאן על כל מלחמה שפורצת והורגת בנו. הוא שבשירותו נכלאו, עונו ונרצחו חברינו וקרובי משפחתנו.

נכון, המצב כיום יותר מסובך מכפי שהיה עם נפילת ברית המועצות, ובניגוד לתחזיות (גם שלנו) הוא רק הולך ומסתבך. רוסיה וסין מטפחות יחסים אימפריאליים עם מדינות באזור בניגוד לאינטרס המיידי של ארצות הברית. אבל גם ברור לנו שאין להשוות את המצב היום למלחמה הקרה, כיוון שרוסיה וסין אינן מציגות כיום מודל לא-קפיטליסטי של פיתוח לאומי, וגם לא לעידן המעצמות הלוחמות של המאה התשע-עשרה, כיוון שכיום אין מאבק בין הונות לאומיים אלא הון גלובלי שמתמרן את היחסים בין המעצמות לצרכיו. יתר על כן, נראה שגם בתוך המחנה האימפריאליסטי המערבי נפער אל מול עינינו בקע בין פלג שתומך בצבא המצרי (סעודיה, ישראל) לבין פלג שתומך באחים המוסלמים (טורקיה, קטאר).

,

אז מה, אם כן, יש לעשות? אנחנו כבר לא מאמינים שפעולה פוליטית צריכה להישפט "על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות", לא בגלל שאנחנו לא מאמינים שחברה כזאת היא אפשרית אלא מכיוון שאנחנו לא כל כך בטוחים שאנחנו יודעים איך התהליך אמור להיראות. מצד שני, אנחנו גם דוחים את "העמדה הליברלית הצדקנית שמצמצמת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם" – לא רק משום שהאויבים שלנו מתהדרים בצביעות באידיאולוגיה הזאת, אלא משום שאנחנו רואים את הפוליטיקה כפרקטיקה חיובית של בניית שחרור אנושי, פרקטיקה שכרוכה בסבל רב.

אנחנו גם דוחים, בעקבות ר' בנימין, את האשליה הליברלית הבסיסית יותר שלפיה מטרות צודקות ניתנות תמיד להשגה באמצעים צודקים. לעתים יש להשתמש באמצעים נעוולים כדי להשיג מטרה צודקת, ולפעמים יש לעשות את המעשה הצודק גם ביודעין שהוא לא יוביל למטרה המיוחלת. בבחירה הטראגית הזאת, ובאפשרות הקיימת תמיד שנטעה טעות קטסטרופלית, נטועה תחושת האחריות של השמאל. זו היא הדיאלקטיקה בפוליטיקה: בין האמצעי למטרה נפערת תהום הטעות, אך כדי להגיע אל עברו השני של האסון יש לאזור עוז ולעשות את הקפיצה. כאן טמון סודו של השילוב בין תודעת החולשה המוחלטת לבין החשיבות העצמית העמוקה של השמאל, שילוב שנראה לצופים רבים מן החוץ מוזר ונגוע בתיאולוגיה. מצד אחד, אנחנו חלשים ואף חלשים מאד (לפחות רוב הזמן). ומצד שני, אנחנו משוכנעים עמוקות בחשיבותנו שלנו. בכפילות הזאת יש משהו משונה, משיחי כמעט.

"אידיאל אוניברסאלי חדש"; "תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף". במובן אחד, התנועה הזאת כבר קיימת – וקוראים לה השמאל. במובן אחר, היא מעולם לא התקיימה ומי יודע אם אי פעם תתקיים. "להימנע מהכשלונות של הפרויקט הקומוניסטי": שאיפה ראויה, אבל כיוון שאנחנו כבר לא חיים בעולם שבו התחולל הפרויקט הקומוניסטי, אולי יש יותר מקום לדאגה שמא ניכשל בכשלונות חדשים, כשלונות שאותם איננו יודעים לזהות מראש בדיוק משום שאין הם דומים לכשלונות העבר.

עפרי מציע "להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית" – אבל פרקטיקה ללא מטרה היא לא יותר מריטואל מרוקן ומחולל – אפילו לריטואלים הפשוטים ביותר יש מטרה. ובכלל, המטרה הסופית היא לא הבעיה, אלא דווקא יעדי הביניים – אותו תחום "מקיאווליסטי" אפור ומעופש של אסטרטגיה שממנו עפרי מנער חוצנו. על אסטרטגיה ניטשות מריבותינו המשפחתיות המרות, לא על אופייה של הגאולה, שאותו אנחנו יודעים שאין לנחש.

רוצים להצטרף למשפחתנו האומללה? תמיד יש מקום בשולחן

ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל

20 באוגוסט 2013

בתקופה האחרונה הבלוג שלפניכן סבל מלאות מסוימת, מכל מיני סיבות מעניינות יותר או פחות. על כל פנים, לפני כמה זמן עלתה בי המחשבה שהשיתוק המסוים הזה קשור לחוסר היכולת לומר משהו על ההתרחשויות הזוועתיות במדינות שמסביבנו – בהתחלה סוריה ולאחרונה גם מצרים. היה מי שהעיר כאן בתגובות, שבארץ האמורי לא היה אף פוסט שעסק בעשרות אלפי ההרוגים (עכשיו כבר יותר ממאה אלף) בסוריה. זה אמנם לא לגמרי מדויק, ובכל זאת בהאשמה הזאת יש אמת. אני חושב שיש משהו מגוחך בלהתדיין כל הזמן על אמנות הומואירוטית או על מלחמות פייסבוק, כאשר במדינה הסמוכה נטבחים עשרות או מאות אנשים כל יום. זה מעיד בעיקר על חוסר אונים, אובדן דרך ותלישות מהנעשה בעולם הממשי.

יש שיאמרו שזה בכלל לא משנה מה ליהודי מישראל יש להגיד על הדם שנשפך בקהיר. כיוון שאי אפשר לעשות שום דבר בעניין, ועוד יותר מכך – כל פעולה עשויה להביא תוצאה הפוכה מהמקווה, עדיף לשתוק ולהביע אמפתיה כללית לעם המצרי והסורי. מישהו ציטט אמירה של מבקר אוסטרי ממוצא יהודי שכתב ב-1933: "אין לי שום דבר להגיד על היטלר"; אבל נראה לי שהציטוט הזה מוכיח את ההיפך מכוונתו של המצטט. אחרים אמרו שאנחנו לא יודעים מספיק כדי לשפוט. תמהני – שמאלנים לא חוששים לקבוע עמדה נחרצת לגבי כל התפתחות בעולם – מוונצואלה ועד לנינגראד. ודווקא בנוגע למצרים אנחנו מגיבים פתאום באיזה "מאיפה אני יודע" או "קטונתי" ילדותי, או מאשימים את הפרשנים לענייני ערבים בזה שהם מוסרים מידע מטעה. כאילו שאין איפה לקרוא, גם למי שלא יודע ערבית.

למעשה, השתיקה מול הנעשה במצרים ובסוריה מבטאת במקרה הטוב גישה ילדותית לפוליטיקה, בנוסח"אני לא מדבר על מה שאני לא יכול להשפיע עליו". אבל מי אמר שאתה יכול להשפיע על משהו בכלל? במקרה הרע היא מבטאת אדישות כלפי העולם הערבי. חוסר העניין הזה מתיימר להיות אנטי-אוריינטליסטי, אבל בעצם הוא הכי אוריינטליסטי שאפשר. הבעיה העיקרית היא שבלי להתייחס לזעזוע ההיסטורי שקורה מסביב, ושמגדיר מחדש את המבנים והאופקים הפוליטיים במרחב כולו, כל מה שנשאר בעצם זה למלמל מלמולים חסרי פשר, או לשחק במשחק הכיסאות כשבחוץ יש מלחמת עולם. אין לי שום אשליה שלאמירה כאן בבלוג הזה יש חשיבות יוצאת דופן, אבל יש חשיבות למחשבה, או לפחות למאמץ לחשוב. אם לא על השאלה מה אפשר לעשות, לפחות על השאלה מה הביא למצב שבו אי אפשר לעשות כלום.

צריך לציין גם שלדברים שמתרחשים בסוריה יש השפעה ישירה עלינו כבר עכשיו. האמירה "לכו לסוריה" או בגרסה מעודנת יותר "למה אתם לא מפגינים נגד אסד", שמופנית כיום לכל מי שמבקר את ישראל, היא נבזית אבל גם מתבקשת. כשמעבר לגבול שוחטים רבבות, הסבל של אנשים שזכויותיהם נשללות או שמידרדרים לעוני נדחק לדרגה משנית של דחיפות, אף על פי שהסבל עצמו לא פחת בכלום. אסד מציף את השוק בדם, והדם של כולנו מאבד מערכו.

יש כמובן מי שדווקא מדברים וכותבים בלי הפסקה על סוריה ומצרים. הבעיה היא שבחלק מהמקרים היה עדיף שישתקו. אנשים שמצדיקים את אסד, או תומכים בביטחון מוחלט בפוטש ובהדחת הנשיא הנבחר במצרים. אמנם נכון, בשביל להביע עמדה צריך אומץ מסוים. אני גם לא מתלהב מהקמפיין שנוהל נגד חד"ש בעניין עמדתה בשאלת סוריה. ובכל זאת – למה בעצם צריך להיות סלחני כל כך כלפי מי שמזדעק על כל עוול כאן אצלנו, אבל תומך בלי היסוס ברצח של רבבות בשם איזה אידיאל מעורפל של "התנגדות לאימפריאליזם"? ושוב, די מאוס לקרוא אנשים כמו פול ג'ונסון או בנימין נתניהו שמזכירים לאנשי שמאל את התמיכה שלהם בדיקטטורים רצחניים; אבל כיוון שהשמאל נוקט בדיוק באותה גישה וממהר לשלוף ביטויי תמיכה בפינושה או במקארת'י, אין לנו כל כך על מה להתלונן. מבחינה זו, ההתקפה משמאל שהופנתה לאחרונה כלפי נועם חומסקי על עמדתו בעניין פול פוט ורצח העם בקמבודיה היא מוצדקת למדי. התיאוריה בעניין "worthy victims" ו"unworthy victims" היא אולי הגיונית, אבל קשה לומר שהשמאל לא הוכיח לאורך המאה האחרונה את יכולתו להתעלם מאינספור סוגים של "unworthy victims" בכל מקום בעולם.

ואכן כדאי להזכיר (אם בכלל צריך, אבל כנראה שצריך), שלקומוניסטים יש היסטוריה ארוכה של תמיכה בפוליטיקה מקיאווליסטית. זה לא עניין מקרי. לא מדובר סתם על "כשכורתים עצים עפים שבבים", כמו שהיו אומרים בשומר הצעיר. זה נובע מאותה גישה דיאלקטית לפוליטיקה שעומדת בבסיס המרקסיזם-לניניזם. הכוונה היא שפעולה פוליטית לא נשפטת על סמך קריטריונים אוניברסאליים של אמת או צדק, אלא על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות. מנהיג יכול לפיכך לשקר, או לרצוח, ועיתונאי רודף צדק או משורר מעודן יכולים לפרסם שיר הלל ליופיו ולחכמתו של המנהיג הרצחני (או להצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב כמהלך מבריק), כיוון שבסוף ההיסטוריה השקר, הרצח והחנופה יובילו לניצחון על האויב המעמדי ולשחרור האדם. באופן כזה, אפשר די בקלות לסתום את האוזניים לנוכח סבל ואימה. הצדק נמצא בצד שלנו, ובשביל להגיע אליו נדרשים קרבנות.

אין הרבה טעם לבקר עמדה כזאת על בסיס מוסרי, כיוון שהיא מבוססת על שלילת "המוסר הבורגני". אבל בנקודת הזמן הנוכחית, אפשר לשלול אותה על סמך ההנחות שלה עצמה. אם התוצאה הסופית היא שקובעת – אז במבחן התוצאה הפוליטיקה הזאת נחלה כישלון קולוסאלי. למיטב זכרוני, היא לא הובילה לשחרור האנושות. עובדה: ברית המועצות לא קיימת יותר. במלים אחרות: היא גם שלחה מיליונים לגולאגים, וגם הפסידה. ויסלחו לי חברי קבוצת הפייסבוק "סולידריות מזרח גרמניה וברית המועצות". (אגב, אם כבר מבטאים סולידריות עם מדינות שפירקו את עצמן, למה רק עם ברה"מ ומזרח גרמניה? למה לקפח את הרפובליקה העממית של פולין והרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה?).

ובאמת – האם מישהו מאמין ברצינות שניצחון של אסד יתרום לאיזה ניצחון של הכוחות הפרוגרסיביים בעולם? כמו שציינה לא מזמן אסמא אגברייה-זחאלקה, אותה גישה "אנטי-אימפריאליסטית" שרווחת בחד"ש היא מאובן מתקופת המלחמה הקרה. כיום, הכוח העולמי שאליו סוריה מסופחת הוא רוסיה – מדינה קפיטליסטית וגם אותוריטרית.

אם ככה, האם המסקנה היא שצריך לאמץ עמדה ליברלית צדקנית שמצמצת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם? לדעתי לא. ולו רק כי העמדה הזאת עומדת בבסיס הלגיטימציה של המערכת הבינלאומית בעשורים האחרונים, וגם היא הובילה אותנו למצב הנוכחי. מניעה של סבל קונקרטי, או העדפה של פחות סבל על יותר סבל, לא יכולה להיות אמת מידה בלעדית לפוליטיקה, בין השאר כי אי אפשר לכמת סבל. גם דיבור כללי על "סולידריות" הוא לא מספיק. כי כשבשני הצדדים יש קרבנות, איך מחליטים עם מי להיות סולידרי?

וכאן אני מגיע למצרים. יש הטוענים שהאחים המוסלמים מגלמים את ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון, והצבא הוא משת"פ של ישראל. מנגד יש הטוענים שדווקא האחים הם המשת"פים של האמריקאים, ואילו מתנגדיהם מבשרים את החילוניות והדמוקרטיה ואת ההתגברות על כוחות הריאקציה. אני מעדיף לא לקבוע עמדה בשאלה הזאת. מהנקודה שבה נמצא אדם ישראלי ששואף לקדם מטרה הומניסטית, לא נראה לי שהשאלה היא אם צריך להביע תמיכה בא-סיסי או במורסי. קודם כל, כי שניהם לא מעוניינים בהצהרת התמיכה שלך. אין שום סיבה לתמוך בצבא המצרי; אבל אין גם ממש אפשרות לתמוך באחים המוסלמים, לא כל שכן להצטרף לצד שלהם. למה? כי תנועת האחים המוסלמים, כמו התנועה הציונית, היא לא תנועה המבוססת על ערכים אוניברסאליים. אין בעצם שום משמעות לאמירה של ליברל או סוציאליסט מישראל שהוא בצד של האחים המוסלמים. אם אתה בצד שלהם, קרוב לוודאי שהם יעברו צד.

מתוך הבעיה הזאת, עולה לדעתי סוג של תשובה, או לפחות של אופק, שמקרין לא רק על השאלה הקונקרטית של מצרים, אלא על פוליטיקה עכשווית בכלל. האסטרטגיה של תמיכה במדוכאים, באשר יהיו, רק בשל היותם מדוכאים, הופכת בקלות למחווה ריקה. מה שנדרש זה לא פחות מאידיאל אוניברסאלי חדש: תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף. ועם זאת, כדי להימנע מהכישלונות של הפרויקט הקומוניסטי, תנועה כזאת צריכה להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית.

אגש לעניין מכיוון אחר: בברלין פגשתי בחורה איראנית, שמנסה להקים איזה NGO למען בחירות חופשיות. היא גם השתתפה בהפגנות בתקופת המהפכה הירוקה אחרי הבחירות הקודמות. לא ממש הופתעתי לגלות שהיא מאוד מתלהבת מישראל, וידעה לספר לי שלפני המהפכה היה שיתוף פעולה הרמוני בין המדינות. כאן הייתי צריך להסביר לה על שיתוף הפעולה בין השב"כ הישראלי והסוואכ האיראני, ובכלל על פשעי המשטר הישראלי. אבל זה לא כל כך עניין אותה – היא שונאת את המשטר במדינה שלה ואוהבת כל מי ששונא אותו, ולמען האמת קשה שלא להזדהות עם זה. דברים דומים קרו לי כבר עם אנשים ממדינות אחרות – למשל טורקים כמאליסטים או הומואים פלסטינים שאוהבים את ישראל. נשאלת השאלה: למה? מדוע בעצם אנשים בישראל שמתנגדים למשטר שתחתיו הם חיים מוצאים את עצמם מצדיקים את חמאס, ואילו איראנים מתנגדי משטר מזדהים עם ישראל? האם בלתי אפשרי שתתקיים תנועה אחת אמנציפטורית, שאיתה יוכלו להזדהות אנשים שואפי חופש בעולם?

מה הפרקטיקה? ומה האידיאל? ברור שאמירה כזו לא מסמנת אפילו את תחילת הדרך. ברור גם שהיא נושאת בחובה פוטנציאל להרבה אסונות. ובכל זאת – זאת לא אמירה חסרת משמעות. הנחיצות של תנועה עולמית תיעשה ברורה מיום ליום. ויצירה של תנועה כזו היא משהו שכל אחת ואחד יכול לנסות להשתתף ביצירתו.

لبيك يا الله

19 ביוני 2012

יוני שדמי

בחצי השנה האחרונה הפכה הקריאה "لبيك يا الله", "אנחנו בידיך, אללה" לקריאה הנפוצה ביותר בהפגנות בסוריה, לפחות באלו שזוכות לחשיפה ביוטיוב. הקריאה הספונטנית מושמעת בהפגנות בין השירים המהפכניים, וגם ברגעים המביכים קצת שיש לפעמים בהפגנות, כשהמפגינים פשוט מחפשים משהו לצעוק. במובן זה הקריאה היא המקבילה הסורית ל"الشعب يريد إشقاط النظام" המצרי, "העם רוצה להפיל את השלטון", שהתגלגל ל"העם דורש צדק חברתי" בישראל.

הקריאה הסורית נשמעת כמו labayik ya Allah:

"בידיך, אלוהים" היא קריאתו של האוונגרד הפוליטי המעניין והמסתכן בעולם כיום. זוהי קריאתם של האקטיביסטים ה"אקטיביים" ביותר, שמקריבים את חייהם בפועל ממש, אקטיביים בהרבה מאיתנו בקיץ האחרון, או מתנועות Ocuupy.

אבל למרות האקטיביות של הפעילים הסורים, הרטוריקה שלהם היא של העלמות, של איון, של "בריחה מאחריות" במונחים מערביים. "בידיך, אללה", דהיינו לא בידיי שלי האישיות, האינדיבידואליות, העצמאיות, וגם לא בידינו כעם או כתנועה פוליטית.

היציאה היא נגד מסורת בת עשרות שנים של ציות לאסד הבן והאב. כביכול, האזרחים הסורים תופסים סוף סוף את מקומם בעולמם שלהם.  אך כעת, ברגע המרד האולטימטיבי, רגע של כינון סובייקט כביכול, או תנועה פוליטית, דווקא אז הסובייקט הסורי כלה. הירידה לרחוב לא נעשית כמעבר ממצב של אובייקט סביל לאזרח עצמאי, אלא להפך, מתוך וויתור על האינדיבידואל כדי להעלם אל תוך האל. אקטיביזם מתוך כיליון. האקטיביסטים המהפכניים מופקדים בידי האל, לא בידי עצמם: "בך ה' חסיתי, אל אבושה לעולם… תנחני ותנהלני… בידך אפקיד רוחי" (תהלים ל"א).

זהו שינוי ניכר מתפיסות מערביות מודרניות של אקטיביזם פוליטי. האזרח הסורי, כפי שתפיסתו משתקפת בקריאה ספציפית זו, לא יורד לרחוב מתוך הכרזה על מקומו בעולם, אלא כדי לפנות את מקומו בעולם לטובת האל. מתוך מאמץ גופני, מתוך היפעלות ואקטיביות ונוכחות גמורה בגוף, מגיעה ההעלמות המוחלטת, "המוות הקטן", האורגזמה. כותב ההוגה הסופי א-רַחַאוִי: "נוכחים הם בעולם, אבל ליבותיהם שרויים במחיצת האל, והם מרוקנים מכל מה שאינו האל" ("האורות הקדושים", תרגום: שרה סבירי, שתירגמה גם את את הציטוטים האחרים המופיעים כאן).

איך מיישבים מצב תודעה סביל כזה עם הפעילות להפלת אסד, שאין חולק על הסיכון העצום הכרוך בה?

"בידיך, אללה" היא קריאה עם שורשים פרה-איסלאמיים, כשהשם המפורש החליף שמות של אלילים מוקדמים יותר, כפי שקרה לא אחת גם ביהדות.

כיום הקריאה מאחדת הפגנות של פלגים שונים מאוד במרד הסורי, על אף שהאופן בו הקריאה מתפרשת עשוי להשתנות מקהילה לקהילה. התפיסה הדתית של המורדים הסלפיים של דומא שונה מזו של אנשי הסלפיה ג'יהדיה של ג'בהת אל-נצרה בחלב, דמשק וחומס, ושתי הקהילות שונות מהדרך בה הגדודים הסוניים המסורתיים יותר ב"צבא סוריה החופשית" מפרשים את האיסלאם. עבורנו, הקריאה מכניסה אלמנטים דתיים לשיח האקטיביסטי.

הפעילים הסורים ברובם אינם סופים, והמסורת הדתית שלהם שונה. אבל יש עניין בהשוואתם לסופיות הפוליטית, שעוסקת באופן אינטנסיבי בשאלות של יצירת שינוי חברתי בעולם הזה מתוך הסתכלות מיסטית.

כותב הסופי אל-כַּלַאבַּאדִי ("ספר ההכרות", פרק 59):

מה שקוראים כיליון הוא מצב שבו כלים כל נכסי הנפש עד שלא נותר בנפש דבר שהיא משייכת לעצמה וכושר ההבחנה של בעליה מתפוגג. מתוך שהוא שקוע באל וכלה בו, הוא כלה ביחס לכל הדברים כולם. לפיכך אמר עאמר אבן עבדאללה: לא אכפת לי אם אישה אני רואה או קיר. במצב הזה האל הוא המפעיל והמנהג את האדם… את חובותיו לאל הוא מקיים… ואילו מזכויותיו שלו הוא מנותק…

כיליון משמעו גם זה:…שתכונותיו האנושיות של האדם, כגון בערות ועושק, כלות.

 הסופים הנקשבנדים,  המסדר הסופי הגדול ביותר, מובילים פעילות פוליטית בקווקז, בעיראק ובמקומות נוספים. בסוריה אפשר למצוא נקשבנדים הן בשורות המורדים והן בקרב בכירים המקורבים לשלטון. הנקשבנדים אינם רואים ניגוד בין שהייה מיסטית רוחנית עם האל לבין אקטיביזם פוליטי. לתפיסתם הכמיהה אל הכיליון לא נעשית מתוך התרחקות מחיי העולם הזה. הנקשבנדי קם וישן, הולך למכולת, יושב במשרד, משתתף בהפגנות, וכל העת בתוכו מתרחש מאורע רדיקלי, איון, ישיבה בחיק האל.

מיסטיות, שבישראל של יום מקושרת תכופות להתבודדות והתרחקות מחיי היום יום, לא חייבת להוביל לפסיביות. מיסטיות יכולה להוביל לאקסטזה פוליטית. עירוי האלוהות הנקשבנדי הקבוע מזכיר את השתעבדותנו היומיומית לטרדות יום יום חסרות חשיבות, לפוליטיקה במובנה הצר, לפייסבוק. כולם עבדים, חוץ מעבדי ה'.

לטקס הז'יכר הנקשבנדי הזה, למשל, שצולם בגרמניה, אני מקשיב לפעמים לפני יציאה להפגנות, כדי להיכנס למצב רוח הנכון, כמו שיר טוב ששומעים לפני יציאה למסיבה:

אם רוצים למצוא משהו מההתעלות הזו במאבק של הקיץ האחרון, אפשר להזכר ברגעים האקסטטיים בהפגנות הכי טובות, כשאדם מתאחד מתוך קריאות קצובות עם ההמון שמסביבו ותכונותיו טובעות בתכונות המפגינים האחרים (כך לפחות אני הרגשתי). אבל יכול להיות שבהסתכלות כזו, שמחליפה את ההיבלעות באל בהיבלעות בבני אדם, את אלוהים בהמון, יש קצת אוריינטילזציה ליברלית, וניסיון לתרגם בכוח רעיונות דתיים לתנועה מחולנת.

מאבק פוליטי אינו אקסטזה מתמשכת. בתנועות לשינוי חברתי יש גם הגות אינטלקטואלית מרוחקת מ"השטח", אבל הגות פוליטית כזו היא במיטבה כשהיא שבה וחוזרת לרחוב. כך אִבּֽן אל-עַרַבּי, "הגילויים המכאיים", פרק 73, כרך 3:

אחד הסימנים לכך שחפצו של בעל החפץ כן – שהוא בורח מפני הבריות; אחד הסימנים לכך כי בריחתו מהבריות כנה – שהוא מוצא את האמת; אחד הסימנים לכך שמציאתו את האמת כנה – שהוא שב אל הבריות.

אם יש עתיד לאקטיביזם הפוליטי בישראל הוא נמצא בשאיבה ובהשתלבות באקטיביזם הערבי המזה"תי. בפעם הבאה שנצא לרחובות, בואו נעשה זאת עם ספר תהילים. בידיך, ה'.