נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

תמיר

הסוציאליזם תמיד היה רע אל תמיר. כך לפחות הוא טוען. לכן, אורח חייו הנוכחי מתאפיין בסלידה קיצונית מכל צורה של שיתוף או חלוקה, אפילו מהסוג הבסיסי ביותר. "אני עם הדברים האלה גמרתי", הוא מטיח בחבריו המועטים, שגם כלפיהם הוא רוחש אמון מוגבל . "אני יודע מה זה. אני הייתי שם".

מכריו של תמיר תמהים מתי הספיק להיכוות כל כך מתוצריו של הסוציאליזם: הגולאגים ומחנות החינוך מחדש פורקו עשרות שנים לפני שבא לעולם, מה עוד שהוא חי בכלל בגן יבנה. הוא אמנם נולד בקיבוץ, וגדל במשך שנים אחדות בבית ילדים, אך דווקא לא נמנה על אותם קרבנות דוויים שהותירו אחריהם גילוייה הסאדיסטיים של חברת הילדים השיתופית. בגיל 9 עזבה משפחתו את הקיבוץ, כך שהתרסקותו של העולם הקומוניסטי כבר מצאה אותו כשהוא ספון בבית צמוד קרקע באחד הפרוורים. אישיותו המוכרת התעצבה רק באמצע שנות ה-90, כשכולם קנו לעצמם סלקום. גם הוא קנה לעצמו סלקום, והיה סבור שהשתלב מכל בחינה בדפוסי היחסים של זמנו, אבל אז נוכח פתאום, להוותו, שבטון ובאוצר המלים של הוריו היו עדיין השפעות קיבוציות: אמו אכלה תמיד "עגבנית", כינתה את ידידיו "חבריא" ושלחה אותו אל הסופר "כי מחלקים שם בורקסים חמים".

את תמיר כל זה הגעיל. אך לא פחות מכך, השפיע עליו אירוע מצער, בו היה מעורב הדוד שלו, שנשאר בקיבוץ ונחשב ל"אדם חלש". אותו קיבוץ היה מצוי בתהליך מהיר של הפרטה: תוך פחות מחצי שנה, ניגבּה שם תשלום על כל מה שמומן לפני כן על ידי הקופה הכללית. גם בחדר האוכל תומחרו המנות ונרשמו בקפדנות, והמנהלים החדשים חיככו ידיים בסיפוק: סוף כל סוף, העצלנים והפרזיטים לא יוכלו לאכול בכמויות על חשבון אחרים. אלא שכעת, התגברו המריבות בין החברים לשעבר בנוגע לזכויות הקניין, אפילו של הנכסים המשותפים הזניחים ביותר, מה שהצריך קביעה מפורטת עוד יותר של מחירים.

השריד היחיד בקיבוץ כולו לעיקרון של "כל אחד לפי צרכיו" היה מיכל גדול של מיץ תפוזים תעשייתי בכניסה לחדר האוכל, עם ברז מפלסטיק. בכל הנוגע אליו, סמכו הרפורמטורים על מידה זעירה של ערבות הדדית שנותרה בין החברים, והחליטו לוותר על רישום וגביה. דודו של תמיר, בכל אופן, לא יכול היה לוותר על האפשרות למצות את הזכות החברתית האחת שנותרה לו: בכל יום בארוחת הצבריים, הוא נעמד ליד הברז ושתה כוס אחרי כוס של מיץ. אם מישהו העיר לו, הוא שאג שבשום מקום בתקנון החדש לא הוגדרה הגבלה לגבי כמות המיץ שמותר לשתות. ופעם אחת, אחרי ישיבה שבה נקבע השכר הדיפרנציאלי שלו על הרמה הנמוכה ביותר, הוא הסתער על המיכל בייאוש, ובמשך שעות ארוכות רוקן את המיץ עד קרקעיתו אל תוך ביטנו, כך עשרות רבות של ליטרים, עד שהתמוטט ופונה לבית החולים. הוא עזב את הקיבוץ בבושת פנים. חודשים אחדים אחר כך מת.

The Last Riot ,AES+F

מתוך חשש שגם בו עצמו ניכרות עדיין טביעות אצבע כאלה (מה שהיה נכון במידה רבה) פתח תמיר במסע היטהרות פוסט-מרכסיסטי, שהתבטא בתחילה במאמץ מרוכז להגביר את רמת הצריכה. אלא שהשלב הזה, שלב "הצריכה מעבר לצרכים" נכשל לחלוטין: לא היה לו כסף לקנות DVD, וההמבורגרים של מקדונלד'ס עשו לו צרבת. הקמפיין הבא כבר נשא אופי תוקפני יותר: הוא ניסה להתנתק מכל סוג של תלות בשירותים החברתיים, במטרה להפריט את עצמו לכדי יצור אוטונומי טהור.

פעם אחת ראה בטלוויזיה שיחה קצרה עם חוואי שגר בבית מבודד בנברסקה. בתשובה לשאלה מדוע בחר לחיות במקום מרוחק כל כך, עשרות קילומטרים מכל מקום ישוב אחר, הסביר החוואי שהתמקם במרחק מספיק כדי שיוכל לירות כל בוקר לכל הכיוונים ברובה הדו קני שלו. תמיר תהה האם הירי נעשה כדי להרוג מסיגי גבול הפולשים לחווה, או שמא החווה הגדולה נועדה לאפשר ירי בלי הפרעה. ואם כך, מה הטעם בכלל לירות. בכל אופן, הוא התרשם עד עמקי נשמתו. גם הוא היה רוצה להיחלץ לחלוטין מהרשת הריכוזית שדיכאה אותו. אבל בגן יבנה לא היתה אפילו חנות נשק. כל מה שנותר לו לעשות הוא לפרוש מקופת חולים כללית, להירשם למכללה למנהל ולהימנע לחלוטין מצפייה בערוץ 1. הוא תכנן להתנתק גם מ"בזק" (למרבה הצער, ניידות המספרים עדיין לא הומצאה אז), ואפילו ניסה לעקור את תיבת הדואר של המשפחה, אבל גילה שהדבר קשה לביצוע.

עם השנים הפך אורח חייו לסטנדרטי יותר, לפחות על פני השטח. אך ככל שהתבגר, הופנמה חשדנותו והוסבה אל תוך היחסים האישיים. ואכן, הבוס במקום עבודתו (הוא התקבל לעבודה באורנג') הרבה להשפיל את הכפופים לו. אבל בעוד העובדים האחרים ידעו לפחות לצחוק על המעסיק, תמיר התכנס בבדידות אפלה.

יותר משאהב את הקפיטליזם, הוא פחד ממנו עד כדי שיתוק, וסבר שהדרך היחידה לשרוד בו היא להשתחרר מכל סוג של סנטימנט חברתי. מי שניסה להתיידד איתו, וכאלה הופיעו מדי פעם, גילה שחוסר האמון חזק אצלו יותר מהרצון באהבה, וכל הפגנת חיבה התפרשה בעיניו כמזימה. העולם היה בעיניו מסוכן כמו גן חיות שהכלובים בו נפתחו, ומאחורי כל עץ המלבלב בו מסתתר דב זועם. או שלפעמים חלם שהוא עצמו חיה שנכלאה בגן חיות על ידי מטפל סמכותי, ולאחר שהמכלאות נפרצו הוא משוטט ביניהן, מתגעגע למטפל תוך שהוא מבקש להתנקם בו, ובו זמנית גם מנסה להימלט ממנו ומהחיות האחרות.

כשלאחותו היה בפעם הראשונה חבר, הוא הזהיר אותה מפני "נאיביות", ודרש ממנה לערוך רישום של חלוקת ההוצאות. בעצם הוא קינא בה: מאז שחומת ברלין נפלה לא היתה אף בחורה שאהבה אותו. מה שנותר לו לעשות הוא לנסוע בסופי השבוע עם עוד שני חברים לאיזה פאב קבוע במרכז העיר. הוא עדיין צעיר, ויש לו 'מאזדה לנטיס'. כשהוא במצב רוח טוב הוא מסכים אפילו לאסוף את אחד החברים מהבית שלו. בדרך הם שותקים, או מדברים על שיטות להתחיל עם בחורות, שמנוסחות תמיד כמו אסטרטגיות להשתלטות על חברות עסקיות. כשהם מגיעים, כל אחד מהם מנסה להפעיל את התכנית שלו. למזלו של תמיר, לפעמים זה אפילו מצליח.

פארק היורה של מפא"י

כשהייתי נער ולמדתי בפנימייה בשדה בוקר, לחברים שלי ולי היה אוסף גולגלות. תוך כמה חודשים הצטברה לנו קולקציה די יפה, עם כמה עשרות פריטים. היו לנו גולגלות של: עכבר, צבוע, עפרוני, יונה, גמל, גירית, חולד, דג נסיכת נילוס, ועוד כמה. מה שהיה חסר לנו זה גולגולת של אדם. לא היה לנו גם אף פרימאט אחר, אז זה היה די מתבקש מבחינה סיסטמית שננסה להשיג. ניסינו לחשוב איפה אפשר למצוא גולגולת, ואז נזכרנו: יש בשדה בוקר קבר אחד, בעצם שניים. הקבר של דוד בן גוריון ואשתו. עוד לפני זה, ידענו להפיק טובות הנאה מהקבר הזה. למשל: ביום שבו לאחת הבנות בשכבה היה יום הולדת, הקנצלר הלמוט קוהל ביקר בקבר. אחרי שכל המכובדים הלכו, נשאר על המצבה הזר של הרפובליקה הפדרלית. אז אחד החברים שלי קטף כמה פרחים, והכין לה זר נחמד בצבעי שחור-אדום-צהוב. זה היה ממש הצלחה.
בסופו של דבר, נדמה לי שהתוכנית לחפור את קברו של בן גוריון לא התממשה – אולי כי זה היה בסמוך ליום הזיכרון לחייל האלמוני, ומישהו קיבל רגליים קרות. אבל נזכרתי בסיפור המורבידי הזה היום, כשקראתי ב"הארץ" על הפולחן של קבר יגאל אלון בגינוסר, שמונהג בעיקר על ידי הקאדרים של הנוער העובד המתחדש. רבים מאיתנו מכירים את הנוער המופלא הזה, ומי שלא, יכול לקרוא למשל כאן.
להלן הסבר קצר: מדובר בדרך כלל בקומונרים בשנת שירות, או בחברי "תנועת הבוגרים" המשגשגת של הנוער העובד– מעין כת נזירית של אידיאליסטים מסורים שוויתרו על טיול למזרח ועל חיים בורגניים רגילים כדי ללכת בעקבותיהם של חלוצי ביתניה ודומיהם. הם חיים במשותף, לרוב בערים בפריפריה, ומקדישים את חייהם ל"שינוי פני החברה הישראלית באמצעות חינוך". אם התיאור מוטעה – אשמח לקבל תיקונים.

אלון. יגאל בריון מקיבוץ גינוסר

כבר כמה זמן הקומונות האלה מעניינות אותי, כי מדובר באנשים שבאמת חיים באופן די רדיקלי. לא פעם נתקלתי בהם, הולכים עם טי-שירט ועליו הדפס עם פרצופו של בן גוריון, מדברים על שינוי החברה. כדאי לזכור: רבים מהם אינם רוכשים שום סוג של השכלה גבוהה, ולא נכנסים לשום מסלול מקצועי. בזמן שרבים מאיתנו צוברים תארים או מטפחים קריירה, הם יושבים בנצרת עילית ומקדישים את חייהם לחינוך הילידים, סליחה, הילדים, והכול ברוח הגותם המעמיקה של ברל כצנלסון ויצחק שדה.  נהוג לומר שאי אפשר לבקר אותם. הרי במקום לראות "האח הגדול" הם עושים משהו, ולא סתם משהו אלא חינוך.
בכל מקרה, ההתלבטויות שלי תמו כשקראתי את הידיעה על הפולחן המתפתח של יגאל אלון. מורן צלניק, חבר קיבוץ "נעמ"ה", קיבוץ מחנכים עירוני שחבריו מתגוררים בנצרת- עילית, אומר בכתבה:

"היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון; חיים בתוך ערי פיתוח ופעילות ליצירת קהילות ואיגודים בתוך חברה שמתפרקת ומופרטת. אלון ידע להבין שיש 'כלים שלובים' – קשר הדוק בין כל מרכיבי החברה. אי אפשר רק לדבר על שלום בלי לדבר על צדק חברתי".

מורן צלניק הוא אולי נורא נחמד. יהיו שיגדירו אותו "נאיווי", אבל זאת לא הבעיה. מה שהוא עושה הוא מגעיל. כי מי זה יגאל אלון? יותר מכל דבר אחר, יגאל אלון היה בריון. בריון אלים מאוד, שהאלימות היתה למעשה האידיאולוגיה היחידה שלו. כן, הוא היה אשכנזי. כן, הוא היה קיבוצניק. כן, היתה לו בלורית מקורזלת שיער, היתה לו בת צחוק בעיניים. אני לא מתנגד אוטומטית לכל בנאדם מהפרופיל הזה. אבל יש דברים שאסור לשכוח. אלון הוא האדריכל של מפעל מחיקתם המכוונת של 400 כפרים פלסטיניים. אניטה שפירא, ברב המכר הסנטימנטלי שלה על אלון, כתבה שאלון "היה תומך עקבי ונחרץ של העברת ערבים, ואף ביצע גירושים המוניים במלחמת תש'ח". כחסיד "האקטיוויזם" (במובנו הישן), אלון היה הרבה יותר טרנספריסט מבן גוריון. הסוציולוג אורי בן אליעזר כותב בספרו "דרך הכוונת" איך אלון ודיין התנגדו אפילו למדיניות של הפרדה בין "ערבים רעים" ו"ערבים טובים". בריאיון לדליה קרפל אומר בן אליעזר:

"אלון ודיין, אומרים: לא, אין להפריד בין ערבים 'טובים' לערבים 'רעים', ויש לפתור את הבעיה ולהיכנס בהם. ההתלבטות של בני הדור הזה קצרה, והיא מהר מאוד מיתרגמת לפקודת אש. וזה הדבר המדהים בפרסונה הצברית הזאת, שמצד אחד עשתה דברים נוראיים, ומצד שני לא הפסיקה לומר שהיא אוהבת ערבים ויש לה מוסר לוחמים נעלה".

הוא מספר גם על פעולה ש בה השתתף יגאל פייקוביץ-אלון כבר ב-1938: ""הם ניגשו לצריף, הכניסו את הרימונים והסתלקו. בפנים היו נשים וילדים. חשבתי, מה יהיה עכשיו? לא קרה דבר. מישהו אמר'פויה' ובכך זה נגמר". הוא מוסיף ומתאר את אלון בתור דמות המפתח בהיווצרות המיליטריזם הישראלי:

"הם הצברים, הבנים לדור המייסדים. הם פיתחו את המיתוס שהצבר הוא אדם עליון. משה דיין חשב בגיל עשר שהוא אדם עליון וכך גם יגאל אלון, ובגיל 13-12 הם נערכו לתגרות על יבולים עם נערים ערבים: הם מכירים לכאורה את הערבים, והם מאמינים שהערבי מבין רק את שפת הכוח".

מאז שקראתי את הדברים האלה, רפלקס ההקאה מתעורר אצלי כשאני שומע על יגאל אלון. וזה עוד לפני שהזכרנו שהוא למעשה מייסד קריית ארבע. אני שואל את עצמי: מה זה בעצם אומר ש"היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון"? איזה רעיונות היו ליגאל אלון מלבד אלימות, גזענות וקצת טיהור אתני? למה אנשים צעירים מתעקשים להעריץ בריון – לא מהפכן, לא מורד אלא סתם בריון עם בלורית שעלה לגדולה והפך לשר החינוך?
ועוד: איזו מין רדיקליות זאת, להאמין באופן פנאטי במה שכולם מסביבך חושבים – אפרטהייד, ציונות, התיישבות? ומה יוצא מהחינוך שהם מרביצים? מה הם עושים חוץ מלייצר עוד נערים עשויים ללא חת, שבמקום לשרת בשק"ם יתגייסו לקרבי וייהרגו ו/או יהרגו? נערים יפים שלי, שבו בבית. גדלו את הבלורית שלכם בשקט. אם בא לכם, תראו "האח הגדול". כמו שכתב כאן אחד המגיבים, אף אחד לא אמר שתמיד עדיף לעשות משהו מלא לעשות כלום.
אם יש להם תשוקה נקרופילית לאבות תנועת העבודה, יש לי הצעה ברוח הפתרונות הטכנולוגיים המוצעים כיום לבעיות שונות. למה לא להקים פארק יורה לראשי מפא"י. אפשר לשבט שם את בן גוריון, גולדה, דיין, ידין, גנדי, טבנקין, ברל – את מי שלא רוצים. מצדי שיירעו חופשי במכלאה. מצדי שיזדווגו ויתרבו ביניהם. רק יש לי בקשה אחת: שהגדר תהיה גבוהה.