Posts Tagged ‘סביבה’

העתיד הוא אוהלים

18 ביולי 2011

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

22 במאי 2010

כידוע, אנו בארץ האמורי הבטחנו לספר לכם לא רק כל מה שקורה, אלא גם מה יקרה בעתיד. אתמול פירסם אסף שטול-טראורינג החרוץ כתבה מסקרנת ב"הארץ" על מיזם iKnow של האיחוד האירופי לחיזוי של תרחישים פרועים שעשויים להתממש בעשורים הקרובים באירופה ובעולם בכלל. הפרויקט כולל כרגע 257 רעיונות שמוגדרים כ"קלפים פרועים" (Wild Cards) או תרחישי קצה. למעשה, חלק גדול מהתרחישים האלה הם בכלל לא פרועים; מה שפרוע זה לחשוב שהכול יישאר אותו הדבר כמו עכשיו. כלומר: שגם עוד שלושים שנה גל אוחובסקי עוד יהיה שופט בכוכב נולד, וכל ההבדל שהוא ירכיב משקפיים. זה סתם כדוגמא.

ביקור באתר הפרויקט מגלה כמה רעיונות מעניינים. מתוך מסירות למשימתנו, אנו מביאים לכם כמה תרחישים  שרובם ככולם לא נכנסו לכתבה. כידוע, מה שנחשב "פרוע" בעיני חנונים עם תקן מהאקדמיה האירופית זה לא בערך מה שנחשב "פרוע" אצל אנשים נורמליים. כמו שקורה הרבה פעמים עם אקדמאים שמשלמים להם כדי שידברו על העתיד בכנסים עם מצגת פאוורפוינט וחולצות מכופתרות, חלק ניכר מהתסריטים חוזים למעשה את מה שיקרה תוך כמה חודשים, או את מה שקורה כבר עכשיו, או הכי גרוע: את מה שכבר קרה מזמן.

ארווין אולאף, Chessman

בנוסף, תסריטים אחרים משקפים בעיקר את החרדות המאוד לא עתידניות של אנשים שמרנים באמצע החיים. בקטגוריית תסריטי החרדה מככבות שתי קבוצות דמוגרפיות: צעירים וזקנים. לגבי הצעירים: תסריט אחד משחזר את "מסע הצלב של הילדים", שיתממש לפי התחזית בצורת תנועת המונים של צעירים מובטלים שיסתערו על מוסדות האיחוד בבריסל. מצחיק: כשהתסריט הזה נהגה, לפני כמה שבועות, אף אחד לא חשב שהאיחוד עשוי להיעלם תוך חודשים עד שנים. חרדה אחרת היא ממין דקדנטיות פטאלית – לפי התסריט הזה, הצעירים האירופים יהיו כל כך משועממים שהם יתחילו לפתח צורות מוזרות של תשוקת מוות שיבואו לידי ביטוי בפונדמנטליזם משולב עם סקס אקסטרימי וסמים. תסריט דומה חוזה ניהיליזם אסקפיסטי והסתגרות בטכנולוגיות של תלת-מימד. ועוד חרדה: הצעירים בארה"ב כל כך שמנים שאי אפשר יהיה להחזיק צבא יעיל.

לגבי זקנים יש מגוון רחב עוד יותר של תסריטים – כיוון שהנושא רלוונטי למדי לגבי עתידה של אירופה. תסריט אחד חוזה שב-2020 מדענים ימצאו תרופה שתעצור את ההזדקנות. בעקבות כך, "הפוליטיקה תתבסס על העדפות של בוחרים זקנים ושמרנים" ותיווצר "סטגנציה חברתית". אבל רגע – חשבתי שזה מה שקורה באירופה גם ככה, בלי תרופה נגד הזדקנות. תסריט אחר אומר שהקשישים ישתלטו על חדרי ההרצאות באוניברסיטאות, וגם יקימו מפלגה משלהם. סליחה? מפלגת הגימלאים זה הכי 2006. שלא לדבר על מה שהולך בגילמן 144.
תסריטים קצת יותר נועזים מדברים על מתחים בינלאומיים ומבנה חדש של הכלכלה העולמית שייוצר עקב הבדלי גילאים קיצוניים בין מדינות (חשבתי שזה מה שקורה בין מנילה לנאות אפקה) ואפילו על קולוניאליזם חדש של הולנד באפריקה, במסגרתו תקנה ישתלטו ההולנדים הזקנים על טריטוריות נרחבות באפריקה כדי להקים שם אתרי פרישה ענקיים לפנסיונריים (חשבתי שזה מה שקורה בפלמה דה מיורקה). ויש עוד תסריט לפיו הקריסה של שירותי הרווחה והבריאות עקב העלויות האסטרונומיות של הפנסיות תביא להקמת מושבות טיפול (Care communities) – מעין קומונות של קשישים שיטפלו אחד בשני.

יש כמובן גם לא מעט תסריטי דעיכה וקטסטרופה. עלייה אסטרונומית במחירי המזון שתביא לתנועה המונית של השתלטות על אדמות לצורך גידול אוטרקי של מזון; מלחמת הכול בכול עקב מחסור במים שתביא ל"קריסת החברה האזרחית" (לנו זה לא יקרה, כי ממילא אין לנו חברה אזרחית); ועלייה אסטרונומית במחירי הדלק שמביאה לסוף עידן המכונית והמטוס; וגוררת היווצרות של "שבטים" נפרדים ועוינים זה לזה שחיים במרחק קצר (כלומר: בדיוק ההיפך מ"הכפר הגלובלי").

וגם גרסאות יותר פוליטיות: העניים מתקוממים כשהם מבינים שתוחלת החיים שלהם קצרה באופן משמעותי בגלל זיהום ובריאות לקויה. בתחום הזה יש כמה תסריטים מגוחכים – נשמע שאיזה פרופסור הולנדי ניסה להצחיק ולא הצליח. למשל: עובד מתוסכל של המאגר הדיגיטלי הכלל אירופי מוחק בלחיצת כפתור את כל ההיסטוריה והמורשת התרבותית של המערב. או תסריט קצת מופרך שבמסגרתו כל הדגים באוקיאנוסים מתים עקב עליית החומציות של מי הים. התוצאה: חברות מזהמות סופגות תביעות כספיות "והמניות שלהן קורסות". אמאל'ה!

ויש גם תסריט שמנסה לחזות איזו השפעה תהיה להתייבשות של כל הנהרות ומקווי המים באזור הים התיכון על תעשיית התיירות. זה מזכיר לי איזה פרשן שאמר לא מזמן שאם תהיה מלחמת עולם שלישית זה יביא לגדילה משמעותית בעלייה ממדינות הרווחה.

יש עשרות תחזיות בנוגע לאצות, שאמורות להיות הפיתרון גם לבעיות המזון וגם לבעיות האנרגיה. מבהיל ומרחיק לכת במיוחד הוא חזון בלהות ביטחוני-אגרונומי שבמסגרתו טרוריסטים תוקפים מפעל לייצור אצות. אלוהים, הוא מחזיק את הספירולינה!

בתחום הגיאופוליטי, חוזים למשל  איחוד פוליטי בין סין, רוסיה ומדינות ערב, או לחילופין השמדה פתאומית של כל שדות הנפט הסעודיים בעקבות השתלטות של קבוצה פוליטית רדיקלית על הממלכה. עוד תסריט חוזה מהפכה והתפוררות של סין לעשרות מדינות קטנות עקב השיעור הדרמטי של רווקים שלא מצליחים להתחתן ברפובליקה (שיגיע ל-30 מיליון ב-2025). ואני אומר: למה שלא יהפכו פשוט להומואים?

יש גם תחזית למלחמות מסוג חדש באירופה כתוצאה מההפרטה: ענקיות אבטחה כמו BlackWater ישתפו פעולה עם אל קאעדה כדי להנציח מצב תמידי של מלחמה. מעניין שהחופש המחשבתי העצום של הפרויקט לא איפשר לחשוב על האפשרות של מלחמה בין מדינות חברות באיחוד.

ויש תחזית של התרחבות עולמית דרמטית בשיעור הצמחונים; ונטישה המונית של הדתות הממוסדות לטובת רוחניות משוחררת המבוססת על ערכים כמו זכויות בעלי חיים, שינוי אקלים ושחרור ההומו. והכי מבריק: לאנשים יימאס לשמוע על ההתחממות העולמית. תשמעו, זה כבר פרוע מדי בשבילי!

יש גם לא מעט תסריטים בנוגע להשפעות ההיפר-התפתחות של תחום האופטימיזציה והאגרגרציה. אבל על זה אכתוב מתישהו בנפרד. באופן כללי, אלה הם התסריטים היותר מעניינים. נשאר רק לראות מי מהם יתגשם. וכמו שאומרת מיקי חיימוביץ': אנחנו נהיה כאן איתכם כדי לעקוב.

שתי תשובות לחיים לקראת קטסטרופה

15 בפברואר 2010

ימי השרב באמצע פברואר מזכירים שאלה הם זמנים מוזרים בשביל להיות בן אנוש. לא בכל דור ריחף מעל האנושות איום מוחשי כל כך של השמדה. פסיכולוגים בארה"ב מדווחים כבר כמה שנים שאימת חיסול האנושות הפכה לאחת התמות המרכזיות שעליהם מדברים המטופלים. והנה, בעיתונות הבריטית התפרסמו בסוף השבוע שתי כתבות על אנשים המסיקים מסקנות רדיקליות מהקטסטרופה הסביבתית המתקרבת. הראשונה מביניהן עוסקת בסוג מסוים של סגנון חיים שצובר פופולאריות באירופה ובארה"ב: הצטמצמות דמוגרפית. אחרי שוויתרו על האוטו ועל הארוחות הבשריות, יש כאלה שמוכנים להקריב גם את הילדים למען המשכיות המין האנושי.

מתברר שזוגות בעלי מודעות סביבתית נוקטים בפעולה וולונטארית, שגולת הכותרת שלה היא ביצוע מרצון של ניתוחי קשירת צינור הזרע (וסקטומיה) אחרי הולדת אפס עד אחד ילדים. בשכבות חברתיות מסוימות, ביצוע הניתוח הפך למעין לטקס התקדשות אקולוגי. גם הפלה ממניעים סביבתיים כבר אינה בגדר טאבו. לפי חישובים שביצעו חוקרים מאורגון, כל ילד שעליו מוותרים חוסך אחרי כמה דורות כמויות פחמן עצומות, המקבילות לאלפי טיסות טרנסאטלנטיות ואינספור ארוחות בשריות.

מומחים סביבתיים אחדים מעזים להצהיר שוויתור על ילדים הוא המתנה הכי גדולה שאדם מערבי יכול לתת לכדור הארץ – בעיקר בהתחשב בכך שצריכת המשאבים והנזק הסביבתי שגורם אדם מערבי גדולים לפעמים פי שלושים מזה של אפריקאי או ברזילאי ממוצע. כל מי שמצקצק בלשונו על ריבוי הילדים של הבדווים או האפריקאים צריך לזכור שמבחינת רציונל הקיימות, שלושת ילדיו הורדרדים הם הגיוניים הרבה פחות.

המבול, גוסטב דורה

בבריטניה, שבה חמישית מהנשים מגיעות לגיל 50 בלי ילדים, ורבע מהילדים הם בנים יחידים, רעיונות כאלה מתקבלים באופן די טבעי.  אבל אפשר רק לדמיין איך יגיב הפטריארך הישראלי על הצעה כזאת. בישראל, שבה הוולדנות היא הספורט הלאומי; שבה הדיון הפוליטי נשמע כמו ויכוח מקצועי בין וטרינרים בחוות הרבעה; שבה אפילו הומואים מרגישים לא בסדר אם לא השיגו תאומים לפני גיל 35. פובליציסט ישראלי שמרני בכיר אפיין לא מזמן בנימה שפנגלרית את ההבדל בין רצון החיים הישראלי לזה האירופי:

"יש כנראה קשר עמוק בין הפציפיזם האירופי לשיעורי הילודה הנמוכים ביבשת; שניהם מעידים על תופעת 'אכל ושתה כי מחר נמות'; אי-אמון עמוק בחיים לטווח ארוך, כי רצון חיים שאינו רק של הפרט אלא של הציוויליזציה שבתוכה הוא חי אכן מחייב קורבנות: הוא מחייב את המאמץ הכרוך בגידול ילדים, כמו גם את המאמץ והסיכון הכרוכים במלחמה למען ערכי החופש או למען עצם הקיום הלאומי והריבוני, כדי להבטיחם גם לדורות הבאים"

במלים אחרות: האירופים הם אימפוטנטים חסרי רצון חיים; הישראלים, לעומת זאת, מצטיירים כאן כשבט של לוחמים ויטאלים ואלימים, שמשריצים ילדים ולכן לא חוששים לאבד אותם במלחמות למען הקיום הלאומי (ואחר כך למלמל ש"אנחנו רק שומרים על הילדים"). ואכן, הישראלי אוהב את ילדיו כמו שהוא אוהב את האשכים שלו – כלומר כמכשירים להמשך קיומו של השבט.

אבל כאן המקום לעבור לכתבה השנייה, שעוסקת בעלייתה המחודשת של תנועת השרדנות (Survivalism) בארה"ב. השרדנים הם לרוב אנרכיסטים-ימניים, ולכן ההתחממות העולמית לא הכי מעניינת אותם; אבל הם מאמינים בקטסטרופות בעלות אופי דומה, כמו התכלות מאגרי הנפט או התפוצצות אוכלוסין. לגל העכשווי של השורדים, שנקראים preppers, יש אופי רך יותר מזה של שנות ה-80. רובם אינם מתבודדים בהרים של מונטנה ואונסים מטיילים תמימים, אלא צוברים מזון ונפט, לומדים לגדל מזון באופן עצמאי, ופשוט מחכים לאסון.

בעוד שקושרי צינור הזרע מוכנים לשלם מחיר כבד כדי למנוע את הקטסטרופה, השרדנים מנסים לדאוג לעצמם ולעבור אותה בשלום עם האנשים הקרובים להם ביותר. אבל בבסיס שתי האידיאולוגיות יש הנחה משותפת שלא כולנו נוכל לשרוד. האמריקאים, שהם ויטאליים יותר, מסיקים שצריך להתאמץ ולפתח כשירויות שיתאימו לזמנים שיבואו. האירופים, שהם ויטאליים פחות, מוכנים לוותר על ההמשכיות הביולוגית למען אחרים.

כיוון שהמצב הנוכחי הוא די חסר תקדים בדורות האחרונים, אפשר לנסות להסיק מסקנות מהקטסטרופה הגדולה ביותר שקרתה לנו בהיסטוריה. אני מתכוון, כמובן, למבול. נוח היה prepper. הוא היה מוכן לקטסטרופה ודאג להציל את התא המשפחתי שלו, יחד עם המגוון הביולוגי של כדור הארץ. אבל בנוסף להיותו פטריארך, הוא היה גם מהנדס ואינטלקטואל. הוא לא הביא מהעולם הראשון רק את הזרע שלו, אלא גם את הידע ואת המסורת שקיבל בהעברה ישירה מאדם הראשון. אם לא היה מביא איתו את הידע, האנושות אמנם היתה שורדת, אבל גם היתה נאלצת להתחיל מחדש מברבריות מוחלטת.

מכאן שבסופו של דבר, הישרדות והתרבות ביולוגית הן בוודאי  לא המסלול הבלעדי להמשכיות. בזמנים מסוכנים כמו הזמן הנוכחי, היענות לצו ההתרבות דווקא לא מצביעה על אמון גדול במיוחד "בחיים לטווח ארוך". במקום לצבור נפט וחיטה, אני ממליץ לצבור אנציקלופדיות בכל מקום פנוי שנשאר בבית. כי בעולם שאחרי המבול לא יהיה חשמל, ולכן גם לא תהיה ויקיפדיה.