Posts Tagged ‘נתניהו’

אין אלוהים אבל בגללו הפסדנו בבחירות

27 במרץ 2015

נתחיל באמירה מעט טריוויאלית: הבחירות של שנת 2015 הן אירוע. מה זאת אומרת אירוע? משהו שקרה, ושמשנה את האופן שבו אנחנו תופסים את האירועים שיבואו מעכשיו והלאה. לכאורה, גם לפני חודש אפשר היה לחזות מה יקרה אם נתניהו ינצח בבחירות. זה בוודאי לא היה תסריט בלתי סביר, ומי שמכיר את יחסי הכוחות בפוליטיקה ובחברה הישראלית היה יכול לעשות כמה היקשים. ובכל זאת, האירוע הוא תמיד שונה מאיך שמצפים ממנו להיות. באופן פלאי, הבוקר שאחרי הבחירות זורח על שמים חדשים – גם אם הם מכוסים בעננים קודרים.

ואכן, ביום שאחרי הבחירות, היו כאלה שהמשיכו למלמל את הסיסמאות הרגילות, למשל "השמאל צריך להביא מזרחים" "צריך לעשות חריש עמוק" או "מרצ צריכה להפוך למפלגה מזרחית". זאת בלי להעלות על הדעת את האפשרות שאם מרצ תהפוך למזרחית, חלק גדול מהמצביעים האשכנזים שלה לא יצביעו בשבילה בבחירות הבאות. אפשר לא לספור את המצביעים האשכנזים של מרצ, וגם של המחנה הציוני, לקרוא להם בורגנים ואויבים מעמדיים, אבל עובדתית, כמו שכתב גל, הם קיימים. הם כוח גדול בחברה הישראלית. האם הפרויקט העתידי המלהיב של הוגי השמאל הוא להפוך את786,075  מצביעי המחנה הציוני למצביעי יאיר לפיד? אולי. "השמאל חייב לקבל עוד פחות מנדטים!". מי שחושב ככה מחזיק באמת באג'נדה מעניינת. אבל אנא, שלפחות לא יגדיר את עצמו "ריאליסט" ו"מפוכח".

אנחנו חיים כבר כמעט שני עשורים עם ההנחה ש"השמאל הלבן גוסס, אין לו מצביעים, וחייב לבוא במקומו משהו אחר". אבל למעשה, ההנחה הזאת לגמרי לא תואמת את המציאות העכשווית. מפלגת העבודה (כלומר המחנה הציוני) דווקא הגדילה את כוחה באופן משמעותי – גם אם לא באופן דרמטי מספיק כדי לנצח בבחירות. בעוד השמאל הרדיקלי מתפצל לאינספור רסיסים, כמיליון אנשים הצביעו לעבודה ולמרצ.

אבל יותר מכל דבר אחר, הדיבור הזה מעייף. הוא כל כך לא פורה, והוביל לתוצאות כל כך עלובות, כל כך אפסיות עד הרגע הזה, שכל מחשבה פוליטית חפצת חיים צריכה להניח אותו בצד. מי שממשיך למלמל את האמירות האלה דומה למטופל שמספר במשך ארבעים שנה את אותו סיפור למטפל שלו, על איך המאהבת שלו עזבה אותו ב-77' כי היא לא הבינה אותו נכון, או שהיא לא אהבה את האוכל הפולני שאמא שלו הכינה, ואיך הוא יחזיר אותה בקרוב בחזרה והם יחיו באושר ובעושר. דפוס כזה לא מעיד על חוסן פסיכולוגי מרשים במיוחד.

religion begin

לא פלא שבימים הראשונים אחרי הבחירות הופיעו קולות מסוג אחר. עיתון יומי כלשהו המזוהה עם השמאל המדיני, שבשנתיים האחרונות גילה באופן מפתיע את "הנושא המזרחי" (ובעיקר את פוטנציאל הטראפיק שלו), החל להשמיע שוב דיבורים עם אופי שונה: רם פרומן קרא לשמאל "להפסיק להתחנף לפריפריה", ורוגל אלפר הזכיר כי "להם יש כוח, אבל אנחנו אליטה". אלפר הוסיף וטען ש"אליטה לא צריכה להתחנף לציבור הרחב", ועליה להתבצר בדומיננטיות שיש לה "בעסקים, בתקשורת, בבתי המשפט, בחיי התרבות ובמערכת הביטחון" (הוא אפילו לא הזכיר את הוועדות של פרס ישראל לספרות!) ו"להשתמש במנגנוני הפלוטוקרטיה" כדי להציל את הדמוקרטיה.

כל זה טוב ויפה. יכול להיות, כמו שכתב יובל הלפרין, שמאבק בכיבוש ולמען השלום לא זכה אף פעם לתמיכה המונית, ו"כדי להשיג סיום הכיבוש ושלום אין צורך באוכלוסיות מוחלשות". בכל מקרה יש כאן הסרת מסיכות מסוימת, שהיא עדיפה על הדיבור החלול בדבר "התחברות לפריפריה" בדרך לניצחון. ובכל זאת, אם לאמץ את ההיגיון של אלפר, לאן זה אמור להוביל? מה הגבולות של השימוש במנגנוני הפלוטוקרטיה ומערכת הביטחון? הפיכה צבאית של גנרלים מתנגדי נתניהו, בגיבוי בעלי ההון מכפר שמריהו? זה עשוי לקרות, אבל לא בטוח שזה רצוי. ומה בדיוק אפשר לעשות עם אג'נדה כמו "השמאל צריך להפסיק להתחנף לפריפריה"? האם השמאל צריך להתחנף לבעלי ההון? לוול סטריט? לאנגלה מרקל? והאם הוא לא עושה את זה ממילא, במידה כזו או אחרת?

לאסרטיביות האליטיסטית החדשה אין לפיכך הרבה לאן להתקדם. היא לא הרבה יותר מהבעת תסכול של אשכנזים שקראו בצעירותם את "מרד הנפילים".

אבל בד בבד, החל להישמע קול אחר, שעליו יש קצת יותר מה להגיד. הכוונה היא לטענה שהשמאל צריך להיות "יותר יהודי". תוך כמה ימים, זו הפכה להיות כמעט פרדיגמה חדשה של השמאל. היא התבטאה בכמה וכמה מאמרים של דוברים ודוברות בולטים לכל רוחב הספקטרום השמאלי. בצד הלאומי-חילוניסטי, טען שחר אילן שהשמאל צריך לחזור למאבק בכפייה הדתית, להיות יותר פטריוטי ויותר לאומי (למשל "להפסיק לצאת נגד מבצעים צבאיים") אבל גם "לדבר יהדות" ו"לעבור משיח הומינסטי לשיח יהודי".

מה זה אומר – אלוהים יודע. אבל כנראה שעוד כמה אחרים יודעים. יאיר כספי המליץ לשמאל לחזור למסורת, לזהות היהודית ול"תעודת ישראל" (כלומר, חינוכו של המין האנושי). תומר פרסיקו כתב שהשמאל "צריך לדבר על 'יהדות'", ואולי לחזור "לזהות היהודית המוצקה" שהציגה מפא"י בתקופתו של התנ"כיסט בן גוריון. מאיר בר מימון כתב בצער מסוים שבישראל אין מקום לשמאל אנטי-דתי. גם בשופרו של השמאל הרדיקלי, "שיחה מקומית", הכריז אלחי סלומון ש"בלי זהות יהודית אין לשמאל מה להציע לבוחרים". ואפרת שני-שטרית, מחברות המועצה האזרחית המייעצת לש"ס, כתבה ש"השמאל ממשיך להכשל כי המסרים שלו נטולי אלוהים".

מה יש לומר: כמעט קונצנזוס מקיר לקיר. "להתחבר ליהדות" זה ה"להתחבר לפריפריה" החדש. פתאום התברר שהמכשול של השמאל הוא לאו דווקא האשכנזיות, אלא החילוניות; או בניסוח אחר: שגם אם יהיו במפלגות השמאל יותר מזרחים זה לא יספיק.

אנחנו צפויים לשמוע את הדעות האלה יותר ויותר, בשיחות בית קפה, בפוסטים ובמאמרים בהארץ. אני צופה מדור יהדות מורחב בגלריה, עם מתכונים לצ'ולנט מטופו, ומדור בנושא קוויריות וגמרא ב"שיחה מקומית". ואם נראה לכם ששמעתם מזה מספיק – תשכחו מזה. עדיין לא שמעתם כלום. זה באמת נושא עם פוטנציאל חפירה אינסופי. וכמו שכתב אלתרמן: "אין עם אשר נסוג מחפירות חייו".

religion rabin

למה אני כותב על זה בזלזול מסוים? אצל כמה מהכותבים שהזכרתי קודם העמדה הזאת מבוססת על מחויבות אמיתית ליהדות מסוג כזה או אחר. אבל אצל רבים מהשותפים לשיח הזה, אין לדיבור הזה שום כיסוי. אלה האנשים הכי חילונים בעולם. אתאיסטים מוחלטים, שכל אזכור של מסכת זרעים או של תפילת שמונה עשרה משרה עליהם שממון עז. סלומון ניסח זאת בהצלחה במאמרו. לדבריו, מה שיידרש לשמאל הוא שינוי עמוק:

מדובר כאן על מחויבות של חיים, על כבוד אמיתי למסורת. אני יודע, זה קשה לאוזניים אשר כל קשר חי לזהותן היהודית קבור אי שם בעבר המשפחתי, לפני שניים ושלושה דורות. אוזניים, ועיניים, וגופים ואנשים טובים, אשר מפנטזים על התערוכה הבאה בברלין או בלונדון, על הלהיט הבא בקולנוע או בקולנוע האוונגרדי, על הרצאתו המסעירה של פרופסור X בקתדרה למדעי הרוח אי שם במדינת תל אביב…

אפשר להזכיר, ששמאלנים חילונים לא מעטים אפילו לא מלים את הילדים שלהם – ובמידה רבה של צדק. אז מה הם מספרים לי עכשיו על זהות יהודית? לא מדובר על איזה טרנד שאפשר "להתחבר" אליו אחרי שנמאס לך מ-S&M וטורים של עוזי וייל. דת היא לא עניין למטומטמים, ואנשים דתיים לא יקנו את הסחורה האידיאולגית של כל אתאיסט שיספר להם כמה הוא מחובר ליהדות, אבל מסתיר בתחתונים חבילת קונדומים ואת כתבי לנין. יש משהו צבוע ומניפולטיבי בעמדה על פיה, בפרפרזה על אמנון רז-קרקוצקין, "אין אלוהים אבל רק בזכותו אנחנו יכולים לנצח בבחירות". שמעתי על כל מיני סיבות שגרמו לאנשים להיעשות דתיים, אבל עכשיו מתברר שיש אנשים שיחזרו בתשובה כי מרצ הפסידה שני מנדטים.

מעניינת הערתו של סלומון, ש"הליכוד יודע לדבר זהות יהודית וגם להישאר חילוני". ואכן, שרה נתניהו אמנם הולכת לכותל, אבל ליאיר נתניהו היתה חברה נורבגית נוצרייה, ועוד היד נטויה. אפשר להיזכר גם בטענתו של רוני מאנה בזמן מערכת הבחירות, ש"ביבי אמר לי שאין אלוהים, וזאת המצאה מטומטמת". נתניהו מתגלה, אם כן, כמנהיג מניפולטיבי מתוחכם המעלה באוב את אלוהי הלאום בתור מין "שקר אציל" במסורת האפלטונית, שמאפשר לו לשלוט בהמון הנבער.

אבל שימו לב: מדובר על אלוהי הלאום. קונסטרוקט מיתולוגי די בסיסי, שקשור באופן הדוק לאתנוצנטריות. אם השמאל רוצה לגייס את אלוהי הלאום לצדו, למה שלא יגייס בעצם את הלאום עצמו? אם שמאלנים יכולים לשאוף ל"זהות יהודית", מה כבר המרחק בין זה לבין איזשהו "שמאל לאומי" מהסוג שהציע אלדד יניב המוקדם?

religion golda 2

אז מה אני מציע? נדמה לי שאנחנו נמצאים עדיין זמן קצר יחסית מהאירוע כדי שמותר יהיה לא להציע בינתיים כלום. יש כאן משבר, שכשלעצמו לא צריך לזלזל בו. משבר של החילוניות ושל השמאל – כל אחד בנפרד ובעיקר שניהם ביחד. אבל מה שבטוח, שאי אפשר לפתור את המשבר הזה באמצעות איזה הוקוס פוקוס של התחברות לזהות היהודית. במידה מסוימת, השמאל אומר עכשיו "עשינו את הרע בעיניי ה'" ומקווה לשוב מחטאיו כדי שיוכל להכות את אויביו. אבל איך עושים את זה כשבכלל לא מאמינים באלוהים?

חבר טוב שלי חזר פעם בתשובה, והסביר לי דבר מעניין שאמרו לו: שבתקופה הנוכחית אנו במצב של הסתר פנים עמוק ביותר. עמוק עד כדי כך, שאפילו ההסתר פנים עצמו מוסתר. משמעות הדבר היא שאנשים חושבים שיש להם גישה לאלוהים, ובדרכים כאלו ואחרות הוא יהיה נוכח שוב בחייהם ואולי גם יאמר להם מה לעשות. הם עושים את זה באמצעות ניו אייג', ובאמצעות ציונות דתית, ועכשיו גם באמצעות שמאלנות אמונית. אבל המחשבה הזאת היא האשלייה הכי גדולה, והיא ההתרחקות הגדולה ביותר מאלוהים.

נדמה לי שאפשר לומר את זה גם על השמאל. אם הוא רוצה להתקרב לאלוהים, הוא צריך קודם להודות בכך שכרגע הוא נכשל בכך כישלון מוחלט; שאלוהים רחוק ממנו ככל שמשהו יכול להיות רחוק, ורק נס יכול לקרב אותו אליו. במלים אחרות: פסימיזם לכל אורך הקווים.

ולסיום, ציטוט של פרנץ רוזנצווייג, שמנסח באופן פלאי את המצב הנוכחי, ומצבים אחרים של אכזבה:

"הציפייה לבואו של המשיח, שעל-פיה ולמענה חיה היהדות, היתה תופעה תיאולוגית חסרת משמעות, "רעיון" גרידא במובן הפילוסופי, קשקוש ריק, לולא הפכו אותה הופעותיו החוזרות ונשנות של "משיח שקר" למציאות ואי-מציאות, אשליה והתפכחות. משיח השקר ימיו כימי התקוה למשיח האמיתי. הוא מגלם את צורתה המשתנה של התקוה הבלתי-משתנה. בכל דור יהודי הוא מבדיל בין אלה שאמונתם חזקה דיה על מנת שייכנעו לאשליה ובין אלה שתקוותם חזקה כל כך שאינם מרשים לעצמם ללכת שולל. הראשונים הם הטובים יותר, האחרונים הם החזקים יותר. הראשונים מדממים כקורבנות על מזבח הנצח של העם, האחרונים הם הכהנים המשרתים במזבח זה. וכך זה יימשך עד היום שבו הכל יתהפך, שבו אמונתם של המאמינים תהפוך לאמת ותקוותם של המקווים לשקר. אז – ואיש איננו יודע אם אותו "אז" איננו עצם היום הזה – תבוא משימתם של המקווים אל קצה, בבוקרו של אותו יום כל מי שעוד נמנה עם המקווים ולא עם המאמינים יהיה בסכנת הרחקה. הסכנה מרחפת מעל חייהם הבטוחים לכאורה של המקווים"

אתם בצד של Jehovah או של Jesus?

1 בינואר 2013

לפני כמה שבועות סערה הארץ בעקבות סדרת תמונות, שבהן הצטלמה בר רפאלי בתחפושת סנטה קלאוס, במסגרת קמפיין לקראת חג המולד. אינספור מגיבים דרשו מרפאלי "לא לשכוח שאת עדיין יהודייה" וציינו ש"לחגוג כריסמס זה אשכרה לחגוג לכבוד ישו". ביטויים דומים של התנגדות להשפעה נוצרית בתרבות הישראלית התגלו באיום שהפנתה הרבנות בחיפה למלונות בעיר כי יאבדו את תעודת הכשרות אם יערכו חגיגות סילבסטר. מנגד, נראה שחגים וסמלים נוצריים חודרים לתרבות הישראלית במידה הולכת וגוברת. עם או בלי קשר לבר רפאלי, לא זכורה לי שנה שבה נתקלתי בכל כך הרבה התייחסויות לחג המולד ולסנטה קלאוס בתקשורת הישראלית. למעשה, יתכן שמה שהשתנה הוא דווקא הרגישות המוגברת של "החילונים" לקדושת הסילבסטר: שהרי, המכתב מטעם הרבנות מופץ כנראה בכל דצמבר זה שנים, אך בשנים קודמות לא היה את ניצן הורוביץ שיזדעק בעניין.

לכאורה, יש כאן מאבק נוסף בין המחנה החילוני-ליברלי-קוסמופוליטי בחברה הישראלית, לבין המחנה הדתי-שמרני-לאומני. אך האבחנה הזאת מעלה כמה סימני שאלה. ראשית – מה כל כך חילוני בלציין את יום ההולדת של בן האלוהים? ושנית – האם האגף הימני של ישראל הוא אכן אנטי-נוצרי? מבחינות מסוימות, הלאומיות הישראלית קרובה לנצרות יותר מאי פעם. שימו לב למשל לנאומו של נתניהו לכבוד חג המולד מלפני כשבוע –

"כיום, קהילות נוצריות ברחבי המזרח התיכון הולכות ומצטמצמות, ורבות מהן נמצאות בסכנת הכחדה… כמובן שאין זה נכון לגבי ישראל.  הקהילה הנוצרית כאן היא חזקה וגדלה, ומשתתפת בחיי המדינה שלנו באופן מלא… נמשיך להגן על אתרי הפולחן הנוצריים בכל רחבי ארצנו… בזמן שאתם חוגגים את חג המולד והחגים המקודשים לכם, אנו מקווים שתזכרו את המקומות שמהם נבעו היהדות והנצרות, ושתבואו לבקר במדינתנו עתיקת הימים ולחוות אותה בעצמכם. תבקרו בנצרת ובבית לחם, תטבלו במי הירדן, תעמדו על חוף הכינרת, ובשנה הבאה, תבקרו בבירתנו הנצחית (eternal capital), ירושלים".

נניח בצד את השקרים הבוטים בטקסט הזה. נשאלת השאלה: כיצד הציונות הלאומנית-דתית נלחמת בהתבוללות עם הנוצרים ביד אחת, ומציגה את עצמה כשומרת המקומות הקדושים לנצרות ביד השנייה – ממש כאילו אימצה באופן רשמי את תפקידה ההיסטורי כממלכת הצלבנים החדשה. אין לזה קשר לעובדה שנתניהו הוא "חילוני". עצמת הזיקה או ההתנגדות לנצרות אינה קשורה אצלנו למידת הדתיות  – מתנחלים דתיים כמו ישראל הראל עומדים בחוד החנית של הצלבנות האוונגליסטית. חוץ מחרדים ומוסלמים, כמעט לאף אחד כאן אין קונפליקט מהותי עם הנצרות, אלא רק שאיפה להתמזגות בנצרות. כיוון התנועה של התנועה הציונית, לגווניה השונים, הוא התקרבות הולכת וגדלה לנצרות. הציונות, מבני אלון המתנחל האוונגליסט, ועד השמאל הרדיקלי (שהוא מבחינה זו ציוני), נטועה כמעט לגמרי בתוך העולם הרעיוני הנוצרי.

מבחינה תרבותית, הישראלים החילונים רק נעשים נוצרים משנה לשנה. ככל שמנטליות ההפרדה מעמיקה, כך שואפים החילונים במידה רבה יותר להיטמע באירופה, להיתלש מהמזרח הערבי ולצוף מערבה. בינתיים, קיצור הדרך לאירופה הוא כנסיות נוצריות בישראל. המנהג התל-אביבי לפקוד את כנסיות יפו בחג המולד משתרש והולך, וכך גם פסטיבלי המוסיקה הכנסייתית ופולחנים דומים. אבל נדמה לי שיותר מבעבר, יהודים אשכנזים מתחילים ממש להתגבר על ההתנגדות ולאהוב את ישו. אני נזכר במדען כלשהו, חבר של דודתי, שבביתו בגליל העליון ביקרתי לפני כמה שנים. הבית שלו היה מלא בספרים נגד האיסלאם – "הצרה עם האיסלאם" של אירשאד מנג'י, "אירוערביה" של בת יאור ויצירות דומות. ובכל זאת הופתעתי כאשר בשלב מסוים של השיחה, טיפוס רציונלי זה  התוודה שהוא מגלה עניין רוחני הולך וגובר בחייו של ישו ובברית החדשה.

 

לפני כמה חודשים, עצרה אותי ליד "טיב טעם" ברחוב דיזנגוף קבוצה של אנשים מוזרים, וביקשה ממני להשתתף במשאל קצר. הם אמרו שהם שייכים ל-Baptist Convention Israel.

היתה שם אשה מבוגרת, וגבר צעיר בעל חזות די משעשעת, שמן, חיוור עם שיער שתני דליל. בדיוק ראיתי אז סרט אימה על מגרש שדים שנוסע לעיירה קטנה של נוצרים אדוקים במיסיסיפי, והוא נראה ממש כמו האנשים בסרט הזה. הוא ביקש ממני לענות על שאלה אחת שהיתה כתובה על דף: האם אדם שמאמין ב-ישוע יכול להיחשב יהודי?

האפשרויות היו: "strongly disagree", ""disagree, ""agree, ו-strongly agree"". לא היתה אפשרות להשיב don't know"".

עניתי "agree", אבל לא strongly agree".

זה גרם לי לחשוב למה בעצם אני לא מאמין בישו. התחלתי להתעניין בנצרות מאז שהייתי ילד, מיד אחרי שקראתי את שר הטבעות ואפילו לפני זה. הדת הזאת תמיד הפעילה עליי קסם מסוים, ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי שאני נוצרי, כי אף פעם לא האמנתי בישו. ככה לפחות חשבתי במשך הרבה זמן, עד שדיברתי עם מישהו שאמר לי: "אתה כבר מאמין בישו". ואכן, בשביל להאמין בישו לא צריך למעשה להאמין שכל מלה בברית החדשה היא נכונה עובדתית. בנצרות אין מצוות, וחלק גדול מהנוצרים הדתיים באירופה או באמריקה חיים וחושבים כמעט בדיוק כמונו. מעשה, מספיק להאמין במוסר של סדרות אמריקאיות בשביל להיות נוצרי. האהבה שלנו היא נוצרית, האסתטיקה שלנו היא נוצרית והאתיקה שלנו היא נוצרית. המרחק בין הישראלי החילוני-ליברלי לבין הנצרות קטן ממה שאנחנו חושבים. הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה שלנו היא עדיין יהודית מאוד, אבל האידיאולוגיה לגמרי נוצרית.

העובדה שיאיר נתניהו חוגג את חגי הנוצרים מבטאת את העניין באופן המוחשי ביותר. יש כאן מין מסר כפול: מצד אחד, האידיאולוגיה הרשמית של המדינה מדברת על הייחוד היהודי. מצד שני, היא משדרת לנו בקריצה: נוצרים ויהודים זה אותו דבר, העיקר לא להיות מוסלמים. ובינתיים, הפרוצדורה החדשה של הגיור הליברמני, הלא הוא גיור באמצעות הצבא, מתבססת על השקפה תיאולוגית המצמצמת מאוד את המרחק בין היהדות והנצרות, ומחתנת אותן תחת חופתה של הציונות. במקביל, אגפים חשובים בנצרות בעולם מתקרבים כידוע לציונות. לא רק אוונגליסטים אמריקאים, אלא גם אירים פרוטסטנטים המנופפים בדגלי ישראל, יפנים נוצרים שמעריצים את האוניברסיטה העברית, אוהדי אייקס אמסטרדם, כנסיות שונות באפריקה (שאפילו לא מעניינות אותנו), ועוד מגוון רחב של קבוצות נוצריות אחרות המגדירות את זהותן באמצעות ישראל.

אפשר לשאול: איפה היהדות בכל זה? כלומר: האם לא קיים בישראל קונפליקט בין יהדות לנצרות? למעשה, התשובה שלילית. בניגוד לדעה הרווחת, ליהדות יש ביטוי פוליטי די מינימלי בפוליטיקה הישראלית. מבחינה פוליטית, כולנו נוצרים. כפי שציין ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין –

מגמת מעצבי הרעיון הציוני היתה להעניק לתפיסת הגאולה היהודית משמעות, שמנתקת אותה מהמקום המרכזי של המקדש בתפיסה המשיחית היהודית. אך לשם כך היה צריך לאמץ את נקודת המבט הנוצרית היסודית ביחס להיסטוריה היהודית, ואת תפיסת התרבות העומדת מאחורי תפיסת ההיסטוריה המערבית [כלומר, הנוצרית – ע"א]… הדימויים והערכים ששימשו לשם הגדרת זהות יהודית לאומית הם אותם דימויים שבאמצעותם הוגדר האידיאל התאולוגי הפרוטסטנטי.

(מתוך: "השיבה אל ההיסטוריה של הגאולה").

אולי כשמשה פייגלין יהיה ראש ממשלה, וייסד בישראל ממלכה יהודית שבמרכזה בית המקדש, אפשר יהיה להגיד שהפוליטיקה היהודית הפכה לגורם משמעותי במזרח התיכון. זה בעצם הרעיון הרדיקלי של "מנהיגות יהודית", שמבדל אותה משאר הפוליטיקה הימנית, ולא במקרה פייגלין ואנשיו היו הגורם היחיד שהתנגד לחגיגת גלן בק בירושלים ביולי 2011.

אבל כרגע, חסידי בית המקדש הם קבוצה שולית. כתובות "ישו בן זונה" ו"ישו הוא קוף" שרוססו במנזר לטרון ובכנסיית הדורמיציון מעידות בוודאי על עוינות לישו בקבוצות מסוימות, אבל הזעזוע הציבורי והתקשורתי שהן עוררו, בניגוד בולט לתגובה הפושרת שעוררו פעולות דומות במסגדים, מדגים את האהדה וההזדהות הרבה עם הנצרות.

netanyahu

מתוך מאקו

אם ככה – מה קורה כאן? אם כולנו נוצרים, למה בעצם יש מאבק?

אז קודם כל – מי אמר שיש מאבק? במושגים גלובליים, המאבק בתוך החברה היהודית-ציונית הוא בסופו של דבר די מינורי, ולא במקרה הוא כמעט אף פעם לא מגיע לכדי אלימות. אפילו את היריקות שומרים לאחמד טיבי. זהו מאבק מבוקר במסגרת ה-Pax Christiana.

המאבק שקיים בכל זאת הוא לא בין "יהודים" ו"מתבוללים" ולא בין "דתיים" ל"חילונים". בהכללה מסוימת, אני טוען שהמאבקים בחברה הישראלית הם למעשה נגזרת של מאבקים פנים נוצריים –  קצת כמו המאבקים בין הקתולים לפרוטסטנטים באירלנד. אלא שזה לא מאבק בין קתולים לפרוטסטנטים, וגם לא מאבק בין כנסייה מקומית, כמו למשל Lord's Resistance Army של ג'וזף קוני באוגנדה, לבין שאר העולם הנוצרי. לא מדובר כאן על קונפליקט בין כוח מקומי לכוח גלובלי, אלא ביטוי למאבק בין שני כוחות גלובליים.

מבחינה תיאולוגית, המאבק הפנים ציוני במדינת ישראל הוא ביטוי לקונפליקט עולמי בין שני כוחות בעולם הנוצרי, שאליו אנחנו מסופחים: שתי רשתות גלובליות נוצריות שהן מעבר לעם מסוים או לכנסייה מסוימת. זהו מאבק בין הנצרות של הברית החדשה לבין הנצרות של הברית הישנה, או בניסוח אחר: בין הנצרות של ישו לנצרות של יהוה.

ברור שמבחינה אידיאלית, הנצרות אמורה להכיל את הברית הישנה והברית החדשה גם יחד. בפועל, יש בה קונפליקט תמידי בין שני היסודות האלה. הנאורות, והשמאל שמגלם את ערכיה, הם בעיקרו של דבר נצרות בלי תנ"ך – כלומר ניסיון לנקות את הנצרות מהיסודות ההיסטוריים הארכאיים שמקורם בברית הישנה, ולזקק את היסוד האוניברסלי של החסד והאהבה המגולם בבשורה של ישו. אבל כתגובת נגד, צומחות שוב ושוב צורות של נצרות שמעמידות במרכז דווקא את יהוה צבאות, האל הזועם והלוחם של הברית הישנה. זוהי בטח אינה יהדות – אין שום זיקה בין התיאולוגיה הזאת לבין התלמוד וההלכה. זו גם אינה נצרות "יהודית יותר" – היא עשויה להיות דווקא יותר אנטישמית. זוהי נצרות תנ"כית יותר, או יהווית יותר. זהו אותו שסע שמפלג למשל את החברה האמריקאית – בין הנצרות האוניברסלית שמייצג אובמה לבין הנצרות של חגורת התנ"ך האוונגליסטית.

לקונפליקט יש ביטויים מפתיעים. התקשורת מדווחת על כתובות נאצה נגד ישו, אבל מתעלמת מהתהליך הנגדי: השנאה הגוברת בקרב "החילונים" אוהבי ישו כלפי יהוה. השנאה הזאת מתגלמת בצורה מוחשית בדף השטנה "יהוה" בפייסבוק, שהוא דף נוצרי-גנוסטי מובהק המוקדש לביזוי אלוהי הברית הישנה.

בכל מקרה, פולחן יהוה אינו שונה מפולחן ישו רק מבחינת המושא, כמו מסדרים של שני קדושים נוצרים. זאת גם צורת התכוונות אחרת לטקסט. כאשר מעריציו של ישו קוראים את התנ"ך, הם מבקשים לחדור מבעד לרובד המילולי אלא הרובד הסמלי שעומד מאחוריו – אל עיר האלוהים או ירושלים של מעלה. מעריציו של יהוה, לעומת זאת, מקדשים את המובן המילולי של הטקסט. האל באמת זועם. ישראל היא באמת ישראל. וירושלים היא באמת ירושלים.

לכן, במערך הגלובלי הנוכחי, הציונות משחקת תפקיד מרכזי בתוך התיאולוגיה הזאת. אפשר לומר שהציונות הצליחה מעל ומעבר למה שאפשר לשער: היא לא שינתה רק את עם ישראל, אלא שינתה את העולם. היא הפכה לכנסייה עולמית. עם זאת צריך לזכור שהציונות היא רק מרכיב במערך הנוצרי-יהווי. לאלוהים יש יחס מיוחד לעם ישראל, אבל הוא שולט בכל העולם.

בסופו של דבר, יתכן שהציונות היא מין גידול פרא של פולחן יהוה הנוצרי. כי יש כאן נוצרים שלא רק אוהבים את אדוני צבאות, אלא ממש שונאים את ישו. ואת זה יש נוצרים שמתקשים קצת להבין.

Athanasius-Kirche-egyptian_YHWE

וראו גם:

וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

חינוכו של המין האנושי

הליברל: קווים לדמותו

"אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים"

11 ביוני 2012

ישראל 2012: הוצאות הספרים קורסות. הסופרים מביעים מחשבות אובדניות. ערוץ 10 קורס. העיתונות קורסת. האופוזיציה מתכווצת לגודל זעיר. לכאורה, הכול עומד בסימן שקיעה. כל עמודי התווך שאמורים לתמוך בחברה ליברלית מתמוטטים בזה אחר זה. מספרים לנו שהפרויקט היחיד שמתרחב בהתמדה הוא ההתנחלויות, על חשבון כל דבר אחר.

אבל יש עוד משהו שמתחזק ומתעצם יותר ויותר: הומואים. הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטראנסים. שווה ללכת למצעד הגאווה רק כדי להיווכח שוב באופן המוחשי ביותר: הפרויקט הלהט"בי הצליח באופן די מדהים. מספר עצום של ילדים, נערים וצעירים מאמצים לעצמם את הזהות הגיית, כמעט בכל מקום בארץ.

אני יוצא מהנחה שהזהות המכונה gay אינה זהות אוניברסאלית "נתונה", שאנשים נולדים לתוכה. גברים ונשים בוחרים לאמץ לעצמם את הזהות הזאת מכל מיני סיבות, אך בין השאר כי היא אטרקטיבית ביניהם. ועם זאת, להיות גיי זה לא כמו לקנות לעצמך אייפון. זה לא דבר של מה בכך, ויש לכך השלכות רבות משמעות.

אולי מיותר להגיד, אבל ההומואים כבר לא ייעלמו לשום מקום. בישראל מתהווה קבוצת מיעוט משמעותית מאוד ומושרשת מאוד של להט"בים. אני רוצה לפיכך לטעון שהלהט"בים הם הרגל בדלת הנסגרת של הדמוקרטיה. במצעד הגאווה ביום שישי הבנתי שבישראל לעולם לא יהיה משטר פאשיסטי. היא תהיה, והיא כבר עכשיו, משטר אלים ומסואב מאוד. ועם זאת לעולם לא יהיה כאן משטר פאשיסטי, אלא אם יהרגו את כל ההומואים. אבל זה לא יהיה קל – הם נמצאים בכל מקום.

הטענה האחרונה עשויה להישמע מוזרה, נאיווית ואנכרוניסטית. אפשר לטעון שאין שום קונפליקט בין הומוסקסואליות להידרדרותו של המשטר. במיוחד לא היום, בעידן ההומו-לאומיות, שבו הומואים רבים יוצאים מהארון כליכודניקים, ויריב לוין מחזיר להם אהבה. גם ראש הממשלה אוהב הומואים, ואשתו עוד יותר. קהילת הלהט"ב עוברת נורמליזציה מהירה בתוך הציונות. זאת הצורה הפסימית לבחון את הדברים – ביקורת הפינקווש וההומו-לאומיות, שזוכה לעדנה בחוגים הרדיקליים בשנים האחרונות.

אבל הפעם, אני רוצה להיות אופטימי יותר, ולהסתכל על התהליכים האלה מהכיוון ההפוך. העובדה שלהט"בים הם כבר לא בהכרח אשכנזים מצביעי מרצ היא חיובית יותר מאשר שלילית. והליכוד החל ללקק לקהילה רק אחרי שגילה שאי אפשר להיפטר ממנה, והבין שהיא קבוצה עם כוח.

ודווקא אם הלהט"ביות נטמעה היום בתוך הציונות, אין ספק שזוהי חוליה די רופפת ובעייתית בתוך הקואליציה המרכיבה את מדינת הליכוד העכשווית. לטוב או לרע, ההומוסקסואליזציה של החברה הישראלית מנוגדת לגמרי לכיוון המזוהה לכאורה עם העידן הנוכחי – הקצנה דתית, הקצנה לאומנית והסתגרות.

גם כאשר הומואים מנחים תוכניות ריאליטי, לסביות מפקדות על קורסים לחבלה וטראנסיות רוקדות על סירות של השייטת עם דגל ישראל – אורח החיים הלהט"בי עדיין שונה מאוד מהמודל הסטנדרטי של החברה הישראלית. הוא עדיין מהווה שיבוש של הגוף הפוליטי הפטריארכאלי, דווקא בהיותו מבלבל ואמביוולנטי. ההומו לעולם לא יהיו נאמן לשום דגל, גם לא דגל הגאווה – פשוט כי הוא מאוהב יותר מדי בעצמו. או בניסוח אחר: גם כשההומו נראה הכי גברי בעולם, הוא עדיין מזדיין בתחת.

נכון: קהילת הגייז עוברת מיליטריזציה. האימוץ הגובר של מראה שרירי מקביל במידה רבה לאידיאל "יהדות השרירים" שהציבה הציונות מראשיתה. אבל המאפיין העיקרי של הגוף השרירי הזה הוא שהוא נועד לראווה בלבד. במידה רבה, אי-אלימות מוטבעת בקוד של הגיי. נכון לעכשיו, החברה הלהט"בית היא עדיין בלתי-אלימה למדי – פחות אלימה מכל קבוצה משמעותית אחרת בישראל. וגם אחרי "יוסי וג'אגר", הומואים עדיין אוהבים את הצבא הרבה פחות מסטרייטים.

בעצם, גם לשרירים יש צד חיובי: בשונה משמאלנים ממוצעים, הומואים הולכים למכון כושר, והם יכולים להתגונן. ויום אחד, כאשר המשטר יפנה נגד ההומואים, הם יקימו לעצמם מיליציות וישיבו מלחמה. למעשה, זה קורה כבר עכשיו.

 

בשנתיים האחרונות, הפוליטיקה הלהט"בית הלכה ואיבדה את קסמה בעיניי. הקונפורמיזם והנורמליזציה של הקהילה בישראל, ותופעות מקבילות במדינות אחרות בעולם, גרמו לי לחשוב שהתנועה הזו איבדה את הפוטנציאל הרדיקלי שהיה בה בעבר. גם שמאלנים-להט"בים אחרים מסביב פיתחו עמדה ביקורתית כלפי העם ההומואי המסוקס שצמח מסביבם. חלקם הסיקו שיש לייסד קהילה אחרת, קטנה וטהורה יותר מבחינה אידיאולוגית. כך נוצרו המצעדים הנפרדים והגושים הנפרדים, "הקוויריים".

כל זה מובן, אבל בעיניי מוטעה. אם ננסה להתייחס ללהט"ב כאוונגארד רדיקלי, לא נמצא אותו שם. הלהט"ב הוא עם, וכוחו דווקא בהיקפו הרחב ובאופיו האינקלוסיבי. התבדלות מחודשת תביא לכך שהשמאל האידיאולוגי יהיה מוקצה מחמת מיאוס גם בקהילת הלהט"ב – בערך הציבור היחיד בישראל שעדיין פתוח יחסית לעמדות שמאליות. במקום לברור מתוך רבבות הלהט"בים את המעטים הטהורים, ולהכריז על קהילות מתבדלות של "קווירים רדיקלים", אפשר לשאול שאלה אחרת: מה השמאל יכול ללמוד מהצלחתה של התנועה הלה"טבית – הפרויקט הליברלי-פלורליסטי המצליח ביותר בישראל. למעשה, אולי היחיד שהצליח. שהרי, יש עשרות אלפי צעירים בישראל שלא פגשו מעולם שמאלני, אבל החבר הכי טוב שלהם הוא הומו.

אני יכול להציע כמה תשובות לשאלה מדוע הפרויקט הלהט"בי נחל הצלחה בישראל בעוד הפרויקט הסוציאליסטי, תנועת השלום ותנועת זכויות האדם שוכבים על הקרשים. חלק מהתשובות סימפטיות יותר, וחלקן פחות:

(א) שהלהט"בים תבעו את השחרור של עצמם, ולא ניסו לייצג מישהו אחר.

(ב) שהזהות הגיית לא מתייצבת נגד מגמות עולמיות, אלא משתלבת די טוב עם הפרטה וגלובליזציה.

(ג) שמאז שנות השמונים, גיי נחשב בישראל לניגודו של הערבי; כך שהומוסקסואליזציה נחשבת לצורה של התמערבות.

(ד) שבתנועת הלהט"ב יש מהגדרתה פתיחות מסוימת לשונות ולגיוון, בשונה מהנטייה של השמאל להומוגניות וטוהר.

(ה) שזאת תנועה תרבותית לא פחות מאשר פוליטית.

(ו) שבפוליטיקה הלהט"בית יש תשוקה, או במלים אחרות: שסקס מוכר.

בהתייחס לסעיף האחרון, יתכן שהפרויקט הפוליטי-אקזיסטנציאלי בעל הסיכוי הגדול ביותר בטווח הארוך במרחב שבין הים לירדן הוא דווקא זה המושמץ והמוקצה ביותר כיום: פרויקט העירוב המיני-רומנטי בין יהודים, ערבים ואפריקאים (שכבר הקדשנו לו את ערב האמורי הראשון). מצבה של האהבה הבין-דתית אינו גרוע יותר כיום מהמצב בו היתה נתונה האהבה החד-מינית לפני 30 שנה.

בתחילת הפוסט הזה, הצבתי את הפריחה הלהט"בית כתהליך מנוגד למגמות של קריסת החברה הליברלית. אבל יש שוני בסיסי בין הלהט"בים לבין קבוצת האחוס"לים הנאחזת בעיתונות ובבית המשפט: להזכירכם, אנחנו לא אליטות ישנות. אמנם ניסים זאב שונא הומואים, אבל אני מכיר הרבה סטרייטים אשכנזים שהם לא פחות הומופובים ממנו. למעשה, צריך לזכור שבעיני מה שנקרא "ישראל הוותיקה", ההומואים נחשבים לחברים מכובדים במחנה הברברים – לא פחות מהחרדים, המוסיקה המזרחית והפליטים על הגדר. אין זה מקרי שאשכנזים מקצועיים כמו תומרקין או נתן זך מביעים בקביעות הומופוביה בוטה, ומבטאים משפטים כמו "אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים".

אבל אפשר להסיק מזה גם מסקנה נוספת, כללית יותר. דווקא ההשתלבות-לכאורה של ההומואים בתוך משטרו של נתניהו מוכיחה שהקואליציה הזאת היא פרדוקסלית עד כדי גיחוך. הליכוד הוא כרגע מי שמצליח להרכיב קואליציה של כוחות חברתיים שונים, וכך להכריע כוחות אחרים שהם לגמרי יריבים לו – כמו פלסטינים, פליטים ושמאלנים אידיאולוגיים. אבל הקואליציה של מדינת הליכוד מלאה בניגודים, ולא יצוקה בפלדה. יש בה קפיטליסטים ששונאים מתנחלים; מתנחלים ששונאים את צה"ל; קצינים בכירים ששונאים אחד את השני; דתיים לאומיים ששונאים חרדים, ולהיפך; עניים ששונאים עשירים, ולהיפך; רוסים גויים ששונאים דתיים, ולהיפך;  חרדים מזרחים ששונאים חרדים אשכנזים, ולהיפך. כל מה שצריך זה ליצור קואליציה אחרת.

(דימויים: Tom of Finland)

שובה של הדיאלקטיקה

19 במאי 2012

יהושע סימון

אם יש טענה אופרטיבית לדברים שאני מנסח כאן היא מחולקת לשלוש – הראשונה היא שהדיאלקטיקה חזרה בענק. השנייה היא ההכרה שיש כח. הכחשת הכח, היא לא רק מיתממת וחסרת אחריות פוליטית, אלא היא גם בזבזנית באלימות שלה – כפי שהוכח בקריאות נגד מפגינים המזוהים עם מפלגות פוליטיות (ובקריעת השלטים שלהם) בעצרת של 12.05 בכיכר רבין. כדי לשמור על הדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה צריך אלימות – את זה המשטרה הוכיחה גם היא בהפגנה של 08.05 בכיכר הבימה. והנקודה השלישית היא שילוב של השניים הראשונות – שימת דגש על האופציה הלניניסטית ביחס לרגע הפוליטי, זאת ברוח הדיאליקטיקה ובניגוד לאופציה האנטי-היררכית ההרסנית של דמוקרטיה ישירה (המכחישה את הכח).

ברגעים מסויימים ההיסטוריה עצמה מציעה את הדיאלקטיקה כדי לקרוא אותה. אלה רגעים אשר, כפי שמרקס קרא לזה – גורמים לעולם להיות מודע לתודעה שלו עצמו. במובן זה, למרות אידיאולוגיה מתישה ומרוקנת של קץ ההיסטוריה תחתיה המוסדות הפוליטיים עדיין פועלים, הרגע הנוכחי מציע עצמו כהיפר-דיאלקטי.

היינו אמורים היום כבר להיות מחוץ להיסטוריה, בשלב ניהולי עליון של ניאו-ליברליזם רובוטי, כך לפי דוקטרינת קץ ההיסטוריה. אבל הערבים העניקו לעולם שוב את ההיסטוריה. הדיאלקטיקה חזרה. מושגים כמו עורמת התבונה וחמורו של משיח מבטאים את הדינמיקה שנוצרת מתוך פעולות הסוכנים השונים וכנגד כוונותיהם – כפי שישוע אומר בבשורה על פי לוקאס: "אָבִי, סְלַח לָהֶםכִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים".

המשמעות של המושג בה אני עושה שימוש נסמכת על התסריט לפי רעיון מוצא את השלילה שלו במציאות יישומו, ומביא לרעיון נוסף לעלות כנגד מציאות זו שנוצרה. המחשבות שהבשילו לתוך הדברים כאן קשורות ברגע של ביקור אטיין בליבר בת"א ובדברים שאמר בבית העם, באירועי 1 במאי, בבחירות הבזק שהוכרזו, במה שנקרא ברית הפחדנים של נתניהו ומופז ובהפגנה בתל אביב ב-08.05 נגד דחיית בחירות הבזק.

את החוכמה המיוחסת לולטר בנימין בדבר כל פאשיזם כדוגמא של מהפכה שכשלה, אפשר לקרוא במהופך, באופן מובן מאליו אולי, לפיו המחאה היא דוגמא לפאשיזם שכשל. בתחילת השנה הזדמן לאלישבע ולי להיות בארוחת ערב בה נכח גם יאיר לפיד (זה היה מאוד לא צפוי מבחינתנו. לפיד התחיל בשיחה עם אלישבע כשהלכה לבּוּפּה, שם הוגשה ארוחת הערב, והתיישב לשולחן בו ישבנו). בנוסף ללפיד היו עוד אנשים בשולחן, שהתמסרו לשיחה שנושאה "הפלא הישראלי" – הם התבשמו בהישגי חברות הטכנולוגיה הישראליות ונהנו לספר לעצמם על מה טובו אוהלי הצבא שמוציא מתוכו פיתוחים נהדרים. באמצע החגיגה הזו אלישבע העירה ביושר ובנעימות: "זה ממש פאשיסטי". הדברים הוכיחו עצמם נכונים מיד. הם התעלמו מההערה שלה. אחד הדברים המענינים במצב הנוכחי של הפאשיזם (הניאו-ליברלי), הוא היעדר התפיסה הדיאלקטית שלו. ככל שהוא יותר נוקשה בהבנה המוגבלת שלו, כך הרגע שהוא מייצר מחדד את המתחים הדיאלקטים שמתוכם הוא פועל. ההצלחה של הפאשיזם הזה היא הכשלון שלו.

ההכרזה על בחירות בזק, תוכננה לתאריך מוקדם מאוד מבחינת האפשרות להיערכות אירגונית, ובכך הפכה את הבחירות עצמן, ה-אליבי של המשטרים המתקראים דמוקרטיים, לעוד אמצעי לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה (פעם היו קוראים לדבר כזה ספין, מלה אחרת לשקר. היום תחת המשטר הנוכחי, המלה כבר לא זמינה אפילו). ועדיין, כשדובר באפשרות של בחירות מוקדמות, הטענות היו ששאלת גיוס ערבים וחרדים לשירות צבאי ולשירות לאומי היא שמייצרת את הציבור הגדול, הרוב, בשבילו מקדימים את הבחירות. את הטענה הימנית בשם אותו רוב ניסחו יאיר לפיד וישראל ביתנו כבעלי הפרבילגיות כנגד היתר, כשדרשו לכפות על האזרחים החרדים והערבים מה שהם כינו שיוויון בנטל.

במידה רבה, כבר אז ניתן היה להבין את הבחירות כבטלות בגלל עצם הדרישה שלשמה כביכול יצאו אליהן. הציבורים המשרתים זכאים לפרבילגיות, בהיותם משרתים, כך נטען. אבל ברגע של שיוויון בנטל השירות הצבאי והלאומי, יאבדו בעלי הפרבילגיות את העמדה מתוכה הטענה שלהם מוצדקת לשיטתם. כי אז, לפי אותו הגיון, גם ערבים וחרדים יהיו זכאים לאותן פרבילגיות של אותם ציבורים משרתים. לכן, הדרישה שעלתה לא יכולה להגדיר את הבחירות, אלא כאמצעי האשמה ודיבה. במובן הזה, בעלי הפרבילגיות אף פעם לא צריכים את הבחירות עצמן אלא כאמצעי לניסוח האשמה והפצת דיבה. זאת ועוד, הדרישה לשיוויון בנטל כמהות הקדמת הבחירות היתה לא יותר מדרך לדרוש משהו אחר. מחיקת התמונה המעמדית שנוסחה מבחינה פוליטית בקיץ האחרון – זו היתה המטרה של הטענה הפרבילגית לשיווין בנטל. במובן זה, גם ניסוח הדרישה הזאת היה לא יותר מעוד כלי של המשטר לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה.

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אלפה פלטינום, צוטט בכלכליסט, מחמיא לברית הפחדנים של נתניהו ומופז ש"ראו לנגד עיניהם את טובת העם" לדבריו. בתוך כך, מעוז סתר את דבריו שלו. מצד אחד הוא הסביר את ההגיון שבביטול בחירות הבזק כביצור היציבות: "המהלך המפתיע חסך למשק הישראלי המון הוצאות על מערכת בחירות ומנע חריגה ממסגרת התקציב", ומצד שני הוא הכיר בכך ש"המהלך של נתניהו ומופז עשוי לעורר זעם בציבור ולהצית מחדש את המחאה". זאת אומרת, מצד אחד דמוקרטיה זה יקר מדי אז טוב שחסכו, מצד שני, אנשים ירגישו שדופקים אותם בזה שחוסכים עליהם אז אולי זה יעלה יותר. אם כן, מעוז אומר את האמת: מה שמופז ונתניהו קוראים טובת העם היא רעתו – זאת אומרת טובת ההון.

נתניהו הסביר שמה שמעניין אותו זו יציבות. לכן קרא לבחירות בזק וכשקם מהשבעה על אביו, כרת את ברית הפחדנים וביטל את הבחירות. בעוד טקטיקת הרואופ-אה-דואופ שרקח המשטר באמצעות שילוב של התעלמות ואגרסיביות (ועדת טרכטנברג ואלימות משטרתית; "נרגילות וסושי" ו"מחאה אותנטית"), הוכיחה עצמה כמייצבת את המשטר הנוכחי, באירוניה דיאלקטית קלאסית, דווקא המהלך של ברית הפחדנים שנועד לייצב כביכול את המשטר, הוא שמאפשר למחאה למען צדק חברתי לעבור לפסים של מאבק פוליטי.

אדורנו והורקהיימר העלו את השאלה של הדיאלקטיקה של הנאורות – איך עם כל כך הרבה רעיונות יפים, הדברים הגיעו לכדי כך. נועם יורן טבע את המונח המדוייק "עורמת הטיפשות" כדי לתאר את המשטר המשברי של ההון, ובמיוחד את הרגע הנוכחי של האסון הפוליטי בו אנחנו נתונים – אצלנו כולם כל כך חכמים ומתחכמים, אז איך זה שהתוצאה המצטברת היא כזה טימטום?

בהרצאה שלו, בליבר התייחס כמה פעמים למאמרה של וונדי בראון "שובה של הרפובליקה המודחקת" על תנועת אוקופיי וול-סטריט (מאמר מתוך גיליון מעניין של "Theory & Event" שעורכת הפילוסופית הלניניסטית ג'ודי דין). במאמרה, בראון מתייחסת גם היא לשובה של הדיאלקטיקה במלוא אונה – היא אומרת: "דווקא ההרס השיטתי של קבוצות אינטרס מאורגנות (למשל איגודים, י"ס), איפשר את יצירתה של תודעה פוליטית פופוליסטית חדשה". בראון מסבירה שהאסון הניאו-ליברלי הביא אותנו לרגע חסר תקדים של הזדהות הדדית בין משפחות מעמד ביניים שכורעות תחת נטל משכנתאות, צעירים מובטלים תחת נטל הלוואות הלימודים, מפוטרי תעשייה נטולי פיצויים, עובדי השירות הציבורי עליהם נכפים כל העת קיצוצים ב"הטבות" והפסדים מצטברים של הפנסיות שלהם אשר נותבו בכפייה אל הבורסה, יחד עם עובדים חסרי ובעלי הכשרה – מגננות ועד טייסים – ששכרם במשרה מלאה לא מאפשר להם להעלות את משפחותיהם מעל לקו העוני.

ועוד מקרה של שובה של הדיאלקטיקה – בקיץ שעבר נטען כנגד ההנהגה של המחאה (דפני, סתיו, אלון-לי, רגב קונטס, יונתן לוי, יגאל רמב"ם), שאיננה הנהגה נבחרת. זו כביכול היתה ההוכחה שהיא איננה לגיטימית כמייצגת את העם שיצא לרחובות (אחרי שהיא העניקה לו את שמו, "העם", והוא בא). ביום שלישי 08.05 בערב, בכיכר הבימה, המשטרה, במעצרים של רמי הוד, אלון-לי גרין, יואב גולדרינג, ניר נאדר וערן בריל – בחרה בשבילנו את ההנהגה של הקיץ הקרוב.

קריאה לדיון: מה אפשר לעשות כדי למנוע מלחמה?

15 במרץ 2012

אני מסתכל בטלוויזיה, אני מסתכל בפייסבוק ומשפשף את העיניים: הכול כרגיל. זה לא רק התינוק של במבה והאח הגדול. זה כל הדברים הרגילים שאנשים מתעסקים בהם – גם אנשים שהפוליטיקה זורמת בדמם.

אבל זה ממש לא זמן רגיל. המעברים הם לפעמים חדים. מאז שנתניהו חזר מארה"ב, אנחנו נמצאים באופן מובהק בתקופה שלפני מלחמה.

העניין עם מה שנקרא "המתקפה על איראן" הוא שזה מצב שאנחנו בעצם לא יודעים עליו כלום. אנחנו לא מכירים בכלל את חוקי המשחק של דבר כזה, כי אין לזה תקדים. מצד אחד, אפשר לחשוב שזה יהיה משהו כמו התקיפה בסוריה: יום אחד נתעורר, התברר שהיתה איזו גיחה של חיל אוויר, יספרו לנו שהיא הצליחה ושמסיבה כלשהי איראן בחרה לא להגיב – וזהו, אחר כך רק הפרשנים ידברו על זה.

אבל כולנו יודעים שיכול להיות גם משהו אחר לגמרי. יכולה להיות מלחמה שלא תיגמר. יש כל מיני גורמים אחרים שיכולים להצטרף למלחמה הזאת. אנחנו חיים במקום שיש בו לפעמים מלחמות ממש, מלחמות גדולות. תסתכלו לרגע על הפרצוף של אובמה ושל פאנטה כשהם מדברים על זה. הם אומרים: לצאת למלחמה זה לא משחק. הם יודעים שאיראן מתחמשת כבר שנים למלחמה הזאת. למעשה אין ממש סיבה שהיא לא תפעיל את כל האמצעים שיש ברשותה אחרי שהיא תותקף.

עכשיו, אפשר לטעון שתקיפה באיראן זה בכלל דבר הכרחי. הרי לא מדובר כאן על כפר פלסטיני – איראן היא מדינה חמושה, חזקה ודי אגרסיווית. לא מדובר כאן על human rights. אולי צריך "לגמור עם זה", ואז אפשר יהיה להמשיך הלאה. אולי, כמו שהתקשורת מנסה לטעון, מדובר כאן על שאלה שצריכה להעסיק מומחים – האם תקיפה באיראן היא צעד יעיל וסביר מבחינה טקטית.

אבל אני באופן אישי לא סומך על תפישת המציאות של המומחים שלנו. מהניסיון של השנים האחרונות, נראה שהיא נכשלה כמה וכמה פעמים. יותר  מזה: המומחים שלנו מוּנעים הרבה יותר מדי על ידי הזיות שואה, עניינים שחורגים לגמרי מהתחום הצר שהם מתיימרים להיות מומחים בו.

ואולי הזיות שואה הן דווקא רלוונטיות כאן? אולי, כמו שטוען דוד לנדאו – בנאדם מתון למדי ורחוק ממיליטריזם – אנחנו חיים בהכחשה, ו"שוב לא רוצים לשמוע איומי שואה". אולי, כמו שלנדאו טוען לגבי הזלזול בנאום הברווזים של נתניהו –

בתגובות הללו, וברבות כמותן, מבצבצת אותה הדחקה. אותן עכבות. אותו מצ'ואיזם חלוצי, ארץ-ישראלי, שכל כך התקשה לקבל את העובדה שמישהו מתכוון ואף מסוגל לרצוח מיליוני יהודים. אותה היאחזות כמו אז באמונה המנחמת: זה לא קורה, וגם אם כן אין לנו מה לעשות.

אולי. אבל כשאני מסתכל על המשטר האיראני, אני פשוט לא רואה שם את היטלר – באותה מידה שאני לא רואה את היטלר גם במשטר הישראלי. לכן אני לא רואה דרך להצדיק צעד כל כך הרסני, כל כך דראסטי. אם המומחיות שנדרשת עכשיו היא מומחיות בשואה, אני מעדיף לצטט את מומחה השואה הבכיר ביותר בעולם, שאול פרידלנדר, בריאיון מלפני שנתיים, בהתייחסות להשוואות כאלה –

נונסנס. היתה עצימת עיניים מול היטלר, אבל אין שום עצימת עיניים לגבי איראן. הרי כל הזמן עוסקים בזה. פה לא עוצמים עין לרגע. העיסוק באיראן זה ההפך של עצימת עיניים, מה עוד שאיראן רחוקה מלהיות מעצמה כמו גרמניה הנאצית… פרס יודע היטב את ההבדל בין יהדות אירופה, שהיתה לגמרי מפוזרת וחסרת מגן, למדינת ישראל של היום. אנחנו כל כך רגישים לחשש שההשמדה תחזור על עצמה, שבאות מצדנו השוואות כאלה למרות שאינן סבירות. צריך לומר בפה מלא: יש שימוש בהשוואות שאינן במקום; שלגמרי עוברות את הגבולות של האירוע ההיסטורי. זה לא מוצדק, וזה עושה וולגריזציה של השואה. אתה לא יכול למנוע מאחמדינג'אד לעשות את זה, אבל אצלנו היו צריכים להשתמש בהשוואות אחרות.

עכשיו נשאלת השאלה: האם יש בכלל מה לעשות?

לא ברור לי למה על כל עוולה קטנה או בינונית אנחנו יודעים למחות, אבל מול מלחמה טוטאלית אנחנו שותקים במבוכה, כמו ילדים שמשאירים את הדברים הגדולים למבוגרים. כמו הצבא הישראלי, שהפך לכוח שיטור, גם אנחנו התרגלנו מדי למצב הנורמלי של המאבק בכיבוש, שלתוכו נולדנו.

אבל מה יש לעשות?

הלוואי שידעתי. אבל אני חושב שיש מקום לפחות לדבר על זה, לשאול את השאלה, ולא לדבר על כל מיני דברים אחרים רק כדי להדחיק אותה. לעצור רגע את הדברים האחרים ולשאול אם יש משהו שאפשר לעשות.

מבחינת אסטרטגיה של פעולה – ברור שאם רוצים באמת למנוע מלחמה, ולא רק לצאת עם מצפון נקי, האסטרטגיות הרגילות של השמאל הרדיקלי לא בהכרח נכונות כאן. כי אם התנגדות למלחמה באיראן תהפוך לעוד משהו שמזוהה עם מצביעי חד"ש, זה עשוי דווקא להגביר את התמיכה במלחמה בציבור הרחב.

העניין הוא, שהציבור ברובו נגד תקיפה – זה עולה בבירור מהסקרים. אנשים לא רוצים למות, והם יודעים שמלחמה זה מוות. מישהי כתבה לי שאנחנו במיעוט. זה לא נכון – הפעם אנחנו הרוב.

עוד דבר הוא, שאפשר לשים רגע בצד את כל הטקטיקות של הפללת ישראל, לחץ בינלאומי וכו', או לפחות לא להשתמש בהן באופן הסטנדרטי בשנים האחרונות. בעניין הזה, אנחנו כבר מעבר לנקודה הזאת. המטרה לא צריכה להיות להסביר לאיראנים שישראל היא רעה – האיראנים כבר יודעים את זה. הם מקבלים את זה מספיק בעצמם. יש כאן סיטואציה אחרת, שמתרחשת בסדרי זמן הרבה יותר קצרים.

ביחד ולחוד, אנשים שמתנגדים למלחמה צריכים לחשוב מה הם יכולים לעשות. עם מי הם יכולים לדבר. מה יכול לעבוד. אולי בכלל צריך לעשות משהו כדי לעצור את איראן, ולא את נתניהו. שום אפשרות לא נפסלת על הסף.

אולי צריך להתפלל.

*

ושוב – אולי זה לא משנה. כן, החיים הם מסוכנים. בסוף ממילא מתים. אז נמות. הילדים שלנו ימותו. ההורים שלנו ימותו. לא נורא.

רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face

7 בדצמבר 2011
.
(כולל נספח)
.
 כבר מהערב הראשון של מחאת האוהלים, ניסו כל מיני כותבים ומשקיפים, אוהדים יותר ופחות, לאפיין את הפרופיל הסוציולוגי של משתתפיה. כמו שכבר נכתב כאן בקיץ, בכל העולם הפנתה התקשורת שוב ושוב את אותה שאלה אל הצעירים ברחובות: "מי אתם?". באותו אופן, ניסה עודד היילברונר לאפיין כאן את המחאה מבחינה מעמדית. מסקנתו היא שהמחאות של השנה האחרונה בישראל ובשאר העולם אינן אלא "מחאת הצעירים הבורגנים", ולכן אינה בבחינת מרד אמיתי.
אני רוצה לטעון שהיילברונר צדק בדיאגנוזה, אבל טעה בפרוגנוזה. מחאת האוהלים היא אכן מחאה בורגנית בעיקרה; ועם זאת, הדבר לא גורע בכלום מהפוטנציאל הרדיקלי שלה.
אבל צריך להעיר הערה מקדימה כלשהי. ראשית, שמחאת האוהלים אינה רעיון תיאורטי אלא דבר שקרה באמת – אף על פי שיש המנסים כבר להכחיש את עצם התרחשותה, והיו אף שניסו להכחיש זאת עוד בזמן שמאות האלפים צעדו ברחובות. שנית, לא ברור מה יעלה בגורלה של תנועת המחאה, והתשובה תלויה בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו. אבל להגיד עכשיו שהמחאה היתה חייבת להיכשל זה קצת קל מדי. ביולי, כשנתניהו כינס את מסיבת העיתונאים השנייה שלו וכשמתן וילנאי הזהיר מפני אנרכיה, זה היה הרבה פחות ברור. כמו ביוון, שבה מחאות פוליטיות נרחבות מתרחשות ברמות שונות כבר כחמש שנים, כך גם כאן אש המחאה צפויה בהחלט להתלקח מחדש בתנאים מתאימים – בעיקר קריסה כלכלית שעוד תבוא.
על כל פנים, בנקודה הנוכחית, נדמה לי שניתן לומר שבני המעמד הבינוני עד בינוני-גבוה – ובניסוח אחר: אשכנזים, תושבי גוש דן, מצביעי חד"ש-מרצ-קדימה – אכן היו הכוח הדומיננטי במחאה, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת הדומיננטיות שלהם בהנהגה. אני לא מפחית מערכן של התארגנויות אחרות של קבוצות שאינן שייכות למעמד הבינוני. להיפך – הלוואי שהן היו נרחבות יותר. אבל בפועל, אפשר לדעתי לומר שלהתארגנויות האלה לא צברו מאסה קריטית, ובנוסף כלל לא בטוח שהן רצו לזהות את עצמן עם הזרם המרכזי של המחאה. במידה רבה, אפשר לראות בכמה ממאהלי הפריפריה דווקא תגובת נגד שיצאה נגד "דפני ליף" ומה שזו ייצגה.
.

.
נשאלת השאלה: מדוע רבים בשמאל מזלזלים כל כך במחאה של המעמד הבינוני, ונבהלים כל כך מהאיפיון הזה? התשובה היא, שהאיפיון הזה מזכיר לאנשי השמאל עובדה מביכה: שהם בעצמם שייכים למעמד הבינוני (ומעלה), גם אם חלקם (בהחלט לא כולם) מתרוששים בקצב מואץ. השמאל הרדיקלי בארץ סובל מאיזו תודעה כפולה: כיוון שהמפלגה העיקרית שמייצגת אותו היא חד"ש, יש לו לכאורה אופי קומוניסטי-אנרכיסטי, למרות שלא ברור אם רוב התומכים של השמאל באמת יכולים להגדיר את עצמם קומוניסטים או אפילו מרכסיסטים – שלא לדבר על מרכסיסטים-לניניסטים.
בקיצור, לכאורה השמאל אינו פועל למען המעמד שלו, אלא למען המעמדות העשוקים. זאת אף על פי שהמעמדות העשוקים, ברובם המוחלט, לא רוצים בשמאלנים בתור מגיניהם. השמאל מאמין שהוא צ'ה גווארה, אבל בסתר מעריץ את סטיב ג'ובס. אני בסך הכול ממליץ לו להעריץ את רובספייר.
אלא שכעת עולה שאלה מתבקשת: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, אז מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בניסוח מסורתי יותר: האם הפרולטריון אינו היחיד שמסוגל לחולל מהפכה?
כל זה היה נכון אולי לזמנים אחרים. מה שהיילברונר ואחרים לא מבחינים בו זה שהזמן העכשווי עומד בסימן התובנה שהקפיטליזם, המשטר הכלכלי של הבורגנות, הוא פשוט לא אופציה. האופציה היא פאודליזם אותוריטרי או משהו אחר.
.
.
קחו למשל את יוון. הרי אי אפשר להגיד לאנשים שנמצאים שם ברחובות: "יאללה, עצלנים, פנטזיונרים, תחזרו לעבוד". כי אין במה לעבוד. אין כלכלה לחזור אליה, ואין מה להפסיד. הכלכלה האולטרה-קפיטליסטית (ואם ביוון עוד אפשר להסתייג שהיו בה מרכיבים של סוציאל-דמוקרטיה, אז בוודאי באיטליה של ברלוסקוני או באירלנד) קורסת, וזה לא באשמת שום אויב חיצוני אלא באשמת הכשלים הפנימיים שלה. בישראל לכאורה יש עדיין "כלכלה", אבל נראה שחלק ניכר מהאוכלוסייה מרגיש שמה שנקרא כלכלה פועל נגדו, ולא למענו. מבחינה זו, אפשר רק לשבח שוב את התודעה המהפכנית שהייתה חבויה תחת שכבות עמוקות של ציניות בקרב צעירי הבורגנות הישראלית: בשונה ממדינות אחרות, לא היינו צריכים לחכות שהבורסות יקרסו כדי לצאת לרחובות. גרמנו לבורסות לקרוס בעצמנו.
היילברונר מפספס את הפיכתה של הבורגנות למעמד מהפכני – התהליך הכי משמעותי שקורה עכשיו במערב. רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר של עצמם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.
הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית על פיה אנחנו ב"עסקים כרגיל". אלא שהיילברונר הציג בפוסט שלו כל מיני התרחשויות מהפכניות במאה ה-20, אבל לא הזכיר את המהפכה הבורגנית הכי חשובה בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית הגדולה.
הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד בקיץ מבטאת תשוקות לא מנוסחות של האוונגארד המהפכני, שבעצם באו לידי ביטוי רק באופן דימויי. אם נשאב השראה מהיצירה הזאת, אפשר להסתכל על המהפכה הצרפתית, ובמיוחד בפאזה היעקובינית שלה, בתור מודל לא רע בכלל למהפכה בורגנית, מהפכת ונילה רדיקלית.

.

.
המהפכה הזאת יכולה גם ללמד אותנו איך נראית "בורגנות מהפכנית", ומהי הדינמיקה של התרחשות מהפכנית מרעידת עולמות שמתרחשת דווקא בשל מאבק כוחות בין אליטות. שהרי, כפי שהראו ההיסטוריון אלפרד קובן והיסטוריונים אחרים, הכוח שהניע את המהפכה הצרפתית היו כמה מאות עורכי דין בעלי משרות מנהליות, שמנו רוב מוחלט מחברי המהפכה המכוננת. אלה היו מתוסכלים בשל קריסת שטרות החוב שלהם ערב המשבר הכלכלי החמור, ובשל מחסור במינויים ובתקנים בשירות המדינה – ולכן הפילו את המשטר. קובן מצטט את אדולף תייר (Thiers), שטען כי "אילו כונן הכתר שוויון מסוים במינויים למשרות והיה מעניק ערבויות מסוימות, היה נעלם מקור ההתמרמרות העיקרי". זה נכון למדי לתקופתנו.
מבחינה זו, קובן מוכיח שאפילו את המהפכה הצרפתית הגדולה אפשר לפרק עד כדי כך בדיעבד, שניתן יהיה לתאר אותה כ"אירוע שלא קרה" (הוא מכנה אותה "מיתוס"). ובכל זאת, אפשר גם להסיק מסקנות אחרות –שמתוך נסיבות "מקריות", אינטרסנטיות, ולכאורה מגוחכות כאלה, נולדה המהפכה שיצרה את העולם המודרני.
באותה מידה, אפשר בהחלט לטעון שהמחאה החברתית בישראל נוצרה מתוך מאבק בין שתי אליטות: צאצאי האליטה האחו(ס)"לית (שלמדה במהלכה לתבוע מחדש את ה-ס' שלה) נגד האליטה הפלוטוקרטית-פאשיסטית שמטפח נתניהו. בפוליטיקה ממשית ולא מדומיינת, כל זה לגיטימי לחלוטין. כן, אנחנו חושבים שההמונים של תל אביב ראויים יותר לייצג את רצונותיה של הרפובליקה מההמונים של עופרה וגילה – אז מה? בעניין זה אפשר לצטט את מה שכותב קובן בדבר מאבקו של רובספייר בז'ירונדיסטים –
.
פריז, "מבצר החופש", היה בה כדי לגלם את המוקד החיוני לדעת הקהל. רובספייר ראה, כמדומה, את הבירה כמגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו […]. הרעיון היסודי היה המודל הדמוקרטי כמובחן מהרעיון האריסטוקרטי של הייצוג. הוא לא תפס, שלאמיתו של דבר לא יכלה פריז, ועוד פחות מכך ההמון הפריזאי, להיחשב מופת לצרפת כולה.
.
אפשר לראות במאבק בין דפני ליף לאיציק שמולי מעין מאבק בין היעקובינים הדמוקרטים-רדיקלים, שרואים בתל אביב את מגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו, לבין הז'ירונדיסטים, הבורגנים האמידים חסידי המלוכה הקונסטיטוציונית. כיוון שהמהפכה לא היתה אלימה, שמולי לא צעד אל הגיליוטינה, וגם מליף נחסך התרמידור שלה. אך בנוגע להערתו האחרונה של קובן, בדבר חוסר יכולתה של פאריז לייצג את צרפת כולה – אפשר רק לומר שזוהי שאלה של פרשנות. בסופו של דבר, כמו שכתב ולטר גראב –
.
הבסיס הסוציאלי של היעקובינים היה צר והם היוו בעצם רק שכבה קטנה באוכלוסיית צרפת, היא הבורגנות העירונית הזעירה וחלק מבעלי המקצועות החופשיים.
.
ועם זאת, לפי גראב, היעקובינים של פאריס הם שהצילו מאבדון את המהפכה, "את רעיונות השוויון והחירות, ואת תקוות העם הצרפתי, כמו גם תקוותם של העמים האחרים, לעתיד טוב יותר".
המהפכה הבורגנית היא חתרנית דווקא מכיוון שהיא חמקמקה. מי שידבר כיום על קומוניזם יושתק מיד. לעומת זאת, רפובליקניזם בורגני הוא לכאורה המשטר שבו כולנו חיים. השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם.
אם הבורגנות המהפכנית היא שתבלום את משטר הפיקוח הפיאודלי – תחי הבורגנות המהפכנית!
.

.

נספח: רובספייריזם עכשיו

.
בחוגי השמאל יש הרבה מעריצים ללנין ולצ'ה גווארה, ומעט מעריצים לרובספייר. מי שמצטט את לנין נחשב אולי משעמם, אבל מי שמצטט את רובספייר נחשב ליצן. רובספייר, שתחת הנהגתו הקצרה נשלחו אלפים לגיליוטינה, הוא אלים ופנאט מדי בשביל הליברלים, אבל לא רדיקלי מספיק בשביל הקומוניסטים. אידיאל הדמוקרטיה הרדיקלית-בורגנית שהוא הציב התמסמס במאה ה-20 – מצד אחד מתוך תקווה להתקדם אל מעבר אליו, ומצד שני מתוך אימת מהטרור, שהוגברה כמובן על ידי הטרור של סטאלין ושל משטרים שמאליים אחרים במאה ה-20.
אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל. אך לשם כך, צריך קודם להתייחס לשאלת הטרור. ובכן, הטרור כמובן אינו מיוחד למהפכה הבורגנית. אדרבא, במהפכות הנחשבות פרולטריות נטבחו פי אלף אנשים חפים מפשע מ-2,500 האנשים שנערפו בפאריס בזמן "הטרור הגדול" של 1794. בנוסף,  אצטט שוב את ואלטר גראב, בהערה שראויה לתשומת לב –
.
אין לדבר כאן על מוסר או על רחמים, כיוון שאין נוהגים לדבר כך גם כאשר דנים במעשיהם של גנרלים או מלכים בהיסטוריה. אם נשאלה השאלה למען מה הופעל הטרור הזה, התשובה חייבת להיות שאמצעי הטרור היו נחוצים כדי להציל את המהפכה… דווקא הסנקולטים לחמו בימי הטרור הגדול ביותר בחירוף נפש נגד האויבים החיצוניים. הם הצילו את המהפכה. הרי כולנו ילדי המהפכה הצרפתית, שללא רעיונות השוויון והחירות הנשגבים שלה לא היינו יכולים לחיות כיום במשטר דמוקרטי, פרלמנטרי וחופשי.
.
אני מאמין שבאמצעות טכנולוגיות שקיימות היום, מהפכה בימינו עשויה להימנע מהצורך בטרור. ברור גם שבחודשים האחרונים של שלטונו, רובספייר היה רדוף בדמיונות בדבר אויבים פנימיים האורבים בכל מקום – מה שהביא למשל לעריפת ראשם של דנטון ושל מקורביו. על כל פנים, אי אפשר גם להשתיק כל אזכור של מהפכה על ידי נפנוף במלה טרור. ולטר גראב מציין בצדק, שדווקא ברגע בו הובסו היעקובינים, החלה צרפת לייצא את האלימות מעבר לגבולותיה ולכבוש ולדכא אומות אחרות בטענה שהיא משחררת אותן. "הטרור הופנם תחילה, נגד העם הצרפתי עצמו, ואחר כך הוחצן על ידי המלחמה, כי מלחמה אינה אלא טרור חיצוני".
כעת לכל אותם לניניסטים שמזלזלים ב"המהפכה הבורגנית". אלה אותם אנשים שהכריזו אחרי הבחירות הקודמות, כשחד"ש זכתה בעוד מנדט, שאת המנדטים הבאים שלה חדש תגנוב מליברמן, ולא ממרצ.
אבל למי שמזלזל במהפכה בורגנית, אני מציע לו לקרוא את החוקה היעקובינית של 1793, את "חוק המקסימום הגדול" או את הנאומים של רובספייר, ולראות האם הדרישות האלה הן כל כך טריוויאליות בימינו.
.

.

אני רואה חמישה יסודות ברובספייריזם שאפשר לאמץ בימינו עם התאמות מסוימות. אך במקום לפרט עוד, אדגים אותם כאן באמצעות ציטוטים יפים מנאומיו וכתביו של רובספייר עצמו:
.
דמוקרטיה רדיקלית
.
25. הזכות להתנגד לדיכוי היא מסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח.
26. שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו.
27. כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו… כל פרט הכובש את הריבונות לידו, רשאים בני אדם חופשיים להוציאו להורג תיכף ומיד.
35. אם ממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו למרוד, זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, וזו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה.
(מתוך הצעתו של רובספייר לחוקה של 1793)
.
וולונטאריזם והדרכת העם
.
מהי מטרתנו?
השימוש בקונסטיטוציה לטובת העם.
מי עלול להתנגד לנו?
העשירים והמושחתים.
מה האמצעים שישתמשו בהם?
השמצה וצביעות.
אילו גורמים יסייעו בשימוש באמצעים אלה?
בורותם של הסנקילוטים. על כן יש להדריך את העם.
מה הם הכוחות המונעים את השכלתו?
העיתונאים, שכירי העט, המוליכים את העם שולל יום-יום בשקריהם חסרי הבושה.
מה המסקנות מזה?
שעלינו להוקיע כתבנים אלה כאויביה המסוכנים של הארץ ולהפיץ שפע של ספרות טובה.
מה הם המכשולים הנוספים להשכלת העם?
עוניו.
מתי אם כן יחונך העם?
כאשר לא יחסר עוד לחם וכאשר העשירים והממשלה יפסיקו לשחד עטים ובעלי לשון להונאת העם. כאשר האינטרסים שלהם יהיו זהים עם האינטרסים של העם.
ומתי יהיה הדבר הזה?
לעולם לא.
(מתוך: הקטכיזם של רובספייר, פורסם אחרי מותו)
.
שלטון המידה הטובה
.
 "לא די בביטול משטר המלוכה: יעודנו הוא להקים על חורבותיו את משטר השוויון הקדוש ולהבטיח את זכויות האדם, שאינן ניתנות להעברה. לא השם הריק הוא הקובע ומקיים רפובליקה, כי אם סגולתם של אזרחיה. נפשה של רפובליקה היא Vertu, כלומר אהבת אדם את מולדתו ורגש הקרבה נעלה המעמיד את כל האינטרסים הפרטיים בצל האינטרסים של הכלל".
(מתוך: אגרת מכסימיליאן רובספייר אל בוחריו, קיץ 1792)
.
"אנו רוצים להמיר בארצנו את האנוכיות במוסר, את הכבוד ביושר, את הנהוג בעקרונות, את העריצות בממשלת ההיגיון, את הבוז לאסון בבוז למידות המגונות, את אהבת הממון באהבת התהילה, את קטנות הרמים ברוממות האדם; עם חביב, קל דעת ואומלל בעם נדיב, עז ומאושר. אנו רוצים, במלה אחת, לקיים את משאלות הטבע, למלא את יעוד האנושות, להגשים את הבטחות הפילוסופיה, לשחרר את ההשגחה משלטונם הארוך של הפשע והעריצות. הנה זו משאת-נפשנו, הנה זו מטרתנו".
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
שוויון סוציאלי ופיקוח על מחירים
.
מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? […] חפצנו בסדר חיים, בו יהיו כל היצרים השפלים והאכזריים נתונים בנחושתיים; בו החוק יעודד את השאיפות לגמילות-חסד ונדיבות לב; בו משאת הנפש תהא המשאלה לזכות בתהילה ולשרת את המולדת […] בו האמנויות תהיינה עיטוריו של החופש, המרעיף עליהן אצילות המסחר – מקור לעושר ציבורי ולא רק לשפע אין-גבול של משפחות אחדות.
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
האסיפה הלאומית, לאחר שהאזינה לדו"ח ועדתה לניסוח חוק בעניין קביעת  מחיר המקסימום של מצרכי היסוד והסחורות החיוניות, מצווה כדלקמן:
סעיף 1: המצרכים שהאסיפה הלאומית מעריכה כבעלי נחיצות עליונה, ואשר היא מאמינה שמחובתה לקבוע את מירב מחירם, הנם:
בשר טרי, בשר ממולח ושומן, חמאה, שמן מתוק, בקר, דג מלוח, יין שרוף, חומץ, סיידר, בירה, עץ להסקה, פחם עץ, נר שעווה […]
סעיף 4: רשימת המחירים המרביים של כל אחד מן המצרכים שהוזכרו בסעיף 1 תיערך על ידי המנהל של כל נפה ותפורסם תוך שבוע מיום קבלת חוק זה, ותישלח למחוזות.
(מתוך: חוק המקסימום הגדול, ספטמבר 1793)
.
התנגדות לכיבוש
.
"הרעיון המוזר ביותר, שיוכל להיוולד בראשו של מדינאי, הוא האמון שדי בכניסת צבאו של עם לתחומו של עם זר, כדי להכריח את הלז לקבל עליו את חוקיו ואת חוקתו. איש אינו אוהב את השליחים המזוינים, והעצה הראשונה, אשר מייעצים הטבע והבינה, היא להודפם אחור כאויבים. בטרם תורגשנה תוצאות מהפכתינו אצל האומות הזרות, הכרחי שהיא בעצמה תתבסס… בטרם תלכו בדרכי-תועים במדיניות ובמדינותיהם של נסיכי אירופה, התחילו בכך, שתחזירו את מבטיכם אל מצבכם הפנימי […].
בימי מלחמת חוץ יקדיש העם – שדעתו תוסח על ידי המאורעות הצבאיים מן ההתייעצויות הפוליטיות הנוגעות ליסודות החיוניים של חרותו – פחות תשומת לב ורצינות לתמרונים הנסתרים של הסכסכנים החותרים תחתיו ולחולשתם או שחיתותם של באי כוחו, שאינם מגינים עליו."
(מתוך נאום רובספייר על המלחמה, ינואר 1792)
.
פולחן היישות העליונה והטבע
.
"מה חסד ומה פדות בתורת העקר של האתאיזם? אם אתה משכנע אדם, שגורל עיוור שולט במהלך חייו והוא מדכא בלי הבחן צדיק ורשע; אם אתה מספר לו, שהנשמה אינה אלא נשימה הנמוגה בשערי המוות – מה ייתן לו ומה יוסיף לו כל זה? […] אם קיומו של אלוהים והשארות הנפש אינם אלא חלומות, עדיין הם מיטב יצירתו של רוח האדם.
כהן האמת של הישות העליונה הוא הטבע; מקדשו – תבל ומלואה; עבודתו – היושר; חגיו – חדוות עם רב, המתכנס לנגד עיניו לחדש ברית אחווה אוניברסאלית ולתת לו כבוד מלב מסור וטהור.
(מתוך נאומו של רובספייר בדבר הישות העליונה)
.
סעיף 1. העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש.סעיף 2. הוא מאמין שעבודת 'הישות העליונה' ההולמת ביותר הם המעשים שהם חובות האדם.
סעיף 3. החשובות ביותר שבחובות האדם אלה הן שנאת הבגידה והעריצות, הענשת עריצים ובוגדים, עזרה לאומללים, כבוד לחלשים והגנת המדוכאים, עשיית כל מה שבגדר הטוב שיעשה אדם לשכנו, המנעות מכל מעשה עוול.
.
בין החגים הלאומיים שיצויינו כל עשרה ימים: חג הישות העליונה והטבע; חג הגזע האנושי; חג העם הצרפתי; חג קדושי החירות; חג הרפובליקה; חג הפטריוטיות; חג האמת; חג הצדק; חג הסטואיות; חג הילדות; חג הזקנה; חג האסון; חג החקלאות; חג אבותינו.
(מתוך החוק של 7 במאי 1794)

בקרוב לא יישארו נשיאים לשלוח לכלא

15 בנובמבר 2011

כשהרגו את הדיקטטור צהלתי. סוף סוף, הגיע הזמן שהרוצח ישלם על פשעיו. חגגתי גם כששלחו לכלא את הנשיא (סוטה מעוות!). וגם כשעצרו את הנשיא של המדינה השכנה (רודן, מפלצת!). עם זאת, בנקודת הזמן הזאת התחילו לנקר בי ספקות. שהרי, הדיקטטור והנשיא היו אויבים בנפש אחד של השני, וגידפו זה את זה באינספור נאומים. אם שניהם מחוסלים, מי בעצם המנצח? בינתיים הדיחו גם את ראש הממשלה של מדינה א', ובעקבותיו התפטר גם ראש הממשלה של מדינה ב'. פרש גם מנהיג האופוזיציה, שהיה ממילא מושחת כמו מנהיג הקואליציה. אפילו עורך הביטאון הספרותי האופוזיציוני סגר את הבסטה. כל מנהיגים, הפטריארכים, האבות, הסתלקו בזה אחר זה. כל מי שנאם  ונזף ושאג נאלם. נשתררה דממה.

והנה, דווקא בתקופה זו החלו להירשם תופעות מוזרות. כך למשל, ביום שבו הנשיא נכנס לכלא, עלה מחיר הצנונית. וכשראש הממשלה התפטר השוטרים נעשו אלימים מתמיד. אלא שעכשיו, לא היה אפילו את מי להאשים. יותר גרוע: לא היה אפילו על מי לכעוס. בממשלה ישב איזה אימפוטנט, שמונה על ידי קרן המטבע העולמית.

צריך להודות: החודשים האחרונים הוכיחו שהנהגת מדינות היא אחד המקצועות המסוכנים בתבל. הדבר נכון בעיקר כשמדובר במדינות מזרח תיכוניות או ים תיכוניות. מאז שתלו את מוסוליני ואשתו לא ראינו כל כך הרבה גופות של מנהיגים כמו בשנים האחרונות. סדאם חוסיין – גופה. בין לאדן – גופה. קדאפי – גופה. בפרט, האמריקאים אוהבים לפזר בשטח גופות של מנהיגים ערבים שהם לא אוהבים. עד כדי כך שכאשר מופיע עכשיו על המסך פרצוף של נשיא ערבי, קשה כבר שלא לדמיין כיצד הוא הופך לגופה עם פנים נפוחות, בעוד נשיא ארה"ב עולה לאוויר במסיבת עיתונאים עם חיוך של מיליון דולר.

אם מסתכלים על הכול ביחד, אין ספק שמשהו משמעותי קורה כאן. במושגים פסיכולוגיים, משהו התערער בסמכות ההורית. המנהיגים הסמכותיים איבדו לא מעט מאותו כוח דימיוני שמעניק להם כוח ממשי – והאפקט הזה מדבק. זה לא קורה רק בעולם הערבי. את גופתם של של ברק אובמה או של ניקולא סרקוזי כנראה לא נראה בקרוב, אבל גם באירופה מתרחש תהליך מקביל. תפקיד המנהיג הפוליטי פשוט מאבד ממשמעותו. למעשה, אני חושש שהעובדה שכל כך הרבה מנהיגים עפים פתאום בבת אחת מתאפשרת במידה רבה בזכות הירידה ביוקרתו של מקצוע ההנהגה, ולא להיפך. עובדה, שבאף אחד מהמקומות לא בא מנהיג חזק אחר להחליף את המנהיג המודח. הם מוחלפים תמיד על ידי דמויות חיוורות, בלתי נראות כמעט.

במה דברים אמורים? כידוע, במשך השנה הקרובה יערכו בחירות בצרפת, ספרד, יוון, וככל הנראה גם באיטליה ובעוד כמה מדינות אירופיות חשובות. בנוסף, יערכו בחירות במצרים, באיראן וכמובן בארה"ב. אלא שיותר מאי פעם בעבר, יש תחושה שלבחירות האלה אין שום משמעות. התוצאות שלהן יהיו כמעט שרירותיות: בספרד וביוון שלטו ראשי ממשלה מהמפלגה הסוציאליסטית כשהתחיל המשבר, לכן הימין צפוי לנצח שם בבחירות הקרובות. באיטליה ובצרפת, לעומת זאת, צפוי השמאל לנצח, פשוט מכיוון שהימין שולט שם כרגע. זאת, למרות שאותו משבר כלכלי מכה בכולן (גם אם לא באופן זהה).

אך ממילא, כולם ייאלצו כנראה לנקוט באותה מדיניות של קיצוצים פראיים בתקציב אם ירצו להישאר בגוש היורו. כך שלמעשה הבחירות לא באמת נחוצות. לא פלא שביוון ובאיטליה עלה בשבוע שעבר משטר מוזר, פוסט-פוליטי: ממשלות של טכנוקרטים, מומחים פיננסים, שאמורות "לנהל את הכלכלה" – למעשה לנהל את המדינה כמו בנק, או בתור בנק. המדינה היא מבחינתם סרח עודף של הבנק המרכזי שלה.

יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, יש כרגע כוחות שעשויים לאתגר את ההגמוניה הקפיטליסטית.  אבל בינתיים, ההתרחשות בפועל היא הפוכה: הקפיטליזם מופיע בצורתו הטהורה ביותר, ללא רסן, עד כדי ביטול של הספרה הפוליטית והפיכת הכול לכלכלה, כלומר לספרי חשבונות.

למרבה הצער, שום אנרכיה לא מחליפה את המנהיגים המושפלים או הרצוחים. במקום זה המדינות הולכות ומתבטלות למעשה כישויות פוליטיות, ומתנהלות בניוטרל כמנגנון שמופעל על ידי פקידים עם תוכניות לשעת חירום – זהות בכל אחד מהמקומות. ולא רק באירופה: גם במצרים, מתברר שהמרווח לשינוי פוליטי הוא זעיר, לא כל כך בגלל היעדר רצון של העם אלא בעיקר מתוקף מגבלת הקרדיט שמוכנה המערכת הכלכלית העולמית להעניק לו. וקשה שלא להיזכר בתחינתו הנואשת של הגנרל טנטאווי – עוד סוג של טכנוקרט – בביקור במפעל בפאיום לפני כמה חודשים: "הכלכלה! הכלכלה זועקת!" (מי שרוצה להימנע מההערות הגזעניות של ירון לונדון יכול לדלג ל-7:07). בשונה ממנהיגים, אל הטכנוקרטים אי אפשר לבוא בטענות. הם בסך הכול עושים מה שהמצב מכתיב. הם לא מתיימרים אפילו להציע מדיניות משל עצמם. הם לכל היותר אומרים: אם תדיחו אותי, יבוא טכנוקרט אחר, שיעשה את אותו דבר פחות טוב.

*

וכך, עריפת הראשים הסיטונאית שנשמעת לכאורה כמו בשורה טובה לחובבי הדמוקרטיה והשחרור, עלולה עוד להביא אותנו להתגעגע לקונספט של מנהיג. כי בסופו של דבר, מה זה מנהיג? המנהיג הוא בסך הכול בנאדם. הכוח שלו נוצר על ידי המבנה החברתי שבראשו הוא עומד. עידן הפוסט-מנהיגות מעמיד אותנו מול אימת הריק, מול עיסה אפורה חסרת מובן, מול חזון אימים של ביטול הפוליטיקה – כלומר ביטול יכולתו של האדם לקבוע את גורל קהילתו. יש לציין שבישראל, התהליך הזה הושלם כבר מזמן. נתניהו, יותר מאשר "מנהיג חזק לעם חזק" (כמו שניסה להיות בקדנציה הקודמת), הוא כיום טכנוקרט כזה, שמעטים רוצים באמת להחליף. המעמדות המבוססים בישראל עדיין רואים בו מנהל סביר, או לכל הפחות את המגן האחרון שמסוגל להחזיק תחת שליטה את כוחות השחור. ברשות הפלסטינית שולט כבר שנים טכנוקרט שתפקידו העיקרי לא לעשות כלום.

אנו עומדים בפני מצב שבו כל תלונה או מחאה תיענה באופן קטגורי ב"ככה זה". המומחים הרי לא טועים. הם כמו נציגת שירות בסלקום: אתה יכול לצעוק עליה, אבל נציגה אחרת היתה נותנת לך בדיוק את אותה תשובה.

מה שאפשר לקוות לו, הוא שעידן הטכנוקרטים כבר צופן בחובו את השלב שאחריו. כי כאשר השיטה הקפיטליסטית מופיעה בצורתה הטהורה, היא גם חשופה לגמרי לביקורת. אי אפשר כבר להגיד: "הקפיטליזם הוא טוב, את הבעיות עושים הסוציאל-דמוקרטים", ואפילו לא "הקפיטליזם הוא טוב, זה רק ברלוסקוני אידיוט". הטכנוקרטים הם יעילים לחלוטין, ואין ספק שהם עושים את עבודתם באופן המושלם ביותר האפשרי. כשהטכנוקרטיה תיפול, מה שיכול לבוא במקומה זה רק דבר אחר לגמרי.

בינתיים אפשר להמשיך לחגוג על כל נשיא שנערף. אבל שימו לב: בקרוב לא ישארו מנהיגים להרוג, ויהיה צורך במשהו אחר.

חיוור, מאוד חיוור. לבן אפילו

19 באוקטובר 2011

עמרי בן-יהודה

עסקת שליט היתה החלטה יוצאת דופן מבחינתו של בנימין נתניהו. בהחלטה זו העניק ראש הממשלה אשרור מטעם השלטון לשני מהלכים. מצד אחד, סימנה העסקה את הפיכתה של ישראל ממדינה ביטחונית למדינה אזרחית. אך בד בבד, היא הציבה רף חדש ומטלטל לחוסר השוויוניות ביחסה לחיי אדם.

הפרשנים השונים מתקשים להסביר את המהלך של נתניהו. לדבריהם, איש הימין המובהק, זה שכתב ספרים על אי כניעה לטרור, החליט דווקא הוא להתקפל. מצד אחד כולם טוענים שזו עסקה נכונה, הכי נכונה, מצד שני, המוגזמת ביותר בתולדות המדינה. הם מסכימים שהתקשורת הייתה הזרז המרכזי לכל העניין, והיא נטתה לאורך כל הדרך לבכר את שחרור החייל, על פני השיקולים הביטחוניים השונים.

אני חושב שבעסקת שליט החליט נתניהו לאמץ (אולי בחיבוק דב) את המהפכה האזרחית בישראל. אמנם לכל מה שהלך כאן בקיץ האחרון לא הייתי קורא מחאה, לא כל שכן מהפכה (שהרי בעבור אלה צריך לצאת נגד השלטון, מה שלא קרה כאן); אולם השיח הישראלי איפשר לראשונה לנפץ את הילת הקדושה של מערכת הביטחון, ניפוץ שהביא אפילו את הפרופ' טרכטנברג למסקנה שאפשר ואף ראוי לקצץ בתקציבה. נתניהו קיבל את הדו״ח אבל הבין שאין זה מספיק כדי לאמץ אליו לגמרי את ישראל האדיבה, האזרחית, הערכית, הפייסבוקית, המלטפת את ״הבן של כולנו״. נתניהו הבין שפניו של צה״ל השתנו; כמו תמיד הוא איננו צבא של ממש (מנגנון מלחמה( אלא מערכת פמיליארית, משפחתית, חמה ואהובה; אך בנוסף לכך דיוקנו היום הוא דיוקנו של גלעד: עדין, מופנם (כך מתארים אותו חבריו לכיתה( רגיש, אזרחי, רך. כל התיאורים האלה נכונים גם להוריו, אנשים סימפתיים ולא מתלהמים, שחיכו את חמש השנים האלו בסבלנות אין קץ, אזרחים מהוגנים שתמונתם החוזרת ונשנית בבית ראש הממשלה מדי כמה שבועות, חוזרת ועולה בי בימים אלה: מנומסים ומדוכאים יושבים מול הבריון ואשתו הבריונית; יושבים, ושותקים.

נתניהו, גדול הפוליטיקאים בדורנו (ואין במשפט הזה שמץ אירוניה), מסובב על אצבעו לא רק את אובמה, אנגלה מרקל וסרקוזי (איך מרקל אוהבת להתקשר אליו אחת לכמה חודשים ולכעוס על משהו, והוא, דרוך ומאמין בדרכו, אפילו לא מזכה אותה בתשובה…) אלא את כולנו, הישראלים בני מעמד הביניים, אוהבי ה"מחאה" ויפי הבלורית. וגם במקרה הזה, עם כל הציניות, השיח הישראלי השתנה לבלי היכר: לפתע, ערך החיים עולה על כל הערכים כולם.

אך אילו חיים הם החיים האלה? המהלך הזה בתרבות הישראלית, חופף כמובן למהלך ההומאני הגדול שבתרבות המערב, הכולל הימנעות מכאב ושמירה על שלמות הגוף. אולם בד בבד עם זכויות האדם, בונה העולם המערבי חציצה הולכת וגדלה בין ערך החיים של אדם אחד למשנהו, והכול על פי פרמטרים אתניים. ככלל, יש לציין שהתופעה הזו חופפת לתופעה האזרחית לה אנחנו עדים. אותה התמקדות בסיפורו של בן-האנוש היחיד המשתייך למעמד הביניים, הדאגה לשלמותו ועתידו, העיסוק החוזר ונשנה במשפחתו מתוך ערכים הומניסטים, היא דרכו של הימין החדש במדינות המערב כולן, ליצור בידול (שהוא בעיקרו מבזה) בין מעמד הביניים, אליו (ורק אליו) מופנה הצדק החברתי, לבין השכבות החלשות באמת, להן לא נותר יותר מקום ממשי בשיח.

תיאורטיקנית התרבות האמריקאית ג׳ודית באטלר, ביקרה את התמודדותה של ארה״ב עם פיגועי ה 11 בספטמבר, התמודדות שבמהלכה הקצינה ממשלת ארה״ב (ואתה השיח האמריקאי כולו) את הפיקוח אחרי הגוף ואת המישמוע שלו ושל חופש הדיבור. באחד הפרקים בספרה ״חיים חשופים״ (precarious life) היא מבקרת את מדיניות ארה״ב כלפי אסירי הכלא בגואנטנמו המאפשרת ״ריתוק בלתי מוגבל״ (indefinite detention). היא מוחה על הדהומניזציה שבהכללה האתנית, המאפשרת את הקביעה המרעידה ״מי יהיה בן אנוש ומי לא״. ואכן מחקריה של באטלר מעלים שאלות קשות בנוגע לערך חיי אדם, ערך השוואתי הקשור במוצא.

ג'יימס ובר, מותו של ג'יימס קוק, 1784

השיח הישראלי התחדד בעקבות המצב האבסורדי הקשה בו שליט אחד מוחזק בתוך רצועת עזה, בידי שני מיליון עזתים המוחזקים בידי ישראל. המציאות הזו של שבי בתוך שבי, העלתה והחריפה את תודעת הבורסה וכלכלת ערכי האדם באזורנו. מדידת הערכים במובן המתמטי הייתה כאן מאז ומעולם, אולם בעקבות מקרה שליט כבר אי אפשר היה שלא לחוש בה באינטנסיביות יתירה.

המקרה של שליט מחייב קריאה פוסט-קולוניאליסטית חריפה של כל האזור. מבחינה זו, ישראל היא בהחלט מקום מיוחד בעולם, ולא בכדי יש שמשווים אותה לדרום אפריקה של זמן האפרטהייד. בעיר אחת כמו ירושלים חיים אנשים בעולמות הפוכים כמעט על-פי אתניות ודת. השוו למשל את ערך השוק של מנת פלאפל בשייח ג׳ראח, שישה שקלים נכון להיום, לזו שברחוב פרישמן בתל אביב – 16 שקלים. או השוו ילד בן עשר למשפחה ירושלמית ערבית משייח ג׳ראח, שאינו כרוך בהוצאות אלא דווקא מהווה חלק מכלכלה יצרנית, שהרי הוא ילד עובד ומרוויח, לילד ירושלמי מבית הכרם, שיש להניח שההוצאות עליו מסתכמות בלא פחות מארבעת אלפים ₪ בחודש.

כבר התרגלנו כאן למציאות שבה מדווח בחדשות, בכל סוג של עימות בין הפלסטינים לישראלים, על פערי שוק מופקעים בפגיעות בנפש אצל שני הצדדים. בצד אחד המספרים באים בעשרות ואף מאות, בצד השני שברים-עשרוניים ובבודדים. והנה הגיעה העסקה המיוחלת וכולם נדהמים: אחד ישראלי מול 1,027 פלסטינים. אפילו בעסקת ג׳יבריל הידועה לשמצה היה מדובר באחד מול שלוש מאות. ברור אם כן, שמדובר בתהליך של הקצנה, לא רק בשיח אלא בפועל ממש. מאחר שחיי אדם פלסטינים אינם שווים בערכם לחיי אדם ישראלים, מסכים גם נתניהו לתת אלף תמורת אחד.

אנשים מהצד הימני הפוליטי ובני משפחות שכולות מזדעקים, ואולי בצדק, שיש בעסקה הזאת משהו לא מוסרי. הוא לא רק לא-מוסרי ביחס הזועק אחד לאלף, אלא בהפקרות של עוד ישראלים רבים שיהיו חשופים יותר לפעולות טרור בעתיד. אך הם לא הבינו מה שביטחוניסט כמו ברק הבין מזמן: שחוסר האיזון בעולמנו הולך בשני הכיוונים, ושכמו שמותר לשחרר חיי אדם פחותי-ערך, כך גם מותר יהיה אחר-כך לקחת אותם.

נתניהו מבין הבנה מעמיקה מאין כמוה את היחס החדש שבו ההומניזם חייב להציג עצמו כמקדש חיי אדם, ומאידך לערער על שוויים. אי אפשר שלא לקרוא קריאה פוסט-קולוניאלית גם במאפיינים נוספים שבמאזניים הבלתי אפשריים: מצד אחד היחיד הלבן השברירי ומהצד השני המון של פראים עם דם על הידיים. כמהלך תרבותי לא יכול היה נתניהו לקבל ליהוק טוב יותר, כך הוא יכול לאשרר בשנית את ההומניזם הישראלי, כדוגמת ״להציל את טוראי ריאן״; אנחנו נאבקים על שחרורו של האדם היחיד, המעודן, החלש, ומייצגים בכך את הציוויליזציה המפותחת, ובדיוק לשם כך האחרים לנו אינם בני אדם –  אין בהם ילדים ואין בהם אימהות, ולכן הם יכולים להוות, ותמיד הינם, המון.

חינוכו של המין האנושי

6 באוקטובר 2011

1.

התקופה הזאת מתאפיינת בסוג של תודעה כפולה. מצד אחד, הכול לגמרי כרגיל. ומצד שני, כמה דברים ב"הכול כרגיל" הזה מרגישים קצת מוזר. קחו למשל את הדיון שהיה כאן על אירוע-הזוועה שאירע בענתות. כולם דיברו על הדברים הרגילים – על ההידרדרות לפאשיזם, ועל זה שאנחנו כבר שם, וכבר ממש שם, וכבר ממש ממש שם. לכאורה, ניכר שההידרדרות ממשיכה בקצב משביע רצון. ובכל זאת, לרגעים עלתה בי התהייה: האם באמת שום דבר לא השתנה? הכול בדיוק כמו לפני חצי שנה? ואולי רק במוח שלי נותר איזשהו זיכרון מעומעם, של רחובות גדושים במאות אלפי בני אדם, עם דגלים אדומים, זעם ועצרות עממיות?

גם אני חשבתי לפני שנה שתוך כמה חודשים אראה את הרחובות מלאים בחוליות של פאשיסטים. אבל בפועל, ולגמרי במפתיע, מה שראיתי קרוב יותר לחוליות של קומוניסטים. אפילו אם מישהו חושב שמחאת האוהלים היתה כלא היתה, נדמה לי שאי אפשר פשוט להתעלם מהעובדה שהיא התרחשה, ולהמשיך להגיד שכולם נגדנו וכולם פאשיסטים כאילו כלום, כאילו שמגפי הקלגסים נשמעים ברחובות ואתם השושנה הלבנה. יש מקום להסביר מה בכל זאת קרה כאן, או במלים אחרות: איך אפשר בכלל לתאר את התקופה הזאת.

2.

לצורך כך, אני רוצה דווקא להתרחק לרגע ככל האפשר מזעקת המוכים, לעשות זום אאוט מהיר ולנסות להתבונן על הדברים מהפרספקטיווה המרוחקת והקוסמית ביותר: הלא היא הפרספקטיבה אלוהים. אני מתנצל בפני כל נציגיו של "השטח", אבל לפני כמה חודשים, כשהייתי בגרמניה, התברר לי שמבחינה פורמלית המקצוע שלי הוא תיאולוג (לותרני, דרך אגב). כך שמבחינתי, תיאולוגיה היא "השטח". זאת העבודה שלי, ממנה אני מתפרנס, וכידוע, על פרנסה לא מתנצלים.

כזכור, לפני כשבועיים, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לכל באי עולם בעצרת האו"ם בניו יורק. מעבר לשקרים ולכל הפגמים האחרים, מה שבאמת זעזע אותי בנאום הזה, הוא עזות המצח שבה עמד נתניהו וירק על האנושות כולה. מבחינה זו, יש חשיבות דווקא לפסקה הזאת –

"אפילו כאן, בעצרת הכללית, האמת יכולה לפלס את דרכה. ב-1994, כשמוניתי לשגריר באו"ם, ביקרתי את הרבי הגדול מלובביץ'. הוא אמר לי 'אתה תשרת בבית של שקרים רבים. זכור שגם במקום החשוך ביותר, את אורו של נר יחיד ניתן לראות למרחוק. אני מקווה שאור האמת יזרח למרחוק".

נתניהו עמד שם, ובאמצעות הרבי מלובביץ' הטיף מוסר וביקש לחנך את המין האנושי כולו, שאותו הוא צייר כמעין עמק בכא עטוף שקרים וחושך. יוסי גורביץ' כתב בצדק מסוים על האדנות שביטא נתניהו כלפי היהודים שאותם הוא מתיימר לייצג. לדעתי זאת לא הבעיה. למעשה, אם נתניהו היה מדבר פשוט בשם העם היהודי, היה משהו נאצל בגבורה הזאת לעמוד מול העולם.

3.

העניין הוא שנתניהו לא מייצג רק את העם היהודי. הוא מייצג כוח עצום בהרבה, קואליציה בראשה הוא עומד הלכה למעשה – כוח שאכן מאיים על האו"ם, המוסד העליון של המין האנושי (ועובדה שנתניהו הצליח לנטרל בינתיים את הצעד שבו תומכות כמעט כל מדינות העולם מלבד שתיים). לקואליציה הזו אין ממש שם, אבל אפשר למנות את הכוחות העיקריים ששותפים בה. קודם כל, שותף בה כמובן הקונגרס האמריקאי, או לפחות רובו. בנוסף, שותפות בה תנועות הימין הפופוליסטי באירופה, וחלק מהימין הפחות פופוליסטי – בעיקר בבולגריה, רומניה והבלקן. שותפות בו גם אינספור כנסיות ותנועות רוחניות מהודו ועד כוש – ממהגרים טורקים חובבי ישראל ועד הציונות הקוריאנית שהוזכרה כאן פעם. דגל ישראל הוא כבר הרבה יותר מהדגל של מדינת ישראל: לדוגמא, הוא גם הדגל של קבוצות פרוטסטנטיות מיליטנטיות בצפון אירלנד. שותפים בה גם חלק גדול מהיהודים בעולם, שבהשפעת ישראל נעים יותר ויותר לכיוון הימין. המאמר הזה, למשל, מראה איך היהודים איך המדיניות הפרו-ישראלית של הממשלה השמרנית בקנדה מושכת אל הימין חלק ניכר מהיהודים, שהיו בעבר מבסיסי התמיכה של השמאל.

ולבסוף – שותפים בו כוחות הביטחון וארגוני הביון של הרבה מאוד מדינות. כפי שתיאר כאן איתמר מן (על סמך הכתבה הזאת), ישראל עומדת בחזית המחנה המבקש לשכתב את עקרונות החוק הבינלאומי כדי להעניק לצבאות חופש רב יותר להרוג אזרחים.

במובן זה, לא נכון לומר שהעולם הוא אחד. העולם מחולק, אך לא לשני קטבים אלא לשתי רשתות.

4.

בשנים האחרונות, יותר משהיא פונה נגד המוסלמים, הקואליציה הזאת פונה נגד האנושות עצמה, במובנה כישות החותרת להתארגן מבחינה פוליטית. לא רק נגד האו"ם, אלא נגד כל הארגונים הבינלאומיים והארגונים המבוססים על הצהרת זכויות האדם והאזרח.

כעת יכול מישהו להסתייג, ולטעון שאני מבצע אידיאליזציה של ארגון האו"ם, שהוא בסך הכול גוף מושחת למדי, שאנשיו מעורבים שוב ושוב בפרשיות שחיתות ופדופיליה בקנה מידה ענק. כל זה נכון. אלא שהסולידריות עם הפלסטינים היא בדיוק אחד הדברים היחידים שבהם האו"ם מנסה דווקא להגשים את הייעוד שלו. פלסטין היא השריד האחרון של רעיון הסולידריות הבינלאומית שהיה הבסיס לקמפיינים רבים כל כך בשנות ה-60 וה-70. במלים אחרות: אם יש דבר אחד שלגביו האו"ם הוא בסדר, זה לגבי השאלה הפלסטינית. אפשר רק להצטער, שהוא לא פועל באופן דומה גם בזירות אחרות.

5.

מה שאפשר אם כן לומר, הוא שהקואליציה של נתניהו, במובנה הרחב, מבקשת לחתור כנגד פרויקט חינוכו של המין האנושי. לחילופין, אולי היא מבקשת להנחיל לאנושות חינוך אחר, חינוך אלטרנטיווי. כי מה יקרה אם הציונים ינצחו? אינני היטלר. בפועל, מה שיקרה בעצם לא יהיה הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי. תהיה זו צורת ארגון אחרת, מלכות אחרת. אלא שאת אותה מלכות שמבקשת קואליציית נתניהו להקים אי אפשר ממש לתאר במושגים הפוליטיים המוכרים לנו. הפנטזיה שלה היא תיאוקרטיה, אבל התיאוקרטיה הזאת היא נוצרית יותר משהיא יהודית.

באותו שבוע בספטמבר, חיזרה ישראל כזכור על פתחה של ניגריה כדי שתתמוך בה בהצבעה במועצת הביטחון. נדב אייל כתב על העניין במעריב –

לפני שנה בערך נכנסו שני בכירים ישראלים לארוחת ערב עם ג'ונתן גודלאק (מזל טוב), נשיא ניגריה, האיש שאמור להציל אותנו מידי המדינה הפלסטינית.  הארוחה הייתה אמורה להתחיל בשעות הערב. הם המתינו עד רבע לשלוש לפנות בוקר, ואז הושבו אחר כבוד לשולחן האוכל. אחרי שיחת נימוסים קצרה, תהה הנשיא גודלאק בפני הישראלים הנבוכים על הדמוגרפיה בישראל. "האם כולם נוצרים אצלכם או שיש גם מיעוט יהודי?", הוא שאל. שתיקה קצרה נפלה בחדר, שתיקה דיפלומטית.

הו נדב אייל. אתה כה שנון ומתוחכם. אם תתאמץ עוד קצת, אולי תצליח להפוך לירון לונדון כבר בגיל 32. אבל יש משהו שאתה לא ממש מבין. הנשיא גודלאק צדק. אנחנו באמת נוצרים. לכל דבר ועניין, אנחנו שייכים לעולם הנוצרי. למעשה הניתוח שלו הוא מדויק: יש כאן רוב נוצרי (מה שנקרא "חילונים") ומיעוט יהודי.

הסיפור שאתם חיים בו הוא סיפור נוצרי, בייביז. אך מכיוון שרובכם חילונים מאוד, או לפחות חושבים ככה, אתם מתכחשים למישור הזה, ולכן גם לא מודעים לו. השמאל הישראלי חי בקליפת אגוז שמתנודדת על פני אוקיאנוס דתי, ומנסה לשכנע את עצמו שהסירה שלו היא כל העולם. לידיעתכם, גם אירופה היא כבר לא חילונית, אם היא היתה חילונית אי פעם. למעשה, גם הצורה שבה מופיע הסיפור של ישראל בשבילכם, כאנשים המתיימרים להיות מערביים-מודרניים, היא תמיד-כבר נוצרית.

6.

אבל מה בעצם אומרת המנטרה שעליה אני חוזר באובססיוויות כל הזמן, בעניין חינוכו של המין האנושי? במקום להסביר, אצטט ממאמרו של ההיסטוריון יהושע אריאלי, "תורת זכויות האדם" –

ייתכן שעומדים אנו על סף תקופה חדשה, עידן שאותו ראתה ההשכלה הנאורה כתכליתה של ההיסטוריה: הכוונה למימוש רעיון אחדות המין האנושי מבחינת כבודו ושוויונו האונטולוגי במימד ההיסטוריה. רעיון זה הוא שגיבש את דעתו של לסינג, ולפיה תולדות הדתות והאמונות שימשו ל"חינוכו של המין האנושי" לשלמות מוסרית, לאהבת האדם ולשלטון התבונה… מסגרות הזיקה וההתייחסות של הדמוקרטיה הליברלית השתנו במאה ה-20 והן מחייבות שינוי בעולם שהפך להיות אחד, ושאינו ניתן עוד לחלוקה.

7.

כדי להבהיר כמה הנקודה הזאת של חינוך המין האנושי רלוונטית בשבילנו, אני רוצה לחזור למקור, ל"חינוכו של המין האנושי" – מאמר אלגנטי ויפה ולהפליא שכתב גוטהולד אפרים לסינג ב-1777. מה שמעניין במאמר הזה, הוא שכל המחצית הראשונה שלו לא עוסקת בכלל במין האנושי, אלא דווקא בעם ישראל.

ככלל, לסינג מפרש מחדש את מושג ההתגלות ומתאר אותה כהתפתחות הדרגתית של השכל האנושי, מפראות לתבונה ועידון. תהליך חינוכו של המין האנושי הוא הוא ההתגלות. אבל במי בחרה ההשגחה לשמש כמחנכה של האנושות? צדקתם: בעם ישראל.

בפני עם פראי זה בחר האל להתגלות, בראשונה רק שאלוהי אבותיהם… באמצעות הנפלאות, שבעזרתם הוא הוציא אותם ממצרים, ויישב אותם בארץ כנען, הוא העיד על עצמו בפניהם כאל, החזק מכל אל אחר.

כעת שואל לסינג:

אבל איזה סוג של חינוך מוסרי היה יכול להתאים לעם גס כל כך, כל כך בלתי כשיר לחשיבה אבסטרקטית, שהיה מצוי עדיין כל כך בילדותו? לא אחר מאותו חינוך שמתאים לילדים: חינוך הנעשה באמצעות פרסים ועונשים המכוונים לחושים.

ושוב:

אבל לשם מה, ישאל השואל, להקדיש חינוך כזה לעם כל כך גס, עם שאיתו נדרש האל להתחיל לגמרי מהתחלה? אני משיב: כדי שבמשך הזמן יוכל האל להשתמש בביטחון מוחלט בבנים לאותו עם כמחנכים של כל העמים האחרים. הוא גידל אותם, כדי שיהיו מחנכיו של המין האנושי. היו אלה היהודים, ורק היהודים יכלו להיות כאלה – רק הבנים לעם שחונך בדרך זו.

העם העברי היה, אם כן, כלי בידיו של האל לצורך עידון המושגים החושניים שבהם החזיק המין האנושי בימי בערותו, ולמען קידומו ההדרגתי לדת אוניברסאלית תבונית. השלב הבא בדרך ליעד זה הוא הבשורה הנוצרית, אבל גם זה לא השלב האחרון: זו מצדה תוחלף בעתיד בדת חדשה שתביא את תהליך החינוך ליעדו.

8.

יש אומרים שנושא הבשורה השלישית הזאת היה היהודי שפינוזה, או היהודי מרקס, וכו' וכו' – אולי גם פרופ' שכטמן. בכל מקרה, זה התפקיד של העם היהודי: לחנך את האנושות. כעת, אם נסתכל על מאתיים השנים האחרונות, נראה שבתוך המערך העולמי התפקיד הזה התגלם בכמה צורות. כל צורה כזאת החליפה את קודמתה, אבל גם היתה בנוי עליה.

התפקיד הראשון (1789-0) היה זה הדתי-מסורתי, כלומר העם הנבחר, העם הראשון שהאמין באל האחד. התפקיד השני (1939-1789) היה זה של היהודי המערב אירופי המודרני, סוכנה של האוניוורסליות והקדמה – מרקס, פרויד, איינשטיין וכו'. בד בבד, כדאי לזכור שליהודים היה תפקיד מעניין נוסף, שעליו ממעטים כיום לדבר. למעשה, המקור היחיד המוכר לי שממנו אפשר לצטט בעניין הזה בלי להיחשב אנטישמי, הוא "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט –

לקיומה של [מדינת הלאום] היה דרוש, החל משלהי המאה השבע עשרה, מרחב חסר תקדים בהיקפו של אשראי מדינה, בעקבות התרחבותו וגידולו של היקף האינטרסים הכלכליים והעסקיים של המדינה… לפיכך היה זה אך טבעי שהיהודים ייקראו לתרום את עזרתם, הודות לניסיונם עתיק היומין בהלוואת כספים ומכוח קשריהם עם האצולה האירופית – שלא פעם העניקה להם הגנה מקומית. אכן היה זה עניינם המובהק של עסקי המדינה החדשים להעניק להיהודים זכויות-יתר מסוימות ולטפל בהם כבקבוצה נבדלת. (עמ' 61)

אבל נמשיך הלאה. כמו שכותבת ארנדט –

 "שקיעתה המהירה של אירופה לאחר המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] מצאה את היהודים מנושלים מכוחם הקודם, מפוררים לכדי אוסף של יחידים אמידים. בעידן האימפריאליסטי איבד העושר היהודי את משמעותו… הגורם היהודי הלא-לאומי, התוך אירופי, [נהפך] למושא לשנאה כללית, משום עושרו חסר התועלת, והיה יעד לבוז בגין היותו נטול כוח. (עמ' 66)

בנקודה טראגית זו אנו מגיעים לתפקיד השלישי (או השלישי וחצי) של היהודי (1939 – ): הקורבן האולטימטיווי של הפשע האולטימטיווי. מכאן כמובן התפקיד המרכזי של יהודים בכינונם של מוסדות החוק הבינלאומי אחרי השואה. היהודים, על כל פנים, נצלבו כעם, ובכך גם כיפרו פוליטית על צליבתו של ישו. הציונות צמחה במידה רבה מתוך הפוזיציה הזאת, אך הפכה במהירות ל"יהודי רביעי" (1948 – ?), ששוב מכיל בתוכו את כל התפקידים האחרים. אלא שבפאזה הרביעית הזאת פורץ בעוצמה הולכת וגדלה התפקיד הראשון, הדתי, של העם הנבחר הכובש את הארץ המובטחת ועוקר/משמיד את יושביה. המדענים והפילוסופים, לעומת זאת, הוחלפו בסוחרי נשק וברוני גז, והדברים ידועים.

9.

 בשנים האחרונות ממש, צומח סוג של יהודי חמישי – הלא הוא היהודי של ה-BDS. שהרי, גם החרם על ישראל הוא מעין כנסייה בינלאומית שקמה אל מול הכנסייה הציונית הכלל-עולמית. זוהי כנסייה, שבה ממלאים הפלסטינים את הפונקציה של היהודים בתור הקורבן האולטימטיווי. למה דווקא הפלסטינים? לא ברור. כנראה בגלל שהאויבים שלהם הם היהודים, אבל לפטור את העניין ב"אנטישמיות" זה קצת פשטני. התמיכה בפלסטינים היא אנטישמית כמו שהמודרניות עצמה היא אנטישמית – לא יותר ולא פחות. כל הפרויקט המודרני, או הפרויקט של השמאל, מבוסס במובן מסוים על הניסיון למנוע מהתיאוקרטיה לקום – לפחות במישור הארצי. החזון של ממלכת דוד צריך להתחלף במלכות שמים האוניוורסלית של החוק הבינלאומי (או של הקומוניזם). המערך של האנושות vs. הקואליציה הציונית הוא במובן זה לא מקרי.

בעניין זה, אני רוצה לומר משהו קצת לא פופולרי. חסידי החרם מסבירים בדרך כלל שהם "נענים לקריאה הפלסטינית". אבל לפעמים אני חושד שהם נענים בעיקר לקריאה של היהודייה ג'ודית באטלר, היהודייה נעמי קליין וכו'. לא שזה כל כך נורא. אבל מבחינה מסוימת, גם בתנועת החרם נראה לפעמים שהיהודים ישלטו (או לפחות יהיו מאוד דומיננטיים) או יחוסלו (כלומר, התנועה תיעשה אנטישמית במובהק). אם היהודים ינצחו, תנועת ה-BDS תהפוך במשך הזמן למעין אנטי-ציונות, ההסתדרות האנטי-ציונית העולמית, מה שכיניתי פעם "ציון השמימית" הקמה אל מול ציון הארצית.

או בשורה התחתונה, עוד נצרות. שוב פעם נצרות.

10.

מה שבעצם ניסיתי לטעון עד כאן, הוא שכמה שלא נתאמץ ונהפוך אותו, הסיפור של "ישראל מול העמים" יהיה תמיד סיפור תיאולוגי, ולמעשה נוצרי. זה הסיפור שנתניהו מספר, אבל למעשה זה גם הסיפור שאנחנו מספרים לרוב. כל טיפה של משמעות, כל טיפה של גורליות וכל טיפה של אלימות שיש בסיפור הזה נשאבת משם.

אז מה אפשר לעשות עם המערך הזה? פעם חשבתי שאפשר לשחק עם התיאולוגיה. כלומר, כיוון שאנחנו נמצאים במקום כל כך טעון תיאולוגית (שמתם לב שאתם חיים שעה נסיעה מהמקום שבו אלוהים ירד מהשמים והפך לבנאדם??), אפשר אולי ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את התיאולוגיה נגד עצמה. שאם נתאמץ, אולי נוכל להמציא איזו דת חדשה שתבלבל את העולם הנוצרי, ותפנה את גלן בק נגדנו. למשל, לצלוב את ישו מחדש. אגב, הוא יוכל להמשיך לחיות אחר כך. שמעתי שאפילו מוחמד א-דורה עדיין חי.

אבל תיאולוגיה היא משחק מסוכן. הוא לא מומלץ לנשים בהיריון, או לגברים עם בעיות לב.
אף פעם אי אפשר לדעת מה תפעיל הדוושה שעליה תלחץ.

11.

למען האמת, זה גם ילדותי. לעומת זאת, מה שהיה כאן בקיץ האחרון לא היה ילדותי בכלל. בשונה מהרוח שעלתה מכל מה שנכתב עד כאן, נדמה לי היום שמה שצריך זה להשתין על התיאולוגיה, ולברוח כל עוד נפשנו מהתפקיד של מחנכי האנושות, על צורותיו השונות. לחיות כאילו שכל הסיפור הנוצרי הזה על העם היהודי – עם ישו, והשואה, ושפינוזה ומרקס ובנימין ונתניהו והרוטשילדים וכריס כריסטי – לא היה מעולם. יותר מאי פעם בעבר, אני מאמין שזה אפשרי. רפובליקת האוהלים היתה בסופו של דבר אנטי-תיאולוגית. היא קרתה כאן, ולא בשום פנטזיה. בגלל זה, דרך אגב, היא כמעט לא עניינה אף אחד בעולם.

האנושות לא מתעניינת בנו כשאנחנו לא משחקים במגרש של הנוצרים. העולם רואה רק את ישראל שברוח. הבשר לא מעניין אותו, וגם לא הקוטג'. אם תרצו, אנחנו ישראל שבקוטג'.

כסמל אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם. אבל כאנשים אנחנו כלום, כמו ילדים.

12.

כי כמו שציינו, העם העברי לא נבחר בגלל תכונות תרומיות כלשהן שבהן הוא ניחן. להיפך: העברים נבחרו ככלי בידי ההשגחה דווקא בגלל הגסות והפשטות שלהם. ואכן, כפי שכתב שילר, אחרי שהכלי מילא את תפקידו, אפשר היה לשבור אותו, וליצוק את התוכן בכלי אחר. והרדר אומר שבעוד עמים אחרים המשיכו להתעדן ולהתפתח מבחינה תרבותית, דווקא עם ישראל התאבן וקפא במצבו הפרימיטיווי.

ובכל זאת, הכלי עדיין כאן, בלי שום קשר ליעוד שלו.

לסינג אומר משהו מעניין בנוגע להמשך התפתחותו של הילד שזכה לחינוך, מול הילדים שגדלו פרא –

בעוד האל הנחה את עמו הנבחר בכל הדרגות של חינוך הילד, התקדמו האומות האחרות על פני הארץ לאור התבונה. רובן נשארו הרחק מאחורי העם הנבחר; אבל מעטות התקדמו הרבה מעבר לו. והרי גם זה קורה אצל ילדים שנותנים להם לגדול מעצמם. חלקם נותרים פראים לגמרי, ומעטים מצליחים לחנך את עצמם לדרגה מפליאה… [לעומת זאת], הילד שזכה לחינוך מתחיל בצעדים בטוחים אך איטיים; הוא מאחר להדביק רבים מילדי הטבע שהתרקמו טוב יותר; אבל לבסוף הוא עוקף אותם, ומרגע זה הוא יישאר תמיד לפניהם.

לכל זה יש הקשר אינטלקטואלי מסוים, שהוא לא כל כך משנה עכשיו. אבל אפשר לקרוא את זה ככה: גם אם עם ישראל מצוי במצב ילדותי, גס ומשובש יותר משאר העמים, הוא עשוי לתקן את עצמו – הפעם לא בתור שליח הנושא איזו בשורה, אלא בתור ישות העומדת כשלעצמה. זאת גם רוח התקופה: בצ'ילה, ביוון, בספרד, וכמובן כאן במזרח התיכון, פונים העמים אל המישור הגופני, הפנימי, ולא אל המישור הסמלי החיצוני. זאת התקווה היחידה, וזה הדבר היחיד שעובד.

ואכן, אני מתעקש שבקיץ האחרון, העם הישראלי זינק במפתיע זינוק נחשוני, חשף את כוחותיו הנסתרים, והגיע לדרגות של תודעה שאליהן הגיעו מעט עמים בתקופה הנוכחית. באמריקה, אומה בת מאות מיליוני בני אדם, השמאל לא מצליח להוציא יותר מכמה אלפים לחסום את הרחובות.

המהפכה הזאת יכולה וצריכה להימשך באותו מישור חברתי-תרבותי שבו היא התקיימה, כתנועה של בני אדם שמתעלמת לגמרי מההקשר הלאומי שנכפה עליהם (כן, מה שנקרא "הכיבוש"). אם היא מביטה אל העולם, הרי זה רק אל המהפכות האחרות שקורות עכשיו, ולא אל אובמה, אבו מאזן או נתניהו. בסופו של דבר, אולי דווקא מתוך אותה התפתחות פנימית בישראל תצמח בסופו של דבר בשורה חדשה למין האנושי.

אבל כרגע אסור לחשוב על זה.

הנשיא המזיק-פחות

23 במאי 2011

יש תופעה מסוימת בדיון הפוליטי הישראלי שאפשר לכנות "פרדוקס הפרפראזה". נאמר ששר כלשהו מהליכוד משתתף בתוכנית אקטואליה בערוץ 1. החלק הראשון של התוכנית עוסק בחוק ועדות הקבלה או בחוק הנכבה. כשיגיע תורו לדבר, השר האמור ינופף באצבע ויגיד שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ולכן כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן אנחנו חייבים לעגן בחוק את הצביון היהודי של המדינה ואת הזכות שלנו על ארץ ישראל, ולהיאבק בארגוני זכויות האדם שמערערים על יסודות קיומנו. החלק השני של התוכנית עוסק בהידרדרות מעמדה של ישראל בעולם. כעת, אותו שר עצמו יגיד שהעולם הדמוקרטי חייב להתעשת ולהכיר בכך שישראל היא בת בריתו, המגן האחרון של הדמוקרטיה מפני אויביה האיסלאמו-פאשיסטים. וכאשר מישהו יגיד לו (זה בדרך כלל לא קורה): "אבל כרגע אתה בעצמך, שר בממשלה, אמרת שהדמוקרטיה לא חשובה" – ברגע הזה הוא פשוט יתחרפן.

נראה שאנשים בישראל חיים באיזשהו שסע: מותר להגיד הכול, אבל אסור להגיד להם שהם אמרו את זה, ולמעשה – אסור לצטט אותם. מבחינה זו יש דמיון מבני מסוים לשנים הראשונות של גרמניה הנאצית, שבהן הופיעו בעיתונים ובנאומים אמירות אנטישמיות מחרידות, אבל כאשר מישהו ציטט את אותם נאומים בעיתון זר – האשימו אותו ב"תעמולת זוועה" והוא נשלח לדכאו.

נדמה לי שאפשר לצפות מאנשים לעמוד מאחורי ההיגדים שלהם – יהיו אשר יהיו. זה נכון, דרך אגב, גם לגבי השמאל. אם בסטטוס הקודם שלי בפייסבוק כתבתי "הלוואי הלוואי יבואו הפליטים ויגמרו סוף-סוף עם הציונות", אני לא ממש יכול ליילל כש"אם תרצו" מאשימים אותי בחתירה תחת יסודות מדינת ישראל.

על כל פנים, האפקט הזה של פרדוקס הפרפראזה עלה בדעתי כשקראתי כמה מאמרים שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות הישראלית, סביב סדרת הנאומים האינסופית של אובמה ונתניהו. שאלתי את עצמי איזו תגובה היתה מתעוררת אם בעיתון כמו "ניו יורק טיימס" או "גרדיאן" היה נכתב שפעולותיו של אובמה מוכתבות על ידי אילי ההון היהודים; ושדניס רוס, יועצו הבכיר של אובמה, מתפקד כלוביסט של ישראל בתוך הבית הלבן. והנה, שתי האמירות האלה הופיעו בעיתונות הישראלית – ב-Ynet

מובילי דעה כבר הודיעו בסוף השבוע כי הם שוקלים מחדש את תמיכתם בנשיא, שזקוק אולי יותר מהמצביעים – לתרומות מאילי ההון היהודים.

ובמעריב, אצל בן כספית

היה ברור שמשהו קרה, שמישהו הצליח לכופף את הנשיא בניגוד למאמציו האדירים של דניס רוס, הלוביסט הישראלי בבית הלבן.

מה שאני רוצה לומר הוא, שבתקופה הנוכחית נעשה קשה יותר ויותר לתאר בפשטותה את המציאות הגלויה לעין של יחסי ישראל-ארה"ב, בלי לגלות שבניגוד לרצונך אתה קצת אנטישמי – לפחות מבחינת ההגדרות של הליגה נגד השמצה וגרורותיה. למעשה, אותם ארגונים מטילים משטר אימתני על התקשורת העולמית, ואוסרים עליה להגיד דברים שחשופים לגמרי לעיני כל. מגישי החדשות מורשים לכל היותר להצביע, להראות את התופעות האלה – למשל כשהם מציגים את הרצאתו היהירה של נתניהו במסיבת העיתונאים בבית הלבן, ואחר כך עם שובו של השידור לאולפן זוקפים גבה בגועל מסוים.

נדמה לי שזה אחד ההסברים להתפרצויות כמו זו שקרתה ללארס פון טרייר בשבוע שעבר, שפתאום החליט להכריז שהוא נאצי. עושה רושם שהוא, כמו רבים אחרים, פשוט רצה לשבור את הכלים, את כללי המשחק שנעשו אבסורדיים יותר ויותר.

לרגעים, נראה שגם נשיא ארה"ב עצמו קרוב להתפרצות כזו, שכנראה לא תבוא לעולם. כך הרגשתי כשראיתי את נאומו של אובמה בוועידת אייפאק ביום ראשון. אבל לפני שאפרט בעניין זה, אציג בכמה משפטים את האופן שבו אני רואה את דמותו של אובמה בכלל.

אובמה. האם בא לו לצעוק "אני נאצי"?

כזכור, תל אביב עלזה ושמחה ביום שאחרי בחירתו של אובמה לפני שנתיים. חבר שלי, ששוטט באותו יום ברחובות הצוהלים, פגש פילוסוף כלשהו, שנראה לו דווקא עגמומי מהרגיל. כשחברי שאל אותו האם הוא לא שמח על בחירתו של אובמה, הוא ענה שלא. וכששאל אותו למה, ענה לו הפילוסוף פחות או יותר: "כי אם זה קרה, לא יכול להיות שזה טוב".

חשבתי אז שזוהי תפישה פוליטית קודרת מאוד, גנוסטית, ואולי משיחית: העולם הזה הוא בבחינת עמק בכא, מציאות פוליטית שטנית מיסודה, ששום דבר טוב לא יכול לקרות בה. ובכל זאת, ככל שהקדנציה של אובמה מתקדמת, נראה לכאורה שהפילוסוף צדק, ושאובמה הוא אכן פיון בידי אותם כוחות רבי עצמה שאיפשרו את בחירתו – וול סטריט, חברות הביטוח, חברות הנשק, הלובי הפרו-ישראלי וכו' וכו'.

ובכל זאת, אני נוצר בלבי אהדה מסוימת לאובמה, ומבקש למצוא דרך לגאול אותו – ולו רק כדי להצדיק את אותה שמחה שפרצה עם בחירתו. בשלוש מלים, הייתי מגדיר אותו בתור הנשיא שמפריע פחות. באומרי "מפריע פחות", אני לא מתייחס לקטגוריה המוסרית של "הרע במיעוטו", אלא לשאלה האסטרטגית של ההשפעה שלו בתור שחקן מרכזי בזירה הגלובלית והאזורית.

שהרי, אם אובמה הוא שחקן, הרי שהוא שחקן במחזה שכלליו הוכתבו עוד לפני בחירתו, והם שהכתיבו את בחירתו. אלה הם כללים צבועים, כוחניים ומרושעים – כלליה של האימפריה האמריקאית. אובמה משחק לפי הכללים האלה – לא רק כי הוא חייב, אלא גם כי הוא רוצה. אבל מה שאפשר לדעתי להגיד, הוא שהוא משחק במחזה בפחות תשוקה, בפחות התלהבות מנשיאים קודמים. לרגעים, נראה שמשהו בו חורק, שמרכיב כלשהו באישיותו גורם שתתעורר בתוכו התנגדות מסוימת.

וכך, בטקסט של נאומי אובמה האחרונים, וגם אלה שלפניהם, אין למעשה שום בשורה. אבל אם יש איפשהו בשורה, היא נמצאת באופן שבו הוא מדקלם את הטקסט הזה, המוכתב לו על ידי הטלפרומפטר השקוף. בנאום באייפק זה היה מורגש במיוחד: אובמה נראה עייף מהציונים, עייף מנתניהו ועייף מדניס רוס. כמו גלדיאטור עייף, הוא היה מוקף באלפי ציונים אגרסיוויים ועשירים מאוד, ואמר בדיוק את מה שהם רצו לשמוע. אבל בטון שלו אפשר היה לזהות כעס. הסבטקסט היה: "אני אגיד בדיוק מה שאתם רוצים, ואעשה בדיוק את מה שאתם רוצים אבל בחוסר התלהבות. אתם לא תגרמו לי להאמין במה שאני עושה".

מיותר לציין, שב"חזון אובמה לשתי המדינות" אין שום תוכן. שהרי הוא בעצמו אומר שהחזון הזה לא יכול להתגשם באמצעות משא ומתן – בגלל חמאס, ההתנחלויות וכל השאר. מבחינת העתיד של ישראל-פלסטין, התקווה אינה טמונה, אם כן, בכוח האמריקאי (כלומר, בפנטזיה על הלחץ האמריקאי על ישראל שיגרום לה לסגרת מהשטחים) אלא בנסיגתו של הכוח האמריקאי. כי ניתנה האמת להיאמר שבחירתו של אובמה עצמו היא סימפטום להיחלשותה של אמריקה: אמריקה בשיא כוחה לעולם לא היתה בוחרת נשיא שחור. וכך, אם העולם תחת האימפריה האמריקאית הוא ממלכת השטן, הרי שאם לאובמה יש תפקיד חיובי כלשהו הוא מתממש דווקא בהיעדרו של התפקיד, כלומר ברגע שבו הכוח האמריקאי חובק-הכול מבצע מעין צמצום קבלי ונעדר ממקומות מסוימים.

צמצום קבלי, מתוך hebrew4christians.com

ומה שאפשר בהחלט לומר הוא, שהצמצום הזה לגמרי קורה בימים אלה. מה שמתרחש במזרח התיכון הוא ביסודו של דבר אובדן שליטה אמריקאי, גם אם אמריקה מנסה להחזיר לעצמה את השליטה. אובמה יודע את זה, והידיעה הזאת נמצאת בסבטקסט של דבריו המתקתקים באייפאק. כאשר אובמה אמר שם ש –

דור חדש של ערבים מעצב את האזור מחדש, ולא ניתן יותר להשיג שלום עם מנהיג ערבי אחד או שניים. מיליוני ערבים חייבים לראות ששלום אפשרי, כדי שניתן יהיה לשמר את השלום.

הוא מתכוון לומר שגם אם הוא לגמרי שפוט של ישראל,  לחלוטין עבד נרצע של המורה נתניהו, הכוח שלו מוגבל.

הנבואה הזאת אמורה להתממש בספטמבר. ברור כבר, והיה בעצם ברור מהתחלה, שארה"ב תטיל וטו על הכרה של מועצת הביטחון בפלסטין העצמאית. אלא שגם הוטו הזה לא יוכל למנוע מכל מיני דברים לקרות. הזמן שיתחיל בספטמבר הוא זמן של חוסר ודאות כמעט מוחלט, זמן שהכול יכול לקרות בו. כמו סינגולאריות פיזיקלית, אפשר לדעת איך נכנסים לספטמבר אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים. מלבד אותן צעדות שיכולות להתרחש בכל מקום, עשויים לקרות זעזועים משניים שיכו מצדם בסיטואציה המקומית – למשל הפגנות במדינות באזור שיגרמו לשינויים פוליטיים. לבסוף, כדאי לזכור שישראל חיה כיום על גבי בועת נדל"ן, ומספיק שהזעזועים יהיו חזקים מספיק – הבועה הזאת תתפוצץ.

כמו במשברים רבי עצמה אחרים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות, למשל המשבר הכלכלי של 2008, ברור שכוחות עצומים יתגייסו לבלום כל שינוי, ולהבטיח שמי שסבל עד עכשיו יסבול גם מעכשיו. אלא שבדבריו של אובמה ניכרת ההבנה, שהכוחות האלה כבר אינם כל יכולים. המכונה האוטומטית של התמיכה האמריקאית תפעל גם בספטמבר; בהיותה אוטומט הפועל בכוחם של גלגלים וקפיצים ידועים, אין טעם לצפות שהיא תפעל אחרת. אבל אובמה רומז שהמכונה הזאת נשחקת לאטה: הדלק פוחת והנהג עייף.

בסוף הנאום שלו, אמר אובמה את הברכה המסורתית, שנטועה בתיאולוגיית הבחירה הציונית-אמריקאית: "God bless Israel". אבל בסבטקסט של המלים, שמעתי נימה של פרידה, כאילו הוא אומר:

"Only God can save Israel"