Posts Tagged ‘נצרות’

רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

13 בינואר 2015

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

Berlin, im Scheunenviertel, Straßenhandel

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

Neukölln streets

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

אתם בצד של Jehovah או של Jesus?

1 בינואר 2013

לפני כמה שבועות סערה הארץ בעקבות סדרת תמונות, שבהן הצטלמה בר רפאלי בתחפושת סנטה קלאוס, במסגרת קמפיין לקראת חג המולד. אינספור מגיבים דרשו מרפאלי "לא לשכוח שאת עדיין יהודייה" וציינו ש"לחגוג כריסמס זה אשכרה לחגוג לכבוד ישו". ביטויים דומים של התנגדות להשפעה נוצרית בתרבות הישראלית התגלו באיום שהפנתה הרבנות בחיפה למלונות בעיר כי יאבדו את תעודת הכשרות אם יערכו חגיגות סילבסטר. מנגד, נראה שחגים וסמלים נוצריים חודרים לתרבות הישראלית במידה הולכת וגוברת. עם או בלי קשר לבר רפאלי, לא זכורה לי שנה שבה נתקלתי בכל כך הרבה התייחסויות לחג המולד ולסנטה קלאוס בתקשורת הישראלית. למעשה, יתכן שמה שהשתנה הוא דווקא הרגישות המוגברת של "החילונים" לקדושת הסילבסטר: שהרי, המכתב מטעם הרבנות מופץ כנראה בכל דצמבר זה שנים, אך בשנים קודמות לא היה את ניצן הורוביץ שיזדעק בעניין.

לכאורה, יש כאן מאבק נוסף בין המחנה החילוני-ליברלי-קוסמופוליטי בחברה הישראלית, לבין המחנה הדתי-שמרני-לאומני. אך האבחנה הזאת מעלה כמה סימני שאלה. ראשית – מה כל כך חילוני בלציין את יום ההולדת של בן האלוהים? ושנית – האם האגף הימני של ישראל הוא אכן אנטי-נוצרי? מבחינות מסוימות, הלאומיות הישראלית קרובה לנצרות יותר מאי פעם. שימו לב למשל לנאומו של נתניהו לכבוד חג המולד מלפני כשבוע –

"כיום, קהילות נוצריות ברחבי המזרח התיכון הולכות ומצטמצמות, ורבות מהן נמצאות בסכנת הכחדה… כמובן שאין זה נכון לגבי ישראל.  הקהילה הנוצרית כאן היא חזקה וגדלה, ומשתתפת בחיי המדינה שלנו באופן מלא… נמשיך להגן על אתרי הפולחן הנוצריים בכל רחבי ארצנו… בזמן שאתם חוגגים את חג המולד והחגים המקודשים לכם, אנו מקווים שתזכרו את המקומות שמהם נבעו היהדות והנצרות, ושתבואו לבקר במדינתנו עתיקת הימים ולחוות אותה בעצמכם. תבקרו בנצרת ובבית לחם, תטבלו במי הירדן, תעמדו על חוף הכינרת, ובשנה הבאה, תבקרו בבירתנו הנצחית (eternal capital), ירושלים".

נניח בצד את השקרים הבוטים בטקסט הזה. נשאלת השאלה: כיצד הציונות הלאומנית-דתית נלחמת בהתבוללות עם הנוצרים ביד אחת, ומציגה את עצמה כשומרת המקומות הקדושים לנצרות ביד השנייה – ממש כאילו אימצה באופן רשמי את תפקידה ההיסטורי כממלכת הצלבנים החדשה. אין לזה קשר לעובדה שנתניהו הוא "חילוני". עצמת הזיקה או ההתנגדות לנצרות אינה קשורה אצלנו למידת הדתיות  – מתנחלים דתיים כמו ישראל הראל עומדים בחוד החנית של הצלבנות האוונגליסטית. חוץ מחרדים ומוסלמים, כמעט לאף אחד כאן אין קונפליקט מהותי עם הנצרות, אלא רק שאיפה להתמזגות בנצרות. כיוון התנועה של התנועה הציונית, לגווניה השונים, הוא התקרבות הולכת וגדלה לנצרות. הציונות, מבני אלון המתנחל האוונגליסט, ועד השמאל הרדיקלי (שהוא מבחינה זו ציוני), נטועה כמעט לגמרי בתוך העולם הרעיוני הנוצרי.

מבחינה תרבותית, הישראלים החילונים רק נעשים נוצרים משנה לשנה. ככל שמנטליות ההפרדה מעמיקה, כך שואפים החילונים במידה רבה יותר להיטמע באירופה, להיתלש מהמזרח הערבי ולצוף מערבה. בינתיים, קיצור הדרך לאירופה הוא כנסיות נוצריות בישראל. המנהג התל-אביבי לפקוד את כנסיות יפו בחג המולד משתרש והולך, וכך גם פסטיבלי המוסיקה הכנסייתית ופולחנים דומים. אבל נדמה לי שיותר מבעבר, יהודים אשכנזים מתחילים ממש להתגבר על ההתנגדות ולאהוב את ישו. אני נזכר במדען כלשהו, חבר של דודתי, שבביתו בגליל העליון ביקרתי לפני כמה שנים. הבית שלו היה מלא בספרים נגד האיסלאם – "הצרה עם האיסלאם" של אירשאד מנג'י, "אירוערביה" של בת יאור ויצירות דומות. ובכל זאת הופתעתי כאשר בשלב מסוים של השיחה, טיפוס רציונלי זה  התוודה שהוא מגלה עניין רוחני הולך וגובר בחייו של ישו ובברית החדשה.

 

לפני כמה חודשים, עצרה אותי ליד "טיב טעם" ברחוב דיזנגוף קבוצה של אנשים מוזרים, וביקשה ממני להשתתף במשאל קצר. הם אמרו שהם שייכים ל-Baptist Convention Israel.

היתה שם אשה מבוגרת, וגבר צעיר בעל חזות די משעשעת, שמן, חיוור עם שיער שתני דליל. בדיוק ראיתי אז סרט אימה על מגרש שדים שנוסע לעיירה קטנה של נוצרים אדוקים במיסיסיפי, והוא נראה ממש כמו האנשים בסרט הזה. הוא ביקש ממני לענות על שאלה אחת שהיתה כתובה על דף: האם אדם שמאמין ב-ישוע יכול להיחשב יהודי?

האפשרויות היו: "strongly disagree", ""disagree, ""agree, ו-strongly agree"". לא היתה אפשרות להשיב don't know"".

עניתי "agree", אבל לא strongly agree".

זה גרם לי לחשוב למה בעצם אני לא מאמין בישו. התחלתי להתעניין בנצרות מאז שהייתי ילד, מיד אחרי שקראתי את שר הטבעות ואפילו לפני זה. הדת הזאת תמיד הפעילה עליי קסם מסוים, ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי שאני נוצרי, כי אף פעם לא האמנתי בישו. ככה לפחות חשבתי במשך הרבה זמן, עד שדיברתי עם מישהו שאמר לי: "אתה כבר מאמין בישו". ואכן, בשביל להאמין בישו לא צריך למעשה להאמין שכל מלה בברית החדשה היא נכונה עובדתית. בנצרות אין מצוות, וחלק גדול מהנוצרים הדתיים באירופה או באמריקה חיים וחושבים כמעט בדיוק כמונו. מעשה, מספיק להאמין במוסר של סדרות אמריקאיות בשביל להיות נוצרי. האהבה שלנו היא נוצרית, האסתטיקה שלנו היא נוצרית והאתיקה שלנו היא נוצרית. המרחק בין הישראלי החילוני-ליברלי לבין הנצרות קטן ממה שאנחנו חושבים. הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה שלנו היא עדיין יהודית מאוד, אבל האידיאולוגיה לגמרי נוצרית.

העובדה שיאיר נתניהו חוגג את חגי הנוצרים מבטאת את העניין באופן המוחשי ביותר. יש כאן מין מסר כפול: מצד אחד, האידיאולוגיה הרשמית של המדינה מדברת על הייחוד היהודי. מצד שני, היא משדרת לנו בקריצה: נוצרים ויהודים זה אותו דבר, העיקר לא להיות מוסלמים. ובינתיים, הפרוצדורה החדשה של הגיור הליברמני, הלא הוא גיור באמצעות הצבא, מתבססת על השקפה תיאולוגית המצמצמת מאוד את המרחק בין היהדות והנצרות, ומחתנת אותן תחת חופתה של הציונות. במקביל, אגפים חשובים בנצרות בעולם מתקרבים כידוע לציונות. לא רק אוונגליסטים אמריקאים, אלא גם אירים פרוטסטנטים המנופפים בדגלי ישראל, יפנים נוצרים שמעריצים את האוניברסיטה העברית, אוהדי אייקס אמסטרדם, כנסיות שונות באפריקה (שאפילו לא מעניינות אותנו), ועוד מגוון רחב של קבוצות נוצריות אחרות המגדירות את זהותן באמצעות ישראל.

אפשר לשאול: איפה היהדות בכל זה? כלומר: האם לא קיים בישראל קונפליקט בין יהדות לנצרות? למעשה, התשובה שלילית. בניגוד לדעה הרווחת, ליהדות יש ביטוי פוליטי די מינימלי בפוליטיקה הישראלית. מבחינה פוליטית, כולנו נוצרים. כפי שציין ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין –

מגמת מעצבי הרעיון הציוני היתה להעניק לתפיסת הגאולה היהודית משמעות, שמנתקת אותה מהמקום המרכזי של המקדש בתפיסה המשיחית היהודית. אך לשם כך היה צריך לאמץ את נקודת המבט הנוצרית היסודית ביחס להיסטוריה היהודית, ואת תפיסת התרבות העומדת מאחורי תפיסת ההיסטוריה המערבית [כלומר, הנוצרית – ע"א]… הדימויים והערכים ששימשו לשם הגדרת זהות יהודית לאומית הם אותם דימויים שבאמצעותם הוגדר האידיאל התאולוגי הפרוטסטנטי.

(מתוך: "השיבה אל ההיסטוריה של הגאולה").

אולי כשמשה פייגלין יהיה ראש ממשלה, וייסד בישראל ממלכה יהודית שבמרכזה בית המקדש, אפשר יהיה להגיד שהפוליטיקה היהודית הפכה לגורם משמעותי במזרח התיכון. זה בעצם הרעיון הרדיקלי של "מנהיגות יהודית", שמבדל אותה משאר הפוליטיקה הימנית, ולא במקרה פייגלין ואנשיו היו הגורם היחיד שהתנגד לחגיגת גלן בק בירושלים ביולי 2011.

אבל כרגע, חסידי בית המקדש הם קבוצה שולית. כתובות "ישו בן זונה" ו"ישו הוא קוף" שרוססו במנזר לטרון ובכנסיית הדורמיציון מעידות בוודאי על עוינות לישו בקבוצות מסוימות, אבל הזעזוע הציבורי והתקשורתי שהן עוררו, בניגוד בולט לתגובה הפושרת שעוררו פעולות דומות במסגדים, מדגים את האהדה וההזדהות הרבה עם הנצרות.

netanyahu

מתוך מאקו

אם ככה – מה קורה כאן? אם כולנו נוצרים, למה בעצם יש מאבק?

אז קודם כל – מי אמר שיש מאבק? במושגים גלובליים, המאבק בתוך החברה היהודית-ציונית הוא בסופו של דבר די מינורי, ולא במקרה הוא כמעט אף פעם לא מגיע לכדי אלימות. אפילו את היריקות שומרים לאחמד טיבי. זהו מאבק מבוקר במסגרת ה-Pax Christiana.

המאבק שקיים בכל זאת הוא לא בין "יהודים" ו"מתבוללים" ולא בין "דתיים" ל"חילונים". בהכללה מסוימת, אני טוען שהמאבקים בחברה הישראלית הם למעשה נגזרת של מאבקים פנים נוצריים –  קצת כמו המאבקים בין הקתולים לפרוטסטנטים באירלנד. אלא שזה לא מאבק בין קתולים לפרוטסטנטים, וגם לא מאבק בין כנסייה מקומית, כמו למשל Lord's Resistance Army של ג'וזף קוני באוגנדה, לבין שאר העולם הנוצרי. לא מדובר כאן על קונפליקט בין כוח מקומי לכוח גלובלי, אלא ביטוי למאבק בין שני כוחות גלובליים.

מבחינה תיאולוגית, המאבק הפנים ציוני במדינת ישראל הוא ביטוי לקונפליקט עולמי בין שני כוחות בעולם הנוצרי, שאליו אנחנו מסופחים: שתי רשתות גלובליות נוצריות שהן מעבר לעם מסוים או לכנסייה מסוימת. זהו מאבק בין הנצרות של הברית החדשה לבין הנצרות של הברית הישנה, או בניסוח אחר: בין הנצרות של ישו לנצרות של יהוה.

ברור שמבחינה אידיאלית, הנצרות אמורה להכיל את הברית הישנה והברית החדשה גם יחד. בפועל, יש בה קונפליקט תמידי בין שני היסודות האלה. הנאורות, והשמאל שמגלם את ערכיה, הם בעיקרו של דבר נצרות בלי תנ"ך – כלומר ניסיון לנקות את הנצרות מהיסודות ההיסטוריים הארכאיים שמקורם בברית הישנה, ולזקק את היסוד האוניברסלי של החסד והאהבה המגולם בבשורה של ישו. אבל כתגובת נגד, צומחות שוב ושוב צורות של נצרות שמעמידות במרכז דווקא את יהוה צבאות, האל הזועם והלוחם של הברית הישנה. זוהי בטח אינה יהדות – אין שום זיקה בין התיאולוגיה הזאת לבין התלמוד וההלכה. זו גם אינה נצרות "יהודית יותר" – היא עשויה להיות דווקא יותר אנטישמית. זוהי נצרות תנ"כית יותר, או יהווית יותר. זהו אותו שסע שמפלג למשל את החברה האמריקאית – בין הנצרות האוניברסלית שמייצג אובמה לבין הנצרות של חגורת התנ"ך האוונגליסטית.

לקונפליקט יש ביטויים מפתיעים. התקשורת מדווחת על כתובות נאצה נגד ישו, אבל מתעלמת מהתהליך הנגדי: השנאה הגוברת בקרב "החילונים" אוהבי ישו כלפי יהוה. השנאה הזאת מתגלמת בצורה מוחשית בדף השטנה "יהוה" בפייסבוק, שהוא דף נוצרי-גנוסטי מובהק המוקדש לביזוי אלוהי הברית הישנה.

בכל מקרה, פולחן יהוה אינו שונה מפולחן ישו רק מבחינת המושא, כמו מסדרים של שני קדושים נוצרים. זאת גם צורת התכוונות אחרת לטקסט. כאשר מעריציו של ישו קוראים את התנ"ך, הם מבקשים לחדור מבעד לרובד המילולי אלא הרובד הסמלי שעומד מאחוריו – אל עיר האלוהים או ירושלים של מעלה. מעריציו של יהוה, לעומת זאת, מקדשים את המובן המילולי של הטקסט. האל באמת זועם. ישראל היא באמת ישראל. וירושלים היא באמת ירושלים.

לכן, במערך הגלובלי הנוכחי, הציונות משחקת תפקיד מרכזי בתוך התיאולוגיה הזאת. אפשר לומר שהציונות הצליחה מעל ומעבר למה שאפשר לשער: היא לא שינתה רק את עם ישראל, אלא שינתה את העולם. היא הפכה לכנסייה עולמית. עם זאת צריך לזכור שהציונות היא רק מרכיב במערך הנוצרי-יהווי. לאלוהים יש יחס מיוחד לעם ישראל, אבל הוא שולט בכל העולם.

בסופו של דבר, יתכן שהציונות היא מין גידול פרא של פולחן יהוה הנוצרי. כי יש כאן נוצרים שלא רק אוהבים את אדוני צבאות, אלא ממש שונאים את ישו. ואת זה יש נוצרים שמתקשים קצת להבין.

Athanasius-Kirche-egyptian_YHWE

וראו גם:

וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

חינוכו של המין האנושי

הליברל: קווים לדמותו

מהחמלה אל האקשן: שלושה טקסטים של אקטיביסטיות

24 בנובמבר 2011

לאחרונה נתקלתי בכמה טקסטים שעוררו בי מחשבות מסוימות, ורציתי להביא אותם כאן. שלושתם נכתבו על ידי אקטיביסטיות ישראליות מנוסות ומשופשפות, אבל הם עוסקים פחות במציאות (כלומר במה שקורה בשטחים הכבושים או בישראל הכובשת), ויותר בעמדה כלפי המציאות, בעמדת המוצא של ההתנגדות.

היססתי קצת אם להיכנס לעניין הזה, בין השאר מתוך תחושה שאני לא מוסמך להביע דעה בעניין, כיוון שאינני אקטיביסטית, ולכאורה אקטיביזם וביקורת עצמית של אקטיביזם הוא עניין שצריך להשאיר לאקטיביסטיות לדבר עליו. חשבתי לפיכך לכתוב משהו על מקסימיליאן רובספייר, משהו שלא קשור לאקטיביזם. אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר את רובספייר להזדמנות אחרת, וכן לכתוב על הטקסטים האלה, או ליתר דיוק להביא חלקים מהם. קודם כל, בתקווה שעוד כמה אנשים ייחשפו אליהם ואולי יקראו אותם במלואם. ובנוסף, מכיוון שהטקסטים עצמם עוסקים במידה מסוימת בשאלה הזאת, של קדושת הפוזיציה האקטיביסטית.

שניים מהטקסטים נוגעים בנושאים שעלו כאן לא פעם, ובאופן כזה או אחר נמצאים שוב על סדר היום בתקופה האחרונה, כמו מצבו של השמאל בעידן העמותות הממומנות. מדובר בעיקר על "נסיעה", מאת תומר גרדי, שהתפרסם בגיליון האחרון של "מעין". זהו יומן הנסיעה של גרדי, פעיל בעמותת זוכרות ועורך כתב העת "סדק", שנסע לכנס בגרמניה בנושא "תפקידן של הכנסיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני". חלק גדול מהטקסט הוא הנאום של גרדי בפני באי הכנס – אנשי כנסייה פרוטסטנטים שתורמים לעמותה. גרדי פתח את נאומו במשפט: "כשמוזמן אקטיביסט ישראלי, שמטרתו היא שינויה של החברה שבה הוא חי, לדבר מול קהל אירופי, עליו לשאול את עצמו: למה?". מכאן הוא ממשיך הלאה ולקראת הסוף תוהה אם מערך היחסים בין הקרנות האירופיות העשירות לעמותות נגד הכיבוש אינו משמר את מערך היחסים הקולוניאלי. גרדי שואל "האם בכלל אפשרי עבורנו, זוכרות, לעבוד לקראת דה-קולוניזציה של פלסטין, כאשר אנו מסתמכים על, ועובדים בתוך מערך, בתוך מבנה כלכלי, שעודנו קולוניאלי?". ובסוף הוא מגיע לסוגיה הזאת, שאצטט בהרחבה –

פעמים רבות מגיעים לזוכרות נציגים של קרנות אירופיות ומבקשים שנספר להם על עבודתנו. כמעט כל אלה המבקרים אצלנו מראים התלהבות. אומרים לנו, אתם כמעט כמונו, הנוצרים! גם אתם עוסקים בכפרה, בתיקון עוול, בבקשת מחילה וכולי וכולי. אלא שלכל אותם עניינים אין עמי דבר וחצי דבר. אני אינני נוצרי. אני איני מחפש לכפר על שום עוון. אני איני מחפש מחילה. זהו שיח נוצרי, מסגרת מחשבה תיאולוגית נוצרית, שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי. ולא זו בלבד: הוא אינו רלוונטי עבור שאר בערך חמשת מיליון היהודים החיים בגבולותיה של מדינת ישראל דהיום. הוא אינו רלוונטי עבור הרוב המכריע של הפלסטינים… אותו שיח, לא רק שאין הוא מתאים כדי לתאר את עבודתנו כפי שאנו מבינים אותה, הוא אף זר, איננו מתאים, לבני האדם הלכודים במאבק ארוך השנים בין ציונים לפלסטינים, על פיסת האדמה ההיא. 
השיח הזה, הנוצרי, אינו מוגבל לניסיונות לתאר אותנו ואת עולמנו. הוא נכנס אל עבודתנו. אל עולמנו. דרך השיח. דרך הכסף. המבט. טיעון שמוביל אותי למחשבה הבאה, מחשבה, שאני עצמי חושב אותה לפרקים פרנואידית, אלא שעדיין לגיטימי להביעה בתוך המסגרת הנוכחית. האם ייתכן שיש כאן מין סוג של מיסיון? האם יתכן שאני פועל בעולם, משתדל לפעול את פעולתי הפוליטית, בעוד ששיח נוצרי חודר לתוכי, והופך אותי למין סוכן יהודי של אתוס נוצרי, שער של הנצרות אל "ארץ הקודש"? אני אומר את המלים ונבוך. אני נשמע לעצמי כמו רדוף בקולנוע סוג ד'. אלא שאחד הדלקים הממשיכים להבעיר את אותה דאגה הוא, שבכל תקופת עבודתי בזוכרות, מעולם לא הבנתי את הצלחתה הגדולה של זוכרות ושל עבודתה בקרב נוצרים, בין אם אנשים פרטיים, בין אם קרנות. שאלתי, חזור ושאול, ותשובה לא קיבלתי.

את הפסקאות האלה קראתי די בהשתאות, וגם הפצתי בין כמה חברים. לדעתי, מתועד כאן רגע של הכרה, בכך שהמשחק שאנחנו משחקים בו הוא אולי משחק אחר ממה שאנחנו חושבים. סוג של היחלצות מבהילה מהפרספקטיבה הצברית שנוחה לנו, והתוודעות לעובדה שאולי אפילו היחס שלנו כלפי המציאות כאן הוא לא בדיוק "שלנו", אלא מגיע ממקום אחר. שהסיפור שלנו הוא הסיפור שהנוצרים מספרים עלינו, ובעצם שאנחנו בעצם פרוטסטנטים. מכאן נובע גם הקושי שלי עם התייחסותו של הכותב לרעיון המחילה ולתיאולוגיה שמאחוריו, "שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי". השיח הנוצרי לא רלוונטי? נדמה לי, שאיננו חיים בממלכת האינקה לפני הגעת הספרדים. מזה זמן מה, הנצרות היא בכל מקום מסביבנו. לא רק שכל היבט והיבט בקיום המודרני שלנו הוא נוצרי, אפילו האהבה שלנו היא נוצרית. נולדנו פרוטסטנטים כי העולם שלנו הוא פרוטסטנטי, כי העולם שלנו נולד פרוטסטנטי, ובאופן כלשהו אנחנו חיים על הבמה של העולם הזה, אולי בניגוד לרצוננו. שהרי הנצרות נולדה כאן, ובעצם היתה כאן מאז ומתמיד.

קתה קולביץ, אשה עם תינוק מת, 1903

שאלת המחילה, הכפרה והחמלה מובילה אותי לטקסט השני, "החייל הזה הוא אני" של איה קניוק באתר המעולה ויוצא הדופן "מחסנמילים – דוחות מהגדה המערבית" שהיא מפעילה יחד עם תמי גולשמיד כבר כשש שנים. הטקסט מספר את סיפורו של פ', בחור פלסטיני צעיר ממחנה הפליטים קלנדיה, שהופלל על ידי השב"כ בהאשמה מופרכת של ניסיון לפוצץ את מחסום קלנדיה ונכלא למשך שלוש שנים בכלא דמון. קניוק מתארת שיחה עם פ' שהתרחשה לא מזמן אחרי הפגנה במחסום קלנדיה, שבה "חיילים יורים וילדים ונערים מהמחנה זורקים אבנים". בין הילדים היו גם אחיו הקטנים של פ', ילדים קטנים ממש, ואחרי שהחיילים ירו ופגעו בגבו של אדם כלשהו שיצא מביתו, התקשרה הכותבת לפ' כדי שייקח אותם משם. הוא הגיע, ואז כולם התרחקו וישבו על חומה לצד הדרך לדבר.

וקודם דיברתי אני. על החיילים האלה. על העדריות הזו שלהם. ללכת ולעשות כל מה שאומרים להם ולהסתוכך תחת המילים הגדולות והריקות של "הגנה" ו"הקרבה" ו"צריך", כשכל מה שמניע אותם זה תאוות הביחד הנחשב, ולירות ברובה לא חשוב על מי, וכי זה מה שמקוּבל ומתגמל חברתית, ולא שום דבר אחר. […]

ואז אחרי זמן שדיברתי ללא הרף, שתקנו. ובזמן ששתקנו הוא שלח את אחד הילדים לקנות לנו שתייה, ופלאפל. ואז הוא אמר לי

איה, רק שתדעי שהחיילים הישראלים האלה שאת כל כך משמיצה, הם אני
החייל הזה הוא גם אני. והרמתי את פני בפליאה
כשאני זרקתי אבנים על חיילים, לא הייתי ככה? עדרי, ושש לקרב, לא חשוב עבור מה הוא? תאב אקשן, וכי זה היה נחשב, והנורמה, ומה שכולם עשו? […]

אבל פ', החריתי ואמרתי, אולי המוטיבציה להיות חייל בשרות המדינה דומה בכל המשטרים, וזה לא בגלל שהמשטר הוא כזה ולא אחר שהצעיר נמשך לקרב, והיה נמשך לכל קרב באשר הוא, גם קרב המייצג אידאולוגיה פחות פסולה. אבל כשאתם זרקתם אבנים זה לא אותו הדבר. זה לא צבא. זו התנגדות ספונטנית למי ששמים מגף בתוך החיים שלך. לא

ופ' אמר לי, איה אני לא בטוח שאת צודקת. אני חשבתי על זה הרבה בבית הסוהר גם. וככה אני אומר לך. וזה לא קל לי להגיד לך, אבל אני אומר את זה מהלב. האם באמת לא הייתי הולך לזרוק אבנים אם היינו פחות צודקים והם פחות פושעים? לא בטוח.. לא יודע… זה טיפש וזה טיפש. זה קטן וזה קטן. זה אותו הדבר. זה דומה. מהצד של הבנאדם, מהצד של הבנאדם הקטן, לא של המדינה, זה אותו הדבר. זה דומה. מאוד דומה […]

ואז הוא הצטחק ואמר לי, שמת לב איך את מכילה אותי, איך אותי את מבינה ומצדיקה. ואותם, את החיילים של ישראל, את לא מבינה. למה אותי כן, לא משנה מה, ואותם לא
אז זה כמו שאת נוקטת צד, רק הפוך. כי את אומרת כל פלסטיני צודק וכל ישראלי אשם. זה גם גזענות קצת, לא

בנוסף לכל מיני דברים אחרים, הטקסט הזה נוגע לדעתי בשאלת הגבריות. ניכר, שהאקטיביסטית מגלה כאן משהו מביך, ואולי טראגי. היא מגלה שבעוד היא משקיעה מאמצים עצומים להתנגד למושגים כמו "הקרבה" ו"הגנה" שמשמשים את החיילים הישראלים, ולהצדיק ולהכיל מושגים כמו "התנגדות" שמשמשים את זורקי האבנים הפלסטינים, מה שמתרחש לפניה הוא בסוף בעיקר משחק של גברים. אקשן. גברים צעירים משני הצדדים שבמידה רבה משקפים אחד את השני. גברים שמוּנעים על ידי נורמות דומות של גבריות, שלא ממש רוצים לחיות בשלום אלא ששים לקרב "לא חשוב עבור מה". ואולי גם לא כל כך מעוניינים בחמלת האמהות, או בחמלתן של נשות "מחסום ווטש", שלא לדבר על חמלת התורמים הפרוטסטנטים מגרמניה.

קתה קולוויץ, אם וחייל

ומכאן לטקסט השלישי, שבתחילת הספר החדש "קוראת בתמרים" – סיפורי מסה של רלה מזלי, פעילה פמיניסטית ומייסדת "פרופיל חדש". מזלי מתארת כאן שיחה שהיא מנהלת עם עצמה בנושא חיי האקטיביזם, והמחיר שהיא משלמת או לא משלמת עליהם –

אני דווקא רואה כל-כך ברור בהתנהגות שלה את הרווחים, את טובות ההנאה. אני רואה, למשל, התמכרות לריגוש הזה שעובר בגוף מול עניין של חיים ומוות וסבל קשה. לגל החושני שמשתלח, עז, מתפשט בה. לא תמיד, אבל לפעמים הוא שם, מובהק. החיים-מוות-סבל שמסעירים אותה הם לא שלה, גם אם – בתור שותפה חלקית לנסיבות שגרמו להם – היא יוצקת אותם לתוך מצוקה וייאוש משלה. הם לא שלה ובכל זאת אני מזהה אצלה את האורגזמה – של הזעם, הזוועה, צו הפעולה הדחופה. אני מבחינה בהתגבהות עמוד השדרה, בהתרחבות הסרעפת, בקצב הלב המוגבר, בחיות הגוף שלה כשהוא נוקט עמדה ומעשה נוכח חבטה אכזרית במשטח ממשות, מרגישה ברור את האדרנלין שמזרים הניסיון שלה לשלול חוסר-אונים. החבטה, האכזריות, מתבצעות בגוף אחר, לא שלה, גם אם היא גופה עדה להן. אבל נהיר לי השיא הגופני-רגשי שגלום בעיסוק שלה – מחויבת, איכפתית – בסיכון של אחד. במיוחד כשזה עיסוק שגם בו יש סיכון מסוים. קצת.
[…]
אני גם מבינה מקרוב עד כמה זה משכר לראות, קרועת עיניים, נטועת רגליים, אמת, למרות הפחד. לפצוע בה את עור הידיים – לבד, כי רוב מי שבסביבה שלה מקפידים לא לראות ולא לגעת. זה שיכרון כואב, לפעמים מאוד. מה שגלוי לרגליה-עיניה-ידיה ממשי ואיום. אבל "כואב" הוא, בין היתר גם תחושה של ייחוד. היא ניזונה מהכיף לכופף פחד, להעיז לחשוב-לראות, לפעמים להרהיב לדבר, נגד מה שמדברים-חושבים מסביב. היא מנסה אבל לא מצליחה לנער מעצמה את כל זה.
אני אבהיר: אני ממש לא מתכוונת לרווחים המוחשיים. נגיד, לבמות הציבוריות ולקהל בישראל והרבה פעמים בחו"ל (כולל כרטיסי טיסה והוצאות לינה) שמקצים כבוד וקשה לעבודה שלה ולה. אני לא מתכוונת להערכה שהיא מקבלת (לפעמים) מכל מיני אנשים שכן רואים וחושבים כמוה. גם לא למעמד שהיא (לפעמים) מצליחה לבסס בין אנשים כאלה. או, נגיד, לנתונים או לניסיון שהיא אוספת בתהליך העבודה, שאחר כך מתורגמים, לפעמים, למחקרים ופרסומים מקצועיים וקריירה. סוג של. נוסף לזה, אני לא מתכוונת לעובדה הבסיסית, הפשוטה, שחלק מהמזמן או בחלק מהמקרים מדובר במשכורת מעבודת קודש. נכון, די צנועה, ונכון, אולי אחרי ולפני שנים ארוכות של עבודה בלי שום שכר, בהתנדבות, פשוט כי צריך, כי אי-אפשר לא, כי איך אפשר להתעלם.
לא לרווחים האלה אני מתכוונת. את אלה קל לזהות וקל יחסית לשלוט בהם, למתן אותם, למרות שגם להם אפשר להתמכר. אבל גם אם הם לא היו, גם אם שום דבר מזה לא היה, עדיין הייתי רואה – מבעד לרצינות שלה, מבעד לנימת האבל הדי דומיננטית – את הטריפ, את הקיק: עוצמה, סיכון, זוועה, זעזוע, צדק, נמוג לתוך ריגוש נמוג לתוך תשוקה. לעוד.

ושוב, יש המון מה להגיד. אבל בעיקר, קורה כאן דבר די מרגש. בטקסט הקודם של איה קניוק, "האקשן" הופיע כריגוש של גברים שבו האקטיביסטית מתנגשת, שאליו היא מתוודעת בבלבול. לעומת זאת, כאן אצל מזלי "האקשן" והאדרנלין מתוארים כקיק, כטריפ, כמה שמפעיל את פעילת העמותה השמאלנית. אורגזמה, שיכרון כואב, תחושה של עוצמה מול הזוועה – כל אלה מנוכסים על ידי האקטיביסטית מתוך העולם האלים והאכזרי שבו היא פועלת והופכים להיות חלק ממנה. לא בדיוק הדימוי הסטריאוטיפי של "השמאלני יפה הנפש" הממלמל "הכיבוש משחית".

מתבקש לומר משהו על ניטשה, על אמירת הן לחיים. אבל אם נחזור לשאלותיו של גרדי – אולי הטריפ הזה, ההתמכרות לאקשן, היא דרכו של השמאלן להתמרד נגד החמלה הפרוטסטנטית שמנסה למשוך בחוטים של תיאטרון הבובות שבו הוא משחק. כך הוא נאחז בעולם שבתוכו הוא פועל, בפיסת הארץ הזאת, ומשתחרר מהסיפור הנוצרי של הושטת הלחי השנייה.

(ואולי ישו בעצמו בסך הכול חיפש אקשן. כשחושבים על זה, זה נשמע די סביר. בעיקר אם לוקחים בחשבון מי זה אבא שלו, האל האב הקנאי של היהודים).

חינוכו של המין האנושי

6 באוקטובר 2011

1.

התקופה הזאת מתאפיינת בסוג של תודעה כפולה. מצד אחד, הכול לגמרי כרגיל. ומצד שני, כמה דברים ב"הכול כרגיל" הזה מרגישים קצת מוזר. קחו למשל את הדיון שהיה כאן על אירוע-הזוועה שאירע בענתות. כולם דיברו על הדברים הרגילים – על ההידרדרות לפאשיזם, ועל זה שאנחנו כבר שם, וכבר ממש שם, וכבר ממש ממש שם. לכאורה, ניכר שההידרדרות ממשיכה בקצב משביע רצון. ובכל זאת, לרגעים עלתה בי התהייה: האם באמת שום דבר לא השתנה? הכול בדיוק כמו לפני חצי שנה? ואולי רק במוח שלי נותר איזשהו זיכרון מעומעם, של רחובות גדושים במאות אלפי בני אדם, עם דגלים אדומים, זעם ועצרות עממיות?

גם אני חשבתי לפני שנה שתוך כמה חודשים אראה את הרחובות מלאים בחוליות של פאשיסטים. אבל בפועל, ולגמרי במפתיע, מה שראיתי קרוב יותר לחוליות של קומוניסטים. אפילו אם מישהו חושב שמחאת האוהלים היתה כלא היתה, נדמה לי שאי אפשר פשוט להתעלם מהעובדה שהיא התרחשה, ולהמשיך להגיד שכולם נגדנו וכולם פאשיסטים כאילו כלום, כאילו שמגפי הקלגסים נשמעים ברחובות ואתם השושנה הלבנה. יש מקום להסביר מה בכל זאת קרה כאן, או במלים אחרות: איך אפשר בכלל לתאר את התקופה הזאת.

2.

לצורך כך, אני רוצה דווקא להתרחק לרגע ככל האפשר מזעקת המוכים, לעשות זום אאוט מהיר ולנסות להתבונן על הדברים מהפרספקטיווה המרוחקת והקוסמית ביותר: הלא היא הפרספקטיבה אלוהים. אני מתנצל בפני כל נציגיו של "השטח", אבל לפני כמה חודשים, כשהייתי בגרמניה, התברר לי שמבחינה פורמלית המקצוע שלי הוא תיאולוג (לותרני, דרך אגב). כך שמבחינתי, תיאולוגיה היא "השטח". זאת העבודה שלי, ממנה אני מתפרנס, וכידוע, על פרנסה לא מתנצלים.

כזכור, לפני כשבועיים, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לכל באי עולם בעצרת האו"ם בניו יורק. מעבר לשקרים ולכל הפגמים האחרים, מה שבאמת זעזע אותי בנאום הזה, הוא עזות המצח שבה עמד נתניהו וירק על האנושות כולה. מבחינה זו, יש חשיבות דווקא לפסקה הזאת –

"אפילו כאן, בעצרת הכללית, האמת יכולה לפלס את דרכה. ב-1994, כשמוניתי לשגריר באו"ם, ביקרתי את הרבי הגדול מלובביץ'. הוא אמר לי 'אתה תשרת בבית של שקרים רבים. זכור שגם במקום החשוך ביותר, את אורו של נר יחיד ניתן לראות למרחוק. אני מקווה שאור האמת יזרח למרחוק".

נתניהו עמד שם, ובאמצעות הרבי מלובביץ' הטיף מוסר וביקש לחנך את המין האנושי כולו, שאותו הוא צייר כמעין עמק בכא עטוף שקרים וחושך. יוסי גורביץ' כתב בצדק מסוים על האדנות שביטא נתניהו כלפי היהודים שאותם הוא מתיימר לייצג. לדעתי זאת לא הבעיה. למעשה, אם נתניהו היה מדבר פשוט בשם העם היהודי, היה משהו נאצל בגבורה הזאת לעמוד מול העולם.

3.

העניין הוא שנתניהו לא מייצג רק את העם היהודי. הוא מייצג כוח עצום בהרבה, קואליציה בראשה הוא עומד הלכה למעשה – כוח שאכן מאיים על האו"ם, המוסד העליון של המין האנושי (ועובדה שנתניהו הצליח לנטרל בינתיים את הצעד שבו תומכות כמעט כל מדינות העולם מלבד שתיים). לקואליציה הזו אין ממש שם, אבל אפשר למנות את הכוחות העיקריים ששותפים בה. קודם כל, שותף בה כמובן הקונגרס האמריקאי, או לפחות רובו. בנוסף, שותפות בה תנועות הימין הפופוליסטי באירופה, וחלק מהימין הפחות פופוליסטי – בעיקר בבולגריה, רומניה והבלקן. שותפות בו גם אינספור כנסיות ותנועות רוחניות מהודו ועד כוש – ממהגרים טורקים חובבי ישראל ועד הציונות הקוריאנית שהוזכרה כאן פעם. דגל ישראל הוא כבר הרבה יותר מהדגל של מדינת ישראל: לדוגמא, הוא גם הדגל של קבוצות פרוטסטנטיות מיליטנטיות בצפון אירלנד. שותפים בה גם חלק גדול מהיהודים בעולם, שבהשפעת ישראל נעים יותר ויותר לכיוון הימין. המאמר הזה, למשל, מראה איך היהודים איך המדיניות הפרו-ישראלית של הממשלה השמרנית בקנדה מושכת אל הימין חלק ניכר מהיהודים, שהיו בעבר מבסיסי התמיכה של השמאל.

ולבסוף – שותפים בו כוחות הביטחון וארגוני הביון של הרבה מאוד מדינות. כפי שתיאר כאן איתמר מן (על סמך הכתבה הזאת), ישראל עומדת בחזית המחנה המבקש לשכתב את עקרונות החוק הבינלאומי כדי להעניק לצבאות חופש רב יותר להרוג אזרחים.

במובן זה, לא נכון לומר שהעולם הוא אחד. העולם מחולק, אך לא לשני קטבים אלא לשתי רשתות.

4.

בשנים האחרונות, יותר משהיא פונה נגד המוסלמים, הקואליציה הזאת פונה נגד האנושות עצמה, במובנה כישות החותרת להתארגן מבחינה פוליטית. לא רק נגד האו"ם, אלא נגד כל הארגונים הבינלאומיים והארגונים המבוססים על הצהרת זכויות האדם והאזרח.

כעת יכול מישהו להסתייג, ולטעון שאני מבצע אידיאליזציה של ארגון האו"ם, שהוא בסך הכול גוף מושחת למדי, שאנשיו מעורבים שוב ושוב בפרשיות שחיתות ופדופיליה בקנה מידה ענק. כל זה נכון. אלא שהסולידריות עם הפלסטינים היא בדיוק אחד הדברים היחידים שבהם האו"ם מנסה דווקא להגשים את הייעוד שלו. פלסטין היא השריד האחרון של רעיון הסולידריות הבינלאומית שהיה הבסיס לקמפיינים רבים כל כך בשנות ה-60 וה-70. במלים אחרות: אם יש דבר אחד שלגביו האו"ם הוא בסדר, זה לגבי השאלה הפלסטינית. אפשר רק להצטער, שהוא לא פועל באופן דומה גם בזירות אחרות.

5.

מה שאפשר אם כן לומר, הוא שהקואליציה של נתניהו, במובנה הרחב, מבקשת לחתור כנגד פרויקט חינוכו של המין האנושי. לחילופין, אולי היא מבקשת להנחיל לאנושות חינוך אחר, חינוך אלטרנטיווי. כי מה יקרה אם הציונים ינצחו? אינני היטלר. בפועל, מה שיקרה בעצם לא יהיה הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי. תהיה זו צורת ארגון אחרת, מלכות אחרת. אלא שאת אותה מלכות שמבקשת קואליציית נתניהו להקים אי אפשר ממש לתאר במושגים הפוליטיים המוכרים לנו. הפנטזיה שלה היא תיאוקרטיה, אבל התיאוקרטיה הזאת היא נוצרית יותר משהיא יהודית.

באותו שבוע בספטמבר, חיזרה ישראל כזכור על פתחה של ניגריה כדי שתתמוך בה בהצבעה במועצת הביטחון. נדב אייל כתב על העניין במעריב –

לפני שנה בערך נכנסו שני בכירים ישראלים לארוחת ערב עם ג'ונתן גודלאק (מזל טוב), נשיא ניגריה, האיש שאמור להציל אותנו מידי המדינה הפלסטינית.  הארוחה הייתה אמורה להתחיל בשעות הערב. הם המתינו עד רבע לשלוש לפנות בוקר, ואז הושבו אחר כבוד לשולחן האוכל. אחרי שיחת נימוסים קצרה, תהה הנשיא גודלאק בפני הישראלים הנבוכים על הדמוגרפיה בישראל. "האם כולם נוצרים אצלכם או שיש גם מיעוט יהודי?", הוא שאל. שתיקה קצרה נפלה בחדר, שתיקה דיפלומטית.

הו נדב אייל. אתה כה שנון ומתוחכם. אם תתאמץ עוד קצת, אולי תצליח להפוך לירון לונדון כבר בגיל 32. אבל יש משהו שאתה לא ממש מבין. הנשיא גודלאק צדק. אנחנו באמת נוצרים. לכל דבר ועניין, אנחנו שייכים לעולם הנוצרי. למעשה הניתוח שלו הוא מדויק: יש כאן רוב נוצרי (מה שנקרא "חילונים") ומיעוט יהודי.

הסיפור שאתם חיים בו הוא סיפור נוצרי, בייביז. אך מכיוון שרובכם חילונים מאוד, או לפחות חושבים ככה, אתם מתכחשים למישור הזה, ולכן גם לא מודעים לו. השמאל הישראלי חי בקליפת אגוז שמתנודדת על פני אוקיאנוס דתי, ומנסה לשכנע את עצמו שהסירה שלו היא כל העולם. לידיעתכם, גם אירופה היא כבר לא חילונית, אם היא היתה חילונית אי פעם. למעשה, גם הצורה שבה מופיע הסיפור של ישראל בשבילכם, כאנשים המתיימרים להיות מערביים-מודרניים, היא תמיד-כבר נוצרית.

6.

אבל מה בעצם אומרת המנטרה שעליה אני חוזר באובססיוויות כל הזמן, בעניין חינוכו של המין האנושי? במקום להסביר, אצטט ממאמרו של ההיסטוריון יהושע אריאלי, "תורת זכויות האדם" –

ייתכן שעומדים אנו על סף תקופה חדשה, עידן שאותו ראתה ההשכלה הנאורה כתכליתה של ההיסטוריה: הכוונה למימוש רעיון אחדות המין האנושי מבחינת כבודו ושוויונו האונטולוגי במימד ההיסטוריה. רעיון זה הוא שגיבש את דעתו של לסינג, ולפיה תולדות הדתות והאמונות שימשו ל"חינוכו של המין האנושי" לשלמות מוסרית, לאהבת האדם ולשלטון התבונה… מסגרות הזיקה וההתייחסות של הדמוקרטיה הליברלית השתנו במאה ה-20 והן מחייבות שינוי בעולם שהפך להיות אחד, ושאינו ניתן עוד לחלוקה.

7.

כדי להבהיר כמה הנקודה הזאת של חינוך המין האנושי רלוונטית בשבילנו, אני רוצה לחזור למקור, ל"חינוכו של המין האנושי" – מאמר אלגנטי ויפה ולהפליא שכתב גוטהולד אפרים לסינג ב-1777. מה שמעניין במאמר הזה, הוא שכל המחצית הראשונה שלו לא עוסקת בכלל במין האנושי, אלא דווקא בעם ישראל.

ככלל, לסינג מפרש מחדש את מושג ההתגלות ומתאר אותה כהתפתחות הדרגתית של השכל האנושי, מפראות לתבונה ועידון. תהליך חינוכו של המין האנושי הוא הוא ההתגלות. אבל במי בחרה ההשגחה לשמש כמחנכה של האנושות? צדקתם: בעם ישראל.

בפני עם פראי זה בחר האל להתגלות, בראשונה רק שאלוהי אבותיהם… באמצעות הנפלאות, שבעזרתם הוא הוציא אותם ממצרים, ויישב אותם בארץ כנען, הוא העיד על עצמו בפניהם כאל, החזק מכל אל אחר.

כעת שואל לסינג:

אבל איזה סוג של חינוך מוסרי היה יכול להתאים לעם גס כל כך, כל כך בלתי כשיר לחשיבה אבסטרקטית, שהיה מצוי עדיין כל כך בילדותו? לא אחר מאותו חינוך שמתאים לילדים: חינוך הנעשה באמצעות פרסים ועונשים המכוונים לחושים.

ושוב:

אבל לשם מה, ישאל השואל, להקדיש חינוך כזה לעם כל כך גס, עם שאיתו נדרש האל להתחיל לגמרי מהתחלה? אני משיב: כדי שבמשך הזמן יוכל האל להשתמש בביטחון מוחלט בבנים לאותו עם כמחנכים של כל העמים האחרים. הוא גידל אותם, כדי שיהיו מחנכיו של המין האנושי. היו אלה היהודים, ורק היהודים יכלו להיות כאלה – רק הבנים לעם שחונך בדרך זו.

העם העברי היה, אם כן, כלי בידיו של האל לצורך עידון המושגים החושניים שבהם החזיק המין האנושי בימי בערותו, ולמען קידומו ההדרגתי לדת אוניברסאלית תבונית. השלב הבא בדרך ליעד זה הוא הבשורה הנוצרית, אבל גם זה לא השלב האחרון: זו מצדה תוחלף בעתיד בדת חדשה שתביא את תהליך החינוך ליעדו.

8.

יש אומרים שנושא הבשורה השלישית הזאת היה היהודי שפינוזה, או היהודי מרקס, וכו' וכו' – אולי גם פרופ' שכטמן. בכל מקרה, זה התפקיד של העם היהודי: לחנך את האנושות. כעת, אם נסתכל על מאתיים השנים האחרונות, נראה שבתוך המערך העולמי התפקיד הזה התגלם בכמה צורות. כל צורה כזאת החליפה את קודמתה, אבל גם היתה בנוי עליה.

התפקיד הראשון (1789-0) היה זה הדתי-מסורתי, כלומר העם הנבחר, העם הראשון שהאמין באל האחד. התפקיד השני (1939-1789) היה זה של היהודי המערב אירופי המודרני, סוכנה של האוניוורסליות והקדמה – מרקס, פרויד, איינשטיין וכו'. בד בבד, כדאי לזכור שליהודים היה תפקיד מעניין נוסף, שעליו ממעטים כיום לדבר. למעשה, המקור היחיד המוכר לי שממנו אפשר לצטט בעניין הזה בלי להיחשב אנטישמי, הוא "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט –

לקיומה של [מדינת הלאום] היה דרוש, החל משלהי המאה השבע עשרה, מרחב חסר תקדים בהיקפו של אשראי מדינה, בעקבות התרחבותו וגידולו של היקף האינטרסים הכלכליים והעסקיים של המדינה… לפיכך היה זה אך טבעי שהיהודים ייקראו לתרום את עזרתם, הודות לניסיונם עתיק היומין בהלוואת כספים ומכוח קשריהם עם האצולה האירופית – שלא פעם העניקה להם הגנה מקומית. אכן היה זה עניינם המובהק של עסקי המדינה החדשים להעניק להיהודים זכויות-יתר מסוימות ולטפל בהם כבקבוצה נבדלת. (עמ' 61)

אבל נמשיך הלאה. כמו שכותבת ארנדט –

 "שקיעתה המהירה של אירופה לאחר המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] מצאה את היהודים מנושלים מכוחם הקודם, מפוררים לכדי אוסף של יחידים אמידים. בעידן האימפריאליסטי איבד העושר היהודי את משמעותו… הגורם היהודי הלא-לאומי, התוך אירופי, [נהפך] למושא לשנאה כללית, משום עושרו חסר התועלת, והיה יעד לבוז בגין היותו נטול כוח. (עמ' 66)

בנקודה טראגית זו אנו מגיעים לתפקיד השלישי (או השלישי וחצי) של היהודי (1939 – ): הקורבן האולטימטיווי של הפשע האולטימטיווי. מכאן כמובן התפקיד המרכזי של יהודים בכינונם של מוסדות החוק הבינלאומי אחרי השואה. היהודים, על כל פנים, נצלבו כעם, ובכך גם כיפרו פוליטית על צליבתו של ישו. הציונות צמחה במידה רבה מתוך הפוזיציה הזאת, אך הפכה במהירות ל"יהודי רביעי" (1948 – ?), ששוב מכיל בתוכו את כל התפקידים האחרים. אלא שבפאזה הרביעית הזאת פורץ בעוצמה הולכת וגדלה התפקיד הראשון, הדתי, של העם הנבחר הכובש את הארץ המובטחת ועוקר/משמיד את יושביה. המדענים והפילוסופים, לעומת זאת, הוחלפו בסוחרי נשק וברוני גז, והדברים ידועים.

9.

 בשנים האחרונות ממש, צומח סוג של יהודי חמישי – הלא הוא היהודי של ה-BDS. שהרי, גם החרם על ישראל הוא מעין כנסייה בינלאומית שקמה אל מול הכנסייה הציונית הכלל-עולמית. זוהי כנסייה, שבה ממלאים הפלסטינים את הפונקציה של היהודים בתור הקורבן האולטימטיווי. למה דווקא הפלסטינים? לא ברור. כנראה בגלל שהאויבים שלהם הם היהודים, אבל לפטור את העניין ב"אנטישמיות" זה קצת פשטני. התמיכה בפלסטינים היא אנטישמית כמו שהמודרניות עצמה היא אנטישמית – לא יותר ולא פחות. כל הפרויקט המודרני, או הפרויקט של השמאל, מבוסס במובן מסוים על הניסיון למנוע מהתיאוקרטיה לקום – לפחות במישור הארצי. החזון של ממלכת דוד צריך להתחלף במלכות שמים האוניוורסלית של החוק הבינלאומי (או של הקומוניזם). המערך של האנושות vs. הקואליציה הציונית הוא במובן זה לא מקרי.

בעניין זה, אני רוצה לומר משהו קצת לא פופולרי. חסידי החרם מסבירים בדרך כלל שהם "נענים לקריאה הפלסטינית". אבל לפעמים אני חושד שהם נענים בעיקר לקריאה של היהודייה ג'ודית באטלר, היהודייה נעמי קליין וכו'. לא שזה כל כך נורא. אבל מבחינה מסוימת, גם בתנועת החרם נראה לפעמים שהיהודים ישלטו (או לפחות יהיו מאוד דומיננטיים) או יחוסלו (כלומר, התנועה תיעשה אנטישמית במובהק). אם היהודים ינצחו, תנועת ה-BDS תהפוך במשך הזמן למעין אנטי-ציונות, ההסתדרות האנטי-ציונית העולמית, מה שכיניתי פעם "ציון השמימית" הקמה אל מול ציון הארצית.

או בשורה התחתונה, עוד נצרות. שוב פעם נצרות.

10.

מה שבעצם ניסיתי לטעון עד כאן, הוא שכמה שלא נתאמץ ונהפוך אותו, הסיפור של "ישראל מול העמים" יהיה תמיד סיפור תיאולוגי, ולמעשה נוצרי. זה הסיפור שנתניהו מספר, אבל למעשה זה גם הסיפור שאנחנו מספרים לרוב. כל טיפה של משמעות, כל טיפה של גורליות וכל טיפה של אלימות שיש בסיפור הזה נשאבת משם.

אז מה אפשר לעשות עם המערך הזה? פעם חשבתי שאפשר לשחק עם התיאולוגיה. כלומר, כיוון שאנחנו נמצאים במקום כל כך טעון תיאולוגית (שמתם לב שאתם חיים שעה נסיעה מהמקום שבו אלוהים ירד מהשמים והפך לבנאדם??), אפשר אולי ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את התיאולוגיה נגד עצמה. שאם נתאמץ, אולי נוכל להמציא איזו דת חדשה שתבלבל את העולם הנוצרי, ותפנה את גלן בק נגדנו. למשל, לצלוב את ישו מחדש. אגב, הוא יוכל להמשיך לחיות אחר כך. שמעתי שאפילו מוחמד א-דורה עדיין חי.

אבל תיאולוגיה היא משחק מסוכן. הוא לא מומלץ לנשים בהיריון, או לגברים עם בעיות לב.
אף פעם אי אפשר לדעת מה תפעיל הדוושה שעליה תלחץ.

11.

למען האמת, זה גם ילדותי. לעומת זאת, מה שהיה כאן בקיץ האחרון לא היה ילדותי בכלל. בשונה מהרוח שעלתה מכל מה שנכתב עד כאן, נדמה לי היום שמה שצריך זה להשתין על התיאולוגיה, ולברוח כל עוד נפשנו מהתפקיד של מחנכי האנושות, על צורותיו השונות. לחיות כאילו שכל הסיפור הנוצרי הזה על העם היהודי – עם ישו, והשואה, ושפינוזה ומרקס ובנימין ונתניהו והרוטשילדים וכריס כריסטי – לא היה מעולם. יותר מאי פעם בעבר, אני מאמין שזה אפשרי. רפובליקת האוהלים היתה בסופו של דבר אנטי-תיאולוגית. היא קרתה כאן, ולא בשום פנטזיה. בגלל זה, דרך אגב, היא כמעט לא עניינה אף אחד בעולם.

האנושות לא מתעניינת בנו כשאנחנו לא משחקים במגרש של הנוצרים. העולם רואה רק את ישראל שברוח. הבשר לא מעניין אותו, וגם לא הקוטג'. אם תרצו, אנחנו ישראל שבקוטג'.

כסמל אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם. אבל כאנשים אנחנו כלום, כמו ילדים.

12.

כי כמו שציינו, העם העברי לא נבחר בגלל תכונות תרומיות כלשהן שבהן הוא ניחן. להיפך: העברים נבחרו ככלי בידי ההשגחה דווקא בגלל הגסות והפשטות שלהם. ואכן, כפי שכתב שילר, אחרי שהכלי מילא את תפקידו, אפשר היה לשבור אותו, וליצוק את התוכן בכלי אחר. והרדר אומר שבעוד עמים אחרים המשיכו להתעדן ולהתפתח מבחינה תרבותית, דווקא עם ישראל התאבן וקפא במצבו הפרימיטיווי.

ובכל זאת, הכלי עדיין כאן, בלי שום קשר ליעוד שלו.

לסינג אומר משהו מעניין בנוגע להמשך התפתחותו של הילד שזכה לחינוך, מול הילדים שגדלו פרא –

בעוד האל הנחה את עמו הנבחר בכל הדרגות של חינוך הילד, התקדמו האומות האחרות על פני הארץ לאור התבונה. רובן נשארו הרחק מאחורי העם הנבחר; אבל מעטות התקדמו הרבה מעבר לו. והרי גם זה קורה אצל ילדים שנותנים להם לגדול מעצמם. חלקם נותרים פראים לגמרי, ומעטים מצליחים לחנך את עצמם לדרגה מפליאה… [לעומת זאת], הילד שזכה לחינוך מתחיל בצעדים בטוחים אך איטיים; הוא מאחר להדביק רבים מילדי הטבע שהתרקמו טוב יותר; אבל לבסוף הוא עוקף אותם, ומרגע זה הוא יישאר תמיד לפניהם.

לכל זה יש הקשר אינטלקטואלי מסוים, שהוא לא כל כך משנה עכשיו. אבל אפשר לקרוא את זה ככה: גם אם עם ישראל מצוי במצב ילדותי, גס ומשובש יותר משאר העמים, הוא עשוי לתקן את עצמו – הפעם לא בתור שליח הנושא איזו בשורה, אלא בתור ישות העומדת כשלעצמה. זאת גם רוח התקופה: בצ'ילה, ביוון, בספרד, וכמובן כאן במזרח התיכון, פונים העמים אל המישור הגופני, הפנימי, ולא אל המישור הסמלי החיצוני. זאת התקווה היחידה, וזה הדבר היחיד שעובד.

ואכן, אני מתעקש שבקיץ האחרון, העם הישראלי זינק במפתיע זינוק נחשוני, חשף את כוחותיו הנסתרים, והגיע לדרגות של תודעה שאליהן הגיעו מעט עמים בתקופה הנוכחית. באמריקה, אומה בת מאות מיליוני בני אדם, השמאל לא מצליח להוציא יותר מכמה אלפים לחסום את הרחובות.

המהפכה הזאת יכולה וצריכה להימשך באותו מישור חברתי-תרבותי שבו היא התקיימה, כתנועה של בני אדם שמתעלמת לגמרי מההקשר הלאומי שנכפה עליהם (כן, מה שנקרא "הכיבוש"). אם היא מביטה אל העולם, הרי זה רק אל המהפכות האחרות שקורות עכשיו, ולא אל אובמה, אבו מאזן או נתניהו. בסופו של דבר, אולי דווקא מתוך אותה התפתחות פנימית בישראל תצמח בסופו של דבר בשורה חדשה למין האנושי.

אבל כרגע אסור לחשוב על זה.

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

1 בספטמבר 2011

אדיס אבבה, 2003. אין ספק: אני נמצא במקום אחר. עכשיו אוגוסט. עננים אפורים מכסים את השמיים. מעל מלון שרתון חגים נשרים, ועל העץ עומדות ציפורים צהובות. האוויר מסביב מזוהם להחריד, מדיף ריח עז של דלק ופיח, עד שלרגעים אי אפשר לנשום. עכשיו בוקר, והשעה שלוש, לפי השעון האתיופי. אוהלים מכסים את שדרות רוטשילד. השנה היא 2003, לפי לוח השנה האתיופי.

אבל בעצם אין ממש פנאי להסתכל על הציפורים. יש עניינים מיידיים יותר. מתוך הנוף נשלחות ידיים. זה הבוקר הראשון שלי באדיס אבבה, ואני יושב במרפסת של המלון הממשלתי המעופש "ראס" בשדרות גמביה. חצי מטר ממני, בצד השני של גדר החיה, עומדים כעשרה קבצנים, מצחצחי נעליים ומוכרי מסטיקים, מקיפים אותנו כאילו היינו דגים לבנים באקווריום. כך הם מתמגנטים אלינו בעצמה נואשת – אותה עצמה שמניעה רבבות אפריקאים לחצות בהליכה את המדבר או לשוט ללמפדוזה ברפסודות רעועות. האנרגיה הנוראה שיוצר אי השוויון הטוטאלי בין הצד שלנו לצד שלהם.

לפעמים יש הרגשה שכל הרחוב קם והולך בעקבותיך. וישנם גם הנוכלים המקצועיים. יש באדיס כל כך מעט תיירים, והנוכלים של מרכז העיר נואשים כל כך, שכל אחד מהם מנסה עלינו את מזלו כמה פעמים. אחד מהם, צעיר חתיך שעומד בקביעות ליד הפיאצה במרכז העיר, אמר שהוא דיג'יי מפורסם וניסה לשכנע אותנו להצטרף לאיזה חג לאומי שמתרחש לטענתו ממש כרגע. מזל שקראתי במדריך את התיבה בעניין "Friendly students". וכך היא נפתחת: "התרמית המבוצעת בתדירות הגבוהה ביותר על זרים שהגיעו זה עתה לאדיס כרוכה במפגש עם 'סטודנט' ידידותי שמזמין אותך לטקס מסורתי… העיקרון די פשוט: אל תסמוך על שום סטודנט לכאורה שאתה פוגש באדיס אבבה'".

אחר כך, כשהיינו בדרך חזרה, הוא הופיע שוב עם חבר אחר. הפעם הוא טען שהוא יהודי, והוא מתכוון לעלות לישראל בשנה הבאה, וכמובן להתגייס לצה"ל. אני מניח שאם היינו גרמנים הוא היה מתאים לנו סיפור אחר. ואולי זאת האמת.

מזל שקראתי את ההוראות בעניין "Friendly students". ממש מזל. מזל? בעצם קצת חבל, הם דווקא נראו די מעניינים.

חוויה אורבנית. לפני הנסיעה, כשאנשים שאלו אותי למה אני נוסע לאתיופיה, אמרתי חצי בצחוק שאנחנו נוסעים לחופשה אורבנית באדיס אבבה, במקום לנסוע לברלין.

האם "חופשה אורבנית" באדיס אבבה היא מן האפשר? אולי רק באופן חלקי. אי האפשריות התבטאה באחד הימים, כשקראתי בעיתון שבמלון שרתון נפתחה תערוכה, Art Ethiopia 2011. הלכנו לשם, בתקווה לפגוש אולי איזשהם סטודנטים לאמנות (כמו שפגשנו אחר כך בקמפוס של האוניברסיטה).

אלא שבדרך לשרתון עצרו חיילים את התנועה, כנראה לרגל מפגש החירום של מנהיגי היבשת בעניין הרעב בקרן אפריקה. המשכנו בדרך עוקפת, ואז, במעלה רחוב טאיטו, הופיעו הקבצנים. בהתחלה בודדים, קטועי רגליים, מעוותי גפיים, ואז עשרה ביחד, ועוד עשרות, עשרות, ילדים, זקנות, אולי 300 או 400 ברחוב אחד, כולם מתחננים. מבוהל, רצתי לצד השני של הכביש.

אני לא כל כך יודע איך לגמור את האפיזודה הזאת. כן, בסוף הגענו למלון שרתון.

תחזיתו של קיבבה. התמונה משתנה מעט כשמתרחקים מאזור הפיאצה לכיוון רחוב בולה הנוצץ, בעיקר בפינת Ethio-China avenue. רחוב מסחרי זה גדוש יחסית בקניונים ופרויקטיי נדל"ן מטאליים, עם שלטים בוהקים בנוסח "from shabby to chic".

הכלכלן זרובבל קיבבה טוען בטורו במהדורה האתיופית של Fortune ש"ימים טובים מצפים לאתיופיה" בעקבות העלייה המטאורית של מחירי המזון. זאת, מכיוון שלאתיופיה יש עתודות גדולות של קרקע לעיבוד חקלאי, כוח עבודה זול ומגוון אקלימי שמאפשר גידולים שונים. כך, אתיופיה יכולה לטענתו לרכב על הגל, מה שייאפשר חלוקה מחודשת, הוגנת יותר, של ההון העולמי לטובת כלכלות חקלאיות.

אשרי המאמין. כדאי להזכיר, שיצואנית החיטה הגדולה בעולם היא ארה"ב. ובינתיים, עליית מחירי המזון דווקא מרעיבה את קרן אפריקה – בנוסף לבצורת המתוארת כקשה ביותר זה 60 שנה. נכון לעכשיו, אתיופיה אינה מוגדרת כמדינה מוכת אסון כמו סומליה. אך במספרים מוחלטים, חיה בה האוכלוסייה הגדולה ביותר הסובלת מתת תזונה: 4.56 מיליון אתיופים זקוקים כרגע בדחיפות לסיוע תזונתי. לפי התחזיות, עליית המחירים צפויה לגדול עוד לפחות פי שתיים בעשרים השנה הקרובות.

אפילו ברחוב בולה הזוהר, מתחת לשלטי של קבלני הנדל"ן, יושבים עשרות ילדים קבצנים, חלקם מוכי דלקות ובצקות. בכל מקום שוכבים בני אדם בצדי הרחובות, נטושים לגמרי, מוכי שמש וגשם. אפריקה – מכלאה ענקית, שכל תושביה יכולים למות או לחיות, לרצוח או לשחק כדורגל ברחוב הראשי – לאף אחד לא ממש איכפת, כל עוד הם לא מהגרים לאירופה.


Guilt. בין הסכנות והמטרדים המפורטים במדריך השמן של Bradt מאת פיליפ ברידג'ס, אחרי הסעיפים מלריה, שלשול, גניבות וכו', מוקדשים כמעט חמישה עמודים למטרד ושמו "רגשי אשמה". העולם השלישי אכן מנוצל ומרושש על ידינו, מסביר ברידג'ס, אבל זה לא אומר שאסור להינות בטיול למדינה ענייה כמו אתיופיה. בסופו של דבר, תיירות היא בדיוק מה שאפריקה צריכה, ואין בה מספיק.

ומה בנוגע לתושבי אדיס עצמם? כאמור, במקומות מסוימים ניכרת אופטימיות. בכל מקום יש שלטים המגייסים תרומות למפעל הלאומי הגדול, בניית הסכר ההידרואלקטרי "Grand Renaissance Dam" על נהר אבאי. יש לציין שהתרומות מגויסות במכוון מאזרחי אתיופיה עצמם, וגם מהפזורה האתיופית במערב.

המודל הוא בייג'ין. הפרויקטים הגדולים של בניית כביש הטבעת סביב הבירה, כמו גם כבישים גדולים באזור גונדר ובמדבר דנאקיל, נבנים כולם על ידי הסינים. "יש באתיופיה 80 אלף סינים. הם מנהלים כאן הכול", הסביר לנו מישהו. אבל איפה הסינים? שיופיעו סופסוף, ונבין מה הם בעצם רוצים.

Jesus. ובינתיים, נראה שהנצרות מעולם לא היתה חזקה כאן יותר – כמו במקומות אחרים באפריקה, אבל גם באופן שונה, עקב האופי המיוחד של הכנסייה האתיופית. על כל כנסייה קטנה בעיר צובאים מאות נשים וגברים בשעת המיסה, משתחוות ומתפללות בדבקות שקשה לראות באיזשהי קתדרלה באירופה. בד בבד, פורח גם האוונגליזם. בדוכני הספרים ברחוב, הקלאסיקות המרקסיסטיות מתקופת השלטון הפרו-סובייטי נדחקו מזמן על ידי ספרי self help פרוטסטנטיים ונבואות אפוקליפטיות. הרחובות מלאים בשלטים בנוסח "Jesus Loves You" שהוצבו כנראה על ידי כל מיני טייקונים בעלי גישה רוחנית.

רק לפני שעה, כשישבתי במרפסת של המלון ושתיתי מיץ גויאבה, עברה ברחוב מטיפה די מבהילה, צועדת עם מגאפון בבגדים מחויטים כמסביבה עדה קטנה של מאמינים גבריים – ממש כמו אותם אוונגליסטים מרחובות הערים האמריקאיות שצועקים "ישו שונא הומואים". כשהיא ראתה אותי היא עברה לאנגלית ושאגה: "Only Jesus can save you, don't you understand?". למען האמת, אני חושב שהיא צודקת.

סטייל. אז מה בכל זאת כל כך משחרר, כל כך מהנה בנסיעה לארץ כמו אתיופיה? אני יודע את התשובה כשאני יוצא לרחוב הראשי הקטן של העיירה לליבלה. מהרגע שדורכים בחוץ, נראה כאילו כרגע התחיל סרט. מוסיקה יפה של תדרוס מסיסו מתנגנת מאיפשהו, והרחוב הבלתי-מרוצף מלא בהתרחשויות. הילדים מחזיקים מקלות, מתעסקים בכל מיני דברים, מציקים קצת למוכרת במכולת או מתקבצים סביב איזה חמור מוכה גרב. מישהו עובר ומחזיק שלוש תרנגולות; ילד קטן רץ כאחוז אמוק; אדם הורג צפרדע בסכין. ופתאום עובר מסע הלוויה – כעשרה אנשים מקוננים סביב ארון קבורה.

יש איזו טענה שבחברות מסורתיות אין אינדיבידואליות. אבל אחד הדברים שמרשימים אותי כשני מסתכל  על הילדים, הנערים, הנשים והגברים שמסתובבים הלוך וחזור ברחוב, הוא כמה כל אחד מהם לבוש שונה מהשני. למעשה, ברחוב בתל אביב יש הרבה יותר הומוגניות מאשר במקטע רחוב אחד בעיירה הזאת. נער אחד לבוש במין גלימה מסורתית, הילד שלידו לובש חולצת קולג' מהוהה אך זוהרת בצבעי צהוב-אדום, והשלישי בשמיכה פרחונית וכובע מאולתר. בעיר מערבית, כל בגדי העוני האלה היו נחשבים לסמרטוטים, אבל הילדים האלה לבושים באופן מדויק כל כך – שאין מלה אחרת לתאר אותו אלא סטייל. אולי זה בזכות כך שחלקם לא מתביישים ללבוש צהוב, שרבים מהם מסתובבים עם מקל, ושכמעט אף אחד מהם לא לובש טי-שירט. אם הם היו לובשים טי-שירט, הם היו נראים אומללים, כמו מיליארדי נתינים אחרים של הקפיטליזם. אבל הם לובשים שמיכה, או שָל (נטלה), או גלימה.

תמיד רציתי ללבוש גלימה, כמוהם. החברה שבה גדלתי לא התייחסה לכך בעין יפה. הגיע הזמן להחזיר את הגלימות לאופנה. וגם את המקל, באותה הזדמנות.

המטריקס. בלליבלה אני נכנס לאינטרנט קפה האומלל בעולם: בחורה צעירה ואחיה הקטן מפעילים שני מחשבים בפחון עם רצפה של בוץ וקש. אני מתעדכן בפעם הראשונה זה כשבוע: פיגוע משולב בדרום; מרגול נעצרה; הבורסות קורסות.

זה לא אומר לי הרבה. אני מרים את העיניים מהמחשב ומסתכל על הפנים של הנער שמפעיל את המחשב. הוא מביט בי בחזרה בהשתוממות. אומרים שהעולם הוא כפר גלובלי, ושבכל חור לאנשים יש אייפון, או לפחות סלולרי, וכו' וכו'. כאן בלליבלה זה נשמע מגוחך. כמעט לאף אחד אין סלולרי, שלא לדבר על אייפון. הרחוב בלליבלה, עם החמור וחנות המכולת הקטנה, לא נמצא בפייסבוק. וזה לא שלליבלה היא ג'ונגל, עם ילידים שלא ראו מעולם אדם לבן. זה פשוט מקום עני מאוד, עני מדי מכדי שהפייסבוק תתעניין בו.

המטריקס לא הגיע לכאן. הנה שלוש דוגמאות: באתיופיה אין מקדונלד'ס. לא מצאתי מקום אחד שמקבל כרטיסי אשראי – כולל מלונות; ולבסוף, כשמנסים להיכנס לפייסבוק באיזשהו אינטרנט קפה, צריך לעבור הליך ארוך של authorization. שהרי, באיזו זכות מישהו מאפריקה מעז בכלל להיכנס לפייסבוק?

כל זה מתקשר לשאלה: למה בעצם אני מצלם? פעם היו מצלמים בחו"ל כדי להקרין שקופיות למשפחה או בחדר אוכל. היום מצלמים כדי להעלות לרשת. כמו הקולוניאליסטים הקלאסיים, אני שליח של הרשת, באתי לליבלה כדי לכבוש אותה, לספח אותה פנימה.

MONEY!. בהרי סימיאן, ישבו כמה ילדי רועים עם עזים על השלוחה, בצד השני של הנקיק שעליו ישבנו. מצב הרוח היה מרומם. כאשר הסתכלנו עליהם הם התחילו להריע ולשאוג, ולמרות שישבו כמעט 500 מטר מאיתנו הצעקות שלהם הדהדו בעצמה בין המצוקים: You! You! YOU! YOU!. בשלב מסוים, התחלפו הצהלות בקריאה חוזרת של מלה אחת: Money! Money! MONEY! MONEYMONEYMONEY!.

הם ידעו שגם אם נרצה, אין לנו שום דרך להעביר להם כסף בצד השני של התהום. אבל יותר מאשר בקשה, היה בכך חיווי או אפיון: מבחינתם של אותם רועים אביונים, מה אנחנו, אם לא כסף גולמי, טהור.
ככה הרגשתי גם אני כשראיתי פעם את שלדון אדלסון. אבל לא העזתי להגיד את מלת הקסם: MONEYMONEYMONEY.

מערביות. פרפראזה על א' טהרלב: האשכנזי נוסע לאפריקה כדי לשכנע את עצמו שהוא אדם מערבי.

 

כוחות הטבע. הגרמני האידיאליסט שיושב איתנו בקפיטריה כועס. "כל מה שמעניינים אנשים כיום בעולם הזה זה כסף! תראו את הילדים האלה, שמבקשים נדבה בכל מקום! גם אותם הקפיטליזם השחית! לפני חמש שנים, כשהייתי באתיופיה, הילדים לא ידעו שאפשר לבקש כסף מתיירים!".

אנשים באים לאפריקה לראות "שבטים" ו"אנשים טבעיים", אבל בעצם רואים בעיקר את זה – בני אדם שמתחננים לכמה פרוטות, באופן המזעזע והחשוף ביותר, כמו אותם ילדים שרדפו אחריי בפיסת ג'ונגל בחצי האי זגה, שהפכה למין קניון מאולתר של מוכרי מזכרות מגומא. לא את "האדם הטבעי" אנחנו מוצאים – זה שחי בין חיות ולבוש באזור חלציים מנוצות – אלא סוג אחר של טבע: את הקפיטליזם בצורתו הגסה, החצופה, הישירה, הנוקשה, המזעזעת ביותר – את הצד התחתון של הקפיטליזם, שמגלם את המשטר הזה לא פחות מהבנקים וחנויות היוקרה; קפיטליזם שמופשט ממחלצותיו הזוהרות, ומופיע לפניך ככוח טבע אלים ובלתי מרוסן.

סיכום ביניים. אין דבר שאני אוהב יותר מהריח של האוויר אחרי הגשם הטרופי.

עוד רשומות מסע:

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

אין שום שגרה לחזור אליה

15 באוגוסט 2011

1.
מתי ייגמר הקיץ הזה? זאת לא רק שאלה פוליטית, אלא קודם כל אקלימית. רבים אומרים ש"האוהלים יתקפלו כשיתחיל הגשם". בשנה שעברה, הקיץ נמשך כמעט עד דצמבר – אבל אולי השנה שעברה היתה יוצאת דופן? בעניין זה מעניינת ההערה של חוקר אקלים בריטי כלשהו, שציין לא מזמן כי בעידן שינוי האקלים, המושג של "מזג אוויר רגיל לעונה" איבד את משמעותו. מזג האוויר יכול להיות גשום, בהיר או חם, אבל הוא לא יכול להיות רגיל לעונה, כי אין דבר כזה. מערכת האקלים השתגעה, היא פועלת באופן שאינו מוכר לנו. השגרתי כבר לא קיים, ואין טעם לחפש אותו.

במצב הזה, לא רק הציפורים והצפרדעים מתבלבלות. כאורגניזמים החיים בתוך הביוספרה הזאת, גם ההתנהגות שלנו מושפעת מהיעלמותה של השגרה. אנחנו יצורים של העולם החדש. אנחנו לא מאמינים יותר בשגרה.

2.
ובכל זאת, יש מי שרוצה לשוב ליומיום. לתקשורת נמאס מהקיץ הזה. היא רוצה לחזור לשגרה. מי שצופה בטלוויזיה, רואה שהיומיום חוזר. אנחנו, לעומת זאת, כבר למדנו שהיומיום הוא מלאכותי. היומיום הוא תוצר של הקפיטליזם: הזמן שבו אנחנו עובדים ומכלים את חיינו, והכסף נצבר אצל הבוסים. שהרי, כמו שלמדנו ממרקס: זמן הוא כסף, אבל השאלה היא כסף של מי.

3.
למאבק האוהלים אצלנו ולמהומות בלונדון משותף הסנטימנט הזה: יותר מאשר מחאה פוליטית, זאת התקוממות נגד העולם, נגד צורת הקיום, שאומרת בעיקר: אנחנו לא רוצים לחיות את העולם שאתם מציעים לנו. אנחנו רוצים להמשיך להיות ילדים.

4.
כמו פנסיונרית נוירוטית שחשה לבדוק כל בוקר על העציץ שלו כדי לראות שהוא לא נבל, אני הולך כל יום לשדרה בדאגה: אולי זה נגמר? אולי האוהלים פוחתים?
אנשים מנסים להרגיע אותי. ואומרים שמי שהשתתף במחאה הזאת כבר לא יוותר על החירות שלו. אולי. אבל איכשהו אני לא ממש סומך על ההמונים. מי שהלך אתמול אחרי דגל אחד, יכול ללכת עוד חודשיים אחרי דגל אחר.

5.
כאן ושם, השאלה שמופנית שוב ושוב אל הצעירים שברחובות היא: מי אתם? מאיפה הגעתם? אם הם היו פשוט "שמאלנים", "מהגרים", "איסלאמיסטים", "קומוניסטים", אפשר היה לדעת מאיפה הם הגיחו ולייבש את הקנים שלהם. אך מכיוון שהם הופיעו משום מקום, הם עלולים תמיד לחזור. זה הכוח שלהם.

6.
אחרי ההפגנה הגדולה, ראיינו לרגע קט את דפני ליף. הפרשנים באולפן הסכימו: דפני ליף היא מנהיגה מקרית לגמרי. אם לא היא, מישהו אחר היה עומד בראש המחאה. אולי זה נכון; אבל האם בנימין נתניהו הוא לא מקרי? האם יש בעולם דבר שרירותי יותר משמעון פרס?

7.
ברגעים מסוימים בשבוע שעבר נראה היה שרפובליקת האוהלים הופכת לתמונת ראי של החברה הישראלית. לטוב ולרע, כל מה שיש בישראל יש גם בה, גם אם בתמהיל שונה – כולל כהניסטים. ההבדל העיקרי הוא שלמדינת האוהלים אין צבא. זה גם היתרון העיקרי שלה.
אבל המהפכה במצרים הצליחה כשהצבא הצטרף והפיל את מובארכ. כך גם במהפכות אחרות בעולם. מה יקרה אם הצבא יצטרף למחאת האוהלים? זאת אופציה מבהילה, אבל כדאי להתכונן אליה – היא עשויה להתגשם.

8.

"אדיס אבבה הפכה לסמינר בלתי פוסק. על כל דבר דנו, כל דבר נבחן לעומק, דבר לא חמק מהאש המתגלגלת של הביקורת. אבל הסרת הצנזורה על העיתונות, צעד  שנועד להיות רק מנגנון בלימה להוצאת קיטור, הפך לזרז. שיכורים מהחירות שהשיגו זה עתה, כל הכוחות החברתיים החלו להרים עוד ועוד את אופק הדרישות שלהם. אדיס אבבה יצאה שוב לרחובות"
(רנה לפורט, תיאור המהפכה באתיופיה, 1974)

9.
הפוסט שפורסם כאן לפני כמה ימים מבטא בעיה שאיתה עוד צריך יהיה להתמודד: צועקים "מדינת רווחה", אבל האמנם בטוח כל כך שכולנו רוצים אותה? זאת לא רק שאלה של אפשרות לגדל ילדים בבית, או בכלל לשמור על המבנה המשפחתי שלתוכו גדלנו, שמבוסס לגמרי על החברה המופרטת. זה קשור לוויתור מוחלט על סגנון החיים שמוכר לנו.
אין לי ספק, למשל, שבמדינת הרווחה העתידית יהיה מקום להרבה פחות הומואים. מה שנקרא היום "תרבות הגייז" כבול לחלוטין לצריכה, לקפיטליזם ולגלובליזציה. בלעדי שלושת אלה, אין לתרבות הזאת קיום. אנחנו ילדי הקפיטליזם. כשהוא ייעלם, גם אנחנו לא נזהה את עצמנו.

10.
מצד שני, אין מה לדאוג. ציינתי כבר שמי שמדמיין איזה מצב סטאטי שייוולד מתוך המחאה הזאת, כלומר מדינת רווחה עם פקידי הסתדרות שתשרור חמישים שנה, משלה את עצמו. אני מתעקש שבעולם שלנו אין ולא יהיה יותר מצב סטאטי, וזאת צריכה להיות הנחת היסוד.
יותר מכך: אני בעצמי לא בטוח שאני מעוניין בחמישים שנה של מדינת רווחה. אני מקווה ששלי יחימוביץ תנחל הצלחה במפלגת העבודה, אבל למעשה, אני די מבוהל מהמחשבה של חיים במדינה שהיא עומדת בראשה – מדינה צדקנית, מוסרנית ועמלנית, שנראית כמו וריאציה עכשווית על דירה של דוד מפא"יניק עם ספרים של ספריית דבר. אודה ואתוודה: אני בכלל לא בטוח שאני מעדיף את זה על המדינה המושחתת והקפיטליסטית שאנחנו חיים בה עכשיו.
אז מה אני רוצה? אני לא מצפה לשום שינוי חיובי, מתון או קיצוני, בישות שנקראת מדינת ישראל. המדינה שלי כבר קמה: קוראים לה רפובליקת האוהלים. רק בה אני רוצה לחיות. אני לא מתכוון להצביע בשום בחירות. הבחירה שלי היא איה שושן.

12.
אולי הכישלון הוא התקווה. יש המזהירים: אם המהפכה תיגמר בלי שהשיגה הישג כלשהו בשטח, לא יישאר ממנה כלום ואף אחד לא יזכור אותה. והנה, לפני מעט יותר מאלפיים שנה נולד בבית לחם איש אחד ושמו ישו. בגיל 33 הוא נצלב. אחר כך, ההיסטוריה נמשכה ולכאורה כלום לא השתנה. האימפריה לא קרסה; הקיסר ברומא בכלל לא שמע על ישו, ואפילו פונטיוס פילאטוס המשיך למשול עוד כמה שנים אחר כך. יותר מכך: שום דבר במדיניות הממשלה לא השתנה. לא הוענקו שום הקלות במס לתושבי הגליל. כלום.
במושגים של פרשנים פוליטיים, ישו נכשל. ובכל זאת, אי אפשר לומר שישו לא השיג משהו בחיים שלו. הוא הקים כנסייה.

 13.
אם כבר מציגים דרישות, הדרישה הראשונה צריכה להיות: יבוטל הרכב הפרטי. כן, זה כולל גם אופניים.

14.
אם המהפכה תיכשל, זה יהיה באשמתי. אני מרגיש שלא התאמצתי מספיק.

המסתורין של שמעון אלמקור

25 באוקטובר 2010

את אימימסצ'ח שמעון אלמקור, מייסד "המפלגה הדתית-בשורתית-ישראל-ישמעאל", פגשתי רק פעם אחת. זה היה בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה. כשירדתי מהאוטובוס ליד השער ראיתי התקהלות קטנה ברחבת הכניסה. באמצע עמד איש נמוך, מבוגר, עם כיפה עגולה, שנראה, איך לומר זאת בעדינות, כמו עוץ לי גוץ לי. הוא נופף בהתלהבות באיזו חוברת וחילק אותה לסטודנטים. לקחתי אחת, ונדמה לי ששאלתי אותו כמה שאלות. החוברת הזאת היתה כמובן "הבÅחון" – העיתון שאלמקור היה המו"ל שלו והכותב העיקרי בו. למעשה, לא בדיוק ככה כותבים את השם, אבל מעבד תמלילים עברי רגיל לא מאפשר לכתוב בעָבָרית, הלשון שיצר אלמקור.

אני חושב ששמעון אלמקור מת. ככה הצלחתי להבין מחיפוש בגוגל. אם זה לא נכון, אני מתנצל מכל לבי ואשמח כמובן ליצור קשר. את הגיליון הבודד של "הבÅחון" שהיה בידיי איבדתי בשלב מסוים – אני חושב שהשארתי אותו במגירה באחד העיתונים המעטים שבהם עבדתי ושנסגרו בינתיים. כי כמה חודשים אחרי המפגש עם אלמקור חשבתי שאני צריך למצוא סיבה לראיין אותו. באותו זמן קרסה ההודנה הראשונה עם הפלסטינים, והמצב נראה מייאש למדיי. לכן הצעתי בדחילו ורחימו לעורך של "העיר" לפרסם כתבה על ארבעה פתרונות לא קונבנציונליים לסיטואציה הפוליטית, שיוצגו באופן הוגן ככל הניתן. היה שם את תוכנית אלמקור, את בולו'בולו, את "שומרי הגן" ואת "ברית הפועלים הסוציאליסטית להגנת המרקסיזם". אלמקור פתח את הכתבה, תחת כותרת המשנה: "תכנית מספר 1: להזדווג עם בני ישמעאל".

התמונות מתוך הסרט "הקונצנזוס הברברי", ארי ליבסקר

הייתי די נאיווי – לא ידעתי שאלה בדיוק הדברים שאף פעם לא יתפרסמו בעיתונות הממוסדת. ואכן, למרות שזאת היתה הכתבה הכי טובה שלי בתקופה ההיא, היא נדחתה ונדחתה עד שהעורך עזב והעיתון הפך לחינמון.

אבל לפחות ראיינתי אותו, והבנתי חלק מהאידיאולוגיה שלו. התקשרתי למספר שהופיע בעיתון. לכל אורך השיחה היה רעש רקע נורא על הקו ושנינו נאלצנו לצעוק, עד כדי כך ששתי העיתונאיות שחלקו איתי את החדר, ועסקו באותו זמן בעריכת "עכבר קפה", ביקשו ממני אחרי כחצי שעה להפסיק את השיחה ולהמשיך אותה בזמן אחר. אבל לא היה זמן אחר. אלמקור נעלם. בהמשך פגשתי מישהו אחר שסיפר לי שביקר בערך באותו זמן בביתו בדרום תל אביב. הוא זכר שאלמקור הציע להגיש שתייה, והוציא מהמקרר מיץ תפוזים שתאריך התפוגה שלו היה 1984. רק לא מזמן, התברר לי שהוא התראיין בסרט המעניין "הקונצנזוס הברברי" של ארי ליבסקר (משם גם לקוחות התמונות), על פרשה שעליה בכלל לא ידעתי – תביעת הנזיקין שהגיש אלמקור נגד הוריו ונגד המדינה על שחתכו את איבר המין שלו כשהיה תינוק.

בשלב מסוים בריאיון חשבתי שאלמקור הוא פשוט יהודי משיחי או נוצרי מסוג כלשהו. אבל זה לא נכון. קודם כל, הדת שיצר לעצמו כללה גם את הקוראן. וחוץ מזה, ההשקפות שלו היו בחלקן רחוקות מאוד מהנצרות. הוא היה אדם פתוח, מקורי באופן אבסולוטי ובכל זאת לא מטורף. זה מתבטא למשל בספר הבודד שהוא פירסם בתחילת שנות ה-60, "ניצוצות וניחוחות" (הוצאת "אור וחום"). זאת יצירה פואטית-פילוסופית, בסימנו של המוטו: "מהמוַֹחְלֵב יעלו ניצוצות וניחוחות, לאור ולחום, להיות טוב ויפה". מלבד השירים ההגותיים, כולל הספר גם שירי הקדשה – בין השאר ללאה גולדברג, למרטין בובר, לרינה שני, לבן-עמי שרפשטיין, ואפילו לטומי לפיד.

אני מביא את הריאיון כפי שכתבתי אותו אז, בסגנון שהיה מקובל במקומוני התקופה, כולל כמה חורים שמייצגים פרטים שהיו חסרים וקיוויתי לבדוק. כל זאת, בעיקר כדי שמשנתו של אלמקור בדבר "הדירקטורה של הפרופסריון" הקונסורטיזם, וההתמזגות עם הערבים ברוח האיסלאם תהיה זמינה למי שירצה לשאוב השראה מרעיונותיו.

אני מקווה מאוד שמישהו מהקוראים פגש את אלמקור, יודע עליו עוד משהו או שומר גיליון של "הבÅחון".

אני לא יודע מה זה אימימסצ'ח. לא הספקתי לשאול אותו. אני רואה רק שזה מופיע בצמוד לשמו בפסק הדין מאחת התביעות שלו נגד מדינת ישראל.

תכנית מספר 1: להזדווג עם בני ישמעאל

"בקרוב מאוד האפיפיור יעזוב את רומא ויעבור למקומו הטבעי, בירושלים. הזמנו אותו, ואנחנו מאמינים שתוך זמן קצר הוא יענה לבקשה. האפיפיור הוא כהן הראש של עם ישראל, כי עם ישראל הוא למעשה כל האנושות כולה. לכן אנחנו לא פוחדים משום בעיה דמוגרפית של להפוך למיעוט בארץ הזאת, כי עם ישראל הוא העם הגדול ביותר בעולם". כל כך פשוט? שמעון אלמקור סבור שכן. הפתרון לבעיות הקיומיות של מדינת ישראל ושל האנושות כולה מצוי בהישג יד, גם אם כולם חוץ ממנו חושבים אחרת. בגיל ##, הוא לא מתעצל להתרוצץ ברחבי הארץ, חבוש בכיפה גדולה, ולעשות נפשות לאיחוד האנושות. למען הגשמת הרעיון הוא אפילו הקים תנועה פוליטית, "המפלגה הדתית-בשורתית-ישראל-ישמעאל", שיש לו הכבוד לכהן כמזכ"ל שלה. למען הדיוק, מקפיד אלמקור לציין שהוא עומד גם בראש תנועה נוספת, בעלת עקרונות מנוגדים. "לתנועה השנייה קוראים 'תנועת התבונה', תנועה לגמרי מדעית חילונית, שמבוססת אך ורק על ממצאי המדע, התבונה והשכל. כיוון שהחוק אוסר על פעילות בשתי מפלגות, אני חבר יותר פעיל במפלגה הדתית בשורתית, שהיא בדיוק להפך: תנועה דתית אמיתית שמבוססת על התכתיבים של האלוהים המשותף לשלוש הדתות".

היקום הדתי-חברתי-פוליטי שברא אלמקור הוא כל כך מסובך ומוזר, שעל אף הביטחון המוחלט בו הוא מרצה את השקפותיו דרוש לא מעט זמן כדי לקלוט את המושגים הבסיסיים. העסק נהיה מבלבל עוד יותר כשלתמונה נכנס "הב Åחון", העיתון המחתרתי שמחלק אלמקור לכל מי שמוכן לקרוא. מאמר סטנדרטי בעיתון הסטנסיל הזה עשוי להתחיל במשפט המותח עד הקצה את יכולותיו של מעבד התמלילים הסטנדרטי, כמו "ĦƟƧƥƾƺȜ ȺȽɃɷʆʝʥʨ  ȽȽƟʆɷ ʨƺ£ȽƧ". מלים משונות כמו "ɷע, ɷע, ו ɷע" הופכות את הקריאה לבעייתית עוד יותר. "בעיתון שלנו יש ניצנים ראשונים של הלשון העָבָרית", הוא מסביר. "אנחנו מאמינים שבסופו של דבר יישאר בארץ הזאת רק עם אחד, עָבָרי, שיתקבל מהמיזוג של שני העמים: ישראל וישמעאל. אז אנחנו כבר יוצרים את הלשון שהעם הזה ידבר בה, בתור לשון חדשה שתכלול את כל המושגים של המדע והאמנות. כדי להעשיר את השפה הקמנו תקדמוניה (תחליף למילה אקדמיה) של הלשון העָבָרית. היינו צריכים להמציא רק 80 מילים חדשות לגמרי, שבאמצעות קידומות שונות יוצרות חצי מיליון מלים נוספות. השפה כבר קיימת. נשאר רק העניין של עשיית שלום וההיהפכות לעם אחד שיהיה אור לגויים".

 

השאלה איך עושים את זה.

"הפתרון האפשרי היחיד לסכסוך הוא ממש להתחתן, להזדווג עם בני ישמעאל. הקוראן עצמו מציג את הפתרון הזה. כאשר שתי חברות בעלות תרבות שונה נפגשות אלה עם אלה, התרבות יותר דינאמית תנצח. אין ספק שהתרבות העִבְרית היא יותר דינאמית, כך שלא איכפת לי שראש הממשלה של ישראל יהיה ממוצא מוסלמי, כי ישראל וישמעאל הם בעצם אותו דבר. אם נדע לפעול בצורה הזאת תוך עשר-עשרים שנים יהיה שלום על הארץ".

אבל מה הקשר בין מיזוג אתני לבין שינוי פונטי של הכתב העִבְרי? ההסבר טמון בביוגרפיה של אלמקור, שנולד בפולין, גדל בצ'ילה ועלה לארץ בשנת 50. "לאחר שחייתי כאן 14 שנים הגעתי למסקנה המאוד עצובה שמדינת ישראל לא תוכל להחזיק מעמד מול האויב הגדול של הערבים. היו אז בעיות מאוד גדולות עם נאצר במצרים. ביום שבו מלאו לי 33 שנים נאצר טען שהוא יהרוס את מדינת ישראל על ידי שליחת טילים. החלטתי להישאר בבית ולהקדיש את עצמי לחיפוש הפתרון המתאים. לקחתי את התורה והתחלתי ללמוד אותה מההתחלה, עד שהגעתי לפסוק שלא הבנתי עד הסוף. זה היה פסוק 32-33 בפרק ל"ב בספר בראשית: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".

 

מה הבעיה עם הפסוק הזה?

"גיד הנשה הוא ביטוי מליצי לאיבר המין של הגבר. אבל החלק החריף הוא שהיום הניקוד אומר: לא יאכלו, אבל צריך לומר לא יאAכלו את גיד הנשה, כמו הסנה שלא אוכל, כלומר לא יסירו אותו. באותו רגע התבהר לי הפסוק שלא היה מובן לי, ראיתי שהפסוק מדבר על כך שאלוהים ביטל את הברית מילה. התחלתי לחשוב שלמעשה מה שמבדיל אותנו מהערבים – הרי יש לנו לשון מאוד דומה ואותו אל – הוא שהערבים עושים ברית מילה בגיל 13. לכן הבנתי שרק אם עניין ברית המלה יבוטל אפשר יהיה לצרף את כל הגויים לעם ישראל, דת ישראל תחזור אל-מקור, ותוכל להיות אור לגויים ולהפוך את האנושות לעם אחד. אז גם שיניתי את שם המשפחה שלי, שהיה שם פולני טיפוסי, לשם אלמקור. אבל הבנתי גם שדרוש שינוי גראפי של העברית, כיוון שיש בתורה פסוקים שאי אפשר להבין אותם כי הניקוד שם הוא לא ברור. בעניין הביטול של הברית מילה ההודעה קיימת בתורה, אבל לא מבינים אותה בגלל טעות בניקוד. ישו כבר אמר שהרבנים הוסיפו לתורה כל מיני דברים שהרחיקו ממנה את העם".

 

אז בעצם אתה נוצרי.

"אנחנו מאמינים שהתורה היא אך ורק שלושת ספרי הקודש: התנ"ך, הברית החדשה וקוראן. אין סתירות פנימיות בין שלושת הספרים, וגם אם יש, הקוראן עצמו אומר שבמקרה שיש סתירה בין כמה ספרים, כל הפסוקים המתנגדים אלה לאלה מתבטלים, כך שלא צריכה להיות בעיה".

 

יש לך פתרונות גם בתחום הכלכלי?

אנחנו מאמינים בשיטה פוליטית חדשה על בסיס התלמודים של ישו, שמדבר על הקמת מלכות שמיים. מלכות שמיים בנויה על שיטה סוציו אקונומית שנקראת קונסורטיזם. זאת  דרך חדשה לארגן את החברה על ידי שותפות בין החזקים והחלשים. הקונסורטיזם שומר על הביטוי העצמי של כל אינדיבידום, ויחד עם זה מאפשר גם לעשות שותפות בין אדם לאדם. כל דבר כלכלי מבוסס על רעיון, מימון ועמל. איש שהמציא המצאה גדולה אבל אין לו כסף יכול לשתף פעולה עם אדם שיש לו ממון, ועם אדם שאין לו הרבה שכל וממון אבל יש לו כוח. הרווחים מתחלקים לא באופן שוויוני אלא על פי מידת התבונה שיש לכל אדם. פועל פשוט לא צריך להרוויח כמו מהנדס. כל רצון שהוא ירוויח כמו המהנדס גורם לכל הבעיות הגדולות. זה סוד הכישלון של הקומוניזם, שמאמין בשוויון בין כל המעמדות. לכן אנחנו לא תנועה עממית, אלא יותר אריסטוקרטית. אנחנו מאמינים שהחברה צריכה להיות מונהגת על ידי בעלי מנת תבונה יותר גבוהה. אם המרכסיזם מדבר על דיקטטורה של הפרולטריון, אנחנו מדברים על דירקטורה של הפרופסריון, כלומר של אנשים עם מקצוע מיוחד, למשל סופרים ומשוררים כמוני. לאנשים היותר פשוטים לא אכפת משלטון אם רק יש להם מספיק ממון".

 

אפשר לשאול כמה אנשים אתם?

כיוון שלמעשה רק התחלנו, והעקרונות די חדשים, אני מודה שהכמות אצלנו לא גדולה – בין 200 ל-300 נפשות. אבל בשנים הקרובות אנחנו מתכוונים לצאת לציבור, וכשיהיה פה יותר רע האנשים יהיו יותר מוכנים לקבל את העקרונות שלנו".

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

22 באוקטובר 2010

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.

עם נבל ולא חכם

12 באוקטובר 2010

*

נאמר זאת בפשטות: הרבה אנשים שאני מכיר לא כל כך אוהבים את עם ישראל. אני מדבר כמובן על ישראלים-יהודים, לא על גרמנים או איראנים. בחוגי השמאל, זה סנטימנט נפוץ למדי, שנעשה נפוץ יותר ויותר ככל שהחברה היהודית בישראל נעשית לאומנית ושוביניסטית, וככל שהמדינה היהודית מחדדת את אופיה הגזעני-אתנוקרטי. עם זאת, ברמה המוצהרת הסנטימנט הזה מוכחש בדרך כלל, ונשמר לרוב לבדיחות או לשיחות סלון. השמאל, בהיותו שמאל, מעדיף לתאר את עצמו כאילו יש מאחוריו גייסות עצומים מהשכבות העממיות, שאם רק יקולף מעליהם קרום דק של תודעה כוזבת הם ישליכו מעליהם את המשטר המיליטריסטי המדכא.

לכן נוצרו בשנים האחרונות כל מיני אידיאולוגיות שנועדו במידה רבה להתמודד עם הקונפליקט. למשל, שהציונות היא אנטישמית, ואילו האנטי-ציונים הם היהודים האותנטיים; או שהעם היה רוצה להתנער מהגמוניה של הכנופייה הציונית, ורק בגלל מניפולציה של התקשורת מחאת ההמונים לא נשמעת. אני נשבע לכם שפעם דיברתי עם פעיל שמאל כלשהו, שהסביר לי שאתרי החדשות מצנזרים מאות ואלפי טוקבקים שמאלניים שנכתבים לכל ידיעה – מעין צבא פנטום של שמאלנים מושתקים. פעיל שמאל אחר נאם נאום חוצב להבות באירוע של חד"ש, שבו הבטיח שבבחירות הבאות המפלגה עומדת לגזול כמה וכמה מנדטים מליברמן.

נדמה לי שחשוב לשים על השולחן סנטימנטים כאלה, ולא לנסות לטשטש אותם באמצעות קלישאות נוחות. בסופו של דבר, ועל אף הייחודיות של המצב בישראל, הניכור מהציבור הרחב הוא בעיה שקיימת גם בתנועות שמאל במערב, שנעשות אליטיסטיות יותר ויותר ומתנתקות במידה רבה מהקהל "הטבעי" שלהן, כלומר מהפועלים ומהשכבות המדוכאות.

למעשה, בתרבויות שמאל אחרות, הרעיון של שנאה כלפי העם שלך היתה די מקובלת – במיוחד בסיטואציות קיצוניות. אבל בשמאל הישראלי מעטים מצהירים על שנאה כזו, אולי מחשש שהיא תתפרש כגזענות כלפי מזרחיים, ואולי מאימת רוח הרפאים של האוטו-אנטישמיות. ואכן, האבחנה בין עוינות כלפי יהודים לבין עוינות כלפי רוב מוחלט של היהודים היא די עדינה.

**

במשך השנים, פעילי שמאל מסורים ניסו כל מיני דרכים, ויצרו מיני קואליציות כדי להתקרב אל העם. אבל הייתי מציע לקחת רגע צעד אחד אחורה, ולנסות לבחון כיצד הגענו לסיטואציה הנוכחית. לא הייתי מתחיל באינתיפאדת אל-אקצה, אלא בנקודה מוקדמת הרבה יותר. נראה לי שאפשר להיזכר במקור קאנוני מאוד ופופולרי מאוד, שעשוי להיות רלוונטי להבנת היחסים האלה; מקור שקשה להחשיב אותו לאנטישמי, אך שבהחלט מעודד שנאה לעם ישראל. אני מתכוון לתורה.

יש המחפשים ציטוטים אנטי-יהודיים בקוראן, אבל למעשה, מעטים הספרים הגדושים יותר בשנאה לעם ישראל מהתנ"ך. דיוקנם של בני ישראל המצטייר מהספרים שמות, דברים ובמדבר הוא בלתי מחמיא באופן כמעט מביך, למשל בשירת האזינו:

"הליהוה תגמלו זאת עם נבל ולא חכם"

(דברים ל"ב, ו)

או למשל בישעיהו:

"הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים"

(ישעיהו א, ד)

אלה רק שני ניסוחים בוטים, אבל למעשה, כמעט לכל אורך המקרא, העמדה שמביע הטקסט כלפי עם ישראל היא שלילית להפליא – בין אם בתוכחות שמוטחות בו על ידי משה, הנביאים והקב"ה בכבודו ובעצמו; ובין אם בתמונה המצטיירת מהסיפור המקראי, של עם אנוכי, חסר אופי ובעיקר, כמובן, קשה עורף.

המסורת הפרשנית היהודית התמודדה עם הקושי הזה במגוון דרכים יצירתיות. אבל היו מי שאימצו את עמדתו של הטקסט המקראי כלפי עם ישראל כפשוטה, והוסיפו לפתח אותה הלאה. זוהי למעשה העמדה הנוצרית מפאולוס ואילך, שמבחינה בין קידושו של הטקסט התנ"כי לבין הפללתו של העם התנ"כי. זהו הפירוש של פאולוס למושג "זרע אברהם", על פיו בניו האמיתיים של אברהם אינם צאצאיו בבשר אלא צאצאיו ברוח. כותבים נוצרים מאוחרים יותר הוסיפו והדגישו את היותו של עם ישראל עם קשה עורף – לא רק בתקופתו של ישו, אלא כבר מתקופתו של משה. על אף כל התעמולה היהודית שספגנו מגיל צעיר, קשה לומר שההליכה בקו התנ"כי האנטי-ישראלי איננה בבחינת קריאה סבירה של הטקסט המקראי, לפחות כמו הקריאה היהודית שנאחזת במעלותיו של עם ישראל. התנ"ך, בסופו של דבר, הוא לא ספר יהודי; הוא לא שייך "לנו" יותר משהוא שייך לנוצרים.

***

על כל פנים, הקו הנוצרי הזה בקריאת התנ"ך עבר בירושה במאות ה-17 וה-18 להוגי הנאורות דוגמת שפינוזה וולטייר, שתיארו את העברים כעם גס, נבער, ואצל וולטייר אפילו קניבלי. באמצעות אלה, עברה הגישה הזאת גם לחוגים מסוימים של ההשכלה היהודית, ואחריה – לציונות.

כאידיאלוגיה, הציונות היא ביסודה תנועה אליטיסטית שנעה בין אהבה היסטרית כלפי עם ישראל לבין שטנה ובוז עמוק. הדבר נכון במיוחד למנהיגי הציונות הסוציאליסטית, שעוד בפאזה שלפני עלייתם לארץ נדרשו להסביר לחבריהם היהודים מהתנועות הסוציאליסטיות לא-יהודיות מדוע הם מתעקשים להיאחז בעם ישראל. בהתאם לכך, הם תיארו את העם כחומר אנושי גולמי ומושחת שיש לעצב מחדש. מפא"י העמידה את עצמה ככאוונגרד מהפכני הקשור אל העם ומגלם את רצונו. המשבר האידיאולוגי שהתעורר בעקבות העלייה הרביעית, שהיתה ברובה "לא פועלית", הביא את משה בילינסון לקבוע שהתנועה החלוצית היא דמוקרטית משום שמהותה הרעיונית זהה עם רצונו האמיתי של העם. במושגים של רוסו, היא מגשימה את "הרצון הכללי" של העם, ובאותה שעה מנסה ללמדו מה עליו לרצות (כלומר להתאים את "רצון הכלל" ל"רצון הכללי"). לפי בן גוריון, המהפכה החלוצית היא "לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באשיות החיים האישיים של בני העם". ובילינסון מסכם שהחלוציות "כובשת מתוך פרוצס מכאיב ולעיתים מחריב את ההמונים".

מאידך גיסא, קיומו של העם היהודי מוצדק בכך שהוא מהווה בסיס שמתוכו מתקלפת ועולה התנועה החלוצית. לפי תורתו של טבנקין, ההגשמה הציונית היא בחשבון אחרון השתלטות רצונו של האדם על הטבע. השתלטות כזו חלה על הטבע במובנו המצומצם ("הטבעת חותם יהודי על כל הארץ"), אך בו זמנית גם על הטבע האנושי, כלומר על המכשולים והמשקעים ההיסטוריים והמסורתיים שמגבילים את חיבורו של היהודי אל הקרקע.

העמדה האליטיסטית-בן גוריונית הזאת, שלא במקרה הסתמכה לעתים קרובות על "מוסר נביאי ישראל", התמידה במידה רבה לכל אורך שנות שלטונה של מפא"י, עד הנאומים האחרונים של פרס לפני ההפסד לבגין. מבחינה זו, ניצחון הליכוד שיחרר לראשונה את העם מכבליו; למעשה, זה היה הניצחון הראשון של העם, והשתחררות האמיתית מהאנטישמיות הסובלימטיווית של השמאל. במושגים פרוידיאנים, העם הנבער רצח את משה באופן סופי (מה שמעורר מחשבה גם על רצח רבין). אהבת העם הפכה לאידיאולוגיה של מדינת הליכוד. אז פחות או יותר התחילו לשיר בכל הזדמנות את השיר הדבילי "לחיי העם הזה/ וכמה טוב שהוא כזה".

****

העמדה האנטישמית / אנטי פופוליסטית של הנביאים (ואולי של אלוהים עצמו) עברה עכשיו לאופוזיציה, ובעיקר לשני מחנות: המתנחלים והשמאל הרדיקלי. שני מחנות אלה הם היחידים שתובעים תביעות מהעם ושוללים את צורת קיומו הנוכחית. שימו לב למשל למאמר בשם "תשבי תל אביב, תתעוררו!" שפירסם מנהיג האיחוד הלאומי יעקב כץ, בשבתו כיו"ר הוועדה לעובדים זרים בכנסת:

כבר מזמן איש לא מתפלא הכיצד זה שרבים מתושבי ת"א מוכנים למכור את יו"ש וירושלים אבל לפלא עצום בעיני הוא איך לא מפריע להם שעירם שלהם הופכת להיות עיר אריתראית וסודנית. מתגנבת מחשבה לראשי כי ציבור חילוני, ליברלי ואליטיסטי זה פשוט איבד כל חשק לחיות. אני קורא לו להוציא את ראשו מן השמיכה ולהביט סביבו. האם לזה ייחלו כשבנו את ביתם בתל-אביב? שהיא תהיה עיר אפריקנית? איזה אדם רוצה למכור את עצמו ואת מקום מגוריו? על זה אמרה התורה "עם נבל ולא חכם". "נבל" כלפי אחיו תושבי ירושלים ויו"ש; "ולא חכם" כלפי עצמו.

מן הצד השמאלי, העמדה של תוכחה כלפי העם היא פחות נפוצה. השמאל, כאמור, מעדיף להציג עצמו כנציגו של העם, או לחילופין כמתנגדה של המדינה. העמדה הנבואית המתייצבת מול העם היא די נדירה, לפחות מאז מותו של ישעיהו ליבוביץ, שכונה כזכור "ישעיהו השלישי". גם נועם חומסקי מרגיש בנוח בעמדה הזאת, למשל בריאיון קצר בעקבות מותה של טניה ריינהרט:

מישהו שואל למה מרטין לותר קינג בחר להישאר בארה"ב, אף שהוא האשים אותה בגזענות, דיכוי מעמדי וחוסר צדק? או למה הנביאים לא נדדו לארצות אחרות, והשאירו מאחוריהם את כל אלה שקראו להם 'עוכרי ישראל'?… יש עוד הרבה אחרים שאנחנו מכבדים, בזכות המסירות שלהם לחברה שלהם. אבל כשמדובר בישראל, העניין חורג מעבר לכך. אם הישראלים יבחרו לדחות את הדרך להישרדות ראויה, ייתכן מאוד שהם לא ישרדו בכלל. זה הרי לא לקח חדש, הוא מוכר מההיסטוריה הפוליטית של היהודים, אבל בישראל של היום יש לו משמעות מרה במיוחד".

קשה לומר, עם זאת, שההשוואה הזאת לנביאי ישראל ממש הוטמעה בשמאל הישראלי. לגבי חומסקי – יכול להיות שבמקרה שלו מקורה של העמדה הזאת הוא דווקא נוצרי-פרוטסטנטי (נוסח מרטין לותר קינג), יותר מאשר יהודי.

*****

כל זה מעורר מחשבה, האם לא הגיוני יותר לנטוש את הפרדיגמה הנבואית, כלומר את אותו קו אנטי-עממי שמתמשך ממשה והלאה. שהרי, הקריאה בתנ"ך מעוררת לעתים קרובות הזדהות חזקה דווקא עם העם, ולא עם החוק ונציגיו עלי אדמות. יתכן מאוד, שהעמדה העממית-אנרכיסטית הזאת, שמבקשת לנער מעל עצמה את הכהנים, הנביאים והטהרנים האחרים, היא הבשורה הפוליטית העיקרית של התנ"ך – ולא העמדה שמייצג הטקסט עצמו.

קשה, עם זאת, לומר מה המשמעות של עמדה כזאת בישראל של היום – בעיקר בהתחשב בכך שהמשטר הליכודניקי הוא גם ככה פופוליסטי מאוד, ונעשה פופוליסטי יותר ויותר. אבל אפשר לדעתי להציע למחנה המוקצה והזעוף של השמאל לבחור באחת משתי העמדות שמציעים לנו הטקסטים המכוננים: בין אם בעמדה הנבואית המתייצבת מול העם באופן בוטה וברור, ובין אם בעמדה הפופוליסטית המתמרדת ומתנערת מכל ניסיון של יישור או תיקון.

נתזים: דומואים והמיניות הפשטונית

11 בספטמבר 2010

יוסףה מקיטון מספרת על ההתכתבות המשעשעת/מזעזעת שלה עם מומחה ללימודים הומוסלביים ועורך באתר Gogay לאחר שהתבקשה לכתוב על 10 תחנות תרבות בחייה, והזכירה באחת מהן את השב"כ. היא מסכמת: "גוגיי הוא אתר תקשורת של הומואים שרוצים להיות לב הקונצנזוס הציוני. לשם כך הם צריכים להיות יותר מאצ'ואים מגברים סטרייטים ולהוכיח את שייכותם לקולקטיב הלאומי"

אחרי ששיחררו, גאלו והושיעו את אוכלוסייתה של דרום אפגניסטן מהדיכוי הטליבאני, התוודעו החיילים האמריקאים למוסד מפתיע: מתברר שעשרות אלפי גברים פשטונים מבוגרים מחזיקים ילדים בני 9 עד 15 על תקן "מאהבים". החזקה של ילד אחד או יותר היא סמל סטטוס פשטוני, וגם הדרך העיקרית להתגבר על האיסורים המיניים הכובלים בנוגע למגע עם נשים. למרבה המבוכה, האמריקאים חושדים שגם נשיא הבובה קרזאי מחזיק ילדים, שלא לדבר על אנשי כוחות הביטחון האפגניים שמדברים בלי הפסקה על סקס עם ילדים

מקבץ קצר בנושא סוף העולם:

החדשות הטובות הן שהאפוקליפסה תבוא, החדשות הרעות הן שחלקנו נישאר בחיים גם אחריה. כך יראה העולם שאחרי סוף העולם

בעידן שינוי האקלים, הפנטזיות העתידניות לא עוסקות כבר בשינוי החברה אלא בדרכי הישרדות בעולם עויין, מדווח הפרייטאג

סוף העולם לא יבוא ברגע אחד, אבל אם נסתכל סביבנו נראה שהקריסה הסביבתית קורית כבר עכשיו ומשנה בהדרגה את החיים בעולם. איך חיים עם האבל והידיעה בדבר החורבן הסביבתי של העולם?

טוני ווד מדווח בהרחבה מיקוצק שבסיביר, ומתאר את ההפשרה המהירה של שכבת הפרמרוסט שתשפיע כנראה לא מעט על חיינו

וספרו של ההיסטוריון הצבאי גווין דייר "שדה הקרב: כדור הארץ" מנסה לתאר את המלחמות העולמיות והמאבקים על משאבים שתגרום ההתחממות העולמית

כולם אוהבים לצחוק על רגש האשמה הליברלי (liberal guilt). אבל בעצם מה כל כך רע בו?

הפטריארכיה כבר מתה, הגיע הזמן להיאבק בקיריארכיה (שלטון השליטים)

ספר חדש על אורגיות ואווירה דקדנטית בחצרו של הקייזר האחרון וילהלם השני

לא עוד חיוכים מאולצים: למעמד העצום של נותני השירות האמריקאים מתחיל להימאס והם מתכוננים למרד

בספרו האחרון (ובעצם גם בספרים שלפניו), טוען סטיבן הוקינג שהפילוסופיה מתה, והמדע קרוב להשיב על כל השאלות בעלות הערך האינטלקטואלי. תתרגלו: האמת החדשה היא ה-M-theory – סוג של תורת המיתרים (שכידוע כבר ענתה לנו כמעט על כל השאלות), אבל עם 11 (!) ולא 10 ממדים. והנה תשובה די שנונה של הפילוסופים

עורכי האמורי עבדו פעם שכם אל שכם עם משכתב מסור שהתגאה בכך שבילה לילה לוהט עם ביורן לומבורג, מומחה האקלים הספקן הנחשב לאורים והתומים של מכחישי ההתחממות העולמית. עכשיו, הפלא ופלא, לומבורג חוזר בתשובה וטוען: חייבים לנקוט בצעדים נגד שינוי האקלים עכשיו

האתיקן קלייב המילטון מסביר מדוע אידיאולוגית "הסכמה זה מספיק" של המהפכה המינית אינה מוסרית, ולמה סקס מזדמן זה רע

פוחדים מאיראן? בלי ששמים לב, אמריקה של גלן בק צועדת בצעדי ענק לעבר התיאוקרטיה

קדיתה על הומואים, לסביות ופוליטיקה פאלוצנטרית בקהיר; וגרדיאן על הומואים בלבנון

ובינתיים סין בדרך להפוך למדינה הנוצרית הגדולה בעולם

מרק לילה בתיאור מעניין של פער הדורות ומרד הנעורים של הבנים היחידים הסינים נגד הוריהם העמלנים; ו-Rue89 על המיניות של הסינים הצעירים

במשאל שנערך בגרמניה בדבר דמויות מופת ומודלים לחיקוי, זכה מגיש "מי רוצה להיות מיליונר" במקום הראשון. קצת אחריו: בסטיאן שוויינשטייגר ומרסל רייך-רניצקי. אף אישיות פוליטית לא נכנסה למקומות הראשונים. מה זה אומר על מעמדה של הפוליטיקה במולדת החירות, סליחה, במולדת הביקורת השנייה של קאנט?

חסידי הסמים הפסיכדליים מוותרים על הפוזיציה של תרבות הנגד. המטרה החדשה: להפוך את ה-LSD והקטמין לתרופה רגילה נגד דכאון

אמנים באמריקה מתארגנים לעגן באופן חוקי את מעמד הגרפיטי