Posts Tagged ‘נעמה קטיעי’

קול קוראת

2 ביולי 2012

אריאלה אזולאי

 
קבוצת הלקסיקון לפילוסופיה פוליטית במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב שבה אני חברה, פרסמה קול קורא המזמין כותבות וכותבים שונים לשלוח מאמרים קצרים לספר שעוסק במחאה החברתית של קיץ 2011. הספר אמור לראות אור עוד בקיץ הזה. בתגובה לאותו קול קורא, נעמה קטיעי פתחה בפייסבוק דיון סביב השאלה האם ספר המחאה נותן "מקום למי שהודר, מודר וכנראה ימשיך להיות מודר מבימת המחאה". בהמשך לשיחה שהתפתחה כתבתי את הטקסט המופיע כאן. נעמה אפיינה את הטקסט שלי כ"קול קוראת" וממנה שאלתי את כותרתו (במקום הכותרת הראשונה שנתתי לו – "סופרת בלב, סופרת בקול”). על כך תודתי נתונה לה. השמות הפרטיים האחרים המוזכרים בטקסט הם של חברות בקבוצה או שותפות לשיחה בפייסבוק. 
 

האקדמיה לבנה.
האקדמיה יהודית.
האקדמיה בריונית.
זרוע של מדינת ישראל
(אמרנו?)

ובכל זאת,
כמו בוועד הבית
כמו בשכונה,
כמו במקום העבודה של נעמה בהיי טק
כמו בקפה שבו עבדה בתי
לא כולם לבנים – גם אם מרביתם
ולא כולם גברים – גם אם ככל שמטפסים למעלה – רובם
ולא כולם יהודים – גם אם בגילמן אלה שאינם
בקושי מהווים מנין
עם או בלי אלה שאומרים
אנחנו יהודים ערבים
או ערבים יהודים

גם באקדמיה הלבנה מתנהל מאבק
אבל האם הכרח הוא
שאזרחיות
אלה אשר מקפידות
לתפוס מרחק מהשלטון
דווקא מול אזרחיות אחרות
ישכחו את תשוקתו הגדולה של השלטון
שהן ישימו את עצמן מרצון
לשופטות –
ואת המאבק האזרחי של אחרות
ידרגו, יפסלו,
שלוש נקודה שתים במידרג האותנטיות
ועוד פחות מזה בדרגת הדחיפות

סטודנטיות פלסטיניות מציבות דוכן ספרים בכניסה לקמפוס
הדוכן
כמו קופת גמל
פיתה עם ספר מאוייר בערבית
לבן, לבת
בבוא היום

מרצות וסטודנטיות יהודיות וערביות
אמנם מעבר לגדר
יחד מדברות את הנכבה
כאסון
לא אסון של
כי אם אסון

פוסט קולוניאליזם במסדרונות
ועוד בילקוט
תיאוריות מפה ומשם
מלים ומושגים
תבניות לשון לגזל
שעל שלל הסתעפויותיו
לא ייבלע בגרון
יוגורט קטיפה
מחווה גלילית

גם מאבק כשל נעמה
עד אתמול מתוך האקדמיה,
זמנית, היום, מחוצה לה,
שימו לב, היא אומרת,
בדקו!
היש מספיק מזה ומזה?
וגם אם יש,
אולי לא די
ואליה מצטרפות לירון, ורועי, ולין, ואריאל, ומיכל, ומרב
מתוך האקדמיה
נגדה.
יחד "דד ליין של שבועיים"
הפך בסיס למשא ומתן,
ו"קול קורא"
לקול כותבת
"אחותי”,
כתבי,
זירה לפעול בה
ככלות הכל מבוצרת היא פחות מדירת עמידר
עוד אין בה שוטרים עם כלב
ועדין לא מסתובב בה
"רקון" – משוריין שבתוך ההמון
מצלם דיוקנאות
ליום הדין,
ועד שזה יבוא "רוכש" את צלמם של פלסטינים
ומוסרם
בידי כוח שמתחזה לחוק

האם ספר מחאה
אקדמי, כן – זו לא מילה גסה
האין הוא זירה שממנה כמו בת קול
אפשר לחזור על קולות המעברה
occupy את הבמה
שירה בדואט
זעם במקהלה

הספר של המחאה
ייחסר את הקול של זו המניחה שאין לה שם קול
אם
כשהיא אומרת בקולה
היא סופרת גם את עצמה
ולא אומרת אין
כשהיא יש

יום אחד
אם וכאשר
ורק אם –
העולם ייראה אחרת,
מוטב שנגלה שלא כל האקדמיה
דמתה לבסיס צבאי
ופה ושם
באדמה החרוכה שמדשא מוריקה
מישהו הצליח להנביט
גם אם על תנאי ובלי שכר
מחקר על זה
והגיג על זה
ובמקום התמדת הקיום
כמושא למחקר סוציולוגי
מבית היוצר של אסכולה ירושלמית
או הישארות החומר
ביד היוצר של דוד
ההוא שעל שמו
סמוך לביתי
קראו שדרה,
ואין בה שלט
או אזכור למעשי ידיו
הנוראים
רעים

שמו ממשיך להיות נישא ברחובות
ואחריו לא נגרר שובל תמונות
מן האסונות שיצר
מגירוש ועד גזזת
אותם,
בשחור לבן וצבע
מתוך האקדמיה
גם בלי קתדרה או תוכנית מחקר
בלי תקציבים והרשאות
נמשיך לחקור
יודעות חן
נוסעות מזדמנות
בדרך אל לב מאפלית 48
קרן רנטגן מייננת
לבטן המשטר שתלש שערות
ושדד מזרחיות
ושדד פלסטיניות
ושדד את כל הנשים
כולל הלבנות
אלה שגוייסו להלבין את גוף הבוחרים
לדלל את הקול הפלסטיני,
שגם כך
המעט שנשאר
תחת משטר צבאי
חרק בקושי רב

את כל האזרחיות
אשכנזיות ומזרחיות
הרחיק המשטר
לתפארת מדינת ישראל
רחוק מכל הכרעה
במדינה שכל כולה מנגנון שליטה
ועד היום
החלטותיה
פרי של קומץ גברים לובש מדים
ב-ר-י-ו-נ-י-ם
ופייטנים לעת מצוא

במשך שנים,
עד הקיץ האחרון,
הפנתרים לבד
השכונות לבד
הפלסטינים לבד –
אלה שכאן ואלה שבגיטו
בגיטו בגיטו
הנשים לבד
המעברות לבד
המזרחים לבד
הימאים לבד
הגיי'ס לבד
התופרות לבד
הפליטים לבד
חסרי הניירות לבד
וגם באקדמיה
המעטים שישנם
המעטות שמנסות
גם הן לבד
האֹמניות לבד
המשוררות לבד
הפועלות לבד
ואלה שביחד
אבוי אבוי
להיפרד עכשיו
רק ניר ואסמה
לא ינום ולא תישן

 בקיץ האחרון
אולי באמת זה קרה
ואולי רק משאלת לב
נפתחו שערי שמים
כולן דיברו בבת אחת
לא בהרמוניה
נחישות וזעם וכעס
ואף אחת לא תשתוק
ולא תחזור לשתוק
כי כשתידם תיבת התהודה
של ספר המחאה פה
או של העוקץ שם
מאהל פה
או ספריה שם
העולם כולו ימשיך לצעוד
ויצעד
ויצעד
עד אשר הכדור כולו
יחולק מחדש
–  אחרת

אבל לא די לדבר יחד
כדי לסלק את התחושה
ואת הוודאות
שקולה לא נשמע
שמאבקה לא נראה
לא די לדבר יחד
כי העולם כמנהגו נוהג
והאימפריה מכה שנית
ושלישית
ועד שקואליציות לא יתרחבו
יאפשרו למאבקים נפרדים
להתקיים ככוח-יחד
לא תהיה
תקנה לעולם

ולמה,
למה בדיוק מאבקן של נשים באקדמיה לא ראוי
למה לא לחבור למאבק של כמה גברים אשכנזים,
גם הם הרי מעטים,
לפחות אלה שמנסים,
ומתאמצים שגם באקדמיה לא כולם יהיו אשכנזים.
למה?
ולמה כשהם בכל זאת לא לבד
עוד פעם אותי לא סופרים
אה טוב, את
את לא מזרחית
אה טוב, את
את לא פמיניסטית
טוב אז אל תספרו אותי
אבל אני אמשיך לספור אתכן
לכל מקום אליו אני נכנסת
אני סופרת
לפעמים בלב ולפעמים בקול
ותמיד יש פחות מדי,
פחות פלסטיניות
פחות מזרחיות
פחות נשים
אבל כשלא סופרים אותי
יש עוד פחות

ולא
לא אתפרק מרצון
מהידע שלמרות האקדמיה
רכשתי
באקדמיה,
ולמרות מה שהיא לא מלמדת
הצלחתי אני ללמד בה
לזמן מה,
את מה שלמדתי גם ברחוב,
עד שגורשתי ממנה
לא,
מכל הקואליציות
זו עם הבודדות באקדמיה
שלא רק כותבות על האקדמיה
אלא גם מנהלות מאבקים קטנים באקדמיה
אינה קואליציה אסורה
וגם לא מגונה

תצלומי הרקון: אריאלה אזולאי

כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

12 בינואר 2012

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.