קמרון. עוד מגעיל אחד
מערכת ארץ האמורי למודת האכזבות חוותה בימים האחרונים עוד מפח נפש אלקטוראלי, שני רק לתבוסה של שמעון פרס ב-1996 (אז היינו עדיין חיילים צייתנים בצבא האשכנזי של תנועת העבודה לדורותיה). ה"קלגמאניה" התבררה כפאטה מורגנה, ודיוויד קמרון נראה כמועמד הסביר יותר לראשות ממשלת הוד מלכותה. בזאת עומדת אירופה, כפי שציין עפרי בישיבת מערכת, להיות מובלת על ידי חבורה של שמרנים מגעילים – סרקוזי, קמרון, ברלוסקוני ומרקל. אפילו הפופולריות של נקודת האור, הספרדי הסימפאטי חוסה לואיס ספאטרו – האיש שהתיר נישואי הומואים והעניק זכויות לשימפנזים – נמצאת בשפל, והוא עלול להפסיד בבחירות הבאות.
בכישלון של מנהיג הליברל–דמוקרטים ניק קלג, אירו–פיל מושבע, יש מידה של סמליות, במיוחד על רקע השביתה הכללית שסחפה בשבוע שעבר את יוון. ההמונים היוונים מבינים את מה שהאליטה בבריסל מכחישה: אירופה שוקעת. גרמניה, המנוע הכלכלי של היבשת, אמנם הסכימה להזרים לאתונה אשראי נוח בעשרות מיליארדי אירו, אבל זה הגיע מאוחר מדי, ועם יותר מדי דם רע. במקום לבטא סולידריות פוליטית ותרבותית הסיוע רק גרם לכל הסיפור להיראות בדיוק כפי שהוא – משא ומתן אינטרסנטי בין מדינות. בניגוד לפראזות של הפקידים בבריסל, הסיוע הגרמני לא ביטא אחווה אירופית אלא חשש גרמני מכך שפשיטת רגל יוונית – וחדלות פרעון של החוב הלאומי – יציב בסכנה כבדה את הבנקים בגרמניה, בשווייץ ובצרפת, שלא נדבר על כך שזה יביא למהומה בשווקים ולמשברים דומים בספרד, פורטוגל, אירלנד ובריטניה. קשה לדמיין באירופה את הגיבוי הצמוד שמעניק הממשל הפדרלי בארה"ב למדינת קליפורניה, שגם היא במצוקה חמורה כתוצאה מהמשבר.
אבל את הניתוח הכלכלי המדוקדק נשאיר למומחים (הבלוג המצוין “אבטלה סמויה” עוקב אחר המעניינים שבהם). לנו יש משימה אחרת: קטסטרופות מהסוג שאנו עדים לו בשנתיים האחרונות – וכנראה נמשיך ונחווה בטווח הנראה לעין – קוראות להסברים גורפים בהרבה, הסברים מהסוג המיתי. מוטיבים מיתיים מוכרים כמו "חטא הגאווה” (של וול סטריט), “יום הדין" (של הבזבזנות היוונית) או “טרגדיה יוונית" (כנ"ל), ארוגים תדיר אפילו בניתוחים היבשים ומופיעים לרוב בנאומיהם של פוליטיקאים ומובילי דעת קהל.
בניגוד לעצים ולאבנים, שהסיפורים המסופרים עליהם לא ממש מזיזים להם, בני אדם דווקא כן מושפעים ממיתוסים על התנהגותם האישית והקולקטיבית. המיתוסים אמנם אינם תמיד מעוגנים בשרשרת הסיבות האמפיריות, אבל אוחזים בעוצמה בדמיון הפוליטי, במיוחד בעיתות משבר כשתמונת העולם המוכרת מזדעזעת. הם מארגנים וממשמעים את שברי המציאות שהתנפצה. לפיכך, הניתוח המיתי של המשבר הנוכחי אינו תרגיל ספרותי גרידא אלא מרכיב מרכזי בהבנתו ובכל ניסיון לסמן כיווני התפתחות עתידיים. במקום לאמץ התנגדות מדעית שטחית לכל הסבר מיתי, מוטב להתחקות אחר ההיגיון הפנימי של המיתוסים המסופרים כעת – לא מתוך מחשבה שאלה "נכונים" או "מדויקים" יותר מההסבר הכלכלי היבש, אלא פשוט מפני שהם רלוונטיים מאוד להשפעה של המשבר על המרחב הפוליטי–תרבותי.
ההתפתחות המיתית הבולטת ביותר היא התערערות המיתוס של "אירופה", שבא כמובן עם כל החבילה – הנאורות, התשיעית של בטהובן, קאנט, ארסמוס מרוטרדאם ועוד. המיתוס הולך ככה: כעוף החול עלתה אירופה מהריסות מלחמת העולם השנייה – עלייה שהוכיחה כי שתי המלחמות המזעזעות שפקדו אותנו במאה הקודמת היו סטייה מקרית ותו לא – והנה חזרנו לעידן האופטימי, זה שארסמוס בישר וקאנט ובני דורו ניסחו. בסיפור הזה זוכה אמריקה לתפקיד של כבוד, כמושיעת המולדת הישנה, וכך אפשר לדמיין ולחגוג את אירופה כחלק מ"המערב" הטרנסאטלנטי – הנאור, הפייסן, הסלחן, היודו–נוצרי. ההבדלים הלאומיים הישנים מאבדים את משמעותם הפוליטית, והופכים לקשת של גוונים בפניה הפלורליסטיות של היבשת.
במקום המיתוס של אירופה, המשבר היווני הציף דיכוטומיות ישנות, המלוות את הדמיון האירופי מקידמת דנא, לפחות מאז כיבוש רומא על ידי הברברים. בתחילה, עם פרוץ המשבר ביוון, חזרתי לסמואל הנטינגטון ולספרו "התנגשות הציביליזציות". מהספר הזה זוכרים בעיקר, ובאופן מסולף, את ניתוח המתיחות בין המערב לאיסלאם, אולם נזכרתי דווקא בפסקאות המעטות המוקדשות ליוון. זו, לפי הנטינגטון, אינה חלק מהציביליזציה המערבית אלא חלק משכנתה ממזרח – הציביליזציה האורתודוקסית שבמרכזה רוסיה. הנטינגטון, שסבר כי המערכת הבינלאומית תעמוד בשנים הקרובות בסימן מתיחות בין תרבויות – במקום מדינות לאום או אידיאולוגיות – ניבא בקיעים בשותפות היוונית באירופה. לכן, אחרי שהצהובונים בגרמניה הציעו ליוונים למכור את האקרופוליס וללמוד להתעורר מוקדם יותר, חישבתי לפסוק: הנטינגטון צדק. זה נשמע כמו בוז מערבי לתרבות היוונית (מה עוד שבשנתיים האחרונות גבר המתח המערבי-אורתודוקסי גם סביב אירועים אחרים – למשל המלחמה הרוסית בגיאורגיה והתבוסה של הפרו–אירופים באוקראינה).
עם זאת, במהרה הוחלפה הדיכוטומיה מערב–אורתודוקסים בדיכוטומיה עתיקה עוד יותר – צפון–דרום. “העצלות היוונית" הפכה בעיני פרשנים וטוקבקיסטים לביטוי של דרך החיים הים התיכונית, ולכן זה לא ממש מפתיע מבחינתם שגם מדינות הדרום האחרות – איטליה, ספרד ופורטוגל – נקלעו לבעיות דומות. באחד הבלוגים של הניו יורק טיימס הצליחו להדביק את הים תיכוניות הזו אפילו לצרפת, לעומת גרמניה ו"ההיצמדות הפרוסית לכללים". אנו באגן הים התיכון יכולים רק להתנחם בכך שהבוז לדרום מקפל בתוכו, כמעט כמו תמיד, מידה רבה של קינאה: צריך רק להיזכר בדמותה של האומנת האיטלקית השחומה והחמה ב"סרט לבן" של מיכאל הנקה – בניגוד חד לניכור המזוויע של הכפר הגרמני – או בעובדה שתומאס מאן נתן דרור (ספרותי) ליצריו ההומואירוטיים דווקא בוונציה.
ומה עם אירלנד, עוד מדינה משברית אבל צפונית למהדרין? פה עולה הדיכוטומיה השלישית המשתלבת במפה המיתית של המשבר: קתולים–פרוטסטנטים. כל "החזירות", או מדינות ה-PIIGS (פורטוגל, איטליה, אירלנד, יוון וספרד) הכורעות תחת חוב לאומי מסוכן, הן לא פרוטסטנטיות. לכתבי הכלכלה יש אילן גבוה להיתלות בו, מקס ובר, שבספרו הקלאסי "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", טען לקשר בין האמונה בפרה–דסטינאציה למוסר העבודה המפותח שאיפשר את עליית השוק החופשי. הכנסייה הקתולית מבטיחה ישועה לכל מי שבוחר לחסות בצילה, ואילו הרפורמטורים הפרוטסטנטים איבדו את העוגן הזה. במקום מנגנון ריכוזי שיערוב לישועה, קודמה אידיאולוגיה לפיה גורלם של כל בני האדם, לשבט או לחסד, כבר נחרץ מראש. לפיכך, כדי לשרוד פסיכולוגית, המאמין היה חייב להניח שהוא בין אלה שנבחרו כבר לישועה. ההצלחה הכלכלית בעולם הזה הפכה, בעבור המאמין הפרוטסטנטי, לביטוי של ביטחונו העצמי בגאולה, לסימן שהוא אחד הנגאלים.
לפני שנתיים, כשהמשבר היכה בארה"ב, הופיעה אנגלה מרקל בפני כינוס של מפלגתה הנוצרית–דמוקרטית בשוואביה, אזור פרוטסטנטי ברובו בדרום גרמניה שתושביו ידועים כקמצנים ויבשושיים במיוחד. “היה עלינו ללמוד מעקרת הבית השוואבית", אמרה מרקל, בתו של כומר לותראני, “היא היתה חולקת איתנו את חוכמתה הארצית: בטווח הארוך, אתה לא יכול לחיות מעבר למשאבים שלך". מרקל, אם כן, יודעת לנגן על המיתר המיתי. אולם גם הדיכוטומיה הזו בעייתית: אוסטריה הקתולית היא בין המדינות היציבות יותר באיחוד ואילו בסיס הכוח של מפלגתה של מרקל עצמה הוא בבוואריה העשירה והקתולית. מבלי להיכנס לתיזה של ובר, ברור שגם אם היא ניתוח מהימן של עליית הקפיטליזם, יש לחשוד בכל ניסיון לגזור מכך מסקנות באשר לתפקוד של חברות פרוטסטנטיות או קתוליות בימינו אלה.
אדום לקתולים, ירוק לפרוטסטנטים, ורוד לאורתודוקסים
כך או כך, יש דיכוטומיה אחת הנעדרת מהסיפור הנוכחי: איסלאם–מערב. זה לא מפתיע – אחרי הכל, הרבה מהכוח של הדמגוגים המסיתים בשנים האחרונות נגד המהגרים נעוץ במיתוס של "אירופה", ולכן שקיעתו עשויה לבשר גם את היחלשות המיתוס "מלחמת האיסלאם והמערב”. בת יאור, הגירסה הבריטית של בן דרור ימיני, מזהירה שאירופה הופכת ל"אירו–ערביה". הכוח של הדימוי הזה הוא בניגוד שבין שני צדי המקף: מצד אחד, אירופה הלבנה, החילונית והמתקדמת, מצד שני, ערבים: פונדמנטליסטים, מוסלמים, שחומים. צירופים כמו גרמנ–ערביה או צרפת–ערביה לא היו עובדים באותה יעילות, גם אם הם היו מציפים אותו מרחב קונוטציות גזעני: הם היו מזהים את בת יאור עם הימין הפשיסטי. היכולת שלה לדבר לציבורים אחרים, התופשים עצמם כליברלים, היתה נפגעת.
ההתפתחות המסוכנת באמת בפוליטיקה האירופית של ימינו היא הקסנופוביה של השמאל, או של המרכז הליברלי – לא של ז'אן מרי לה פן או יורג היידר האנטישמים, אלא של אלן פינקלקרוט, ברנאר אנרי לוי, ג'ק סטרואו, תיאו ון גוך וגדי טאובים אחרים. בניגוד לשנאת הזרים המוכרת של הימין הקיצוני האירופי – השמאל הקסנופובי נזעק בשל האיום על ערכי הנאורות, המגולמים ברעיון ובפרקסיס של אירופה המאוחדת. גם כשהם מדברים על צרפתיות, בריטיות או הולנדיות, הם אינם מתמקדים באיזו מהות לאומית פרטיקולארית אלא בממד האוניברסאלי והליברלי של הזהויות הללו, זה המשותף להם כאירופאים – המורשת הליברלית של הולנד, ערכי השוויון והחירות של המהפכה הצרפתית וכדומה.
על רקע זה, קל לראות את היתרונות המובהקים שבשקיעת המיתוס האירופי: ראשית, הקסנופוביה השמאלית עשויה לאבד את התירוץ האירופי הנאור שלה ולהיאלץ להיתלות בזהויות הלאומיות הצרות. כך היא תיחשף בדיוק כפי שהיא – גזענות מהסוג המוכר. שנית, מדינות הדרום עשויות לגלות מחדש את הזהויות הים תיכוניות ו/או הקתוליות שלהן, ולהפוך אותן למקור של העצמה אל מול המזימות הנאו–ליברליות של קרן המטבע הבינלאומית. כך למשל, כבר עכשיו מתקוממים ביוון נגד הלעג הצפוני לשעות העבודה המפוצלות שלהם. מה הצפונים יודעים על חום היום באגן הים התיכון, שהופך את הפסקת הצהריים הארוכה להכרחית (וחסכונית יותר)? אולי אפשר לקוות שהאתוס הדרומי אף יביא בשורה חדשה–ישנה של פלורליזם ואחווה ים תיכונית עם מדינות צפון אפריקה. לפחות בספרד, שלפני כמה שנים "הלבינה" מאות אלפי מהגרים בלתי חוקיים, ניכרת סובלנות גדולה יותר כלפי הגירה מהיבשת הדרומית. כך, עשויה דווקא שקיעתו של האיחוד האירופי לאפשר את התפתחותה של זהות אירופית רב–תרבותית יותר.
מה בעצם נשאר, או התקיים אי פעם, מהאיחוד האירופי? מבחינה פוליטית מדובר בברווז צולע שאינו מצליח לגבש מדיניות אחידה. לא בכדי נבחרו לראשיו איזה פלמי שאיש לא שמע עליו ופוליטיקאית בריטית אפרורית שהדבר היחיד שאפשר לומר לזכותה הוא שהיא ביקורתית כלפי ישראל. יש יחס ישר בין כמות הבניינים שמאכלסת הנציבות האירופית בבריסל לבין הניתוק הגובר בינה לבין הציבור שהיא אמורה לייצג ולהנהיג. כמי שהשתתף בלפחות סמינר עיתונאים אחד בבריסל, אני יודע היטב על אילו הבלים מבזבזים את כספו של משלם המסים האירופי. מבחינה כלכלית, מדגים המשבר הנוכחי כיצד גוש האירו מקשה על יכולתן של מדינות קטנות ועניות יותר, כמו יוון, להתמודד עם מצוקתן. ליוון אין אפילו מטבע שהיא יכולה לפחת וכך לשפר את התחרותיות של סחורותיה. נותר רק הממד התרבותי, והוא, אני מנסה לטעון, די מזיק בקונטקסט הפוליטי–תרבותי הנוכחי.
פאפאנדראו עם חיה דו-רגלית
אגב, הנה לפחות יתרון אחד של ההיחלשות האירופית, שאנו עדים לו כבר כעת – האכזבה הטורקית מסיכויי ההצטרפות לאיחוד הובילה למדיניות "עותמאנית" נמרצת ואנטי ישראלית במזרח הים התיכון. אפשר לקוות שגם יוון תשוב לימים ההרואיים והפרו–פלסטיניים של אנדראס פאפאנדראו, ראש ממשלתה האגדי בשנות השמונים והתשעים (בנו הרכיכה ג'ורג', המכהן כעת באתונה, נכנע ללא תנאי לשגיונותיה של מרקל ומבייש את נעוריה המפוארים של המפלגה הסוציאליסטית הפאן–הלנית).
לכן לא נותר אלא להצטרף לנוער היווני, לאנרכיסטים ולכלבים המסורים המפגינים באתונה ובסלוניקי, ולהגיד לאירופה להתראות. להתראות ולא שלום, כי ודאי עוד ניפגש בהמשך. מיתוסים אינם מתים, הם רק מתחלפים, אורבים בשקט לקטסטרופה הבאה.
גל כץ
ofrilany
כותבת אורחת
ofrilany
ארץ האמורי 