אקסלרציוניזם הוא הומניזם

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.