Posts Tagged ‘ניקולא סרקוזי’

בקרוב לא יישארו נשיאים לשלוח לכלא

15 בנובמבר 2011

כשהרגו את הדיקטטור צהלתי. סוף סוף, הגיע הזמן שהרוצח ישלם על פשעיו. חגגתי גם כששלחו לכלא את הנשיא (סוטה מעוות!). וגם כשעצרו את הנשיא של המדינה השכנה (רודן, מפלצת!). עם זאת, בנקודת הזמן הזאת התחילו לנקר בי ספקות. שהרי, הדיקטטור והנשיא היו אויבים בנפש אחד של השני, וגידפו זה את זה באינספור נאומים. אם שניהם מחוסלים, מי בעצם המנצח? בינתיים הדיחו גם את ראש הממשלה של מדינה א', ובעקבותיו התפטר גם ראש הממשלה של מדינה ב'. פרש גם מנהיג האופוזיציה, שהיה ממילא מושחת כמו מנהיג הקואליציה. אפילו עורך הביטאון הספרותי האופוזיציוני סגר את הבסטה. כל מנהיגים, הפטריארכים, האבות, הסתלקו בזה אחר זה. כל מי שנאם  ונזף ושאג נאלם. נשתררה דממה.

והנה, דווקא בתקופה זו החלו להירשם תופעות מוזרות. כך למשל, ביום שבו הנשיא נכנס לכלא, עלה מחיר הצנונית. וכשראש הממשלה התפטר השוטרים נעשו אלימים מתמיד. אלא שעכשיו, לא היה אפילו את מי להאשים. יותר גרוע: לא היה אפילו על מי לכעוס. בממשלה ישב איזה אימפוטנט, שמונה על ידי קרן המטבע העולמית.

צריך להודות: החודשים האחרונים הוכיחו שהנהגת מדינות היא אחד המקצועות המסוכנים בתבל. הדבר נכון בעיקר כשמדובר במדינות מזרח תיכוניות או ים תיכוניות. מאז שתלו את מוסוליני ואשתו לא ראינו כל כך הרבה גופות של מנהיגים כמו בשנים האחרונות. סדאם חוסיין – גופה. בין לאדן – גופה. קדאפי – גופה. בפרט, האמריקאים אוהבים לפזר בשטח גופות של מנהיגים ערבים שהם לא אוהבים. עד כדי כך שכאשר מופיע עכשיו על המסך פרצוף של נשיא ערבי, קשה כבר שלא לדמיין כיצד הוא הופך לגופה עם פנים נפוחות, בעוד נשיא ארה"ב עולה לאוויר במסיבת עיתונאים עם חיוך של מיליון דולר.

אם מסתכלים על הכול ביחד, אין ספק שמשהו משמעותי קורה כאן. במושגים פסיכולוגיים, משהו התערער בסמכות ההורית. המנהיגים הסמכותיים איבדו לא מעט מאותו כוח דימיוני שמעניק להם כוח ממשי – והאפקט הזה מדבק. זה לא קורה רק בעולם הערבי. את גופתם של של ברק אובמה או של ניקולא סרקוזי כנראה לא נראה בקרוב, אבל גם באירופה מתרחש תהליך מקביל. תפקיד המנהיג הפוליטי פשוט מאבד ממשמעותו. למעשה, אני חושש שהעובדה שכל כך הרבה מנהיגים עפים פתאום בבת אחת מתאפשרת במידה רבה בזכות הירידה ביוקרתו של מקצוע ההנהגה, ולא להיפך. עובדה, שבאף אחד מהמקומות לא בא מנהיג חזק אחר להחליף את המנהיג המודח. הם מוחלפים תמיד על ידי דמויות חיוורות, בלתי נראות כמעט.

במה דברים אמורים? כידוע, במשך השנה הקרובה יערכו בחירות בצרפת, ספרד, יוון, וככל הנראה גם באיטליה ובעוד כמה מדינות אירופיות חשובות. בנוסף, יערכו בחירות במצרים, באיראן וכמובן בארה"ב. אלא שיותר מאי פעם בעבר, יש תחושה שלבחירות האלה אין שום משמעות. התוצאות שלהן יהיו כמעט שרירותיות: בספרד וביוון שלטו ראשי ממשלה מהמפלגה הסוציאליסטית כשהתחיל המשבר, לכן הימין צפוי לנצח שם בבחירות הקרובות. באיטליה ובצרפת, לעומת זאת, צפוי השמאל לנצח, פשוט מכיוון שהימין שולט שם כרגע. זאת, למרות שאותו משבר כלכלי מכה בכולן (גם אם לא באופן זהה).

אך ממילא, כולם ייאלצו כנראה לנקוט באותה מדיניות של קיצוצים פראיים בתקציב אם ירצו להישאר בגוש היורו. כך שלמעשה הבחירות לא באמת נחוצות. לא פלא שביוון ובאיטליה עלה בשבוע שעבר משטר מוזר, פוסט-פוליטי: ממשלות של טכנוקרטים, מומחים פיננסים, שאמורות "לנהל את הכלכלה" – למעשה לנהל את המדינה כמו בנק, או בתור בנק. המדינה היא מבחינתם סרח עודף של הבנק המרכזי שלה.

יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, יש כרגע כוחות שעשויים לאתגר את ההגמוניה הקפיטליסטית.  אבל בינתיים, ההתרחשות בפועל היא הפוכה: הקפיטליזם מופיע בצורתו הטהורה ביותר, ללא רסן, עד כדי ביטול של הספרה הפוליטית והפיכת הכול לכלכלה, כלומר לספרי חשבונות.

למרבה הצער, שום אנרכיה לא מחליפה את המנהיגים המושפלים או הרצוחים. במקום זה המדינות הולכות ומתבטלות למעשה כישויות פוליטיות, ומתנהלות בניוטרל כמנגנון שמופעל על ידי פקידים עם תוכניות לשעת חירום – זהות בכל אחד מהמקומות. ולא רק באירופה: גם במצרים, מתברר שהמרווח לשינוי פוליטי הוא זעיר, לא כל כך בגלל היעדר רצון של העם אלא בעיקר מתוקף מגבלת הקרדיט שמוכנה המערכת הכלכלית העולמית להעניק לו. וקשה שלא להיזכר בתחינתו הנואשת של הגנרל טנטאווי – עוד סוג של טכנוקרט – בביקור במפעל בפאיום לפני כמה חודשים: "הכלכלה! הכלכלה זועקת!" (מי שרוצה להימנע מההערות הגזעניות של ירון לונדון יכול לדלג ל-7:07). בשונה ממנהיגים, אל הטכנוקרטים אי אפשר לבוא בטענות. הם בסך הכול עושים מה שהמצב מכתיב. הם לא מתיימרים אפילו להציע מדיניות משל עצמם. הם לכל היותר אומרים: אם תדיחו אותי, יבוא טכנוקרט אחר, שיעשה את אותו דבר פחות טוב.

*

וכך, עריפת הראשים הסיטונאית שנשמעת לכאורה כמו בשורה טובה לחובבי הדמוקרטיה והשחרור, עלולה עוד להביא אותנו להתגעגע לקונספט של מנהיג. כי בסופו של דבר, מה זה מנהיג? המנהיג הוא בסך הכול בנאדם. הכוח שלו נוצר על ידי המבנה החברתי שבראשו הוא עומד. עידן הפוסט-מנהיגות מעמיד אותנו מול אימת הריק, מול עיסה אפורה חסרת מובן, מול חזון אימים של ביטול הפוליטיקה – כלומר ביטול יכולתו של האדם לקבוע את גורל קהילתו. יש לציין שבישראל, התהליך הזה הושלם כבר מזמן. נתניהו, יותר מאשר "מנהיג חזק לעם חזק" (כמו שניסה להיות בקדנציה הקודמת), הוא כיום טכנוקרט כזה, שמעטים רוצים באמת להחליף. המעמדות המבוססים בישראל עדיין רואים בו מנהל סביר, או לכל הפחות את המגן האחרון שמסוגל להחזיק תחת שליטה את כוחות השחור. ברשות הפלסטינית שולט כבר שנים טכנוקרט שתפקידו העיקרי לא לעשות כלום.

אנו עומדים בפני מצב שבו כל תלונה או מחאה תיענה באופן קטגורי ב"ככה זה". המומחים הרי לא טועים. הם כמו נציגת שירות בסלקום: אתה יכול לצעוק עליה, אבל נציגה אחרת היתה נותנת לך בדיוק את אותה תשובה.

מה שאפשר לקוות לו, הוא שעידן הטכנוקרטים כבר צופן בחובו את השלב שאחריו. כי כאשר השיטה הקפיטליסטית מופיעה בצורתה הטהורה, היא גם חשופה לגמרי לביקורת. אי אפשר כבר להגיד: "הקפיטליזם הוא טוב, את הבעיות עושים הסוציאל-דמוקרטים", ואפילו לא "הקפיטליזם הוא טוב, זה רק ברלוסקוני אידיוט". הטכנוקרטים הם יעילים לחלוטין, ואין ספק שהם עושים את עבודתם באופן המושלם ביותר האפשרי. כשהטכנוקרטיה תיפול, מה שיכול לבוא במקומה זה רק דבר אחר לגמרי.

בינתיים אפשר להמשיך לחגוג על כל נשיא שנערף. אבל שימו לב: בקרוב לא ישארו מנהיגים להרוג, ויהיה צורך במשהו אחר.

הכוונה הקדושה

6 באפריל 2011

מה למדנו השבוע? שריצ'רד גולדסטון הוא יהודי טוב, יודוציוני. משלנו. הוא יורה ובוכה, מפרסם דו"חות ומתמלא חרטה, נואם ושותק ונבוך ובסוף גם שובר שתיקה – באותו מאמר מוזר (ודי מופרך) שפרסם לפני שבוע בוושינגטון פוסט. ואז הוא שב ושתק, לא עונה לשאלות העיתונאים (ועכשיו שוב נשבר). כי הלא גולדסטון, מתפייט אלון עידן, הוא "אציל נפש", יש בו "ענווה וענייניות". הוא מעז – לא רק לנצח אלא גם להודות בתבוסתו הוא אמיץ מספיק כדי "לחשוב מחדש". גולדסטון הוא איש כבוד, כמובן. יש לו כוונות.

ואכן, כבר כמה ימים יש הרבה דיבורים על הכוונה – מה שהיה או לא היה ל"ישראל", אותה ישות אמורפית, כאשר חייליה ירו לתוך ריכוזי אוכלוסייה, מטווחים מקרוב ומרחוק מיליון וחצי אזרחים החיים תחת מצור. כן, זו הממשות מחוץ לתיאטרון הפנימי של "הכוונות" – תיאטרון למוזמנים בלבד.

כל כך הרבה מדברים על הכוונה, שהיא נראית ממש כמו עובדת טבע, כאילו לכולם יש כוונות, ולא רק למי שנולדו למעמד בעלי הכוונות, נשואי ובהירי הפנים, אנשי הכבוד, שהם רק חלק זעיר יחסית מאוכלוסיית הכדור.

למעמד בעלי הכוונות שייך, בין השאר, ניקולא סרקוזי, ידידו של הרודן התוניסאי זין עבאדין בן עלי ומארחו הנלהב של מועמר קדאפי. כבעל כוונות מותר לו להתחרט על תמיכתו בדיקטטורים, ועל מעשיה של המעצמה הקולוניאלית שלו. גם אנחנו, קוראי וכותבי הבלוג הזה, שייכים למעמד בעלי הכוונות – כמו גולדסטון, אנחנו מבקרים ומוקיעים, מוקעים, שותקים, שוברים, בוכים. חלקנו, כשהיו בצבא, ידעו לבחון את מעשיהם מול הצו הקטגורי של קאנט. וקאנט, איזו הקלה, לרוב סיפק את הסחורה. ואחרי הצבא, הבנו (הבנתי) שצריך להתחרט. שהרי אנחנו בעלי כוונות. מותר לנו. זה אפילו משתלם. לחיילים שלא חשבו על קאנט (אולי לא שמעו עליו), שחשבו על דברים אחרים, לא היו כוונות. ואולי היו להם, חלילה, אפילו כוונות רעות – הם ירו סתם כי התחשק להם, כי הם סאדיסטים. לא כמונו.


אני מציע את החלוקה הבאה, שתיקרא מעתה "הירארכיית הכוונות": למטה למטה ניצבים "הפראים" – להם אין כוונות. הם פועלים ואלימים מכוח איזו הכרחיות פנימית. אלה הם רוב עמי אפריקה, מג"בניקים, ולעתים גם פלסטינים (לפחות לפי אתר האינטרנט של משפחת מוזס, שכינה אותם השבוע "אוכלוסיית מפלצות").

קצת מעל נמצאים "המניאקים" – אלה בעלי הכוונות הרעות. הם בבסיסם פראים, אבל מסיבות פניםמערביות צריך לייחס להם כוונות, רק צריך לדאוג שהן יוצגו כרעות באופן מהותי, אפילו אכזריות. לכאן משתייכים ערבים, אפריקאים ושחורים אחרים כולל 23 הנאשמים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – כולם, ללא יוצא מן הכלל, מאפריקה.

במעלה ההירארכיה תמצאו, כמובן, את בעלי הכוונות, בהם נציג מובהק של המשטר הפלילי הבינלאומי, כבוד השופט ריצ'רד גולדסטון. בעלי הכוונות זכאים לקשת רחבה של כוונות. הם יכולים להיות טובים, ולפעמים גם רעים. אבל אז שמורה להם הזכות להתחרט. הם יכולים לשרת את האפרטהייד אבל לטעון (בצדק מסוים) שרק ניסו (והצליחו) "לשנות מבפנים". תמיד אפשר לטעון ש"החיים מורכבים". שלא במקרה, אין ולו אדם לבן אחד בין 23 האנשים שהואשמו בבית הדין בהאג מאז הקמתו. וזה למרות הסיוע המאסיבי של פרנסואה מיטראן למשטר ההוטו ברואנדה, האסון הקולוסאלי בעיראק, או העובדה שבימים אלה ממש, כותב פיטר סינגר, חיים של בריטי אחד שווים לחייהם של 32 אפגנים (ואילו אמריקאי אחד = 144 אפגנים). גם הפרשה החדשה שנחקרת בהאג, המצב בלוב, לא תשנה את התמונה.

במסגרת דת זכויות האדם, שגולדסטון הוא אחד ממשרתיה בקודש, לא מספיק ליחס כוונות רק לבעלי הכוונות. שהרי כוונות הן עניין אוניברסאלי, כלל אנושי, עובדת טבע. זה מקור הלגיטימציה שלהן. במלים אחרות, יש לייחס כוונות גם לפראים, שבזאת מועלים למעמד המניאקים. זה מסביר למה כל מיני "קצבים אפריקאים" (שהם פראים בבסיסם) הופכים לבעלי אחריות פלילית, לנאשמים עם כוונות, כשזה משרת את האינטרס המערבי. הם הופכים למניאקים. ממש כמו חמא"ס – שגם אותו העלה גולדסטון ל"מעמד המניאקים", כאשר דרש שיחקור את הכוונה לפגוע באזרחים בשדרות. גולדסטון (שהוא איש עניו, יהודי תמים בסך הכל) מופתע מכך שחמא"ס לא ביצע חקירות. למרבה המזל, ארגון חמא"ס אישר את מעמדו כמניאק מן המניין – צריך לייחס לו כוונות כדי שלא יגידו שאנחנו מצפים לאחריות רק מאנשים לבנים, אבל לשמחתנו הכוונות תמיד מתבררות כרעות.

והאם לישראל היו "כוונות"? היה את אלי ישי למשל, שקרא להחריב את עזה. אבל זו היתה רק "התבטאות חסרת אחריות” (ישי, אחרי הכל, הוא סוג של מג”בניק). לישראל יש "כוונות" אבל אלה כוונות טובות, שהרי ישראל יודעת "לבצע חקירות". גם אם יש לפעמים כוונות רעות, אפשר להיטהר, שהרי יש מנגנון, פרוצדורה, משפטנים יהודים בסטנפורד, היסטוריה, צדק, השואה. המון דיבורים בתיאטרון הפנימי. ובחוץ יש את הממשות – 1400 הרוגים. טנקים ומטוסים מול אוכלוסייה חסרת ישע. 44 שנים בהם מיליוני אנשים משוללים כל זכויות פוליטיות.

למה צריך כוונות כשהכול ידוע והרשות נתונה? שנה אחרי המלחמה בלבנון שוחחתי עם מכר מתקופת הצבא, שהיה במילואים באותו קיץ מדמם. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה המפקדים שלו נלחצו – בבור הפיקוד, בו נכחו דרך קבע שר הביטחון והרמטכ"ל, ולפעמים אפילו ראש הממשלה, רצו להמשיך את המלחמה. ובמלחמה כזו, שבה יש מרכיב מרכזי של הפצצות מהאויר, צריך לספק כל הזמן "יעדי טרור" להפגזה. אלא שהיעדים עמדו להיגמר. מה עושים? מורידים את הרף המודיעיני – הן מבחינת כמות המידע הנדרשת כדי לאשר שאתר מסוים הוא אכן "יעד טרור" והן מבחינת הזמן שעבר מאז התקבל המידע הזה. המשמעות היא שהופצצו בנייני מגורים בבירות למרות שהמידע האחרון שהגיע על היותם "יעדי טרור" היה לא עדכני או בעל איכות מפוקפקת.

אותו מכר כמובן התייסר, שהרי הוא משתייך, כמוני, למעמד בעלי כוונות. יש לו נפש יפה. אבל האמת שלא התיאטרון הפנימי שלו, ולא התיאטרון הפנימי של אהוד ברק, נראים לי מעניינים במיוחד. בממשות הופצצו בנייני מגורים. הרבה אנשים מתו, לא רק כי גרו ליד מפקדה של חזבאללה, אלא לפעמים מפני שגרו במקום בו היתה מפקדה של חזבאללה. אז היתה או לא היתה כוונה? תלוי את מי זה משרת.


מה המסקנה? יש לי שתיים כאלה, לעת עתה. קודם כל, שאת גולדסטון ובית הדין בהאג והחוק הבינלאומי צריך לקחת בערבון מוגבל. מותר – אפילו חשוב – להשתמש בהם. אבל חשוב לזכור, כל הזמן, ששיח הכוונות משרת, בראש ובראשונה, את הסדר הבינלאומי הקיים. אסור להזדהות איתו. הקרימינליזציה של הפוליטיקה מעמידה אל עמוד הקלון שעירים לעזאזל מאפריקה – או את חמא"ס – ומותירה את הלבנים להתעסק (ולהתבשם) בכוונותיהם.

אני כותב את זה כי בימים אחרי חרטת גולדסטון עמוד הפייסבוק שלי הסגיר איזו מבוכה. היו אף מי שהציעו לגולדסטון "ללכת לתלות איזה כושי". זה קצת לא הוגן, שהרי גולדסטון פעל בתנאים בלתי אפשריים, ובכל זאת הרים תרומה חשובה לסוף האפרטהייד. מה שכן, העלבון מגולדסטון מלמד כנראה על הציפיות הגבוהות שהיו לנו ממנו.

זה הזכיר לי את המבוכה המסוימת שהשתררה כאשר התברר שאנשי הספינה מרמרה הגיבו באלימות קלה להתקפה של השייטת. גם אז הדריך את הנבוכים איזה שיח שלום מערבי, לפיו מותר להתנגד לכוח רק אם אתה בלונדיני ושוכב ללא ניע על הסיפון. בשני המקרים מדובר באירוע שאינו מתנהל לפי הקונבנציות של דת זכויות האדם, ובמקום להגיב לכך במסגרת השיח הזה, מוטב להיזכר באמיתות בסיסיות החורגות ממנו – ראשית, כאשר תוקפים אותך מהאויר מותר להרביץ, ושנית, העובדה שלמאן דהו היתה או לא היתה כוונה להרוג אזרחים, אינה רלוונטית כאשר בפועל נהרגים מאות אזרחים.

במלים אחרות, אני מציע לא לקחת את גולדסטון ללב, ובטוח לא להיכנס למבוכה, שהרי מה שצריך להדריך את השמאל זה לא שופט מיוסר מדרום אפריקה, שנעלב כי הורחק מהבר מצווה של הנכד, אלא הממשות – הדיכוי העמוק, ההרג היומיומי. ואם יש סיכוי לשינוי, הוא נעוץ בנחישותם של המדוכאים להתקומם.

]

המסקנה השנייה שלי היא די פסימית: נדמה לי שאלוף בן צודק בפרשנות האופטימית שפרסם השבוע (בהמשך לזאת) – מאחורי הקלעים מעמדה של ישראל במערב השתפר בחודשים האחרונים. המהפכות הערביות ואיהיציבות בלבנון הוכיחו שישראל היא, אכן, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – במובן המיוחד שבו אובמה, קלינטון, סרקוזי או מרקל תופשים דמוקרטיה – קרי: בסיס יציב לשמירה על האינטרסים הפרטיקולאריים של הממסד הפוליטי והצבאי במערב תוך שימוש ברטוריקה אוניברסאליסטית (זכויות אדם, משפט בינלאומי וגולדסטון).

המערב צבוע, זה ידוע. אבל לפעמים נדמה שהצביעות הזו עשויה להוביל ללחץ על ישראל לסיים את הכיבוש — ולו בשל האיום להוריד את ישראל למעמד המניאקים, כלומר לשפוט את אנשיה בהאג. התקווה הזו נראית לי כרגע קלושה. ריצ'רד גולדסטון הוא רק משל. חרטתו הפאתטית משהו משקפת את האופן בו, בחשבון אחרון, המשפטיזציה של הפוליטיקה הבינלאומית משרתת את הנאהבים, הנעימים, המתחרטים, הענווים, הלבנים – בעלי הכוונות הקדושות.

אז למה אי אפשר להגר?

22 בינואר 2011

1.

חשוב להבהיר כבר בפתיחה:אפשר להגר. אפשר לעלות על מטוס ולרדת בברלין או בסן פרנסיסקו. אפשר להתחתן עם הודית או עם בריטי. אפשר לחפש את תעודת הלידה של סבא מפולין או מרומניה. אפשר להוציא דרכון אירופי, ואפשר גם בלי דרכון אירופי. אפשר, למשל, ללמוד באמריקה, ואפשר למצוא עבודה באמריקה.

חוקי הפיזיקה ותנועת הכוכבים אינם מונעים הגירה. ואפילו הכלכלה (לחלקנו) אינה מונעת הגירה. לעתים היא אף מעודדת אותה. אני מניח שעבורי, עוד כמה שנים, כזו תהיה הכלכלה: מעודדת ללכת, כלומר להישאר. באמריקה.

ובכל זאת, אי אפשר להגר.

2.

אפשר להגר כדי לשבור שבר בארצות הים, או כדי לחיות עם אדם אהוב. אפשר להגר בשביל להיות פרופסורית באוניברסיטה חשובה. אפשר להגר כדי להיות מהגר (הגירה לשם הגירה). הכל טוב ויפה.

אבל אי אפשר להגר כדי לברוח.

חזרתי לניו יורק מביקור של כמה שבועות בארץ, אחרי כמה חודשים בניו יורק (ואז שוב אסע לארץ, וחוזר חלילה). אני מבין (נכון לעכשיו), שמה שגורם לי לרצות (לפעמים) לברוח מהארץ אינו נוטש אותי במקום האחר. ההיפך – זה מחמיר. כזה אני: רוצה לברוח – לא ברור ממה – או להבקיע פנימה, לא ברור לתוך מה. מין תשוקה עזה לתזוזה. אני הולך עמי כשריונו של צב.

שמא זו פתולוגיה נפשית מסוימת? לא בהכרח. אם זה נכון רק לעצמי, אזי אי אפשר להגדיר את זה כפתולוגיה. אם זה נכון גם לאחרים, זה אומר שזו יכולה להיות יותר מפתולוגיה. היא מה שעושים ממנה. אפשר לקרוא לזה, נגיד (אני סתם זורק), “להיות יהודי", או "יהודיגרמני", או "זהות דולאומית היברידית". הפתולוגיה הקולקטיבית היא הזדמנות לקהילה פוליטית.

3.

אנסה להסביר.

כידוע לכם, הימים ימים רעים. אנשים מדברים על פשיזם או על קטסטרופה. כבר נכתב פה לא פעם, שהשאלה בדבר הקטסטרופה היא לעולם סובייקטיבית, כלומר מי שמתעקש לראות אותה, יראה אותה. הקטסטרופה הסביבתית העתידית היא כבר קטסטרופה בשביל הרוגי הוריקאנים ושריפות מסוימים, אבל היא לא בהכרח תהיה קטסטרופה בשביל תושבי לונדון, גם אם האיים המלדיביים ייעלמו לחלוטין מתחת לאוקיינוס. כלומר היא תהיה קטסטרופה בשביל מי שיראה אותה ככזו, והיא כזו בשביל מי שרואה אותה, כבר כעת, כקטסטרופה.

אבל מי שמשתמש במילה קטסטרופה, רוצה לומר: איך אפשר שלא לראות אותה כקטסטרופה? הקטסטרופה היא אם כן, הפנטזיה להסכמה מוחלטת וכוללת, שאיש לא יכפור בה, בכך שאכן מתרחש אירוע מסוים, שהוא הוא הקטסטרופה. בקטסטרופה יש, והרי זה לא מפתיע, איכות אלוהית, מעין תשוקה עזה להופעתו של הלז, כזו שתתרץ באחת קושיות ובעיות.

אני חושב שאני שייך למחנה הקטסטרופה – לאלה שמתעקשים לזהות את הזמן המשיחי ביומיום, את זמן הקטסטרופה. זה לא אומר שאני פסימי. ההיפך: אני אדם אופטימי באופן כמעט פתולוגי. אני באמת ובתמים מאמין במדינה דולאומית, אבל זה נכון שאני חושב שהיא תבוא רק בעקבות קטסטרופה. במובן הזה הפוליטיקה שלי היא משיחית, אני מודה. להגנתי אציין שאני עושה מעט מאוד לקידומה, מלבד עריכת ארץ האמורי והשתתפות חלקית בהפגנות. בניגוד לחסידי הרב קוק, איני עולה בחומה או הורג ערבים. גם לא יהודים. אני מניח לאלוהים ולליברמן לקדם בשבילי את הגאולה.

כל האמור לעיל רק כדי לומר שיש לי מבנה אישיות שמשתוקק אל הגאולה – ובלית ברירה (אם כי אשמח להפתעות) גם לקטסטרופה. אני מחפש ללא הפסק את החדש שברצף הדברים, אותו רצף שאפשר תמיד לראות (גם) כחזרה נצחית ובנאלית למדי (וראו את ספרו המעניין של ערן קמחי, "האינטרנט – מה חדש בהופעת החדש?”). אני מחפש את החדש והרע, או החדש והטוב, את הישן המופיע כחדש. אני אוהב טרנספורמציות דרמטיות.

אם נחזור להגירה, אני מגלה שמה שלא נותן לי מנוח בארץ, לא נותן לי מנוח גם בניו יורק – אבל באופן שונה. בארץ אני לא ממש סובל: כלומר קשה לי לראות את מה שאני רואה – את ג'וואהר אבו רחמה ואלעראקיב למשל – קשה לי להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים שאדישים לסבל הזה. אבל אני לא סובל בגלל מי שאני, בגלל תשוקת הגאולה שלי. אני חולק אותה עם הרבה אנשים, ולאו דווקא (או רק) בשמאל (אם כבר, הייתי אומר שהשמאלמודרניזם מאיים עליה). נכון, אני חסר מנוח, אבל אני משתדל לאהוב את הסימפטומים שלי. לרוב זה מצליח. אני יכול לעשות דברים או לכתוב דברים שמפרקים את הזעם שאני חש לעתים. וזה מרגש, אפילו מהנה.

בניו יורק, לעומת זאת, יש הרבה יותר דמיון ביני לאחרים מבחינת העמדות שלי, או יותר נכון – מבחינת התוכן של מה שאנו רואים בעולם. הסבל הפלסטיני נראה וניכר, וכך גם אומללותן של קבוצות "מסכנות" אחרות. אבל מבחינת מבנה החוויה, הצורה שלה – אני חווה זרות שכמותה לא זכורה לי. אני מוקף טיפוסים רציונאליים מדי, חסרי תשוקה רוחנית או מטאפיזית או פוליטית – לא לגאולה ולא לקטסטרופה. בסך הכול, הם חושבים, צריך "לפתור בעיות", להריץ איזה קמפיין. את מה שהשתבש אפשר להשיב לתיקונו. הכתם בקלות יוסר מהקיר.

זה הטיפוס הליברלי הנחמד שכתבתי עליו פעם. קשה לומר עליו מלים רעות. הכתם מתקשה, מלכתחילה, להידבק. הדיבור הפוליטי פונה תמיד "החוצה" – אל הטיבטים, בעיות סביבתיות בקצות העולם, מסיבות התה – כל אלה בבחינת תמונות בתערוכה. האדם הפוליטי, הדובר והפועל, הוא אינדיבידואל חסר היסטוריה, הצופה בזירה הפוליטית מבחוץ. הוא יודע איך וכיצד נכון לפעול, כיצד מוסרי לפעול. המסורת, החטא הקדמון והתורשתי של האבות, אינם נתונים פוליטיים רלוונטיים.

וזה למרות שגם כאן (בניו יורק) אפשר לזהות את הקטסטרופה. אפשר לעקוב אחר המלחמה באפגניסטאן, המטרידה את התקשורת הליברלית הרבה פחות מזכויותיהם של חיילים הומואים, אפשר לשוטט ברגל כמה רחובות מזרחה לשכונות השחורות והנחשלות כל כך. אפשר תמיד לראות את הקטסטרופה, וגם את הפוטנציאל הגאולי לתיקונה. אבל אני מרגיש מעט בודד בפתולוגיה שלי. הם לא רואים אותה. כלומר הם רואים בעיות, אבל לא קטסטרופה, ולכן גם לא גאולה.

אני רוצה לומר שאי אפשר להגר, כי אי אפשר לברוח. כי מה שאני רוצה לברוח ממנו טבוע בי. זה לא מה שאני רואה, זה איך שאני רואה. בישראל רבים מפגינים מוזרות דומה.

4.

אני חושב שהתשוקה להגירה, הגירה כבריחה, נשענת על איזה דימוי הרמוני – הרמוניה שקיימת בברלין ובפאריס ולא בתל אביב, או כזו שהיתה קיימת פעם בתל אביב, ולא תהיה עוד (ולכן, גורסים המתגעגעים, אין מנוס מהגירה).

אז אולי הסיבה לאיהגירות שלי היא שאין לי דימוי הרמוני. אני לא מאמין שההרמוניה קיימת או התקיימה באיזשהו מקום בעולם. רוצה לומר: היא קיימת רק על המסך. יש הרמוניה נעימה – גן עדנית ממש – בשכונות מסוימות של פאריס. אבל היא אפשרית רק בשל הקטסטרופה בשכונות אחרות. יש הרמוניה בתל אביב, בשל הקטסטרופה הידועה. הארמון של סרקוזי הוא הרמוני, ואשתו מזמרת הרמוניות, אבל הוא מגרש צוענים.

אני לא אומר שאסור ליהנות מההרמוניה, לראות גם אותה לפעמים, לחוות אותה. אבל אני חושב שהיא שקרית כאשר היא מכחישה את הקטסטרופה, כלומר כאשר היא מציגה עצמה כיציבה ונצחית. ואם היא מראה את עובדת חורבנה הבלתי-נמנע, אז היא כבר לא הרמוניה. לכן הקטסטרופה אמיתית יותר.

אלא שאי אפשר לחוות קטסטרופה, אלא אם כן אתה ממש קרבן שלה. אנשים כמוני חיים לרוב במין שלווה נעימה בסך הכל, אפילו פעילי שמאל נרדפים. רק צביעות ויומרה יתכחשו לכך. הדרך היחידה לגעת באמת, לפחות מבחינה אסתטית, היא לחורר את השלווה, להראות את שבריריותה. כמה היא בת חלוף.

גם את זה אני מוצא יותר בארץ. נגיד בשבוע שעבר, ליוויתי חבר מרחביה ועד רחוב הרכבת, במושבה הגרמנית. היה אחר צהריים קריר ולפתע, ממש לפני המסילה (שכבר איננה), ירדה עליי שלווה עולמית. אמרתי לו: “צריך לזכור כמה זה לא טריוויאלי, זה יכול להיעלם. זה ייעלם". הרי הרחוב הזה, בין המצועצעות הטמפלרית לכמה בתים ערביים ישנים, כבושים, כמעט קורס לתוך עצמו, וזה כל כך יפה ומכמיר לב. אין צורך בכובשים נוספים. אבל גם אלה עוד יבואו.

וניו יורק – האימפריה מכחישה את סופה. זה טבעה. ירושלים מראה אותו, ואת כל אלה שקדמו לו. ואני מסתכן בלומר שכך גם תל אביב, לפחות לא באזורים שעברו שיפוץ באוהאוסטי מאסיבי של "עזרה וביצרון". בטוח פתח תקוה, ארץ נוי אביונה, שכל כולה עליבות נוגעת ללב, כולל פרויקט היוקרה "כפר גנים החדשה".


כשישבתי ב”ארומה אם המושבות”, נזכרתי בנתן זך ובאנטי מחיקון. במלחמת לבנון (הראשונה) הוא כתב את זה:

"אין ברירה, מוכרחים להגיד:
גם בארץ הזאת ידענו
תקוות אחרות, לא ריאליסטיות

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

העונה היתה קרתנית, יפה ליציקת
יסודות, השערים נעולים, תחושה של בית.
מי חשב על עולם רע יותר

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

של אריק שרון והרב כהנא.
מקסים זקשנסקי הגיש סקצ'ים
ורגליים נקטעו בדרך כלל

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

רק בעת הצורך ובבתי החולים הממשלתיים."

שנשאל מה מעמדם של הימים שלנו? הימים הרעים ממש ממש ממש? זה לא מאוד משנה. מה שמשנה זה שהימים היו, מהפרספקטיבה הנכונה, תמיד רעים. מה אפשר לצפות מגזע גאון ואכזר של פליטים עלובים? שיצרו מיליון פליטים חדשים? לא רוצה להתגעגע לאיזו אחדות הרמונית מדומיינת: לא בשנות החמישים, ולא השישים ואפילו לא התשעים. מעולם לא היה פה הרמוני וגם לא יהיה, אלא אם כן אתם מעדיפים כוס קאווה (או מיץ פז) על המיץ המר, המעורר.

ואם לא היה פה הרמוני, ייתכן שהאשמה היא בנו. איננו מוכשרים להרמוניה. זה חטאנו הקדמון.

אבל אולי זה רק אצלי (וזו, אגב, האפשרות המפחידה באמת).

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

22 באוקטובר 2010

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.

נתזים: מצבה של אומת התרבות

20 באוקטובר 2010

יהדות השרירים היא לא המצאה ציונית: ספרו החדש של דניאל וילדמן מתאר את אגודות המתעמלים היהודים Jüdischer Turnverein), או בקיצור JTV) שהתפשטו ברחבי הרייך הגרמני בעשורים הראשונים של המאה ה-20. תנועה זו נועדה לתקן את הגוף היהודי החלש והנשי, אבל לא באמצעות עלייה לארץ אלא פשוט על ידי התעמלות. מבחינה זו, יכולים ארגונים אלה לשמש כמיתוס היסטורי מוצלח בשביל המוני הצובאים על מכוני הכושר בתל אביב. כדאי להתסכל על התמונות היפות של הפירמידות, שנראות קצת כמו פריטי יודאיקה ומדגישות את השוני בין הפואטיקה של המתעמל היהודי הגרמני לבין זו של החלוץ הציוני: בעיקר זאת וזאת. סקירה באגלית אפשר לקרוא כאן.

קומנטר מעניין וקולע של סלבוי ז'יז'ק על הפוליטיקה האירופית החדשה, שבה שתי האפשרויות הן "ברבריות" (גזענות פראית) או "ברבריות עם פני אנוש" (מצבו הנוכחי של המיינסטרים הליברלי). כמו כן הוא מכריז שהמשבר הכלכלי הפך פרמננטי, כלומר המערב עתיד לחיות  מעתה במצב תמידי של משבר; ושהסוג היחיד של תשוקה שנותרה בפוליטיקה  העכשווית הוא חרדה – מפני זרים, הומואים, קטסטרופות אקולוגיות והטרדות מיניות

ואולי בגרמניה צומחת תרבות נגד חדשה?

במחאה על החוק האוסר על לבישת ניקאב בציבור, שתי סטודנטיות צרפתיות יצאו לסיבוב ברחובות פאריס כשהן לבושות בניקאב שמתחתיו אין כמעט כלום. הנה הקליפ, ובו מפגשיהן של השתיים עם שוטרים נבוכים. ההפניה מתוך הבלוג המעניין The Immanent Frame (ותודה למרב)

הגראף מסן-ז'רמן, דיפלומט, יועץ סתרים ואלכימאי שנעלם אי שם במאה ה-18, זוכה להערצה מחודשת

כולם מדברים על הומופוביה באפריקה, אבל דייויד קוריה, הומו מחוץ לארון, רץ לפרלמנט של קניה


חיפה, בשבוע שעבר. תצלום: עמ. אילני

ההיסטוריון הנס אולריך והלר טוען שב-1938, 90% מהגרמנים היו מצביעים מרצונם להיטלר. כיצד זה קרה, והאם אפשר לומר שהנאציזם היה מהפכה דמוקרטית? תערוכה חדשה מנסה להסביר

קוראים לו ליברמן, והוא יותר מסריח מאביגדור: ג'ו ליברמן עשוי להפוך לממליך המלכים בקפיטול

סופר האוונגארד הצרפתי רנו קאמי, לוחם זכויות הומואים בעל השקפות אנרכו-ריאקציונריות מעט אנטישמיות, רץ לנשיאות צרפת. האם הוא יכה את סרקוזי?

ומהו בעצם "הסרקוזיזם", ומה הוא מבשר? מילון פוליטי-ביקורתי חדש מנסה להשיב על השאלה

מצגת: המצעד הענק בפיונגיאנג לציון 65 שנה למפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה (הם אוכלים שם משהו שנראה די טעים)

ג'יל ג'ונסון, הוגה פמיניסטית וחוזת "האומה הלסבית", מתה

פיליפה פוט, אסא כשר הבריטית (אבל כנראה יותר סימפטית), מתה

עשר עובדות לא נכונות על דיסלדורף, בירת הסושי של גרמניה והעיר שתארח את אירוויזיון 2011

קונגרס שרי איכות הסביבה האיסלאמים מפיץ את הבשורה הירוקה ב-57 המדינות המוסלמיות

עוד על הזהויות הקוויריות של האינדיאנים בצפון אמריקה

 

המוזיאון לפרה-היסטוריה של תורינגיה, ווימאר, אתמול

מחקר מומיות מוכיח: הסרטן הפך למגפה בעקבות המהפכה התעשייתית

מחנה לאקטיוויסטים בגרמניה מנסה ללמד את השמאל להיות יותר אסתטי

מדינות מוסלמיות בעולם, ובעיקר במגרב, מגלות עניין במודל הטורקי של ארדואן

המורשת הפוליטית של ז'אן-מישל בסקיאט בתערוכה בפאריס

אמן קומיקס כווייתי יצר גיבורת על חדשה שנועדה לנפץ את הקלישאות בנושא האיסלאם

מיוחד לנתזים: הספרים שכבר לא תספיקו לקרוא לפני האפוקליפסה

12 ביוני 2010

לרגל סיומו של שבוע הספר העברי, אני מגישים מבזק מיוחד של "נתזים ספרים": מקבץ של ספרים מסקרנים (יותר או פחות) שיצאו לאחרונה או ייצאו בחודשים הקרובים. (מצטערים, אין ספרים עבריים; העברים יסתדרו בלעדינו)

המהפכה מתחילה בבית: על אלימות מינית בתוך קבוצות שמאל ושינוי חברתי

"גנוסיס מזוויע": אסופת מאמרים על הפילוסופיה והתיאוריה של הבלאק מטאל

פוליטיקה, חברה, שחרור ודיכוי בטורקיה העכשווית

גאולה פמיניסטית דרך הצלב: על כריסטולוגיה וביקורת פמיניסטית

מיניות ורעות לוחמים במלחמות נפוליאון

ספרו של טוד גיטלין על אמונת הבחירה והיחסים בין ארה"ב לישראל (נושא שעליו כבר כתבנו בעבר)

תרגום לאנגלית של "המובן של סרקוזי", ספרו השערורייתי של אלאן בדיו שבמרכזו "העכברוש סרקוזי" והריקנות של המשטר הפרלמנטרי-קפיטליסטי

תיאוריה של רגש האשמה הפוליטי בעידן הפוסט-קולוניאלי

חיי ההומאים באזורי הכפר; וקוויריות במדינות הדרום

החיים המקוונים של האומה הפלסטינית

כיצד ייראה (ונראה כבר) ההומו הסיני? איך אסיה יכולה לשנות את הקפיטליזם ולהציל את כדור הארץ?

כשקארי פגשה את סאלי: על ז'אנר הקומדיה הרומנטית הלסבית

דה מרקר, גרסת החליפות: על מדיניות מוניטארית ופיסקאלית איסלאמית

אתיקה של זוגיות בין אנשים טרנסקסואלים

תמיד פולאני: אוסף מאמרים על קרל פולאני האופנתי (או שכבר לא?)

שיחות עם סובקומנדאנטה מרקוס, מנהיג הזפאטיסטים

המרחק הקצר בינינו למלחמת עולם שלישית (גרעינית כמובן)

ענק. רישום של אתנסיוס קירכר (1680-1602)

ספרו המצופה של משה אידל על המיסטיקה היהודית בהגות של המאה ה-20

דיקנס כסופר קוויר; מיניויות אצל פוקנר

סקס מעבר לחומה: על נוער מרדני במזרח גרמניה

משלים ואמרות כנף אפריקאיות למנהל והפעיל החברתי

על הפוליטיקה של הארי פוטר (איך לא חשבו על זה קודם)

דלז ומשמעות החיים

הפוליטיקה של ניגריה מאז תקופת האבן

אמצעי הייצור ומיץ פטל: תיאוריה מרקסיסטית של ספרות ילדים

קריאה חדשה במאבקו של קנת סטאר נגד ביל קלינטון

הגנה על מושג החילון

על ההפרטה וה-Outsourcing של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית

אם למישהו היה ספק מי הבמאי הנכון בשביל חובב הקולנוע האינטלקטואל של תקופתנו, שני אוספים שונים של מאמרים על מיכאל הנקה מספקים את התשובה

שני ספרים חדשים מנסים להסביר איך הפכה המחשבה הקונספירטיווית לצורה מקובלת כל כך של חשיבה פוליטית בארה"ב?

על מותה של השמרנות הבריטית (כן, דווקא עכשיו)

סקירה מעניינת על הספרים החדשים של שני הוגים פוליטיים בריטים: טרי איגלטון השמאלי ורוג'ר סקרטון השמרני. המסקנה שעולה מההשוואה היא ששניהם מגיעים למסקנות די דומות. בין השאר, דווקא סקרטון, שמתעב את האוטופיות החברתיות והאדריכליות של המודרניזם, מגלה סקרנות על גבול הסימפתיה כלפי טרוריסט ה-11/9 מוחמד עטא, שכתב, כך מתברר, דיסרטציה אקדמית על ההרס של חאלב העתיקה לטובת"junkyard modernism".

ולסיום (לא שכחנו את מצעד הגאווה):

למה הומוסקסואליות מונעת מלחמות?

לילה טוב אירופה

9 במאי 2010

קמרון. עוד מגעיל אחד

מערכת ארץ האמורי למודת האכזבות חוותה בימים האחרונים עוד מפח נפש אלקטוראלי, שני רק לתבוסה של שמעון פרס ב-1996 (אז היינו עדיין חיילים צייתנים בצבא האשכנזי של תנועת העבודה לדורותיה). ה"קלגמאניה" התבררה כפאטה מורגנה, ודיוויד קמרון נראה כמועמד הסביר יותר לראשות ממשלת הוד מלכותה. בזאת עומדת אירופה, כפי שציין עפרי בישיבת מערכת, להיות מובלת על ידי חבורה של שמרנים מגעילים – סרקוזי, קמרון, ברלוסקוני ומרקל. אפילו הפופולריות של נקודת האור, הספרדי הסימפאטי חוסה לואיס ספאטרו – האיש שהתיר נישואי הומואים והעניק זכויות לשימפנזים – נמצאת בשפל, והוא עלול להפסיד בבחירות הבאות.

בכישלון של מנהיג הליברלדמוקרטים ניק קלג, אירופיל מושבע, יש מידה של סמליות, במיוחד על רקע השביתה הכללית שסחפה בשבוע שעבר את יוון. ההמונים היוונים מבינים את מה שהאליטה בבריסל מכחישה: אירופה שוקעת. גרמניה, המנוע הכלכלי של היבשת, אמנם הסכימה להזרים לאתונה אשראי נוח בעשרות מיליארדי אירו, אבל זה הגיע מאוחר מדי, ועם יותר מדי דם רע. במקום לבטא סולידריות פוליטית ותרבותית הסיוע רק גרם לכל הסיפור להיראות בדיוק כפי שהוא – משא ומתן אינטרסנטי בין מדינות. בניגוד לפראזות של הפקידים בבריסל, הסיוע הגרמני לא ביטא אחווה אירופית אלא חשש גרמני מכך שפשיטת רגל יוונית – וחדלות פרעון של החוב הלאומי – יציב בסכנה כבדה את הבנקים בגרמניה, בשווייץ ובצרפת, שלא נדבר על כך שזה יביא למהומה בשווקים ולמשברים דומים בספרד, פורטוגל, אירלנד ובריטניה. קשה לדמיין באירופה את הגיבוי הצמוד שמעניק הממשל הפדרלי בארה"ב למדינת קליפורניה, שגם היא במצוקה חמורה כתוצאה מהמשבר.

אבל את הניתוח הכלכלי המדוקדק נשאיר למומחים (הבלוג המצוין “אבטלה סמויה” עוקב אחר המעניינים שבהם). לנו יש משימה אחרת: קטסטרופות מהסוג שאנו עדים לו בשנתיים האחרונות – וכנראה נמשיך ונחווה בטווח הנראה לעין – קוראות להסברים גורפים בהרבה, הסברים מהסוג המיתי. מוטיבים מיתיים מוכרים כמו "חטא הגאווה” (של וול סטריט), “יום הדין" (של הבזבזנות היוונית) או “טרגדיה יוונית" (כנ"ל), ארוגים תדיר אפילו בניתוחים היבשים ומופיעים לרוב בנאומיהם של פוליטיקאים ומובילי דעת קהל.

בניגוד לעצים ולאבנים, שהסיפורים המסופרים עליהם לא ממש מזיזים להם, בני אדם דווקא כן מושפעים ממיתוסים על התנהגותם האישית והקולקטיבית. המיתוסים אמנם אינם תמיד מעוגנים בשרשרת הסיבות האמפיריות, אבל אוחזים בעוצמה בדמיון הפוליטי, במיוחד בעיתות משבר כשתמונת העולם המוכרת מזדעזעת. הם מארגנים וממשמעים את שברי המציאות שהתנפצה. לפיכך, הניתוח המיתי של המשבר הנוכחי אינו תרגיל ספרותי גרידא אלא מרכיב מרכזי בהבנתו ובכל ניסיון לסמן כיווני התפתחות עתידיים. במקום לאמץ התנגדות מדעית שטחית לכל הסבר מיתי, מוטב להתחקות אחר ההיגיון הפנימי של המיתוסים המסופרים כעת – לא מתוך מחשבה שאלה "נכונים" או "מדויקים" יותר מההסבר הכלכלי היבש, אלא פשוט מפני שהם רלוונטיים מאוד להשפעה של המשבר על המרחב הפוליטיתרבותי.

ההתפתחות המיתית הבולטת ביותר היא התערערות המיתוס של "אירופה", שבא כמובן עם כל החבילה – הנאורות, התשיעית של בטהובן, קאנט, ארסמוס מרוטרדאם ועוד. המיתוס הולך ככה: כעוף החול עלתה אירופה מהריסות מלחמת העולם השנייה – עלייה שהוכיחה כי שתי המלחמות המזעזעות שפקדו אותנו במאה הקודמת היו סטייה מקרית ותו לא – והנה חזרנו לעידן האופטימי, זה שארסמוס בישר וקאנט ובני דורו ניסחו. בסיפור הזה זוכה אמריקה לתפקיד של כבוד, כמושיעת המולדת הישנה, וכך אפשר לדמיין ולחגוג את אירופה כחלק מ"המערב" הטרנסאטלנטי – הנאור, הפייסן, הסלחן, היודונוצרי. ההבדלים הלאומיים הישנים מאבדים את משמעותם הפוליטית, והופכים לקשת של גוונים בפניה הפלורליסטיות של היבשת.

במקום המיתוס של אירופה, המשבר היווני הציף דיכוטומיות ישנות, המלוות את הדמיון האירופי מקידמת דנא, לפחות מאז כיבוש רומא על ידי הברברים. בתחילה, עם פרוץ המשבר ביוון, חזרתי לסמואל הנטינגטון ולספרו "התנגשות הציביליזציות". מהספר הזה זוכרים בעיקר, ובאופן מסולף, את ניתוח המתיחות בין המערב לאיסלאם, אולם נזכרתי דווקא בפסקאות המעטות המוקדשות ליוון. זו, לפי הנטינגטון, אינה חלק מהציביליזציה המערבית אלא חלק משכנתה ממזרח – הציביליזציה האורתודוקסית שבמרכזה רוסיה. הנטינגטון, שסבר כי המערכת הבינלאומית תעמוד בשנים הקרובות בסימן מתיחות בין תרבויות – במקום מדינות לאום או אידיאולוגיות – ניבא בקיעים בשותפות היוונית באירופה. לכן, אחרי שהצהובונים בגרמניה הציעו ליוונים למכור את האקרופוליס וללמוד להתעורר מוקדם יותר, חישבתי לפסוק: הנטינגטון צדק. זה נשמע כמו בוז מערבי לתרבות היוונית (מה עוד שבשנתיים האחרונות גבר המתח המערבי-אורתודוקסי גם סביב אירועים אחרים – למשל המלחמה הרוסית בגיאורגיה והתבוסה של הפרואירופים באוקראינה).

עם זאת, במהרה הוחלפה הדיכוטומיה מערבאורתודוקסים בדיכוטומיה עתיקה עוד יותר – צפוןדרום. “העצלות היוונית" הפכה בעיני פרשנים וטוקבקיסטים לביטוי של דרך החיים הים התיכונית, ולכן זה לא ממש מפתיע מבחינתם שגם מדינות הדרום האחרות – איטליה, ספרד ופורטוגל – נקלעו לבעיות דומות. באחד הבלוגים של הניו יורק טיימס הצליחו להדביק את הים תיכוניות הזו אפילו לצרפת, לעומת גרמניה ו"ההיצמדות הפרוסית לכללים". אנו באגן הים התיכון יכולים רק להתנחם בכך שהבוז לדרום מקפל בתוכו, כמעט כמו תמיד, מידה רבה של קינאה: צריך רק להיזכר בדמותה של האומנת האיטלקית השחומה והחמה ב"סרט לבן" של מיכאל הנקה – בניגוד חד לניכור המזוויע של הכפר הגרמני – או בעובדה שתומאס מאן נתן דרור (ספרותי) ליצריו ההומואירוטיים דווקא בוונציה.


ומה עם אירלנד, עוד מדינה משברית אבל צפונית למהדרין? פה עולה הדיכוטומיה השלישית המשתלבת במפה המיתית של המשבר: קתוליםפרוטסטנטים. כל "החזירות", או מדינות ה-PIIGS (פורטוגל, איטליה, אירלנד, יוון וספרד) הכורעות תחת חוב לאומי מסוכן, הן לא פרוטסטנטיות. לכתבי הכלכלה יש אילן גבוה להיתלות בו, מקס ובר, שבספרו הקלאסי "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", טען לקשר בין האמונה בפרהדסטינאציה למוסר העבודה המפותח שאיפשר את עליית השוק החופשי. הכנסייה הקתולית מבטיחה ישועה לכל מי שבוחר לחסות בצילה, ואילו הרפורמטורים הפרוטסטנטים איבדו את העוגן הזה. במקום מנגנון ריכוזי שיערוב לישועה, קודמה אידיאולוגיה לפיה גורלם של כל בני האדם, לשבט או לחסד, כבר נחרץ מראש. לפיכך, כדי לשרוד פסיכולוגית, המאמין היה חייב להניח שהוא בין אלה שנבחרו כבר לישועה. ההצלחה הכלכלית בעולם הזה הפכה, בעבור המאמין הפרוטסטנטי, לביטוי של ביטחונו העצמי בגאולה, לסימן שהוא אחד הנגאלים.

לפני שנתיים, כשהמשבר היכה בארה"ב, הופיעה אנגלה מרקל בפני כינוס של מפלגתה הנוצריתדמוקרטית בשוואביה, אזור פרוטסטנטי ברובו בדרום גרמניה שתושביו ידועים כקמצנים ויבשושיים במיוחד. “היה עלינו ללמוד מעקרת הבית השוואבית", אמרה מרקל, בתו של כומר לותראני, “היא היתה חולקת איתנו את חוכמתה הארצית: בטווח הארוך, אתה לא יכול לחיות מעבר למשאבים שלך". מרקל, אם כן, יודעת לנגן על המיתר המיתי. אולם גם הדיכוטומיה הזו בעייתית: אוסטריה הקתולית היא בין המדינות היציבות יותר באיחוד ואילו בסיס הכוח של מפלגתה של מרקל עצמה הוא בבוואריה העשירה והקתולית. מבלי להיכנס לתיזה של ובר, ברור שגם אם היא ניתוח מהימן של עליית הקפיטליזם, יש לחשוד בכל ניסיון לגזור מכך מסקנות באשר לתפקוד של חברות פרוטסטנטיות או קתוליות בימינו אלה.

אדום לקתולים, ירוק לפרוטסטנטים, ורוד לאורתודוקסים

כך או כך, יש דיכוטומיה אחת הנעדרת מהסיפור הנוכחי: איסלאםמערב. זה לא מפתיע – אחרי הכל, הרבה מהכוח של הדמגוגים המסיתים בשנים האחרונות נגד המהגרים נעוץ במיתוס של "אירופה", ולכן שקיעתו עשויה לבשר גם את היחלשות המיתוס "מלחמת האיסלאם והמערב”. בת יאור, הגירסה הבריטית של בן דרור ימיני, מזהירה שאירופה הופכת ל"אירוערביה". הכוח של הדימוי הזה הוא בניגוד שבין שני צדי המקף: מצד אחד, אירופה הלבנה, החילונית והמתקדמת, מצד שני, ערבים: פונדמנטליסטים, מוסלמים, שחומים. צירופים כמו גרמנערביה או צרפתערביה לא היו עובדים באותה יעילות, גם אם הם היו מציפים אותו מרחב קונוטציות גזעני: הם היו מזהים את בת יאור עם הימין הפשיסטי. היכולת שלה לדבר לציבורים אחרים, התופשים עצמם כליברלים, היתה נפגעת.

ההתפתחות המסוכנת באמת בפוליטיקה האירופית של ימינו היא הקסנופוביה של השמאל, או של המרכז הליברלי – לא של ז'אן מרי לה פן או יורג היידר האנטישמים, אלא של אלן פינקלקרוט, ברנאר אנרי לוי, ג'ק סטרואו, תיאו ון גוך וגדי טאובים אחרים. בניגוד לשנאת הזרים המוכרת של הימין הקיצוני האירופי – השמאל הקסנופובי נזעק בשל האיום על ערכי הנאורות, המגולמים ברעיון ובפרקסיס של אירופה המאוחדת. גם כשהם מדברים על צרפתיות, בריטיות או הולנדיות, הם אינם מתמקדים באיזו מהות לאומית פרטיקולארית אלא בממד האוניברסאלי והליברלי של הזהויות הללו, זה המשותף להם כאירופאים – המורשת הליברלית של הולנד, ערכי השוויון והחירות של המהפכה הצרפתית וכדומה.

על רקע זה, קל לראות את היתרונות המובהקים שבשקיעת המיתוס האירופי: ראשית, הקסנופוביה השמאלית עשויה לאבד את התירוץ האירופי הנאור שלה ולהיאלץ להיתלות בזהויות הלאומיות הצרות. כך היא תיחשף בדיוק כפי שהיא – גזענות מהסוג המוכר. שנית, מדינות הדרום עשויות לגלות מחדש את הזהויות הים תיכוניות ו/או הקתוליות שלהן, ולהפוך אותן למקור של העצמה אל מול המזימות הנאוליברליות של קרן המטבע הבינלאומית. כך למשל, כבר עכשיו מתקוממים ביוון נגד הלעג הצפוני לשעות העבודה המפוצלות שלהם. מה הצפונים יודעים על חום היום באגן הים התיכון, שהופך את הפסקת הצהריים הארוכה להכרחית (וחסכונית יותר)? אולי אפשר לקוות שהאתוס הדרומי אף יביא בשורה חדשהישנה של פלורליזם ואחווה ים תיכונית עם מדינות צפון אפריקה. לפחות בספרד, שלפני כמה שנים "הלבינה" מאות אלפי מהגרים בלתי חוקיים, ניכרת סובלנות גדולה יותר כלפי הגירה מהיבשת הדרומית. כך, עשויה דווקא שקיעתו של האיחוד האירופי לאפשר את התפתחותה של זהות אירופית רבתרבותית יותר.

מה בעצם נשאר, או התקיים אי פעם, מהאיחוד האירופי? מבחינה פוליטית מדובר בברווז צולע שאינו מצליח לגבש מדיניות אחידה. לא בכדי נבחרו לראשיו איזה פלמי שאיש לא שמע עליו ופוליטיקאית בריטית אפרורית שהדבר היחיד שאפשר לומר לזכותה הוא שהיא ביקורתית כלפי ישראל. יש יחס ישר בין כמות הבניינים שמאכלסת הנציבות האירופית בבריסל לבין הניתוק הגובר בינה לבין הציבור שהיא אמורה לייצג ולהנהיג. כמי שהשתתף בלפחות סמינר עיתונאים אחד בבריסל, אני יודע היטב על אילו הבלים מבזבזים את כספו של משלם המסים האירופי. מבחינה כלכלית, מדגים המשבר הנוכחי כיצד גוש האירו מקשה על יכולתן של מדינות קטנות ועניות יותר, כמו יוון, להתמודד עם מצוקתן. ליוון אין אפילו מטבע שהיא יכולה לפחת וכך לשפר את התחרותיות של סחורותיה. נותר רק הממד התרבותי, והוא, אני מנסה לטעון, די מזיק בקונטקסט הפוליטיתרבותי הנוכחי.

פאפאנדראו עם חיה דו-רגלית

אגב, הנה לפחות יתרון אחד של ההיחלשות האירופית, שאנו עדים לו כבר כעת – האכזבה הטורקית מסיכויי ההצטרפות לאיחוד הובילה למדיניות "עותמאנית" נמרצת ואנטי ישראלית במזרח הים התיכון. אפשר לקוות שגם יוון תשוב לימים ההרואיים והפרופלסטיניים של אנדראס פאפאנדראו, ראש ממשלתה האגדי בשנות השמונים והתשעים (בנו הרכיכה ג'ורג', המכהן כעת באתונה, נכנע ללא תנאי לשגיונותיה של מרקל ומבייש את נעוריה המפוארים של המפלגה הסוציאליסטית הפאןהלנית).

לכן לא נותר אלא להצטרף לנוער היווני, לאנרכיסטים ולכלבים המסורים המפגינים באתונה ובסלוניקי, ולהגיד לאירופה להתראות. להתראות ולא שלום, כי ודאי עוד ניפגש בהמשך. מיתוסים אינם מתים, הם רק מתחלפים, אורבים בשקט לקטסטרופה הבאה.

נתזים (3): טרנסקסואליזם איראני, איליאדה ובוטוקס

22 במרץ 2010

במערכת "ארץ האמורי" חוגגים לאחר שאתמול נחצה רף עשרת אלפי הכניסות. זמן טוב לפרק נוסף במדור הפופולארי "נתזים – כל מה שמעניין".

נתחיל בטפיחה קלה על השכם. סלאבוי ז'יז'ק, האוראקל מלובליאנה, תקף את "אווטאר" מעל דפי הניו סטייטסמן. לדבריו, היצירה של ג'יימס קמרון מעמידה דיכוטומיה כוזבת: קבלת המציאות או בחירה בפנטזיה, אבל "אם אנו באמת רוצים לשנות את המציאות החברתית, עלינו לשנות את הפנטזיות שגורמות לנו להתאים למציאות הזו”. הסרט, אומר ז'יז'ק, מאפשר לצופים לסמפט את הילידים הכחלחלים, ולהמשיך לדחות – לאחר שיסירו את משקפי התלתמימד – את המאבק האלים, הממשי, של קבוצות מדוכאות. מזל שז'יז'ק לא קורא עברית, אחרת היינו רומזים שהוא שאב השראה מ"ארץ האמורי". טוב, אולי אודי אלוני הדליף לו.

אבל אנחנו לא מתחשבנים. ז'יז'ק ודאי מזהה כמונו שתי סיבות לאופטימיות: רק לפני שבוע ספגה מפלגתו של ולדימיר פוטין, “רוסיה המאוחדת", מכה קשה בבחירות המקומיות ברוסיה ואיבדה את הרוב שלה בארבעה מתוך שמונה אזורים. העיר הגדולה בסיביר עברה לידי הקומוניסטים. שלשום הכריזה האופוזיציה על "יום זעם" ואלפי מפגינים יצאו לרחובות. גם בצרפת נחל הימין כישלון חרוץ בבחירות המקומיות. הסוציאליסטים, יחד עם השמאל הרדיקאלי והירוקים קיבלו 52% מהקולות, בעוד שהפופולאריות של סרקוזי בשפל. בהמשך יגבש "ארץ האמורי" את עמדתו לגבי הבחירות בצרפת (שיתקיימו ב-2012). השאלה כמובן היא איזה פלג טרוצקיסטי קיקיוני הכי ראוי לתמיכתנו.

המיתון שמכה בפוטין משנה סדרי עולם גם באמריקה – ועכשיו גם את דימוי הגוף. בשנה שעברה נרשמה נפילה של ממש במספר הניתוחים הפלסטיים – 1.9 מיליון ניתוחים לעומת 2.1 מיליון ב-2005. פרשנים טוענים שאין מדובר בירידה זמנית אלא בצייטגייסט חדש. סדרות ותכניות ריאליטי שמעודדות שינויים פלסטיים יורדות מהמסך ואילו המעמד הבינוני מעדיף פרוצדורות שאינן משנות את הגוף באופן בלתי הפיך. במספר טיפולי הבוטוקס וזריקות לשפתיים, למשל, נרשמה יציבות ואף עלייה קלה.

ובכלל, נראה שכל המעצמות מתנדנדות חוץ מהענק הסיני, שאולי אינו גרוע כפי שעושים ממנו. קחו למשל את אפריקה. התקשורת המערבית נוהגת לצייר את המעורבות הסינית ביבשת כסיוע רבתי לרודנים אכזריים והובלה של מיזמי פיתוח הרסניים, אבל ספר חדש מצביע גם על הצדדים החיוביים – כולל לחץ פוליטי על סודאן וזימבבואה – במדיניות האפריקאית של בייג'ין. בקרוב גם אצלנו?

וכעת, לזוג ידיעות קוויריות:

אחת השחקניות האהודות באיראן, פרזנה ארסטו (Arastu), נעדרה ממסך הטלוויזיה לשנה. לאחרונה היא חזרה, אלא שעכשיו הוא מעדיף תפקידים גבריים. כמו טרנסקסואלים אחרים באיראן, נהנה גם ארסטו, בן 42, מהסיוע הנדיב של המדינה לניתוחי שינוי מין, והיה לסלב הראשון שניצל את ההטבה.

בדי צייט תוכלו למצוא סקירה ממצה על אתרי תיירות לסביים. סוכנות מינכנית, "לילה נסיעות" שמה, מציעה דיל לסביות לאוזבקיסטאן, במסגרתו פוגשות הבוצ'יות הגרמניות נשות קריירה אוזבקיות ודנות איתן על מעמד האשה במרכז אסיה.

לטענה לפיה ההומואים בצבא הולנד אחראים לטבח בסרברניצה, קדמה התבטאות של שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, לפיו האירופאים נעשו בשנים האחרונות "רכים" מדי. עם חילופי דברים כאלה, אין זה מפתיע שעיתונאים באמריקה התנפלו כמוצאי שלל רב על השיר החדש של קרול אן דאפי, “משוררת החצר" הבריטית, והכריזו: “עכשיו כבר אי אפשר לומר שאנחנו פחות מתורבתים מהיורואים". דאפי, הנדרשת מתוקף תפקידה לשורר אירועים בחיי האומה הבריטית, נתנה ביטוי פואטי לפציעה של דיוויד בקהאם בגיד אכילס בשבוע שעבר, זו שתמנע ממנו לשחק במונדיאל הקרב.

ארץ האמורי" מביא את השיר כולו כשירות לקוראים, וישפטו הקוראים בעצמם – עד כמה מוגזם הערבוב בין כדורגל לאיליאדה?

Achilles

Myth's river — where his mother dipped him, fished him, a slippery
golden boy flowed on, his name on its lips.

Without him, it was prophesied, they would not take Troy.

Women hid him, concealed him in girls' sarongs; days of sweetmeats,
spices, silver songs…

But when Odysseus came, with an athlete's build, a sword and a shield,
 he followed him to the battlefield, the crowd's roar,

And it was sport, not war, his charmed foot on the ball…

But then his heel, his heel, his heel…

אגב, מסתבר שגם לברוקלין יש "משוררת חצר" המבקשת, ברוח ברוקלינית, לבטל את הילת המשורר ולקרב את השירה אל העם. הרובע הרבתרבותי מינה פייטן רשמי עוד ב-1977. בעוד שרובע קווינס עקב אחר שכנו מדרום וכונן משרה דומה לפני כעשור, מנהטן, ברונקס וסטייטן איילנד עדיין poetless.

לסיום, מגזין “ארץ האמורי" מברך את ידיד המערכת, יותם פלדמן, על שחרורו מהשבי המצרי. עוזי בנזימן הוציא לנו את המלים מהפה.