Posts Tagged ‘נינוחות’

אני שונא אנשים נחמדים

3 ביוני 2010

(סוג של אנטי-זן)

 בישראל של היום, יש מקום לחשוד באנשים נחמדים.

לפני כמה ימים, נקלעתי לויכוח בין שני חברים-מכרים על נושא פעוט כלשהו. בשלב מוקדם של הוויכוח, אחד מהשניים החל להאדים, נופף בזרועותיו ותקף את השני בסדרה של האשמות פרנואידיות למדי. החבר השני, לעומת זאת, גיחך, הסתפק בהערות מבודחות ונצמד לקו של "השכל הישר", אף על פי שככל הנראה הוא נפגע. כבר בשלב זה עליי לציין, ששני האנשים שייכים באופן כללי למחנה "השמאל הרדיקלי" (אין לי חברים פאשיסטים), והעילה לוויכוח לא הייתה פוליטית, לפחות לא במובנו המצומצם של הביטוי. כשהחבר הזועם נטש את קבוצת המשוחחים, מיהרו כל הנשארים לנחם את החבר המותקף ולבקר את התוקף. אני, מסיבה שלא היתה לי ברורה לי ברגע הראשון, הצדקתי את התוקפן לגמרי, ואמרתי שהוא צודק "באופן טוטאלי, מובהק ומזהיר", מה שהעליב עוד יותר את החבר המותקף. כשמישהו שאל אותי אחר כך למה הגבתי ככה, מצאתי את עצמי אומר: כי אני שונא את הצבא.

בימים האחרונים, ניסחתי לעצמי מין אתיקה בעניין. בשונה מרבים בשמאל, אני לא חושב שאפשר להיות יהודי בישראל, להתנגד לאתנוקרטיה האלימה של הציונות (כלומר לכל מה שקורה מסביב) ובד בבד להיות לגמרי עקבי ושפוי. הרי מבחינה מוסרית, ברור שצריך להחרים את ישראל, ובכל זאת אף אחד עדיין לא הצליח להסביר לי איך אני אמור להחרים את עצמי. ברחובות מסתובבות כנופיות של בריונים אלימים עם דגלי ישראל. אנשים ביקורתיים נעצרים ונעלמים. מה שנקרא התרבות הישראלית הוא תהלוכה צבאית של שטופי מוח שצועדים כקצבים לטבח. מי שמסוגל לנטוש את המחנה פיסית, כלומר לעוף מכאן, כבר עשה את זה או יעשה את זה בקרוב. אבל לא כולם יכולים. לא כולם יכולים גם להשתתף בהתנגדות מאורגנת מסוג כלשהו. לי למשל אין אופי של אקטיוויסט; אם כבר, הייתי מגדיר את עצמי פאסיוויסט.

לכן, בשביל להיות אנושי, צריך היום להיות קצת משוגע, פרנואיד, סכיזופרן או לפחות מאוד נוירוטי; מניאק, בוגדני, סוטה, חרא, מגעיל או לפחות מסריח. אם לא מסריח ממש, אז לפחות לשים כמות מוגזמת של אפטרשייב. זאת גם תשובתי לאיזשהו חוכמולוג שהטיף לי אתמול על שהשתמשתי במלה "פלוצים" באחת התגובות. תשובתי: מעולם לא השתמשתי במלה באופן מדויק יותר. אלוהים אדירים: התרבות שלנו הגיעה לשפל מוסרי מוחלט, ואתה מתרגש מהמלה פלוץ?

פרנסיסקו גויה, סאטורן טורף את ילדיו

לכן, כמו שכתבתי כבר למעלה, אני נוטה לחשדנות כלפי אנשים נחמדים מדי בימים האלה. הרבה פעמים יש לי תחושה שהם מסתירים איזה סוד. אני מגלה חשדנות כלפי כל מי שמקרין מין נינוחות בוטחת בעצמה; כל מי שיש לו תמיד חיוך על הפנים. יש לא מעט אנשים כאלה. בדרך כלל הם נושאים בתרמילם איזה ספר זן, או אסופה של כל כתבי יואל הופמן: כל אותן טכנולוגיות רוחניות של איזון, נינוחות ונחמדות בכל מצב.

"לללה-לללה-ללללה / גם אני רוצה / לחיות נכון", שרה רונה קינן. במצב הנוכחי, יש משהו בלתי נסבל בלחיות נכון. יש משהו בלתי נסבל באנשים רגועים מדי; כל אלה שמתחילים את הבוקר עם סלט ירקות אורגניים, מוצאים זמן לקרוא כמה שורות מהספר החדש והחמוד של אתגר קרת, ובסוף היום לא מוותרים על להתפקע מצחוק מול קונן אובראיין. גועל נפש. האופי שנקרא בישראל "נחמד" או "בחור וטוב" הוא תבנית נוף מולדתו של המוסר הקולוניאלי. מישהי אמרה לי לאחרונה שהשמאל נוטה להיות היסטרי ובכייני. אבל הדבר הנכון היחיד לעשות מול דובר צה"ל זה להשתטח על הרצפה ולצווח: על מכשיר הטלוויזיה, וגם על האנשים שיושבים איתך מולו.

האם אני טוען שדעות שמאלניות מצדיקות אופי של מניאק? בדיוק להיפך. אני לא מדבר על השקפות, אלא על הוויה. אפשר להיות ממש שמאלני, ואפילו ללכת להפגנות, ובו בזמן לעבוד בשביל שירותי הביטחון או לחיות באופן עקיף או ישיר מהרווחים של התעשיות הצבאיות. ברור ששותפות פאסיווית בפשע גם היא השתתפות. איך אפשר לומר על מישהו שהוא לא לוקח חלק בפשע? רק אם הוא מגלה התנגדות, בעצם ההוויה שלו. השלב הראשון של ההתנגדות הוא לא להיות נחמד.  

לא מזמן ביקרתי אצל חבר ופגשתי שם זוג סטרייטי מקסים. הוא השתחרר זה עתה מהשייטת (אחרי כמה שנים בקבע) ועבד באיזו חברה שמארגנת צבאות של שכירי חרב במערב אפריקה. הוא בדיוק עמד לצאת לאנגולה, ועישן ג'וינט אחרון לפני. החברה שלו נשארה בארץ. היא לומדת במסלול משולב של בודהיזם ורפואה טבעית. הם מעולם לא העלו על דעתם שמשהו בזה לא סביר. אמרתי לעצמי שרק בישראל אפשרי השילוב הזה. רק כאן רוצח המונים והיפית יכולים להשתייך לאותו מילייה. אבל זה בדיוק הסיפור שלנו.

רבים מאיתנו קיבלו חינוך טוב מדי. הנפש שלנו נוצקה באחד ממוסדות החינוך הלבנבנים של האליטה הישראלית: כל מיני בתי ספר דמוקרטיים, סביבתיים ואנתרופוסופיים שמוציאים כל שנה מחזורים מוקפדים של ילדים מחוננים וייחודיים. ייחודיים כל כך, שהם צועדים כולם בלי לשאול שאלות ליחידות רצח מובחרות. למעשה, כל החינוך הנפלא הזה שווה לתחת. במושגים מוחלטים, מי שטובח באזרחים נכשל לגמרי במבחן המוסרי הבסיסי ביותר שהעולם מציב בפניו. כל המשפטים היפים מ"האלכימאי" או ממילן קונדרה שהוא לאט בנעוריו על אוזניהן של אהובותיו הם חסרי ערך.

נכון לעכשיו, פסיכיות היא העמדה הראויה ביותר להערכה; את המטורפים גם ככה לא רוצים בתהלוכה.