מאחזים בלתי חוקיים: גם השמאל יכול

יריב מוהר

נדמה שאי-אפשר, במערב בכלל ובישראל בפרט, לחיות מחוץ למודרניות. המודרניות אינה בחירה, היא כפייה. במיוחד אני מתכוון לסדר החברתי של הקפיטליזם, על השוק המשוכלל שהוא מייצג והרציונאליות האינסטרומנטלית שהוא משוקע בה, זו הבוחנת ומודדת דברים לפי שורת הרווח והיעילות. נכון, אפשר לקנות בית ביישוב כליל ולעבד חלקת אדמה אורגנית, אבל פריווילגיה זו שמורה למעטים שהם – או הוריהם – היו ברגים מספיק גדולים בשוק הקפיטליסטי על מנת לרכוש חלקה כזו מלכתחילה. בימינו אי אפשר להתקיים מחוץ לסדר של השוק: אי אפשר, למשל, פשוט לזהות פיסת אדמה נטושה ולעבד אותה. המשמעות היא שהשתתפות בשוק היא לא בחירה של מותרות, אלא עניין של הישרדות ממשית.

חברתי רחל לוי מיבנה, שנזרקה מדירת העמידר בה גרה כל חייה, לא יכולה – לא היא ולא רבים במצבה – פשוט לבנות בית מעץ בשדות הבור שבפאתי ערי הארץ ופרבריה. זה אומר שהן תלויות להישרדותן ביכולת להשתלב בשוק העבודה הקפיטליסטי המודרני – שוק בו קורות חיים הם במידה רבה ערובה לחיים; ערובה לעבודה מקיימת (בקושי).

מבלי לחטוא ברומנטיזציית יתר, תרשו לי להמר שיש משהו בעבודת החקלאות הבסיסית ששונה מהותית ברמת החוויה לעומת מרבית העבודות בשוק הקפיטליסטי. מושג הניכור המרקסיסטי הוא בעל כוח הסברי חזק בהקשר הזה: העבודות הנמוכות בקפיטליזם התעשייתי ואולי עוד יותר מכך בקפיטליזם מבוסס השירותים הן עבודות מנכרות ואף מדכאות. הקפיטליזם של הפרונט-דסק במק'דונלדס הוא ראשית כל קפיטליזם של מחיקת העולם הפנימי. והטלמרקטינג הוא ככל הנראה צורת השיעבוד הגדולה ביותר של נפש האדם בחלקים הלגליים של העולם הנחשב ל"חופשי" (אפשר להניח שזנות גרועה בהרבה).

ייתכן ולא ניתן להכריע מה מדכא יותר את נשמתם ואת הליבידו של מרבית האנשים – עבודה בטלמרקטינג או ניקיון או שמא עבודה חקלאית, עם הטבע, להוצאת לחם מן הארץ. אבל גם אם לא השתכנעתם שחקלאות מטבעה טובה יותר, ודאי תסכימו שצריכה לפחות להיות אופציה לא להיות חלק משוק התעסוקה הפוגעני והמנוכר של קיומנו הנוכחי; שלכל הפחות שמורה לאדם הזכות לקיים את עצמו בצורה אחרת; שלכל אחת מגיעה זכות יציאה מהקפיטליזם. ולבסוף שהביטחון הקיומי בחקלאות כזו גבוה מהביטחון של מי שתלוי במעסיק שיכול לפטרו במחי יד.

למעמד הבינוני-גבוה ומעלה, לפחות תיאורטית, יש את אופציית המצפה בגליל – וגם זאת על חשבון הפלסטינים אזרחי ישראל ובמצב צפיפות האוכלוסין הנוכחי גם על חשבון מעט ערכי הסביבה שנותרו לנו. למעמד הבינוני, למעמד העובדים ולעניים אין אפילו את זה. הם כבולים לשוק.

אז אם האופציה לצאת מהקפיטליזם, יציאה בסגנון הפרה-מודרני, לא מעשית ולא יכולה להיות מעשית להמונים בשל אילוצי קרקע וסביבה, האם זה לא מחייב זכות יציאה אחרת מהקפיטליזם? תמיכה בצורת קייום אחרת שאינה קפיטליסטית? האם מדינה קפיטליסטית הגונה בליברליותה לא מחוייבת לפחות לעודד ולסייע למודלים מתחרים כך שיהיה להם זכות קיום לצד הקפיטליזם? למשל לתמוך בכל מיני קומונות קואופרטיביות ולא-קפיטליסטיות המאפשרות צורת קיום שונה, ולו כמודל מתחרה לשוק החופשי-לחזקים שהיא מקיימת. ובקצרה: האם קפיטליזם חובק-כל עומד בקנה אחד עם עקרונות ליברליים ופלורליסטים?

למרבה המזל ישנן כמה תופעות וצורות אקטיביזם מרעננות שיכולות לחשוף בדיוק את אופיו המדכא-לעתים של הקפיטליזם החובק-כל. הן חושפות את העובדה שהמדינה הקפיטליסטית לא רק נמנעת (בפאסיביות) מלספק רווחה, אלא גם מונעת באופן אקטיבי צורות קיום חלופיות ועצמאיות על ידי דה-לגליזציה שלהן. אציע רק כמה דוגמאות:

מעבר לריבוי הקומונות וקהילות הסקווטינג, שאפשר בהחלט להתווכח עד כמה הן חוץ-קפיטליסטיות ועד כמה הן זמינות למוחלשים, אני רוצה לציין במיוחד מספר צורות התקיימות: כזוהי למשל תופעת הגינון גרילה המלבבת, במידה שהיא למטרות תזונה. נדמיין גינת ירק שנעקרת על ידי פקחי העירייה לאחר שהחליפה כר דשא יאפי או סתם עזובה. תופעה זו חושפת את האקטיביות של הרשויות במחיקת צורות קיום חלופיות לשוק הקפיטליסטי. הבדואים בנגב והבדואים והפלאחים בדרום הר-חברון מקיימים בחלק מישוביהם משקים כמעט-אוטרקיים (טוב, כשאתה לא מחובר לחשמל ומים ועני מכדי לקנות את כל דברי האוכל בשוק זו די הברירה היחידה שלך). ההתנגדות ליישוביהם חושפת את תפקידה של המדינה במניעת צורת קיום סמי-קפיטליסטית. בהתנגדות זו של המדינה מעורבים מטענים גזעניים ואתנוצנטריים עם חוסר סובלנות לקיום שאינו כפוף לסדר התכנון-קניין המודרני.

מאהלי האין-ברירה (מושג שהיה לי הכבוד לטבוע עת סייענו בהקמת המאהל בגן העצמאות בירושלים בקיץ שעבר), בהם ביקשו משפחות לחיות באופן חליפי לפחות עד שיינתנו להן פתרונות דיור מוסדרים וראויים יותר, פונו ברובם, לא-פעם באלימות, ורק שלא יתקבעו פה צורות מגורים שאינן חלק מהשוק (שוק הנדל"ן במקרה זה) וממערכת התכנון-קניין המודרנית. ייתכן והאוהלים כהוויה קבועה (כפי שמציע עופרי להבין את התופעה) הם שאיימו מכל על המימסד. ועוד יותר מכך, מחשבות שעולות במעגלים האקטיביסטיים לבנות ממש בתי עץ חלופיים – ואני מקווה שהתוכנית תקרום עור וקרשים – יכולות במימושן להמחיש שאפילו כשמדובר בפתרונות דיור סבירים ואמיתיים יותר ממאהל זמני, עדיין המדינה צפויה להפעיל את המונופול שלה על האלימות כדי למנוע זאת. המדינה לא רק שלא תספק בתים לעניים, היא תהרוס בתים שבנו בעצמם.

למעשה יש מקום אחד שבו המדינה יחסית סלחנית ביחס לקיום א-קפיטליסטי או סמי-קפיטליסטי השמור ליהודים בלבד: חלק מהמאחזים בשטחים הוקמו בצורה שלפחות פוטנציאלית מאפשרת משק אוטרקי ובוודאי מנותקת ממערכת התכנון והקניין של הקרקעות. לעיתים תכופות זכו מאחזים אלו להכשרה בדיעבד או לעצימת עין ממוסדת. גם חוות הבודדים בנגב זה לא תמיד חוקי או מוסדר לחלוטין.

לכן אני מציע שהאתגר הגדול שאפשר להציב למדינה יכול להיות בהקמת מה שיוגדר כמאחזים או כחוות בודדים בתוך שטחי 48'. הם ייועדו למחוסרי דיור ללא הבדל דת גזע ומין, על מנת לפתור את מצוקותיהם ולא כדי לחסום את "התפשטותם" של אנשים עם זהות שונה, ולא על שטחם הפרטי של אחרים (ההצעה התגבשה במהלך שיחה עם הפעילה ספיר סלוצקר שזרקה רעיון כזה כבדרך אגב). גם מאחזים "חברתיים"אלו וודאי ייהרסו, אבל לפחות ייחשף בכך שהמדינה לא רק שחוסמת צורות קיום א-קפיטליסטיות, אלא שהיא גם עושה זאת באופן מפלה, כך שיהודים מהימין המייהד הם הנהנים היחידים מאפשרות זו.

ייתכן ואקט כזה יכול אף להעמיד אתגר נאה בפני יומרת השיוויון של בג"צ, כשמושאי ההשוואה הפעם הם לא הפלסטינים –  אלה שמודרים תמיד בתירוץ של "שטחים מוחזקים באופן זמני" – אלא עניין פנים-ישראלי, בין שני סוגי אזרחים: עניים ישראלים (ואפילו יהיו אלו יהודים) לעומת מתנחלי מאחזים ומתנחלי חוות בודדים מהסוג המייהד בכוחנות. שהרי מי שלא רוצה לקדם בגופו את האג'נדה המתנחלית מופלה לרעה.

גורלם של "המאחזים החברתיים" צפוי להיות דומה לגורל ה"מאחזים הפלסטינים", שהוקמו על ידי פלסטינים ואקטיביסטים על מנת לחשוף את האפלייה על רקע אתני ונהרסו במהירות ובנחישות. הגורל הדומה הצפוי למאחזים ה"חברתיים" עשוי לסמן שיוויון מצער בין פלסטינים לעניים בישראל: לפחות מבחינת הזכות שלהם לפרוש מהקפיטליזם, שניהם קרבנות של אפליה לרעה. מה שמותר לסוכני ייהוד המרחב, אסור לפלסטינים ולעניים.

הזיות של מלקט בודד

עומר אורי

1. פעם, לפני אי-אלו שנים, בכיר-לעתיד במערכת ארץ האמורי שאל אותי לדעתי: האם הטבע הוא מושג ריאקציונרי? היום, מהחווה האורגנית הכפרית שבה אני חי ועובד, ביושבי בין אוהל המגורים שלי לשרותי הקומפוסט, תחת עצי האורן ושמי החורף המכוכבים, בידי כוס חליטת זוטא מרעננת, אני משיב על השאלה בחיוב.

בניגוד לתפיסה רווחת, התרומה הפוליטית החשובה של התנועה הירוקה היא דווקא בהפנמת העובדה שהטבע לא קיים יותר. שאנחנו חיים, ונמשיך לחיות, בעולם מעוצב. מתוך כך עולה השאלה הפוליטית הקריטית: איך אנחנו רוצים לעצב אותו?

2. יותר משהטבע הוא מושג ריאקציונרי, הוא פשוט מושג מופרך. אם בכלל יש לאדם טבע שמייחד אותו לאורך כל תולדותיו, הטבע הזה הוא קודם כל הנטייה של האדם לעצב-מחדש שוב ושוב את מנהגיו, אורחות חייו וסביבתו. החל בכמה קופים שהתחילו לעצב לעצמם כלים לפני 2 מיליון שנה, עבור בהגירה מאפריקה לאקלימים ולסביבות הזרות של שאר העולם, דרך תחילת השימוש באש לפני כמה עשרות אלפי שנים, המעבר להתיישבות קבע וביות צמחים ובעלי חיים (10,000 BC בערך), ועד למהפכה התעשייתית של העת החדשה – האדם שוב ושוב יוצר את עצמו, ואת העולם שסביבו, מחדש.

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

3. הפרדוקס של התשוקה אל הטבע: הנטייה של האדם לעיצוב-מחדש חוזר ונשנה של עצמו כרוכה בחוויה של ניכור הולך ומעמיק. ניכור מהמקור ומהשורשים, מהעבר, ניכור מהסביבה הלא-אנושית, ניכור עצמי, ניכור חברתי. זה מוביל לתשוקה אל "הטבע", אל עולם לא מעוצב, עצמי לא מעוצב, חברה לא מעוצבת. אבל מה לעשות שהעיצוב, ההיות-מעצב וההיות-מעוצב הם מטבעו הבסיסי ביותר של האדם? אי אפשר להתנכר אליהם באמת. ואם אפשר, התוצאה היא רק תוספת ניכור, לא הפחתה שלו.

אופק אפשרי ליציאה מהפרדוקס: עיצוב לא מנכר. יש דבר כזה?

4. בל נשכח גם שניכור יכול להיות לפעמים ממש מענג. אחרי הכל, הוא בטבע שלנו!

5. גם מרחב שקט עם עצים ושמיים ואוויר צלול וזמן איטי יכולים להיות ממש מענגים, ולהרחיב את הנפש (את שלי לפחות). איך זה קשור בכלל לטבע?

6. מתבקשת כאן אנקדוטה על אחת מאותן "יציאות אל הטבע" שמתרחשות בעצם בחורשת אורנים שנטועה על חורבות כפר פלסטיני, אבל נראה לי שאני אוותר עליה.

במקום זה, אספר על טיול ליקוט נהדר שהשתתפתי בו באביב שעבר. מדובר בטיולים קבוצתיים של שלושה ימים (ויותר), שיוצאים אליהם בלי אוכל, בלי כסף, בלי מכשירים סלולריים ובלי יעד מוגדר. הרעיון הוא לטעום מעט מגן העדן הלקטי שהיה נחלת האדם כאשר היה חלק אורגני מממלכת מהטבע, לפני נפילתו אל השליטה באש, החקלאות, התיישבות הקבע, המזון המעובד, כל סממני התרבות.

החוויה באמת היתה סוג של גן עדן. אבל שלא במפתיע, רוב האוכל שאכלנו היה פירות שנשרו במטעים תעשייתיים. קשה למצוא בארץ פיסות טבע ללקט בהן, גם אם מתכוונים ל"טבע" במובן המצומצם של טרום-עיבוד-תעשייתי גרידא. העונג שחוויתי שם התקשר לי בעיקר לחוויה המשחררת של ויתור על שליטה לטובת הישענות על נדיבות ידה הרחבה של ההוויה. איך זה קשור בכלל לטבע?

בלילה הראשון של הטיול, כשהייתי ממש רעב ולא היה לי מה לאכול (לוקח קצת זמן לסגל הרגלים תזונתיים שונים), הסתובבתי קצת על החוף של נהריה עד שמצאתי חבורה קטנה ונדיבה שישבה מסביב למדורה, וליקטתי סטייק בפיתה משאריות המנגל שלהם.

 

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

 

7. בדומה לדת, גם לטבע יכול להיות ערך ככלי להגנה עצמית מול מערכי השליטה והכוח: טיול לקטים כחיפוש אלטרנטיבות למירוץ ההישרדות המשעבד בעולם קפיטליסטי; "חינוך טבעי" כנשק בפני מערכת חינוך שעוצבה כדי לייצר חיילים ופועלים יעילים וממושמעים; "רפואה טבעית" ככלי להתגוננות בפני המכניזציה הרפואית והפסיכיאטרית של הגוף, כמו גם בפני היפר-צרכנות של תרופות ושירותים רפואיים; "הגנת הסביבה" כפרספקטיבה לבקר ממנה את הניכוס וההרס של משאבים ציבוריים לטובת המעטים החזקים.

אבל נראה לי שכל הפרקטיקות הללו (ואחרות) יצאו נשכרות ככל שישתחררו מהמשגתן הראשונית במושגי ה"חזרה לטבע", ויתחילו לתפוס את עצמן דווקא כטכנולוגיות עתידניות, מהפכניות. זה לא אומר לוותר על השאיבה ממימי הידע המסורתי רב השנים. זה רק אומר לחפש את הלגיטימציה לא בעבר המדומיין, אלא בעתיד פוטנציאלי.

8. דרך אגב: העולם הקטן, הצפוף והמעובד שלנו מוקף ביקום שלם של טבע זר ובלתי-נגוע, שעל המתרחש בו איננו יודעים דבר כמעט.

[הערת המביא לדפוס: הכותב ביקש להתנצל: אין לו אינטרנט באוהל, אז לפעמים לוקח לו כמה ימים להגיע לרשת]