אני לא כאן

לירון מור

נדודים, זרות הלשון, חוויות מיעוט, העדר שליטה בשפת הבירוקרטיה והחוק – עבור חלקנו אין באלו משום חידוש רב עם המעבר לארץ אחרת והם גם אינם מייצרים תוגה רבה כל כך. חווית ההגירה שלי איננה חוויה של סבל ואבדן. היא חוויה של חדווה וגילוי, והיא איננה, לדעתי, חשובה או מושכת לב פחות בשל כך.

גל כץ הציע במאמרו להוציא מחשבון את גולי ה"רילוקיישן": אנו העוברים לארץ אחרת בשל חיפוש אחר חיים טובים יותר, בשל הזדמנויות, רובן ככולן כלכליות. תחת זאת דומה שהוא מתמקד בדמותו הרומנטית של היהודי הנודד: קוסמופוליטי מחד, סובל ונקי כפיים מאידך. המאמץ להפוך את הגלות העכשוויות לחוויה של מיעוט נרדף נערכת בשני שלבים: ראשית מוצגת תוגת האליטה האשכנזית שנחרבה, לא פחות, כשאיבדה מכוחה והפכה למיעוט בארצה. שנית, כאשר אותה אליטה מנצלת את הפריבלגיות שעודן, מעשה קסם, בידיה ובורחת מהחורבן אל מקומות אחרים, היא מוצגת כמי שהופכת למיעוט זר בקרב חברת רוב, מיעוט סובל המתקשה למצוא את מקומו ודווקא בשל כך מממש את ייעודו מימים ימימה, כך שבכוחו כעת ללמדנו כיצד לחיות טוב יותר, כיצד להיות חיות פוליטיות טובות יותר במקומותינו. כמו גל, אני מאמינה שיש טעם בחיפוש אחר המשמעות הקולקטיבית והתפקיד הפוליטי של העזיבה הזאת, אולם אני מסרבת להתנות אותה בעמדת פתיחה פריבילגית, גם אם זאת נמצאת כבר בתהליכי התפוררות ושקיעה ואינה אלא נוסטלגיה מחממת לבב לימים שהיו ואינם (נקודה שאני לא בהכרח מסכימה עמה, אולם זהו כבר וויכוח אחר).

ראשית, רבים מן העוזבים לא השתייכו מעולם לאותה אליטה המרגישה בבית בשפה – זאת המדוברת ממש, אך בעיקר זאת של האקדמיה, של הכוח, של החלונות הגבוהים. הפסדנו משהו, בוודאי – רשתות תמיכה מסוגים שונים, קלות מבע מסוימת, הבנה אינטואיטיבית כמעט של הלכות העיר ומקומותיה; אבל עם המעבר, כשהזרות לבשה צורה מעט אחרת, לצד ההפסד והקשיים שבמעבר לשפה אחרת הרווחנו גם לא מעט. אף על פי שאני מסכימה עם גל שהזהות של אותו מקום שעזבנו היא משתנה ובלתי יציבה, וזוהי אולי הסיבה בשלה אנחנו קשורים אליו בעבותות, אין זה בהכרח אותו "מאבק מאסף" של מיעוט המאבד משליטתו הקושר אותנו למקום שעזבנו אלא דווקא איזו הסתכלות אל העתיד, איזו צפיה לקראת מה שעוד אפשר לשנות בו: תקווה ליצירה במקום פחד מאובדן.

שנית, כשאני כותבת, כמו גל, מניו יורק, אני מתקשה שלא לשים לב לעובדה שרבים מסביבי הינם, הפלא ופלא, זרים, בדיוק כמוני אם לא יותר. חלקם לא נאבקים בתוגת המבטא משום שאינם דוברים כלל את השפה האנגלית. חוויות ההגירה או הזרות בניו יורק (כמו גם בברלין ובמקומות רבים אחרים) היא דווקא חוויתו של הרוב. קשיי אבדן השליטה בלשון הינם חוויה הנחלקת עם רבות. על כן, במקום דמותו של היהודי הגולה, הסובל, הנרדף, אולי עדיף להציב את דמותה של מהגרת העבודה למול עינינו. אנחנו, גולי "הפזורה העברית החדשה", אפילו כשאנחנו חובשים את ספסלי האקדמיה, איננו אלא חלק מתופעה עולמית רחבה בהרבה: נדודים בעקבות חיים כלכליים טובים יותר במרחבים העצומים של הגלובליזציה. איננו עם סגולה, איננו מיעוט ייחודי, איננו סובלים יותר מכולם. לא. אנחנו פשוט חלק מתופעה עולמית של נוודות שאי אפשר להתעלם ממנה. במקומות מסוימיים בעולם היא חריפה הרבה יותר – מקומות בהם עשרות ומאות שנות כלכלה קפיטליסטית-אימפריאליסטית הותירו את הארץ מרוששת כל כך עד שאין מנוס מלרעות בשדות דשנים יותר; במקומות אחרים, אלו המכונים "מפותחים", יצרה הכלכלה הליברלית מצב של נדודים תמידיים, לפחות מדירה לדירה, שכן השתקעות הפכה לדבר שהינו לחלוטין מעבר לכוחותינו. ההתעלמות מהכלכלה הזאת לטובת דימוי רומנטי של חווית "התמעטות" מחדש מפספסת משהו מרכזי בפוליטיקה של זמננו.

מעבר לכך, ואם לנסות להבין איזה ערך פוליטי יש לפזורה העברית העכשווית, חשוב לציין שהזרות כאן, לפחות בחוויה שלי, מתקבלת בסקרנות עצומה. באקדמיה האמריקאית, למשל, היא נחגגת כל כך עד שלא אחת שאלתי את עצמי אם אין זו פשוט התנהגות פוליטיקלי קורקטית ואולי אפילו התנהלות שאיננה אלא צדו השני של מטבע הגזענות. ועם זאת, בניגוד לאקדמיה הישראלית שמתעלת את כולנו לכתוב ולהתנהג כאשכנזים טובים, האקדמיה האמריקאית – שוב, לפחות בחוגים בהם הסתובבתי – צמאה לצורות כתיבה ומחשבה אחרות כאילו הלכה במדבר ארבעים שנה. ואם ביחס לאקדמיה האמריקאית ניתן אולי לטעון שהסקרנות שלה מגלמת גזענות מהופכת ו/או במסווה, יהיה זה קשה לומר זאת ביחס לאנשים ברחוב. בשכונה שבה אני גרה כרגע האנשים שאני פוגשת בחנויות וברחוב דוברים בעיקר ספרדית (ובמידה פחותה, ערבית), לעתים בשילוב עם אנגלית, לעתים לא. ספרדית וערבית הן שתי שפות שאינני דוברת, אבל אני מסוגלת להבין במידת מה, מי מהן פחות ומי מהן יותר. הנקודה היא שהתקשורת עם אותם דוברי שפות זרות קלה יותר לעתים מהתקשורת עם דוברי אנגלית ולו מפני שסקרנותם של "הזרים" עצומה. הרצון להכיר, ולא כל כך הרצון לדעת, מדהים אותי בכל פעם שאני קונה פחית קולה. וכל שזה מצריך זה הימנעות מהתגובה האוטומטית של ה"נו אספניול". אפשר לטעון בנקל שהסקרנות הזאת היא נחלתם של הקצוות כאן באמריקה – האקדמיה מחד, שכונות הזרים מאידך – אבל השוליים האלה, המאפשרים התנסות ביחסים מסוג אחר, רחבים כאן בהרבה מאשר בישראל של היום: האקדמיה הישראלית סקרנית פחות וקנאית יותר להוכחת מערביותה ואילו שכונות הזרים בארץ מצומצמות בגטאות באופן שיוצר אנטגוניזם קיצוני כלפיהם ומחסל את הסקרנות להכיר.

ערכם של הנדודים הללו אינו נעוץ אם כן באיזו חוויה מחודשת של הווייתנו האירופית כמיעוט נרדף, אלא בחווית הזרות שלנו כזרים בין זרים, כמיעוט בין מיעוטים. אם יש משהו ללמוד מהחוויה הזאת ואולי אף לייבא בחזרה הוא האופן בו הוויתור על המקום, על הכאן שלנו, על ה"נו אספניול", מאפשר חיבור עם מהגרות אחרות מתוך עניין אמיתי ומתוך סולידריות. כל עוד אנחנו במקומנו לא נהיה אצל האחר והוא לא יהיה אצלנו. דרושה הזחה קלה, פינוי מקום – לא שלם, לא מוחלט, כי הרי לא ויתרנו על השימוש בעברית או על הביקורים בארץ, למשל – כדי לאפשר לסולידריות להפציע. חווית המיעוטיות הזאת שונה מחווית ההיעשות-מיעוט שגל מציע. ראשית מפני שהיא איננה כרוכה בהכרח בנקודת מוצא פריבילגית בה מותנה אותו ויתור על כוח המאפשר את הענווה שמציע גל. היא איננה מצייתת למודל הקונברסיו הימי-ביניימי לפיו בכדי להפוך לקדוש – כלומר, בכדי להעיד על אדיקות דתית, על ענווה, ועל ידי כך לזכות בסמכות מסוג מסוי – אדם זקוק להון ולכוח התחלתיים שעליהם באפשרותו לוותר (ועל כן מנשים נמנעה האפשרות להפעיל קונברסיו שכזה). נהפוך הוא, החוויה המוצעת כאן פתוחה גם עבור מי שמראש היתה בעמדת מיעוט, במידה כזאת או אחרת, ובתנאי שיש לה האמצעים והיכולת לעזוב והסקרנות לפנות מקום. שנית, מפני שאין בה דבר פאסיבי: פינוי המקום הזה איננו אי-עשייה. נהפוך, הוא אקטיבי במובהק.

היטיבה לבטא זאת דליה רביקוביץ' בשיריה השופעים מאמצים לצאת מתוך עצמה, תוך כדי גיוס כל משאביו של העצמי הזה – פינוי מקום בתוך כל מה שמייצר את עצמיותה – בכדי להבין את האחרת ולייצר עמה סולידריות. דוגמא מובהקת לכך היא השורה הפותחת את שירה "רחיפה בגובה נמוך" עליו נכתב לא מעט. להלן השורות הפותחות את השיר.

אני לא כאן
אני על נקיקי הרים מזרחיים
מנומרים פסות של קרח
במקום שעשב לא צמח וצל רחב נטוש על המורד
רועה קטנה עם צאן עזים
שחורות
הגיחה שם
מאהל לא נראה
לא תוציא את יומה הילדה הזאת
במרעה…
והקטנה השכימה כה לקום אל המרעה
גרונה אינו נטוי
עיניה לא קרועות בפוך, לא משקרות
אינה שואלת, מאין יבוא עזרי

…

"אני לא כאן" כותבת רביקוביץ' בפתח נסיונה להזדהות ולהבין ילדה פלסטינית שנאנסה ונרצחה זה מקרוב. יש בכך בוודאי משום ביקורת על האסקפיזם הישראלי כפי שציינו לפניי, אולם הנוסחא האי-גיונית הזאת – החוזרת בשיר שוב ושוב, הן כפשוטה והן בצורות אחרות – צופנת היגיון מורכב מזה (וראו בהקשר זה מאמרה של דנה אולמרט "'אני לא כאן': העמדה הפוליטית והאיום על הזהות בשירת דליה רביקוביץ"). הרי כדי לומר שאינני כאן אני צריכה להיות כאן, להיות מסוגלת להצביע באצבעי שלי על אותו כאן שבו אינני. כלומר, אני צריכה לפנות את מקומי כאן בה בעת שאני ממשיכה להתייחס לאותו כאן שהינו מקומי ואיננו מקומי. אותו פינוי מקום אקטיבי, מעבר לאירוניה על מרחקם של הישראלים מאירועים מעין אלה, הוא שמאפשר לרביקוביץ' לנסות ולהבין את דמותה של אותה ילדה פלסטינית, את הדברים שהיא, ואף יותר חשוב, את הדברים שאיננה ולא תהיה, מבלי לרחוץ בנקיון ידיה שלה או להפוך עצמה לקורבן.

במקומות אחרים מפנה רביקוביץ' את מקומה (שבה בעת נותר גם מקומה) באופנים אחרים: ב"דיוקן יהודי" רותמת רביקוביץ' את קטגורית הפליט, היהודי הנודד הגלותי, ומפנה אותה עבור קבוצות שונות של פליטים מבלי לרדד אותם אלו לאלו ותוך כדי שהיא שומרת בקנאות על חווית הזרות והפליטות שלה עצמה: סופו של השיר מתווה את דיוקן פניה של אותה פליטה מרובת זהויות על פי מתאר פניה של רביקוביץ' עצמה. ב"שיר ערש" ( הנקרא "שיר ערש מתורגם מיידיש" בגרסתו המוקדמת) היא עושה שימוש בצורת שיר הערש היידי, בתפקידו כשיר קינה פוליטי, להבנה של, ולהזדהות עם, סבלם של אב ובן במחנה הפליטים ג'באלייה. בכל המקרים הללו, ההזחה של הכאן, ההבנה של האני בזרותו ובגלותו תוך הכנסת הזר אל תוך האני, מאפשרת זיקה לאחר שחורגת מרידודו לשפת האני או מהותרתו באחרותו.

מתוך כך ברור כי החוויה או ההתנסות הזאת איננה כרוכה בהכרח בגלות פיזית ויכולה להוות מצב תודעתי. אולם, פינוי המקום שלי באופן פיזי בארץ שעזבתי, ופינויו כאן באמצעות החיים לצד אחרים מוזחים רבים והסקרנות ביחס אליהם, מאפשרת את הריווח התודעתי של הכאן שלי ביתר קלות. רבות כל כך מהגרות העבודה במדינת ישראל ורבות כל כך הפליטות המגיעות עדייה כדי לחפש בה חיים טובים יותר עד כי גלות ה"רילוקיישן" שלנו ומה שניתן ללמוד ממנה הופכים חשובים יותר מיום ליום ועל כן אין שום סיבה להוציא אותה מן התמונה. יתר על כן, הכללתה בדין וחשבון הניתנים כאן על הפזורה העברית העכשווית מרחיבה את מעגל הפזורים בהם אנחנו מדברים מעבר לאליטה הסוציו-אקונומית, מעבר לאובדן כוחה ולתחושת האשמה שלה בגין עזיבתה.

*

תודותיי לדניאל דרורי, אליק אלחנן, שירה שמואלי ואיתמר מן שהיו שותפיי לדיון בנושא ולמחשבה עליו בימים האחרונים כאן בפזורה.

דימוי: Almerisa מאת רינקה דיקסטרה (מרכז למבקשי מקלט, ליידן, הולנד, מארס 1994). ודיקסטרה אומרת:

For me it is essential to understand that everyone is alone. Not in the sense of loneliness, but rather in the sense that no one can completely understand someone else. I want to awaken definite sympathies for the person I have photographe

הפוליטיקה של הסתירה: לקראת שמאל רדיקאלי ציוני

1.

זה הפוסט הראשון שאני מפרסם מהגולה הדוויה, לא הרחק מאליס איילנד של מטה — ובוודאי בתחומי אליס איילנד של מעלה, אותה טריטוריה טקסטואלית שהציע כאן פעם עודד נעמן. מוזר לכתוב מניו יורק על ציונות וקולוניאליזם אבל כדאי שאתרגל. הרי אבלה כאן אי אילו שנים, שעכשיו נראות כמו נצח. סלחו לי אפוא, מראש, על מידה של פאתוס וארכנות, הנובעת מהחוויה השברירית של המהגר העברי בעולם החדש. בחוברת המטופשת שחילקה אוניברסיטת קולומביה לתלמידיה הזרים כתוב שאחד הסימפטומים של Culture Shock הוא אידיאליזציה של תרבות המקור (המוטו של החוברת, אגב, הוא It's not good or bad – it's different). אז אם תטענו, בעקבות הפוסט הזה, שאני שוקיסט, לא אכחיש. אבל לארץ האמורי ממילא אין כניסה ללא שוקיסטים.

לשמחתי בית הקפה הראוי היחיד באזור נמצא ממש מעבר לפינה, בשדרות אמסטרדם פינת רחוב 111. הוא מכונה "ההונגרי", ועל הקירות המקושקשים בשירותים אפשר למצוא דיונים ענפים על המצב בישראל/פלסטין. לא ברור, למשל, אם המגן דוד בא למחוק את צלב הקרס או שמא מדובר בקומפוזיציה מקורית המשלבת את שניהם. כך או כך, העובדה שפתאום יש סביבי אנשים ששונאים את ממשלת ישראל הרבה יותר ממני (והאמינו לי שאני שונא אותה מאוד) גורמת לי לחשוב מחדש את המקום שלי בכל הסיפור. זה מתחבר למבוכה שפקדה אותי עוד כשטיילתי בהודו, לאחר שעפרי שלח לי את הכתבה של נועם שיזף בהארץ, זו שחשפה את חסידי המדינה האחת מימין. עצם האפשרות לחשוב על עצמי כחלק מאותה קואליציה עם ציפי חוטובלי או משה ארנס ערערה את המובן מאליו הפוליטי המלווה אותי בשנים האחרונות. מה המשמעות של להיות "שמאל רדיקאלי" אם אני רואה בממשיכיו של ז'בוניטינסקי בעלי ברית פוטנציאליים? האם שמאל רדיקאלי שכזה הוא בכלל מן האפשר?

ההונגרי. אפשר לעשן בחוץ!

המאמר הזה מבקש לענות על השאלה בחיוב, ובתוך כך לאתגר שתי הנחות יסוד המרכיבות את המובן מאליו הפוליטי של מה שמכונה בישראל (ומעבר לה) "השמאל הרדיקאלי". הנחת היסוד הראשונה היא שהסדר מדיני בישראל/פלסטין (ואני בכוונה לא כותב "פתרון") אמור ליצור מרחב לפיוס בין העמים. ההנחה השנייה היא הדחייה המוחלטת של הציונות. אטען שאפשר (ועדיף) להישאר "שמאל רדיקאלי" גם אם אנו נפטרים משתי ההנחות הללו: שמאל, במובן של מחויבות לשוויון וחירות של שני העמים בין הים לירדן (ושל בני האדם המשתייכים אליהם); ורדיקאלי, במובן של ערעור יסודי על המצב הקיים והתנגדות עיקשת לדיכוי הגובר שמפעיל הממסד הציוני כלפי לא–אזרחים ואזרחים.

שתי הנחות יסוד אלה נחשפות בנימוקים המועלים משמאל נגד המדינה האחת, ובמיוחד נגד טענה מסוימת של חסידיה (שחלקי עמם) — הטענה לפיה החזון הדו–לאומי מאפשר ליצור קואליציות חדשות, עם ציפי חוטובלי למשל, בדרך לשינוי רדיקאלי במציאות. התגובה לכך משמאל (שזכתה לניסוח בהיר אצל חררדו לייבנר או חגי מטר), היא שהמדינה האחת היחידה היכולה לזכות בתמיכה כזו היא מדינה ליברלית קפיטליסטית, על בסיס "אדם אחד – קול אחד". זו מדינה שבה הפלסטינים בשטחים אמנם מקבלים זכות בחירה, אבל חלוקת הכוח הקרקעית והכלכלית נותרת דומה. ההתנחלויות בשטחים אינן מפונות ואילו בתחומי הקו הירוק נותר חלק הארי של הקרקע בידי המוסדות המיישבים הציוניים. במלים אחרות, הפלסטינים אמנם זוכים למעין "שחרור ליברלי" כפרטים אבל חסרים את העוצמה הקולקטיבית שתאפשר להם לתת ערך ומשמעות לחירות הפרטית.

כדי למנוע מצב כזה מעדיפים בשמאל הרדיקאלי לדבוק בפתרון שתי המדינות. פתרון כזה יאפשר לשים גבול לקולוניזציה הציונית ויהיה מלווה במהלך נרחב של דה קולוניזציה פוליטית, כלכלית ותרבותית, כולל פינוי מאסיבי של התנחלויות. כך אמור להתאפשר מרחב לפיוס והשלמה הדדית בין שני העמים היושבים בארץ.

2.

החזון השמאלי שהוצג זה עתה מנותק, לדעתי, מהממשות הפוליטית. המתח בין שתי הקבוצות הלאומיות בין הים לנהר אינו עומד להיעלם בטווח הנראה לעין. גם אם הוא תוצר של "הקולוניאליזם" – ולא נובע מאיזו איבה עתיקת יומין בין היהודים לערבים – הניסיון הקולוניאלי אינו שכבת אבק שניתן להסיר, או אפילו שרצוי להסיר. מאות שנים של היסטוריה קולוניאלית עיצבו זהויות פרטיות וקולקטיביות, לבטח של יהודים וערבים במרחב הזה, והמתח האינטימי ביניהם (הכולל, לצד השנאה ההדדית, גם פרקטיקות של חיקוי ותשוקה) הוא חלק מהותי מהזהות של שתי הקבוצות, בדומה למשל לנוצרים ולמוסלמים בלבנון (שגם את המתח ביניהם ניתן לייחס, במידה כזו או אחרת, לניסיון הקולוניאלי).

המחויבות לשוויון ולרווחה של כל יושבי הארץ מחייבת אמנם מיתון של המתח בין העמים, אולם מיתון של מתח יכול להתרחש דווקא על ידי הכרה נכוחה בקיומו, והעמדת אפיקים לביטויו. אין להדחיק את עוצמת המתח אלא לתעל אותו לאפיקים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים – במקום שיתפרץ באלימות הקשה שאנו מכירים. כך יוכל להוות גורם מפרה להתפתחות של שני הצדדים, בתקווה שכבר לא יתפשו זה את זה במונחים דיכוטומיים (ודמיוניים) של "אנחנו או הם".

לפיכך, התפקיד הריאלי של הסדר מדיני בישראל/פלסטין אינו ליצור מרחב לפיוס אלא דווקא מרחב למאבק מרוסן בין צדדים שקולים יותר. הבעיה מאז 67, ובעצם מאז 48, היא שהצד הציוני אוחז בעליונות אבסולוטית – צבאית, כלכלית ופוליטית. בנסיבות אלה הצד הפלסטיני חסר כלים דמוקרטיים לקדם את האינטרס הקולקטיבי ונדרש לפנות או לאלימות או להתערבות בינלאומית (שאינה ממש בנמצא). הצד הציוני לכוד גם הוא בעוצמה העודפת שלו, בתנאים בהם נוחות לשגשג פראנויות קולקטיביות: או שנישאר החזקים ביותר (חזקים הרבה הרבה יותר מהיריב) או שנושמד.

יתר על כן, בתנאים אלה כל פתרון פוליטי הופך לכלי נוסף לשימור ולביצור ההגמוניה הציונית. כך קרה לפתרון שתי המדינות, המאפשר לממסד הציוני לשמור על "מאזן דמוגרפי" חיובי לצד עליונות צבאית. מה המשמעות של מדינה פלסטינית אם היא מפורזת? כמעט כלום, בהנחה שהמתח בין הקבוצות לא צפוי להיעלם (The Magnes Zionist כתב על כך היטב). הרי בהזדמנות הראשונה תוכל ישראל לחסום את המעבר בין הגדה לרצועה או את המעברים לירדן ומצרים. כך מצטיירת אפילו מדינה פלסטינית בגבולות 67 כעוד גירסה לחזון הבנטוסטנים של אריק שרון. ממש לא "מדינה בת קיימא".

לעומת זאת, מדינה אחת גדולה, אפילו על בסיס “אדם אחד – קול אחד”, היא מרחב הולם בהרבה ליצירת תנאים לשינוי. מתן זכות הצבעה למיליוני ערבים – ולו לערביי הגדה בלבד – ישנה מן היסוד את דמותה של ישראל. במסגרת של פרדיגמה אזרחית, כושר התמרון של הממסד הציוני נמוך בהרבה מאשר במסגרת של פרדיגמה מדינתית. על הישות הפלסטינית שתקום תוכל ישראל להכריז בקלות כאוייבת. על אזרחיה היא לא יכולה להכריז כאויבים (גם אם היא מתנהגת כך לעתים), ולראיה – האופן בו מתקבל איווט ליברמן בעולם, למרות שדעותיו מבחינת "פתרון שתי המדינות" יחסית סבירות במונחי הקונצנזוס הבינלאומי. הוא מתקבל כך כי הוא מקדם עמדות אנטי ליברליות בעליל, כאלה שבמערב נסבלות הרבה פחות מאשר ההכרזה של ישראל על רצועת עזה כישות אויב.

לקושי הישראלי להתמודד עם "אויבים מבפנים" יש בשנים האחרונות עדות חיה בדמותם של האזרחים הערבים בישראל. “הדור הזקוף" משתמש היטב בכלים אזרחיים, פוליטיים ותקשורתיים ומצליח לאתגר יותר ויותר את הממסד הציוני. צודק מירון בנבנישתי באומרו שהפלסטינים בישראל הם כיום הקבוצה הדינאמית ביותר מבין הקבוצות הפלסטיניות השונות (כלומר יותר מהפליטים, תושבי עזה ותושבי הגדה – כל הקבוצות ביניהן הצליחה ישראל להפריד ולמשול). אני יודע שהטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם התחושה לאחרונה לפיה החירויות הדמוקרטיות – בתחומי הקו הירוק — מתכרסמות, אבל יש לומר שהמצב בשטחי 48 עדיין סביר, וכושר התמרון של המשטר בעניינים אלה מצומצם יחסית.

במדינה הדו לאומית, מיעוט ערבי גדול של 40% (לפחות) יוכל לדרוש לעצמו זכויות קולקטיביות, לשנות את מדיניות ההגירה, לקבל נגישות לעוצמה הצבאית של ישראל, כולל זו הגרעינית. זו לא תהיה אותה המדינה. כמובן שזה לא יקרה מייד – זה יהיה תהליך ארוך טווח, אבל התנאים לתחילתו הם מרחב פוליטי פתוח יותר שבו הפלסטינים יכולים לפעול בעצמם למען צדק, חירות ורווחה (עם סיוע של גורמים יהודיים המחויבים לשוויון).

בתגובה, טוענים משמאל שפתרון החלוקה המתבקש אינו "שתי מדינות לשני עמים" אלא מדינת לאום פלסטינית לצד מדינה דו לאומית בתחומי הקו הירוק, כולל פינוי המוני של התנחלויות ושיבה המונית של פליטים. בתנאים אלה הקהילה היהודית תיחלש ולא תוכל להכפיף אליה את המדינה הפלסטינית העתידית. במסגרת זו אפשר אפילו לדרוש שלמדינה הפלסטינית יהיה צבא חזק, כולל יכולות אוויריות (אם כי את הטענה האחרונה קשה לשמוע בשמאל, אולי בגלל הנטייה השמאלית המצערת להדחיק שאלות קריטיות של כוח וגאו פוליטיקה).

עם זאת, להבנתי לפתרון כזה אין שום סיכוי להתקבל על דעתה של הקהילה היהודית בארץ, מלבד האלפים הספורים המצביעים לחד"ש ולבל"ד. הוא כרוך במחירים כלכליים ופוליטיים כבדים (לאור פינוי מאות אלפי מתנחלים), לצד חתירה תחת עצם הזהות היהודית–ישראלית–ציונית. בשונה ממדינה דו לאומית, שבה הקהילה היהודית עשויה לשמר את החיוניות הפוליטית שלה ולהיאבק על זכויותיה ומשאביה (מול קהילה פלסטינית מחוזקת), נסיגה מוחלטת מהגדה (והצפת פליטים) תגרום לשסעים פנימיים עמוקים בקרב היהודים ולאובדן עוגני הזהות המאחדים אותם. לכן פתרון כזה מבטל למעשה את הציבור היהודי כסובייקט פוליטי רלוונטי לשינוי המציאות. התקווה לקידומו נשענת על הקהילה הבינלאומית (בעיקר), ובמידה פחותה על הסובייקט הפלסטיני.

למתווה כזה אני מתנגד משני נימוקים – פרגמטי ועקרוני. מבחינה פרגמטית אני בספק אם ניתן להתקדם ללא שותפות של חוגים נרחבים בציבור היהודי, שעדיין מהווה רוב בין הים לירדן ואוחז בעוצמה כלכלית וצבאית כבירה. ומבחינה עקרונית, כמי שמשתייך לציבור הזה, אני מתנגד לביטולו כסובייקט פוליטי – מהלך המשול בשבילי לביטול עצמי. תהליכים של שחרור פוליטי אמנם מחייבים לעתים יציאה של הפרט מהקהילה שלו מתוך הבנה שהקהילה הזו – לא כאוסף של פרטים פיזיים דווקא אלא כישות פוליטית ותרבותית – חייבת להתבטל. זה המצב ביחס לבורגנות בחזון הקומוניסטי וברור לי שרבים חושבים על הקהילה הציונית באופן דומה. אבל אני עצמי לא יכול – לא רוצה – להיות שותף לתהליך כזה.

3.

הגענו להנחת היסוד השנייה שאני מבקש לאתגר, והיא הדחייה המוחלטת של הציונות. נתחיל מזה שעכשיו זה לא סוף המאה ה-19, ואני או אחרים לא צריכים להחליט אם כדאי או ראוי לעלות לארץ. אני מציע להתרכז בהווה ובעתיד, ומנקודת המבט הזו לא רק קיומם של מיליוני יהודים בין הים לנהר הוא עובדה קשה, אלא גם חישוקי הזהות שלהם. בניגוד לרבים בשמאל, אני לא חושב שייתכן "עם יהודי ישראלי" שאיננו מעוגן במיתוס הציוני. ללא המיתוס הציוני מדובר בערב רב של פרטים, עם זיקות דתיות ותרבויות רופפות יותר או פחות. בתנאים אלה הציבור הזה לא יוכל להגן על עצמו, ואין ספק שבטווח הנראה לעין הוא עומד בפני סכנות חמורות, גם בהמשך לאנטישמיות ההיסטורית וגם בגלל התנאים המיוחדים שנוצרו באזור הזה (הרבה בגלל ההתיישבות הציונית, אבל כאמור – זה כבר קרה).

אני מציע לחשוב על המיתוס הציוני – שינוסח, לצורך הקיצור, כאמונה לפיה היהודים שבו לארץ בדין אחרי אלפיים שנות גלות – כמו שאנו חושבים, למשל, על מיתוסים מהתנ"ך או הקוראן. האמונה בצדקתם של כיבושי מוחמד, אכזריים ודכאניים ככל שהיו, עומדת בבסיס הזהות של קהילות מוסלמיות רבות, גם כאלה המחויבות לסובלנות ושוויון. המתח בין המיתוס לבין העמדות הסובלניות אינו משהו שאפשר או צריך להיפטר ממנו, גם אם נדרשות התאמות מסוימות במיתוס ובחינה ביקורתית שלו (לפחות מגיל מסוים).

לאור זאת, צריך, מצד אחד, לכוון לביטול הדרגתי של הסדרים ציוניים (כמו זכות הגירה אוטומטית לכל יהודי, לא כל שכן גופים מיישבים מפלים כמו הקרן הקיימת או הסוכנות היהודית), ואף לפירוק של התנחלויות מסוימות, לא רק בגדה אלא גם בנגב. מה גם שהסדרים אלה אינם רלוונטיים (לפחות נכון לעכשיו) במציאות בה רוב רובם של יהודי העולם יושבים לבטח. מצד שני, יש להכיר בלגיטימיות של המיתוס הציוני כחלק מהכרה בלגיטימיות של העם היהודי–ישראלי היושב כבר בין הים לירדן.

זו אינה הכרה בעלמא, אלא כזו שהכרחית — כך אני טוען — אם רצוננו בשותפות יהודית–ציונית לשינוי המציאות הקיימת. כל הסדר מדיני הרואה בקהילה היהודית כשותפה לו, צריך לתת מקום לסיפור ולזהות של קבוצה זו ולא להיבנות על תבוסה מוחלטת שלה.

להבנתי, ההסדר המדיני היחיד שנותן ליהודים מקום שכזה אבל בה בעת מאפשר לחשוב גם חזון של שוויון והפסקת הדיכוי וההרג הוא חזון של מדינה אחת, דו לאומית. פתרון “שתי מדינות לשני עמים" משמעו, כאמור, הנצחת הישגי הציונות בד בבד עם המשך המחיקה של העם הפלסטיני. פתרון שמאלי של מדינה פלסטינית לצד מדינה דו–לאומית (במיוחד אם הוא מלווה ברטוריקה אנטי ציונית) משמעו אולי יותר שוויון, אבל מחיקה של הזהות הציונית, ובהמשך גם איום על שלומם של יהודי הארץ. זו לא רק אופציה בלתי קבילה מזווית הראייה הציונית אלא גם, בשל כך, בלתי מעשית.

בניגוד לפתרון המחייב פינוי מאסיבי של התנחלויות, מדינה דו לאומית אינה מבטלת את הזיקה הפוליטית של היהודים ללב המיתי, התנ"כי, של הארץ. ככזו היא יכולה לזכות בתמיכתם של חסידי ז'בוטינסקי, הרב קוק והרב עובדיה יוסף. היא גם יכולה לזכות בתמיכתם של רבבות רוסים ומזרחים שקנו דירות, בלית ברירה (בניגוד לניסוי המחשבה המופשט של נעמה כרמי), במורדות המערביים של השומרון. נראה שהזיקה למקומות הקדושים ביהודה ושומרון חשובה להרבה מאוד ישראלים, ולא בכדי היה זה קיבוצניק שהתעקש בקמפ דיוויד על ריבונות ישראלית מתחת לאדמת הר הבית.

4.

המאמר הזה יכול להיראות כדו–שיח פנימי וא–פוליטי. איפה הפלסטינים בהצעה שלי, אלה שעדיין דורשים, כך נראה, מדינת לאום עצמאית? והאם נכון להשוות את המיתוס הציוני למיתוס דתי, זיכרון רחוק מהעבר? הרי המיתוס הציוני מעניק לגיטימציה לדיכוי יומיומי, קונקרטי ועכשווי מאוד, וספק אם ניתן לקבל אותו, כפי שלא ניתן לקבל את המיתוס המוסלמי כאשר הוא מעניק לגיטימציה לפיגועים של בן לאדן.

צריך לומר, אפוא, שכל האמור לעיל לא בא לכפור בחשיבות של מאבק יומיומי נגד הדיכוי הישראלי – אם בשטח ואם בחרמות ואם בפנייה לזירה הבינלאומית. עם זאת, דווקא במציאות בה לא נראה שיש סיכוי לשינוי קרוב, יש צורך דחוף לנסח חזון שינחה את הפעולה הפוליטית ויעניק לה השראה. כמי שמשתייך לקהילה היהודית–ציונית, אני חושב שהחזון הזה חייב לתת לה מקום, מה גם שזו הדרך היחידה לגייס משאבים פוליטיים לקידומו – אפילו אם אלה משה ארנס או ציפי חוטבלי.

את התפקיד הפוליטי שלי, כיהודי, אני לא רואה כ"סיוע" לפלסטינים, אלא בעמידה, מצד אחד, על האינטרסים הפרטיקולאריים שלי, לצד מימוש של מחויבויות אוניברסאליות. במסגרת זו, אני מקווה לתנאים בהם הפלסטינים יוכלו לנסח מחדש את האינטרס הקולקטיבי שלהם – ולקדם אותו – אחרי ההרס והדיכוי של השנים האחרונות; וזאת מבלי לפגוע באינטרסים הבסיסיים שלי. מרחב דמוקרטי, ולו ליברלי, על בסיס "אדם אחד – קול אחד" הוא הרבה יותר מהעיר ראמאללה כאשר טנקים סובבים בתוכה (כמו עד לפני כמה שנים) או סביבה (כמו היום). או אז יוכלו הפלסטינים להפתיע את ארנס וחוטבלי, ולקדם מדינה יותר ויותר שוויונית.

חוטבלי. שותפה לדרך? היא בטוח עדיפה מהציפי השנייה

נקשור קצוות. הדחייה המוחלטת של הקולוניאליזם והציונות משקפת ביטול מצער, ודמיוני, של היסטוריה וניסיון בני מאות שנים. זו בריחה מהממשות הפוליטית, כזו האופיינית לחוגים רחבים בשמאל, המתבטאת באמונה לפיה ניתן להיפטר מהעוינות בין היהודים לערבים כמו גם מהזהות הציונית של רוב רובם של יהודי הארץ. בניגוד לכך, יש לקדם פוליטיקה שמצד אחד חותרת באופן רדיקאלי תחת המציאות הקיימת, וכמובן תחת הדיכוי הישראלי הגובר – בבילעין או באל–עראקיב; ומצד שני מציעה חזון הרלוונטי לכל יושבי הארץ (ולפליטים המתדפקים על דלתה) – כזה הלוקח בחשבון לא רק את קיומם כפרטים, אלא גם את הזיכרון הקולקטיבי שלהם והמאוויים הנגזרים ממנו.

אפשר לומר שהאתגר העומד בפני השמאל היהודי הוא גיבושו של שמאל רדיקאלי ציוני – זה עשוי להישמע כמו סתירה, אבל הפוליטיקה הממשית עשויה מסתירות. אני, לפחות, די אוהב (וגם שונא) את הסתירה הזו. איני רוצה להיפטר ממנה. זה יהיה כמו להיפטר מעצמי.

על החרם

שירה ביטון
ניו יורק

פה ושם, כבר לא לגמרי בחצי-פה, קוראים ישראלים להחרים את ישראל, והקולות האלה גם זוכים לתהודה שלא זכו לה קודם, וככל שיש כאן מחאה קולנית וחשובה נגד פשעים שמבצעת ישראל יש פה גם בעיה שאני מנסה לנסח לעצמי בצורה קצת גולמית דרך חלקי-אירועים שאני עוד לא בטוחה איך לקרוא אותם. אבל לפני כן צריך לומר שהדברים האלה לא נכתבים מישראל, הם נכתבים מניו יורק, והמיקום הוא קריטי – קריטי משום שמכאן הפוליטיקה שלי, בין השאר בעניין החרם, נחשבת אחרת מאשר קודם לכן. להיות זרה בארץ זרה, ועל אחת כמה וכמה, להיות בימים אלה ישראלית, אפילו במדינה כמו ארצות הברית, אפילו בעיר "יהודית" כמו ניו יורק, כרוך בחוויות יומיום שלא ידעתי בתור יהודייה בישראל. וגם החרם עשוי להיות נוכח בחיי היומיום שלי אחרת מאשר בישראל, ואולי הוא, או צל מקדים שלו, כבר נוכח כאן באיזה אופן.

האופן שבו אני רוצה לדבר על החרם נוגע להכללה שהוא כרוך בה, ועל האופן שהיא מהווה בעיה, קודם כל משום שלמרות שצוין בתקשורת כאילו החרם לא חל על אנשים אלא מוגבל ל"מוסדות רשמיים", בפועל באתר של BDS קשה למצוא גבולות כאלה והוא מנוסח בצורה גורפת נגד מוצרי תרבות ישראלים וספורטאים ישראלים, נגד מגעים כלכליים ונגד מגעים אקדמיים. הבעיה בהכללה הזאת נוגעת בין היתר בשאלות שלא אגיע לעסוק בהן כאן: למשל סוג האחריות וסוג הפעולה שמקודמים במסגרת החרמה גורפת כזאת (למשל: איזו ברירה הם משאירים למנכ"לית החברה המוחרמת?), או המקומות שבהם נעצרת ההחרמה – איזה גופים חזקים או גדולים מכדי שאפשר יהיה להחרים אותם ומי הנפגעים שמולם החרם יצליח לפעול בקלות (הקטנים, אמנים, וכו').
לעומת זאת השאלה שאני רוצה להעלות כאן נוגעת לבעיה העקרונית של החרמה מוכללת כזאת בתנאים המיוחדים של ישראל. נדמה לי למשל שקשה להקביל בין ישראל ודרא"פ לנוכח האופן שבו בנויה ההחרמה (העולם כולו נגדנו) לתוך השיח הישראלי המיינסטרימי ומתכנסת אל אותם רחשי לב שמתדלקים אסקלציות אלימות. אבל העיקר הוא שההכללה שבהחרמה גורפת צריכה לעורר כל מיני סוגים של פחדים שהשמאל בישראל, בגלל התנאים של השיח הישראלי, נוטה להזניח.

*

החיים בניו יורק השפיעו בכל מיני דרכים על הפוליטיקה שלי, חלקן ברורות יותר ואחרות, זה המקרה הנפוץ יותר, מורכבות מכל מיני אירועים או חלקי-אירועים שנתקלים בהם בצורות עקיפות, ששוקעים איפשהו אבל לא תמיד לגמרי מנוסחים.

למשל הבוקר, כשהצטרפתי לחבר ישראלי בבית הקפה השכונתי. ישבנו וקראנו, קשקשנו. הספרים שקראנו היו בעברית, והשפה שדיברנו בינינו היתה עברית. לא דיברנו בקול גבוה במיוחד: אנחנו בעיר זרה, והשפה שלנו לא מהאהודות. לא לחשנו, אבל בוודאי שלא הגענו לווליום של האמריקאים שישבו לא רחוק מאיתנו.

הצעיר שישב לידינו – כנראה סטודנט, עם ספר ומחשב כמו כל האחרים – הגניב אלינו מבטים. לא ידעתי אם הם עוינים, אבל ראיתי בהם שביקשו לסמן את עצמם, להבהיר יותר ממה שמבט מבהיר – בעיקר, לא הייתי בטוחה אם אני רואה נכון כשנדמה היה לי שהם חוזרים ונהדפים אל האותיות העבריות הצפופות – אבל היתה שם איזה אי נוחות ולכן הצעתי לא' שנסתלק משם. א' קם ועבר ברווח הצר שבין שני השולחנות, שאי אפשר היה לעבור בו בלי לחכך מעט את שניהם, ואכן כשעבר והרעיד את שניהם פלט שהוא "סורי", כמצוות הארץ הזאת, אבל זה גרם לאותו צעיר להירתע אחורה, לזרוק את הידיים רחב הצדה, תנועות מגונות במקום הזה, ואני, שהתעכבתי מאחור לרגע לאסוף את הספרים שלי שאלתי אותו מה העניין והוא ענה לי בקול רם מאוד משהו עם "אגרסיב" (זה הניק-ניים של ישראלים כאן) ועם "יו ת'ינק יו אוון דה פלייס".

אולי אם לא הייתי יהודייה שגדלה בישראל לא היה נתקלת בכזאת בעיה לקרוא את האינצידנט הקטנצ'יק הזה בו-במקום – לקרוא לו בשם, ודרך השיום הזה גם לזנוח אותו באגביותו. יכול להיות שככה הייתה עושה יהודייה מארץ אחרת, מזמן אחר. יכול להיות שבדיוק משום שגדלתי בתור יהודייה בישראל – לא רק שייכת לרוב החזק אלא גם מותנית "בבשר" להגיב לעוינות שמופנית לאותיות העבריות שאני מחזיקה – אחרי השיתוק של הרגע הראשון, ביציאה משם כבר הצטערתי שלא עניתי בחזרה מה שיכולתי לענות. ואחרי כמה צעדים כבר רציתי לחזור ו"להכניס לו מכות", כמו הבריונית הישראלית שאני רוצה לחשוב שלא הייתה שם כשנכנסתי לקפה.

המינוריות של הארוע הזה, והקריאה המנפחת שלו, זאת בדיוק הנקודה שלי כאן – האופן שבו העברית מסומנת בקונטקסט הזה סימון-יתר. זה לא רק מפני שהיא מפעילה אצל יהודיה ישראלית אזורים שלא בטוח עד כמה היו מופעלים באפריקאנס, אזורים שמותנים כבר בדרך ציונית מוכרת מאוד, היא גם מנכיחה את האופן שבו הגבולות של חרם כזה הם לא לגמרי יציבים, ומתכנסים באופן בלתי נמנע עם סנטימנטים מסוג אחר. מה ששוקע במקרה הזה, כמו גם במקרים אחרים שנתקלתי בהם פה ושם, גם הם קטנטנים, וגם בהם אני לא יכולה להיות בטוחה כמה ממשי וכמה מדומיין (כלומר מה קשור לציפיות שלי מהתגובות של זרים אליי בתור יהודייה ישראלית וכו' שקוראת באותיות עבריות אחרי – לדוגמה – שהמדינה שלה הורגת תשעה פעילים בדרך לעזה) – מה ששוקע, גם אם לא מנוסח עד הסוף, קשור באיזו בעיה שבהקשר הישראלי היא קשה במיוחד ביחס להתרה של הכללות גורפות ולאיזה פחד, מוכר ועם זה לא ממש מוכר, שהן מעירות.