רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

zurückbleiben bitte *

משהו קרה לעיר ברלין. משהו השתנה בה באופן יסודי. באתי לברלין לפני שלושה ימים, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. ברלין לא שם. ברלין נעלמה: היא הפכה לתל אביב.

ההרגשה ברגמאנשטראסה היא כמו ברחוב אחד העם. בכל בית קפה יושב מישהו שאני מכיר. באורנייבורגרשטראסה המצב חמור עוד יותר, אם כי אוכלוסיית התל אביבים שם מעט פחות ממויינת. בפעמים הראשונות התרגשתי, וברכתי את המכר בהפתעה ובהתלהבות. תוך חצי יום גיליתי שהתנהגות כזו לא מתקבלת באהדה. כשפוגשים ליד קוטבוסר טור איזה בוגר גילמן או הומו רדיקלי-למחצה, צריך לכל היותר להנהן ולסנן איזו ברכה צוננת בעצמה נמוכה – בערך כמו בפגישה מקרית בשדרות בן ציון, אם לא פחות.  מהר מאוד מבינים שאין שום דבר מפתיע בזה שמכר כלשהו נמצא בברלין. כולם בברלין. או ליתר דיוק: כולנו בברלין.

למעשה, הייתי צריך לחשוד שזה מה שיקרה. כבר בימים לפני שנסעתי, כמעט כל מי שפגשתי אמר שהוא בדרך לברלין. האחרים לא בדרך, כי הם כבר שם: שכבה לא קטנה של אנשים שכבר גרים בברלין, באופן קבוע או לתקופה מוגבלת – עד שתיגמר מלגת החורף, מלגת הקיץ, ה-Sommerkurs או ויזת האמן, או פשוט עד שייגמר הכסף (וזה יקח די הרבה זמן, אם בכלל). כבר צוין כאן באחת התגובות בבלוג שיש כמה וכמה פסיכולוגיות תושבות ברלין שמקבלות מטופלים בעברית, וידיהן מלאות עבודה.

קרויצברג. אולי דווקא דה-פוליטיציה

הישראלים שאתה פוגש בברלין הם לא כמו הישראלים שהיו פוגשים פעם במגדל אייפל בפאריס, שנטו להתנהג כמו דמויות ממערכון האורנג'דה של דודו טופז. ברלין היא כמו פייסבוק: היא מפנה אליך רק אנשים כמוך. יותר מאשר מקום, ברלין של הישראלים היא רשת חברתית, שכבה שמולבשת על מפת העיר. בדומה לגרמנים עצמם, שהעניקו שמות משלהם לערים שבהם התיישבו במזרח אירופה, גם למושבות התל אביביות יש שמות עבריים כמו "פרידריכשיין" (רובע הנקרא כנראה על שם בית הקפה הפופולרי ברחוב פרישמן) ו"וניאו-קלן" (ובקרוב גם ניו מלצ'ט ונובה פיירברגה).

חשוב להבהיר: אף על פי שבאזורים מסוימים בקרויצברג השפה הדומיננטית היא עברית בדיאלקט של רחוב בלפור, ההשפעה הסביבתית הממשית של ישראלים בברלין היא לא גדולה. מרגישים את זה למשל ברכבת התחתית, שבה בכל זאת אי אפשר להימנע מהתחושה שיש בעיר הזאת גם שניים-שלושה לא-ישראלים. הישראלים נוכחים בעיקר בשביל עצמם: הם לא יכולים לברוח מישראלים אחרים.

אני נזכר בביקור הכי משמעותי שהיה לי בברלין, לפני בערך חמש שנים. גרתי אז חודשיים במרינגדאם, ולא ראיתי כמעט אף ישראלי. כשאני חושב על זה עכשיו, אני נזכר שבשלב מסוים הלכתי לרחרח באיזו סקווט קווירי קטן, והתברר ששני הומואים צעירים שעובדים ב"הארץ" כבר היו שם בחודשים שקדמו להגעתי, אחד אחרי השני. אבל כנראה שהסיבה העיקרית שלא פגשתי כמעט אף ישראלי היא שפשוט לא הכרתי אז יותר מדי אנשים מתל אביב. כך זכיתי לראות את ברלין, כמקום גיאוגרפי חדש ומרגש שאפשר ללמוד אותו, לחוש אותו, או פשוט לראות אותו.

ואנזה, קיץ 2006. ברלין היא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו אחר

רק אחר כך הסבירו לי שלא ראיתי כלום; שלא הלכתי למקומות הנכונים; שאני בכלל לא יודע "מה עושים בברלין". מה שמצפים ממך לעשות הוא כמובן להתרשת מיד עם הישראלים שכבר נמצאים שם, והם יכניסו אותך לעניינים. יותר מאשר בלונדון או בניו יורק, כשמגיע התל אביבי לברלין העכשווית, הוא מגיע לעיר שהיא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו מהחברים שלו. יותר מכך: מהר מאוד מתחילים לשאול אותך אם אתה בא לפתיחה של x או למופע דראג של y.

רק לפני פחות מעשור פירסמה פניה עוז-זלצברגר את הספר "ישראלים, ברלין", ובו היא תיארה בפליאה את הקבוצה הקטנה והשולית של ישראלים שהחליטו להשתקע דווקא בברלין, מכל המקומות בעולם. היום, הספר הזה נראה כמו שריד מעידן קדום. כשהייתי בברלין ב-2006, פגשתי את אותו הומוסקסואל ישראלי מפורסם מקרויצברג, שאותו ראיינה עוז-זלצברגר בהיקסמות משולבת ברתיעה. מבחינות מסוימות, אפשר לראות בו את המודל הראשוני לכל גדודי הישראלים שבאו אחריו. הוא בעצמו סיפר לי איך הגיע לעיר כפאנקיסט עוד לפני נפילת החומה. בשונה מרובנו, הוא בכלל לא אוהב את העולם החדש של המזרח, ומעדיף את המערב הישן.בכל מקרה, אולי זה סימפטומטי שכבר כמה שנים הוא לא גר בברלין: הוא כבר מזמן ברמאללה.

מצחיק, שעדיין קורה מדי פעם שמישהו "מגלה את ברלין" ומדווח בהתרגשות בפייסבוק או בבלוג שלו ש"אסור להחמיץ את רחוב אורניינבורג". יש כמה פוסטים יפים בז'אנר הזה – למשל זה, וזה וזה וזה וזה וזה (האחרון באוריינטציה הומוסקסואלית). אבל הם מעוררים שתי שאלות: הראשונה – למה אנשים כל כך אוהבים את הפוזיציה של "לגלות את ברלין?". הרי על פאריס או על לונדון אנשים בדרך כלל לא יעזו להגיד את זה. השאלה הבאה מיד אחר כך היא כמובן כמה פעמים אפשר לגלות את ברלין.

בדרך לפולין. יאללה, למזרח!

ועולות כמה שאלות נוספות בסגנון "הערים הסמויות מן העין", שאציג בסדר עוקב:

1. מה אנחנו מחפשים שם? בדרך כלל אנשים נוסעים לחו"ל כדי למצוא שם את השונה, ולא את הזהה. אבל זאת כנראה הנקודה: בשביל תל אביב, ברלין היא כבר לא ממש חו"ל. היא משהו שדומה יותר לגולה,  כלומר מקום לא-גיאוגרפי שמחבר אנשים דומים. זה מראה שהתסריטים על פליטות ונטישה המונית של הארץ אולי אף פעם לא יתממשו, או בניסוח אחר: הם מתממשים כבר עכשיו. במידה מסוימת, אנחנו כבר שם. מכיוון שבאופן יחסי קל מאוד להגיע לברלין, אנחנו חיים את חיינו בין הנסיעות. רבים מקוראי הבלוג הזה קוראים אותו מברלין. אבל אנחנו לא עוקרים בבת אחת, אלא מתנדנדים במשך שנים בין הרגל ששם לרגל שכאן.

2. אם תל אביב נמצאת בברלין, מה בעצם נמצא בתל אביב? נדמה לי שאי אפשר לתאר את המצב התרבותי-חברתי של תל אביב העכשווית מבלי להכניס את ברלין לתמונה. למשל, מעניין לחשוב מה ההשפעה הפוליטית של ברלין על חוגי "עיר לכולנו" וקבוצות סמוכות. מצד אחד, ברלין מלמדת אותך שיש עדיין מקומות פחות-או-יותר תוססים מבחינה פוליטית (כן, אני יודע, הרבה פחות מאשר בשנות ה-70, ה-80 או ה-90 המוקדמות), כך שהיא מעניקה סוג מסוים של קנה מידה ואולי מוטיווציה. מצד שני, האפשרות לברוח כל הזמן לברלין גורמת גם לדה0-פוליטיזציה מסוימת, או לסוג אחר של פוליטיקה: פוליטיקה של גלות מרצון. בארץ אנחנו רק תיירים; במקור אנחנו מפרנצלאואר ברג.

ולסיום: לאן אפשר לברוח אם רוצים לראות "מקום אחר", ולא את כל מי שבדיוק כמוני? אני אישית, ושוב ברוח ההיסטוריה הגרמנית, ממליץ על Drang nach Osten, השאיפה אל המזרח. הבעיה היא שוורשה כבר נחרשה, ובמינסק מסתובבים בעיקר חברים של איווט ליברמן. לפיכך אני ממליץ על קייב – שם גם אפשר לראות מה זה גוי אמיתי, בלי רגשי אשמה פרוטסטנטיים.

אני, בכל מקרה, ברחתי מברלין. אני בגטינגן.

* הישארו מאחור