"השדרה הפכה להיות זבל", הוא אמר. "נחזיר את הסדר על כנו".
הוא גם אמר שהמפגינים סביב העירייה הם "חבורת קיצונים שמוכרים לנו", וציין שהם "מאנשי עיר לכולנו, אנשים ששרים 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'". מה שחולדאי שכח, ש"עיר לכולנו" היא לא בדיוק מיעוט שולי בתל אביב. להזכירכם, עיר לכולנו היא הרשימה שזכתה במירב הקולות בבחירות האחרונות, ו-34% מהבוחרים הצביעו למועמד שלה לראשות העיר. עכשיו חולדאי מכריז מלחמה על אלפים מתושבי העיר, ועל רוב הצעירים שגרים בה. כולם אויבים שלו.
מהערב הראשון ברוטשילד, היה ברור שחולדאי לא מבין מה קורה כאן. אפשר היה לחשוב שבשבועות שאחרי זה הוא הבין משהו. בכל זאת, לפחות חצי מהעיר שלו יצאה לרחובות. אבל חולדאי לא הבין כלום. הוא לא הבין שבלי האנשים שהוא נלחם נגדם פשוט אין לו עיר.
"המחאה הרי מיצתה את עצמה", הוא אמר בבוקר. אבל חולדאי שכח שאין לנו לאן ללכת. אנחנו לא יכולים ללכת הביתה, כי כאן זה הבית שלנו. מי שעזב כבר עזב. אנחנו אנשי המעגל המצטמצם, ואנחנו כאן במזרח התיכון. זאת הסיבה שהדיבורים על דעיכת המחאה הם חסרי שחר. בעיניי חולדאי המחאה אולי "מיצתה את עצמה", אבל אלפי השקלים לבעל הבית ממשיכים לזרום אל הבנק כל חודש, וכל חודש הזעם שלנו גדל. שום דבר לא השתנה. אין שום שגרה לחזור אליה. אנחנו עדיין כאן, ובחמש דקות אנחנו מגיעים לרחבה של העירייה. שלא לדבר על זה שלהקים אוהל זה הדבר הכי קל בעולם.
בקיצור, לחולדאי אין נתינים. אולי יהיו הפוגות, אבל שקט לא יהיה לו. את נתניהו קשה כרגע להפיל, אבל חולדאי הוא שליט בלי לגיטימציה. כמו שהיה כתוב על אחד השלטים בהפגנה היום: "אין מלך בלי עם". על הצד השני היה כתוב: "אל נקמות יהוה".
ובינתיים, העכברים מתחילים לצאת מחוריהם. שמעתי ברדיו כל מיני תושבים אומללים משדרות רוטשילד שמתבכיינים בהיסטריה וקוראים קריאות עידוד לפקחי הסיירת הירוקה. "חודשיים חירבנו לנו בחצרות! השדרה שלנו הפכה לפסולת! תרמנו את הבית שלנו, עכשיו אנחנו רוצים אותו בחזרה!".
השיח, אם כן, נעשה סניטרי. יקירי העם של סוף השבוע שעבר נחשבים עכשיו ל"פסולת", אפילו "חרא". אז זאת התשובה שלי: מה שאתם קוראים לו "פסולת" הוא הדבר הכי יפה שהיה בעיר הזאת אי פעם. יפה יותר מבתי הבאוהאוס המצוחצחים שלכם, חבורת חלאות בורגניות. אתם צריכים להיות אסירי תודה שזכיתם לראות את "הפסולת" הזאת.
לגבי המיתוס האורבני של המחרבנים בחצרות: אני חייב לציין שמעולם לא היה לי כזה חשק לחרבן בחצרות של הבתים שלכם. כן, בני אדם מחרבנים, וגם הצורך הזה לא ייעלם, אפילו לא לפי הוראה של הפרופ' טרכטנברג. ואפרופו חרא: אצלי הדירה החרא כבר שבועיים לא יורד באסלה, בגלל בעלת הבית הקמצנית שלי שמסרבת לשלם על אינסטלאטור. מבחינתי, החרא שלי הוא עכשיו אחריות של ציבור בעלי הבתים התל אביבי. בוקר בוקר אתם תקומו, ותמצאו בחצרותיכם מגדלים קטנים של חרא – שאולי יזכירו לכם את המגדלים של חולדאי.
תקלטו: אתם אויב מעמדי, בייביז. "נתתם את הבית שלכם"? למיטב הבנתי אתם יושבים בו כרגע. אם חשבתם ש"המחאה" היתה איזה פסטיבל זמני, יש לכם טעות. הכללים השתנו. תפנימו: לא יהיה כאן יותר שקט. השלב של השקט בסיפור הציוני נגמר. לא רק בגלל המחאה, אלא גם בגלל מה שקורה מסביב. הבורסה שלכם בנפילה חופשית, יא מניאקים. למעשה, הזמן של האוהלים עוד לפנינו.
אז שוב, ממש כמו בהתחלה, אומרים שאנחנו קיצונים, אנרכיסטים, פנאטים. אבל יש לכם טעות: אנחנו אותם אנשים שהיו בכיכר במוצאי שבת וניענעו את הישבן לצלילי אייל גולן. אותם אנרכיסטים, כלומר אנרכו-סחים – הסינתזה החדשה שיצרה המחאה הזאת.
מכתב לירי לראש ממשלה ולעם, ממישהו שאף אחד לא מינה אותו לדבר בשם אף אחד, על תנאים מוקדמים למשא ומתן. (בעצם, לא תנאים מוקדמים. תנאים מאוחרים.)
עבור רוה"מ היקר, שזה ביבי, או יאיר לפיד, אני חושב.
מה אנחנו רוצים? אל תהיה טמבלול, אנחנו יותר מדי אנשים בשביל לרצות אותו דבר. העם רוצה כל מיני דברים. אין לנו רשימה, וגם לא תהיה. אנחנו רוצים את מה שמרוח בטושים על שלטים. אמיתי רוצה שתוציא את היד הנעלמה שלך מהתחת שלו, שולה בעניין של דירות לחד הוריות במקום בתי ממכר נקבות בנוה שאנן ותחנה מרכזית, ומינגוס חורק לי באוזן שלא תפיל עליו את הפצצה הגרעינית, בבקשה. אם בא לך על דרישות יותר קונקרטיות, תקפוץ לאינטרנט לקרוא את הדו"חות של הארגונים עם האבק הדיגיטלי והדפי html המצהיבים. תקרא אותם. יש שם כמה דו"חות ממש שווים.
מתי נלך? זה לא שפתאום יגאל יגיד וכולנו נתקפל. חלק ילכו כשדברים יתחילו באמת להשתנות, וחלק כשימאס להם, או כשתצליח להתחיל עוד מלחמה, או כשאקירוב יישרף וכל החברות קבלן ילכו לעזאזל. חלק ילכו כשכחלון ודרעי יעשו לך פוטש, וחלק ילכו כשיתחיל הרנט-קונטרול, או כשהגשם שהיה אמור לרדת על בית אל ישמע בחדשות מניו יורק שהוא יורד על פלסטין. או שנלך כשנחליט שעברנו מספיק הרצאות בשדרה באחת עשרה בלילה על חוב ציבורי ותקציבים, ושנבין, שהרגע הרמנו את האמא של הפסטיבלים עם אוכל משאריות בחינם בלי חסויות, ושזה לא כזה ביג דיל, מעצרים, ושאנחנו יודעים על מה נצביע, ושהכסא שלך עשוי מניירות, ושאוהל אחד ושני רימוני עשן זה יותר מעשרת אלפים פתקים.
מה עם המשא ומתן? אני מוכן להיוועד איתך (כמו שאומרים), אם בא לך, איזה לילה בלוינסקי, על מחצלת וטאלי מ 24 רופי. אם תגיד מראש אני אדאג שגם סילבי וגרמאיי יהיו. יהיה קטעים. או ביום שישי בשמורת האלונים אבו-לימון קצת אחרי מודיעין עלית. מקסים שם. פעם היה שם נס, ועכשיו עוד פעם מחכים. שמעתי שעיני אמר שדפני דורשת משא ומתן מול מצלמות. לבולבולית הזאת יש שכל, מסתבר. לגבי האחרים אני לא יודע מה התנאים שלהם למשא ומתן. תשאל אותם ישירות. אולי איה will facilitate להם אסיפה עם נפנופי ידיים והם יחליטו בהצבעה (שלא מחייבת אף אחד) איזה משא ומתן להרים. (איתי ספציפית, דרך אגב, אין לך מה לשבת אם אתה לא מתכוון לשחרר בסוף את חוק הדיור הציבורי.)
אנחנו צעירים מתלהבים, וקומץ אנרכיסטים שמאוהבים במחאה, ותל אביבים מפונקים, ולא מספיק עניים בשביל להיות באמת רעבים. אם תבדוק טוב, תראה שבאוהל 1948 יש גם ערבים, ושאנחנו מערבים פוליטיקה, ומקבלים כלים חד פעמיים מהקרן החדשה, וישנים עם נרקומנים, ועם יהודה החתיך, ועם מסתננים. ואולי בסיבוב הזה לא נשיג הרבה, אבל יש כאן כמה ילדים עם ראסטות מגואה ומנאלי ושריטות מבת-ים וחברון באוהלים, והם הגיעו, והם לא מוכנים להיות עבדים בשוק החופשי שלך, והם רוצים את זה כאן, והם רוצים את זה עכשיו, והם רוצים כל מיני דברים.
זה יותר מ-17 שנה, בערוצים שונים ותחת כותרות מתחלפות, אתה מאביס את הציבור במידע תפל ויחצ"ני על דמויות שונות המסתובבות בתחום הקרוי "עולם הזוהר". "חדשות הבידור" שבהנחייתך, עם החיוכים הסכריניים והמחוות הלכאורה-אירוניות, הפכו במשך הזמן למעין פראבדה של דיקטטורת ההון – עטיפה תעמולתית עבה ומטמטמת שבאה לחסום את הגישה אל הממשות.
לכאורה, התוכנית שלך היא רק ביטוי שולי, אחד מיני רבים של התרבות שבה אנו חיים. למעשה, יש לה תפקיד אסטרטגי. ראשית, כי היא מעזה לקרוא לעצמה "חדשות". ושנית, כי היא נושאת הדגל האידיאולוגית של פרויקט הסחת הדעת המניפולטיווי שזכה לכינוי "בידור".
לכן, צורם ומגוחך במיוחד לראות את התוכנית שלך בימים האלה. הארץ מתמלאת באוהלים. העם דורש צדק, ואתה מספר לנו על הבטן של קייטי הולמס.
עד לפני שבועיים, שלטה התעמולה שלך ללא מצרים על תודעתו של הציבור. מבחינת נתוני הרייטינג, אני מניח שהיא עדיין שולטת. ובכל זאת, אם לא תתעשת, דומני שזמנך עבר.
גיא פינס, עושה רושם שאתה אדם אינטליגנטי. יותר מכך: תחת הסגנון הציני, נראה שמסתתרת נפש עדינה.
האם הצופים שלך עדיין נחשבים בעינייך לעדר פרות, שימשיכו לאכול מהחציר היחצ"ני שבו אתה מאכיל אותם, ולספר לעצמם שהם "מתבדרים"?
האם לא שמעת שהבידור מת?
לך לשדרות רוטשילד – אני מניח שזה לא רחוק מהבית שלך. עמוד ברחוב ותשמע על מה מדברים האנשים. האנשים מדברים על קורת גג! האנשים מדברים על צדק! האנשים מדברים על דמוקרטיה ישירה! האנשים מדברים על אמנה אזרחית! חלק מהאנשים מדברים אפילו על בניית בית לקדוש ברוך הוא! על הבטן של קייטי הולמס אף אחד לא מדבר.
לך לשדרות רוטשילד, ותסתכל כיצד אנשים מבדרים את עצמם. הם כותבים שלטים. מנגנים בגיטרה. מקריאים סיפורים. מקשיבים לנאומים. מציגים הצגות.
האם לא שמעת שהציניות מתה?
הרשת מתרחבת. הרשת מתעבה. היא מגיעה גם לטלוויזיה. תסתכל מסביבך: אפילו "לילה כלכלי" פתחו סוכה במאהל. וגם אם לא לכך הם התכוונו, הם משתלבים ברשת. למה שלא תפתח אוהל?
יש מי שחושב שמחאת האוהלים צריכה להתבסס בשוליים. אולי זה נכון, אבל לא פחות מכך היא צריכה לפלוש אל המרכז. אם גיא פינס לא יגיע למאהל, אולי הגיע הזמן להקים מאהל באולפן של גיא פינס. לחילופין, הגיע הזמן לשדר את הנעשה בערי האוהלים בשידור ישיר בכל הערוצים, כל היום. זה בטוח יותר מעניין מ"האח הגדול".
נ.ב. – אינני ז'דנוביסט. מבחינתי, החמש דקות האחרונות יכולות להיות מוקדשות לקייטי הולמס. אבל לא שעה שלמה!
2. וידוי
אני רוצה, אבל לא יכול. אני לא יכול להישאר בשדרה יותר משעה-שעתיים רצוף. זה מציף אותי. זה יותר מדי מדהים בעיניי.
אני הולך בשדרות רוטשילד בפה פעור, הלוך וחזור. אני רוצה לקרוא שוב ושוב את השלטים, לשמוע שוב ושוב כל שיחה, כל נאום, לספור שוב את האוהלים.
ואז זה מציף אותי, ואני בורח. נותרתי בורגני. אני פוחד להשתגע. אני חייב ללכת לדירה שלי לקרוא משהו, לכתוב כמה שורות, לחיות כאילו כרגיל למרות שהעולם נולד מחדש.
לכן אני מעדיף ללכת למאהל דווקא בצהריים, כשחם והפעילות דלילה יחסית. בערב זה פשוט חזק מדי, טוב מדי.
מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חסר תקדים לא רק ברמה הלאומית, אלא אפילו ברמה הפלנטארית. חברה חדשה. שפה חדשה. פוליטיקה חדשה. ישות שמגיעה לתודעה עצמית. מדי פעם אני שומע וקורא אנשים מסוימים שעדיין מדברים בסיסמאות מסורתיות של שמאל. זה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. הם לא שמעו את הבשורה הטובה: הציוויליזציה התחילה מחדש. בולו'בולו קורה באמת.
אתמול בערב נאם שם מישהו שלא הכרתי. הוא אמר שקוראים לו מגן. שוב הוא אמר את מה שכל בנאדם חכם מבין: שלרשת אין הנהגה, ולרשת אין מטרות. כל מי שרוצה צריך פשוט להצטרף ולצמוח בתוך הרשת. דפני ליף כבר אמרה, וכדאי להקשיב לה: המטרה היא מדינה בתוך מדינה.
את כל זה כבר ידעתי, אבל זה היה כל כך מהפנט. הלב שלי פעם, שאגתי, רקעתי ברגליים. אני לא מכיר את האנשים האלה, וגם את אלה שאני מכיר אני כבר לא מכיר. אבל הם מהפנטים אותי.
אם לא נפריע לה, המדינה בתוך מדינה תגיע גם לפלסטינים. שהרי, היא נולדת בו זמנית גם במקומות אחרים, ואפילו ביתר עוצמה. מדינה בתוך מדינה, שכמו תולעת מרוקנת בהדרגה את המדינה. זה יותר טוב משתי מדינות. זה יותר טוב ממדינה אחת.
רק לפני שלושה חודשים, פירסמתי כאן מעין תסריט בדיוני הומוריסטי על רפובליקה אוטונומית שתקום בתל אביב. כתבתי את זה בהשפעת היומן של ארנסט טולר, המשורר שהנהיג במשך שבוע את הרפובליקה האוטונומית של בוואריה ב-1919. והנה, זה קורה. רפובליקת האוהלים החדשה היא יותר מוצלחת מהרפובליקה של בוואריה, ויותר מדהימה מהקומונה הפריזאית של 1871.
אבל יש דבר אחד משותף לשתי הרפובליקות: את שתיהן הריאקציונרים חיסלו בכוח הנשק.
(מתוך: האורגיה הפריזאית, ארתור רמבו, 1871. מצרפתית: משה בן שאול)
לא ברור האם זה צירוף מקרים, אבל הולדתה של רפובליקת האוהלים התרחשה כידוע במרחק שבועות בודדים מהאירועים המסווגים תחת השם הכללי "ספטמבר". אם מהפיכת האוהלים היא נקודת אומגה חברתית-טכנולוגית, את ספטמבר אפשר להגדיר כסינגולאריות פוליטית: אפשר לדעת איך נכנסים אליה, אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים.
אפשר לקוות שהאומגה והסינגולאריות יעצימו זו את זה. אבל יש מקום גם לחשוש שהתסריט הבלתי-צפוי-בריבוע ייגמר בבכי, כלומר בפגזים מתפוצצים בשדרות רוטשילד, וגם בגינת לווינסקי. כמו שאמר לי אתמול א' טהרלב – יש הרגשה שאנחנו בסוג של מסיבת סיום.
כזכור, את הקומונה הפריזאית חיסלו במשותף השלטון הריאקציונרי של צרפת יחד עם הפולשים הפרוסים של ביסמרק. את הרפובליקה של מינכן חיסלו הפרייקורפס הפאשיסטים, מטעמו של השלטון המרכזי הסוציאל-דמוקרטי. לא אתפלא אם נתניהו יביא את האיראנים עצמם, יחד עם אסד, כדי לחסל את רפובליקת האוהלים.
לכל זה כדאי להיות מודעים כל הזמן. בספרי ההיסטוריה, מה שקורה עכשיו יתומצת כנראה לפיסקה או שתיים לפני הפרק החדש על ספטמבר. לכן צריך להתכונן כבר עכשיו.
מצד שני, למי איכפת מההיסטוריה? גם אם זה לא יימשך אלא רגע, הרגע הזה הוא נצחי. צריך לנשום אותו, ולהחזיק בו חזק כמו שמחזיקים באדם אהוב.
אסיים בקטע מפורסם למדי, ובכל זאת מתבקש:
התודעה, שהם מפוצצים את רצף ההיסטוריה, ייחודית למעמדות המהפכניים ברגע פעולתם. המהפכה הגדולה הנהיגה לוח שנה חדש […] עוד במהפכת יולי התרחשה תקרית, שבה קיבלה תודעה זו ביטוי. עם רדת הערב על יום הקרב הראשון התברר שבמקומות אחדים בפריס, בלי קשר זה עם זה ובאותה שעה ממש, נורו יריות אל שעוני המגדלים.
(ולטר בנימין, מתוך התזות על מושג ההיסטוריה)
גופות מגיני הקומונה לאחר חיסולה על ידי הממשלה, 1871
ההתקפה, כביכול, על ח"כ מירי רגב במאהל המחאה בתל-אביב, והעניין התקשורתי שלווה לכך, הצליחו לייצר ניסוי מעבדה מרתק. ח"כ רגב הגיעה, בעקבות החוויה שעברה עליה, לאולפן של דן מרגלית, יחד עם סתיו שפיר, מיוזמות המחאה, כדי לשוחח על שהתרחש. בניצוחו של מרגלית זכינו לשיחזור, מתועד, בתנאים סטריליים, לכל (או רוב) מה שבעייתי בשיח הפוליטי בישראל.
הפליא בניתוחו אייל ניב, אך המבט שהוא מציע לנו מתמקד בח"כ מירי רגב, ולדעתי על מנת להבין את עומק הבעיה יש דווקא להתמקד בדן מרגלית ובאופן בו הדיון עצמו מנוהל באולפן.
בפתיחה, הדגיש דן מרגלית כי סתיו שפיר הינה מיוזמות המחאה "ברוטשילד בתל-אביב". לא ברור כיצד ההדגשה הזאת תרמה להצגתה של שפיר, אך אין ספק כי כבר כאן מרגלית מכין לח"כ רגב את המרחב כדי למקד את הדיון בטענה, לכאורה, של המוחים כי הם מעוניינים בדיור ברוטשילד. במילים אחרות, דן מרגלית עושה פריימינג למחאה כמחאה של תל-אביבים ברוטשילד, עוד בטרם התחיל הדיון.
לאחר שהקהל צופה במה שעבר על ח"כ רגב במאהל המחאה, קטע שבו נראית חברת הכנסת צועקת "תגיד לי, אתה סתום?" על מפגין, והמפגינים נראים כי מי שצועקים לה "לכי הביתה" ושופכים עליה מים, דן מרגלית מוטרד. "פחדת?" הוא שואל את ח"כ רגב. כלומר, מה שמעניין הוא החוויה של ח"כ, ולא לצורך העניין חילופי הדברים בינה ובין המפגינים – ובראש ובראשונה העובדה כי נבחרת ציבור בפרלמנט הישראלי צועקת על מפגין כי הוא סתום. מבחינת הראיון, אין זה חריג מספיק כדי לשאול על כך שאלה.
קטע אחר מתוך ההתרחשות שהיה ראוי לשאול עליו מופיע לקראת סוף ה'קליפ' בו נראית ח"כ מירי רגב צועקת וטוענת כי "את לא מייצגת את הצעירים! את מייצגת את השמאל הקיצוני!" זוהי נקודה חשובה ביותר כי היא ממחישה בדיוק את הפטרונות בשיח הפוליטי בישראל – הפוליטקאים, מעצם מעמדם, הם אלו שקובעים מי מייצג את מי ועל מה המחאה. ח"כ מירי רגב רואה לנכון להגיע למאהל המחאה כדי להסביר למוחים את מי הם מייצגים. גם על כך, לא היה נראה למרגלית כי יש טעם לשאול. וכאילו כדי להדגיש שמה שקרה שם אינו מקרה חד-פעמי, חוזרת על כך ח"כ רגב גם באולפן ומסבירה לסתיו שפיר כי אחד מהמשתתפים במחאה הוא בעצם לא משתתף במחאה. שוב, מרגלית שותק.
בשלב זה עוברת ח"כ רגב לתאר את הישגיה בכנסת ואת הפעולות שנקטה בהם כדי לטפל במצוקת הדיור, כדבריה, אך מיד עוברת להסביר מהי מצוקת דיור. ח"כ רגב טוענת כי היא "לא באה לדאוג להם לגור ברוטשילד" וכי "יש גם גבול למה שמבקשים". החלק הזה בדברי הח"כ מרתק בעיני. קודם כל, היא שוב מחליטה מיהם האנשים שמוחים ומהם הדרישות שלהם. אבל על זה כבר דיברתי. כדי להבין עד כמה הדברים שלה חשובים, הבא נניח כי המחאה היא אכן על הדרישה לגור ברוטשילד, כפי שח"כ רגב טוענת. ייתכן וח"כ רגב אינה מסכימה כי צריך לדאוג לאנשים לגור ברוטשילד, או שמא הדרישה הזאת מגיעה מציבור שאינו נמנה עם ציבור הבוחרים שלה. שתי האפשרויות האלה סבירות ואף לגיטימיות. אך, זוהי אינה הטענה של ח"כ רגב. הטענה שלה היא שהיא "באה לדאוג", כלומר אין כאן שאלה של ייצוג בכלל, אלא יש כאן מישהי שעושה מה שנראה לה לנכון, והציבור יכול להסכים או שלא. אין זה משנה כלל מיהם הדורשים, אלא רק מהי הדרישה ואם היא עולה בקנה אחד עם השקפותיה שלה. כמו כן, ח"כ רגב בעצם טוענת כי הדרישה עצמה אינה לגיטימית. אין הכרה בלגיטימיות של דרישה ציבורית והצעה למוחים כי ינסו את כוחם בקלפי היות והממשלה המכהנת אינה שותפה להשקפותיהם, אלא יש קביעה כי "יש גבול למה שמבקשים". הציבור לא יכול לבקש מה שהוא רוצה. בכל אופן, כפי שהזכרתי, המחאה כלל אינה על מגורים ברוטשילד, אך גם לתפיסה של ח"כ רגב היא מלמדת אותנו שיעור חשוב על השיח הפוליטי בישראל.
לאחר שח"כ רגב מונה את הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור, עליהם לא ארחיב (ואסביר בהמשך מדוע), עובר דן מרגלית אל סתיו שפיר, ומוחק את כל מה שהתייחסתי אליו בפסקה הקודמת תוך הצגת השאלה – "אתם מצטערים שגירשתם אותה?" שוב , אין כל ניסיון לאתגר את העמדה של ח"כ רגב ביחס לתפקידה כחברת פרלמנט. שפיר פותחת את דבריה ואומרת כי מדהים אותה כי היא מבזבזת את זמנה בלהקשיב לדברים של ח"כ רגב, ולאור הכתוב מעלה ניתן להבין מדוע היא חושבת כך. בשלב זה ח"כ רגב מתרגזת ומכנה את שפיר "חצופה", כדי שיהיה ברור לצופים, וכנראה לעצמה, מהי ההיררכיה בין הדוברות. מדהים עוד יותר כיצד שואלת שפיר "אני יכולה לדבר" עונה ח"כ רגב – "בוודאי" ומיד ממשיכה כדי לקטוע את שפיר. הנוכחות של הצד השני בדיון הוא מס שפתיים בלבד, רק עוד הזדמנות להנכיח את סדר הדברים. עבור ח"כ רגב, שפיר נמצאת באולפן אך ורק כדי שיהיה אפשר לקטוע אותה. לאפשר לה לדבר, "בוודאי", כדי שיהיה אפשר לקטוע את דיבורה.
החלק המעניין ביותר הגיע לאחר ששפיר הציגה את המחאה, כפי שהיא מבינה אותה בתור יוזמת שלה. במקום להתמקד בכך שמתפתחת בישראל מחאה עממית אמיתית שבה אנשים שיושבים ביחד במאהל מנסים לנהל בצורה דמוקרטית פתוחה את המאבק שלהם, דן מרגלית מבקש משפיר שתתנצל כדי "שנוכל להמשיך הלאה". שפיר מתבקשת למלא את התפקיד שלשמו הוזמנה לאולפן. אין עניין במחאה עצמה, או באופן התנהלותה.
להפך, עצם ההתנהלות של המחאה העממית ככזו מאיימת לגמרי על הסדר הנוכחי, ואת זה ניתן לראות בהתעקשותו של דן מרגלית על פתרונות. שפיר טוענת שאינה מומחית לכלכלה (טענה שבשיח הנוכחי היא אמיצה כשלעצמה), וכי המחאה אינה מכוונת לפתרונות, בהכרח. הניסיון המחאתי הוא בדיוק באי לקיחת חלק במשחק הנוכחי, בשיח כפי שהוא מובנה כרגע. הצעת פתרונות קונקרטיים היא בדיוק מה שהשיח הנוכחי צריך כדי להשתיק את המחאה "ולהמשיך הלאה", כדברי מרגלית. פתרונות קונקרטיים אפשר לבטל, בתקיפה אישית כפי שעושה ח"כ רגב, או בצורות אחרות. המחאה הנוכחית, שמבקשת מהממשלה "להסתכל לצדדים", כדברי שפיר, היא בדיוק האיום הנוראי. בדומה לצבא שאינו מסוגל להתמודד עם מחאה בלתי-אלימה, כך הסדר הפוליטי המושתת על רדוקציה של מצוקות לפתרונות מנוסחים – במקום לטפל במצוקה שהסדר מייצר בשינוי הסדר עצמו – אינו מסוגל להתמודד עם מחאה שאינה מוכנה לנסח דרישות קונקרטיות.
האיום הזה על הסדר הקיים בא לידי ביטוי בניסיונות החוזרים ונשנים של דן מרגלית לחלץ משפיר ניסוח של דרישות. "את מציעה להלאים להם את הדירות?" תוקף מרגלית את שפיר. כאילו ברגע שהדרישות הללו תנוסחנה, נוכל להמשיך הלאה, שכן מה זה משנה באמת מהן הדרישות הקונקרטיות של קבוצה כזו או אחרת. למעשה, מרגלית צודק – ברגע שהדרישות תנוסחנה ניתן יהיה להמשיך הלאה, וזו הסיבה שהחתרנות האמיתית הינה באי-הסכמה לשחק את המשחק של הסדר הנוכחי, באי-המוכנות לנפק לסדר את הכלים שבעזרתם הוא יוכל לדכא את המחאה.
ח"כ רגב מסכמת כי מדובר באנשים "שאינם מחוברים לעשייה", כאילו שהציבור הוא זה שצריך להיות מחובר לעשייה הפרלמנטרית ולא להפך, וכי אם "האנשים האלה" "ימשיכו להגיד (בטון מזלזל כמובן) כי הם רק רוצים להעלות פתרונות הם לא יצליחו לפתור את הבעיה". במילים אחרות, ח"כ רגב מאשרת כי יש דרך אחת לפתור את הבעיה, והצורות החדשות הללו שהמחאה מנסה לייצר היא בעצם חלק מהבעיה, ולא ניסיון להתרה.
ניצוחו של דן מרגלית, כעיתונאי שבסך הכול מנהל את הדיון, מדגים בצורה טובה לדעתי כיצד השיח הפוליטי בישראל היום מוטה צורנית. השאלות והדיונים חייבים להיתחם בתוך צורות מסויימות, כדוגמת "שמאל קיצוני" או "רוטישלד בתל-אביב", שכן אחרת לא ברור מיהם "האנשים האלה". אין זה מפתיע כי כאשר הדיון מולבש לתוך צורות מוכנות מראש, כאלו שלמעשה אינן מאפשרות לדיון להגיע לשום מקום אחר מנקודת הפתיחה שלו, אין זה מפתיע כי הדרישה של השיח היא כי גם הפתרונות כולן יהיו בצורות מוכנות מראש. דן מרגלית מדובב את השיח הפוליטי הישראלי בצורה מושלמת, כשהוא דואג להשאיר את התוכן של הדיון בצורה שמעקרת אותו ומאפשר ליחסי הכוחות בין ח"כ דורסנית ליוזמת של מאבק ציבורי להשתעתק מבלי לאתגר אותו ולו לרגע.
באופן אירוני, דווקא דן מרגלית, באופן בו הוא ניהול את הדיון אצלו באולפן, מספק ניסוי מעבדה מרתק שמדגים את הבעיות של השיח הפוליטי הנוכחי, ומדוע בעצם המחאה הזו חשובה מעין כמוהה. לכל מי שטרם מבין על מה נאבקים האוהלים ברוטשילד, 10 הדקות הללו עושות עבודת הסברה נהדרת.
בשעה 11:35 בערך הגיע רון חולדאי. אנשים היו די באקסטזה, צילמו אותו באייפונים וצרחו "ראש עיר לעשירים! ראש עיר לעשירים!". הוא ניסה לדבר, אמר משהו בעניין הממשלה והשוק החופשי, בשלב מסוים הוא התחיל להסביר שבעברית נכונה צריך להגיד "אני שוכר דירה" ולא "אני משכיר דירה". זה היה מגוחך, מרתיח, הוא היה נראה מנותק – כאילו הוא לא מבין איפה הוא נמצא, כאילו הוא אף פעם לא ראה את האנשים האלה, סתם אנשים ששוכרים דירות בתל אביב.
אנשים איבדו סבלנות וצעקו במרחק סנטימטרים ממנו, עד שהוא נסוג. כמה אנשים צעקו: "תנו לו לדבר" ואחרים צעקו: "שקרן! דיברת מספיק!". כשראש העיר והפמלייה הקטנה שלו התחילו להסתלק לכיוון הכביש הזעם גאה. היה נראה שהוא מבולבל, הוא נכנס לאוטו עם עוד איזו אשה, אנשים דפקו על החלונות ומישהו התיישב לו על הפרונט. נראה לי שחולדאי די נבהל.
זה הזכיר קצת את שביתת הסטודנטים של 2007, שגם היא יצרה פוליטיציה של דור מסוים. רק שלא כולם היו סטודנטים. יש שם צעירים תל אביבים מכל הז'אנרים: סטלנים, היפסטרים, סחים, הומואים וסטרייטים מסתובבים בין האוהלים. כל אלה שלא ברחו עדיין. בכמה מהאוהלים יושבות משפחות עם ילדים. החלק הצפוני נראה קצת כמו משהו מהסיקסטיז, עם מחצלות, גיטרות וריח של גראס, באמצע יש אוהלים, והחלק הדרומי נראה יותר כמו הסבנטיז – אנשים מנגנים בלי חולצה בגיטרות חשמליות. מישהי עם מין דגל ישראל מאולתר צועקת כל מיני דברים. אני חייב להודות שלא ברור מאיפה האנשים האלה הגיעו.
ככלל, אלה נראים כמו אנשים "לא פוליטיים". חוץ מכמה פעילים של עם חולצות של מגמה ירוקה, לא ראיתי נוכחות בולטת לתנועה פוליטית כלשהי – לא עיר לכולנו, לא שלי יחימוביץ ולא השמאל הלאומי. אה, ניצן הורביץ היה שם, אבל הוא נראה די מסכן. מישהו עם שיער ארוך דיבר על ביטול הכסף.
פתאום בא איזה איש שהציג את עצמו כמומחה למסים, והסביר משהו על הוראת השעה של יובל שטייניץ. הוא אמר "אני רוצה להסביר לכם כדי שתבינו", עד שצעיר עצבני השתיק אותו.
אגב, גם אין שם שוטרים. אני לא יודע למה – אם זאת היתה הפגנה של השמאל היו שם בטח שוטרים באלפים.
כשאתה רואה את האוהלים האלה, אתה אומר לעצמך שמעבר לכל מחאה זה פשוט משתלם לגור באוהל. זה חינם, ועל שטח כזה היו לוקחים היום בתל אביב לפחות אלף שקל, אם לא יותר. ברחובות שמסביב, כולם מדברים בקדחתנות על העוולות של בעלי הבתים, על החוצפה. אני מניח שלחלק מהאנשים האלה יש הורים שבעצמם משכירים דירות, ושוחטים במחיר את החברים שלהם. כמו בעלת הבית שלי, הזקנה המרושעת שהודיעה לי היום שהיא יכולה למצוא שוכר ב-2,300 שקל לדירת חדר 20 מ"ר שאני שוכר ממנה. או בעל הבית שהעלה לאחי את המחיר פי שתיים, כי הוא "יכול להביא זוג גייז שישלמו יותר מזה". הרוח של הסיקסטיז היא לא מקרית: אם באמת יהיה כאן מאבק שיחזיק מעמד, זה יהיה מאבק בין דורות – כמו שהיה אז באמריקה. מאבק בין הדור שהקדיש את שלושת העשורים האחרונים להתעשרות בחסות מכירת חיסול צינית של כל אידיאל, לבין הדור שכבר לא ייהנה משום דבר שפיסת הארץ הזאת יכולה לתת.
מכל מיני סיבות, אבל גם בגלל מחירי הדירות.
"מהי תרבות הצעירים העכשווית? האם היא באמת שטחית ופסיבית?" כך שואלת הההזמה לכנס תרבות הצעירים בשנקר, תוך התייחסות למאמרו של גדעון עפרת על "הזן החדש של הצעירים". גם אני, כמו אנשים אחרים לפניי, רוצה לנסות להשיב למאמר. אבל בשונה מהנימה האפולוגטית שהיתה לכמה מההרצאות של נציגי הדור הצעיר עד כאן, אני רוצה ברשותכם לעבור להתקפה. בשביל להבין את דור הצעירים, צריך לדעתי להחזיר מבט, כלומר להסב לרגע את המבט אל דור האם, דור ההורים – זה שמסתכל עלינו.
אני רוצה להתחשבן עם הדור הזה, באותו אופן שבו נהוג להתחשבן בתרבות שלנו עם דור הסבים.
כיוון שההגדרה של "הצעירים" היא מאוד רחבה, אני אשתמש לצורך העניין בהגדרה רחבה לא פחות של דור האם. אני מתכוון לאנשים שנולדו משנות ה-50 עד שנות ה-70, ואולי בניסוח אחר – אלה שהגיעו לבגרות ממלחמת 67' עד מלחמת לבנון הראשונה, וקצת אחריה.
אני מפנה את הדברים לדור של גדעון עפרת, ולכן אקרא לקבוצה הזו "הדור שלכם".
מה זאת אומרת להתחשבן עם דור ההורים שלנו כמו שמתחשבנים עם דור הסבים? זאת אומרת, שבשני העשורים האחרונים, התרבות הישראלית מרבה להתעסק בחיסול חשבונות עם הסוציאליזם, ההסתדרות, הקיבוצים וכו' – מפעלים שהוקמו על ידי דור הסבים או הדור שלפניו. היחס לרעיונות ולמוסדות של אותו דור נע בין התעלמות או זלזלול קנטרני, לבין התחשבנות תוקפנית יותר.
הביטוי המוחשי ביותר לכך הוא התלונות החוזרות ונשנות על הלינה המשותפת בקיבוצים, ועל החיים הקיבוציים בכלל. התלונות האלה לא באות מהדור הצעיר. הן מין המנון של דור האשכנזים שנולד אחרי הקמת המדינה, ושעזב את הקיבוצים ואת ישראל הסוציאליסטית בכלל. הפונקציה שלהן הוא לאשרר את המערך החברתי הנוכחי, ולהראות שכל אפשרות אחרת וכל עולם ערכים אחר הם מסוכנים ו"לא טבעיים".
באותה מידה, ואם להיות כנים, אפשר לומר את זה גם על ההתחשבנות מצד שמאל עם דור תש"ח. קל להאשים את דור תש"ח – אנשים שרובם מתו, או שנתמכים על ידי מטפל פיליפיני – בגירוש הפלסטינים ב-48'. אבל בפועל, חלק גדול מהמתחשבנים חיים בעצמם בבתים או ביישובים שבהם חיו פלסטינים לפני 48', ולא היו מוכנים בשום מחיר שאותם פלסטינים יחזרו לבתים האלה. עם זאת, קל יותר להינות מהשלל, ובו זמנית לחשוב "זה לא אנחנו עשינו".
אנחנו חיים בתקופה של רגישות עזה, ולפעמים די מסרסת, לפגיעה ברגשות של קבוצות שונות. אבל נראה לי שפגיעה ברגשות של דור שלם לא נכללת בדברים שצריך להימנע מהם. בכל מקרה, המטרה היא לא לפגוע במישהו – ממילא מדובר במיליוני אנשים מקבוצות שונות שלמזלם או חוסר מזלם נולדו בתקופה הנידונה – אלא לנצל את הדיון הדורי כדי להעלות נקודות למחשבה.
אני לא טוען באמת ש"הדור שלכם" הוא יותר גרוע או יותר טוב מכל דור אחר. מה שמייחד אותו, זה שתמיד הוא זה שישפוט את האחרים. בני הדור שלכם הם הסובייקט הקולוניאלי של החברה הישראלית: הם שופטים את האחרים, אף אחד לא שופט אותם.
זה דור שמתחשבן עם כולם, אבל אף אחד לא מתחשבן איתו, בגלל שהוא מחזיק בעמדות שמהן אפשר להתחשבן. גם הילדים שלכם לא ממש מתחשבנים איתכם – זה לא כל כך מעניין אותם. מסיבה זו, הדור הזה הוא הדור השקוף ביותר – כיוון שהוא נמצא בכל מקום, לפעמים לא זוכרים שהוא קיים.
אחרי ההקדמה הזאת, אחזור למאמר של גדעון עפרת.
התלונה הגדולה הראשונה של עפרת על הצעירים נוגעת לשפה שלהם. גדעון עפרת כותב בין השאר:
"שפתם דלה להפליא, עתירת שגיאות, לקונית וחסכנית כמידות האֶס אֶם אֶס… קריאה? ספרייתם היא תמציות הוויקיפדיה האינטרנטית. מכאן הם דולים עיקר מידעם הכללי. לא, אל תבקשו בשפתם אחר רובדי לשון, רב משמעות, קונוטציות, מטפורות, אָלוזיות לספרות הקלאסית או האחרת.
והוא ממשיך:
וכי מדוע יידרשו לשפתנו המורכבת, העשירה והמסורבלת יותר? אין הם זקוקים לה. משהו בהם אומר אי צורך בתקשורת אנושית מהסוג המוּכר לנו. הן הם כלואים בעולמם הווירטואלי, אוזניות ה"אַי פּוֹד" והטלפון הסֶלולרי אטמו אותם בבועה. עולמם הרגשי ניזון מסנסציות זוטא מציצניות מסוג ה"יוּ טיובּ".
הקטע הזה מזכיר לי כתבה שראיתי באיזה יום שישי לפני כעשר שנים, אולי ביומן של ערוץ 1, שעסקה בש"ס. בכתבה ראיינו את נתן זך. זך התלונן שש"ס מחנכת לבערות, ומחריבה את כל ההישגים של היהדות החילונית והתרבות המערבית. בסוף הוא אמר שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לעצמך בן תרבות בלי שקראת את היגל ושופנהאוור.
כידוע, כשכשבנאדם יוצא לרחוב בתל אביב, כל האנשים מסביבו מתווכחים על היגל ושופנהאוואר.
להזכירכם, היצירות העיקריות של היגל בכלל לא תורגמו מעולם לעברית, וכך גם שופנהוואר. אני מעריך שיש בישראל לכל היותר כמה עשרות אנשים שמחזיקים בבית את "העולם כרצון וכדימוי" של שופנהוואר. כשהסבים מתים, הדור שלכם נוהג להוציא את הספרים האלה ולזרוק אותם לרחוב.
מתי נזכרים בהיגל ושופנהאוור? נזכרים בהם כשמדברים על ש"ס. פתאום הם "שלנו". אבל זה מאוד נוח לזך לעשות איזו אידיאליזציה של "היהדות החילונית" שאליה הוא משתייך.
אותה תופעה ניכרת ביחס של הדור שלכם לצעירים.
רק כשאתם מדברים על הצעירים, פתאום מטריד אתכם ש"הם לא יודעים כלום". אבל מה אתם יודעים? רק כשמדברים על הצעירים, אומרים שהם לא קוראים ספרים. ואתם קוראים ספרים?
מה הדור של גדעון עפרת קורא?
נדמה לי שהוא קורא את דה מרקר.
הטענה השנייה של גדעון עפרת היא שהדור הצעיר "לא טעם מטעם התמימות הנהדרת של האידיאליזם".
הוא ממשיך וכותב:
"אולי במפעל חיינו הגדול – הרס האוטוריטות (הורים, ממסדים, שלטון – מסורת שנות ה-60) – שיבשנו את מבנה הנפש של ילדינו. גידלנו אותם בהיתרים בלתי מוגבלים, והטמענו בהם את אי האמון שלנו בסמכויות".
אז השורה התחתונה היא כמובן: יותר סמכות לדור שלכם – שגם ככה מחזיק כמעט בכל הסמכויות. אבל לפני המסקנות, בואו נסתכל על ההנחות של הטענה הזאת. האם "הרס האוטוריטות" הוא מפעל חייכם הגדול? איפה ראיתם בישראל הרס של אוטוריטות?
איפה ראיתם בישראל את מסורת שנות ה-60?
על מה מדבר גדעון עפרת?
הוא כותב:
"[זהו] דור שלא ידע תמימותם של אהבה, אמונה ושאר ערכים. דור שהתפכח מכל אלה עוד בטרם חווה אותם".
מה שעולה מהמשפט הזה הוא קצת לא הוגן: הדור שלנו מואשם שהוא נטש את הערכים לפני שחווה אותם, כי הוא לא יכול היה בכלל לחוות אותם. אתם, לעומת זאת, נטשתם את הערכים למרות שכן חוויתם אותם, או לפחות יכולתם לחוות אותם. אבל כדי להצדיק את מצבכם הנוכחי, אתם קוראים לתהליך שעברתם "התפכחות".
קראתי בסוף השבוע האחרון מאמר של יצחק לאור על המשורר אברהם שלונסקי. לאור שואל מדוע שלונסקי נשכח בתרבות העכשווית, וקובל על "הפיכת הבערות לדגל". הוא מסכם ש"באמת הכול נשטף בלא-כלום. העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו נעלם".
נכון שאחד המאפיינים הבולטים של התרבות העכשווית בישראל היא שהיא חסרת זיכרון. אבל השכחה של העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו היא לא הפרויקט שלנו, אלא שלכם.
לאור גם לא לגמרי צודק בטענה שאין בקרב הצעירים אנשים שמנסים להתעניין בהיסטוריה של חברתם. דווקא יש צעירים שמנסים להתעניין. אבל לטוב ולרע, אנחנו לא מסוגלים להבין מה שהיה כאן לפני שנות ה-80. אנחנו כאילו לא יודעים את השפה. נולדנו בארץ שבה השפה הזאת כבר לא דוברה. אתם לעומת זאת נולדתם בארץ שבה השפה הזאת דוברה, אבל שכחתם אותה.
לא מזמן, נתקלתי בבית אריאלה בכרך של "מעריב" משנות השישים. דפדפתי למאי 68', לראות איך מהפכות הסטודנטים בפאריס ובאירופה הוצגו בעיתונות הישראלית.
ובכן, שליח מעריב בפאריס היה אורי דן, כתב החצר של אריאל שרון. בכתבה נרחבת, הוא מתאר בזלזול את עצרות הסטודנטים ומגיע למסקנה שמדובר בחבורת ליצנים, שלדבריו, "חיים בכוכב אחר".
לצידו מתפרסם מונולוג מאת דב ינאי, שכיהן באותו זמן כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. ינאי מסביר למה הסטודנטים הישראלים הם היחידים במערב שלא מצטרפים לתנועה המהפכנית העולמית. הוא טוען שהסטודנטים בישראל פשוט לא צריכים לצאת נגד הממסד.
"הסטודנטים במדינות רבות מוכנים ומזומנים לקעקע את המימסד, בעוד שהסטודנט הישראלי המצוי אינו מעוניין להרוס, הוא רוצה כי הממסד ישמע אותו. לי נדמה, שאם יש למישהו אצלנו עודף מרץ, הרי אחרי חודשיים על יד גשר דמיה [בשטחים (ע"א)], שוב אין לאף אחד רצון וכוח להפגין ברחובות! לאור מצבנו המיוחד מקבלות הרבה בעיות הנראות חשובות נורא – ממדים גמדיים".
בהערת אגב מעניין לציין שכיום דב ינאי הוא מהבעלים של קבוצת ג'נסיס לייעוץ ניהולי בארץ ובעולם ושל מכון אדם מילוא לגיוס כוח אדם ומיקור חוץ, וגם מבעלי השליטה ב"אינטגרה אמינות עובדים בע"מ", חברה המספקת מבדקי אמינות ממוחשבים ושירותים אחרים שנועדו למנוע עבריינות תעסוקתית במקום העבודה".
אז זהו, שהדור שלכם באמת הושפע ממה שקרה בעולם מאז שנות ה-60, ובאמת למד הרבה מהעולם:
הוא למד להשקיע בבורסה.
הדור שלכם הוא הדור הקונפורמיסטי ביותר שהיה כאן. זה דור שמצד אחד עבר גלובליזציה, והתחיל בגיל צעיר לנסוע לפאריס ולניו יורק, ומצד שני האופקים שלו צרים יותר מכל דור אחר.
זה דור שהכניס לשפה את הביטוי "זה לא עניין פוליטי" ו"אני לא בנאדם פוליטי".
הוא הדור של המצב הקיים, הוא לא מכיר שום דבר חוץ מהמצב הקיים, והוא גם יפול יחד עם המצב הקיים.
איזה דמויות מרדניות או חתרניות יש בדור הזה? הרבה פחות מאשר בדור הפלמ"ח למשל. אין לו מקסים גילן, אורי אבנרי, גם לא ס' יזהר. אפילו לא שמעון פרס.
המעשה האמיץ ביותר שאנשים בדור שלכם העזו לעשות הוא לחזור בתשובה.
בדור שלכם מי שגילה שמץ של מרדנות נדחק מהר מאוד לשוליים. יותר מזה: חנקתם גם כל רעיון מרדני שהגיע מהדור שלפניכם או מהדור שאחריכם. לעומת זאת, אימצתם את כל צורות הקונפורמיזם של הדור שלפניכם – ושל הדור שאחריכם.
אני לא מדבר רק על דור המנהיגות שהצמחתם – נתניהו, ברק, חיים רמון, משה שחל – דור מנהיגות שהוא אולי העלוב ביותר מאז המלך רחבעם. והוא עוד ממשיך להידרדר.
הדור שלכם אוהב להתלונן על אבדן הערכים. אבל הוא שכח כל צורה של אידיאל שהדור שלפניו ידע, אבל לא למד שום דבר חדש. חוץ מדבר אחד: לקנות בתים.
ביקרתי פעם חבר בשוהם. אבא שלו, בן 55 בערך, ישב איתנו והתחיל לגולל את השקפת עולמו. קודם כל, הנאום נפתח כמובן בזה שכל המשפחה של ההורים שלה קבורים בערמה בטרבלינקה.
ככה הדור שלכם מעגן בשואה את כל ההוויה שלו, למרות שהוא לא הריח מימיו ריח של משרפה.
משם הוא התקדם הלאה, אבל העצה העיקרית שלו לחיים היתה אחת: לקנות בתים. היו אמר לי: הדור שלכם לא יודע לקנות בתים. בגילכם כבר קנינו בתים והתחלנו לשלם משכנתא.
ואכן, הדגל האמיתי של הדור שלכם הוא לקנות בתים.
אם הביטלס שרו על דור הפרחים את השיר "She's leaving home bye-bye", עליכם היה צריך לשיר: "She's buying home, bye-bye".
אני לא טוען שלא עבדתם: בוודאי שעבדתם, וכל העבודה שלכם הפכה לבתים. מבחינה זו הנוף הבנוי, ובעצם הנוף בכלל של ישראל העכשווית הוא כולו העבודה של הדור שלכם. אבל בתים, גם אם הם נראים יציבים, הם בני חלוף.
בסוף כותב גדעון עפרת:
"הם מתגוררים עם הוריהם עד גילאי השלושים, רבים ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם, אך בינם לבין הוריהם אוקיאנוס של אחרות, זואולוגיה אחרת".
אני מבין קצת בזואולוגיה, אבל אני לא כל כך יודע על מה הוא מדבר. אנשים שאני מכיר סביבי עבדו קשה מאוד כל שנות ה-20 לחייהם.
בנוסף, לא נעים להגיד, אבל הדור שלכם הפריט את מדינת הרווחה שממנה הוא נבנה. הזרמתם אותה לכיסים שלכם, לבתים שלכם בראשון או בשוהם או ברמת השרון. עכשיו אתם מתלוננים שהצעירים "ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם".
לסיום:
ראיתי פעם סרט גרמני קצר, שבמרכזו עמדה זקנה נרגנת שישבה באוטובוס העירוני והתלוננה על המהגרים שמסביבה. היא היתה מוצגת באופן מאוד שלילי, וגם הצעירים התייחסו אליה בחוסר כבוד מופגן.
חשבתי על זה שהגרמנים, בזכות ההיסטוריה שלהם, פטורים מלרכוש כבוד לזקנים. זאת עמדה מוזרה, שלא ממש מוכרת לנו.
כשאתם תהיו זקנים, אני מאמין שדווקא נקום לכם באוטובוס. אבל למעשה, אין לכם מה לדאוג. אתם לא תסעו באוטובוס:
בימים האחרונים שלי בגרמניה הייתי די מודאג. מריוס והיידמארי התקשו להבין אותי כשניסיתי להסביר להם איזה מקום לא נעים זה ישראל העכשווית, וכמה זה מעיק לנחות שם עכשיו, ולא לביקור אלא לתמיד. הם חזרו ואמרו לי שבטח נורא נחמד שהשמש זורחת. מה שנכון, במידת מה.
יום אחד לפני הטיסה חזרה נסעתי מגטינגן לברלין. שם, בברלין, צללתי די מהר אל ההוויה הישראלית הרועשת של העיר, שעליה כבר כתבתי כאן. הפעם לא היה לי כוח להתנגד. החיים שהתגלו לי שם קצת הזכירו לי את פאריס של שנות ה-30: הרבה מאוד יהודים, במקרה זה ישראלים, שמצויים בשלבים שונים של הליכי התאזרחות ופליטות. מתחתנים עם גרמנים, עוברים מדירה לדירה, חופרים בורות בקרח כדי לשאוב מים מהתעלה. "היתרון העיקרי של ברלין הוא שהיא לא בישראל", הסבירו לי. מישהי שפגשתי ליד אינטרנט קפה של טורקים בנויקלן הזהירה אותי שנורא בישראל. אמרתי לה שלתחושתי המצב לא מאוד שונה מאיך שהוא היה לפני חצי שנה. אבל היא אמרה לי שאני טועה, והמצב הרבה יותר גרוע. מה שנכון, במידת מה.
כשהגעתי לתל אביב, שמתי לב שאנשים מדברים בעיקר על נושא אחד: מחירי הנדל"ן. כן, דיברו גם על הגזענות, ועל המרכז לאמנות הפיתוי. אבל התחושה היא שהאיום המיידי הוא שכר הדירה שגואה ולא עוצר, ופשוט דוחק אנשים החוצה מהעיר ומאורח החיים העירוני שהם התרגלו אליו, שכולל גם הרבה רכיבים אחרים מלבד עצם החיים בעיר. היתה לי הרגשה שגם כשאנשים בתל אביב מדברים על הגזענות או על הפליטים הם מדברים בעצם על בעל הבית שלהם ועל זה שהם הופכים למין פליטים של שכר הדירה, אולי בבית של ההורים שלהם במבשרת או בפתח תקוה. ולמעשה די בצדק: בעניין הזה, לפחות אי אפשר להאשים את השמאל התל אביבי שהוא מצטדק או מתייפייף. השמאל דואג לתחת שלו, במובן הנקי ביותר של הביטוי.
בסופו של דבר, אולי זה מה שעומד גם מאחורי כל הדיבור על הסחים שהיה בקיץ: לא מעט אנשים בתל אביב מרגישים די מאוימים, מרגישים שהסכנה מתקרבת לבית, שהשאלה היא כבר מזמן לא אם הם ינצחו אלא אם הם ישרדו פיסית. אני בעצמי ראיתי לפני חצי שנה כנופיה של רעולי פנים מהימין הקיצוני שועטים ליד הדירה שלי, ברחוב צדדי במרכז תל אביב (ולמי שמטיל ספק, זה היה אחרי ההפגנה ההיא). אבל בסופו של דבר, הסכנה הקיומית הזאת היא כלכלית יותר מאשר פוליטית; אם אפשר בכלל להבחין בין שתי הקטגוריות.
כל זה הוא חלק מתהליך יותר כללי: צמצום מהיר של האפשרויות לחיים בארץ הזאת, בלי להיות משועבד לתעשיית הנשק או להון הגדול. המהפכה שמתרחשת בימים אלה בישראל לא צריכה גולאגים או מחנות כדי להוציא לפועל את הליקווידציה של המעמד הליברלי-שמאלי (או איך שלא יקראו לו). הג'נוסייד נעשה באמצעות מחירי הנדל"ן, והצמצום ההדרגתי של אפשרויות התעסוקה באקדמיה, העיתונות והתרבות. רוב החברים שלי הם עיתונאים שכבר לא עובדים בעיתונות, כי הם נפלטו משם בשלוש השנים האחרונות. חלקם נהיו יחצ"נים מסוגים שונים.
זאת הנקודה: שבשלב הראשוני, אנשים לא יצטרכו למות, אלא פשוט להפסיק להיות מה שהם. ואכן, כשאני מסתכל מסביבי אני רואה שכמעט כולם נאלצו לבחור בשנים האחרונות באחת משלוש אסטרטגיות:
1. להגר – ברור שהרבה אנשים שמהגרים לברלין, למשל, ואומרים שהם לא יכולים יותר לחיות בישראל, עושים את זה מסיבות כלכליות-קיומיות. כמו שכתב נתי אורנן בבלוג היפה שלו:
עבדתי שנה וחצי בחברת כבלים כי רציתי להתפרנס בכבוד לאחר שנים רבות של עשיה אמנותית שאין שכרה בצידה… ההבנה כי קיימת האפשרות שאעבוד כל חיי כפקיד בצד עשיה אמנותית שאין לה הדהוד במקום בו אני חי הביאה למחשבות על עזיבה למקום אחר. בביקורים קודמים באירופה חשתי כי לפני הכל כשאני נמצא באירופה ריאותי שבות לפעול והיכולת לנשום חוזרת אלי.
2. לעזוב את העיר – בהנחה שיש בכלל אופציה כזו. במקצוע שלי למשל (אם יש כזה), זה לא ממש אפשרי, במיוחד אם אין לך אוטו.
3. לעבור לעבודות יותר משעממות אבל רווחיות. ברור שהאופציה הזאת היא כשלעצמה פריווילגיה של שכבות מסוימות. אבל כאמור, אני לא מנסה לטעון בפוסט הזה שיושבי בתי הקפה בתל אביב הם האנשים הכי מסכנים בעולם, יותר מפליטים בגוג'ראט. אני רק אומר שצורת חיים מסוימת, ואולי אפילו תרבות מסוימת, עשויה להיעלם תוך כמה שנים.
חשוב גם לציין שהאבחנה בין מה שאני נאלץ כאן להגדיר "התל אביבים" לבין אלה שמאיימים עליהם היא לא מאוד חדה וברורה. לפעמים אלה שסובלים מהעלאת מחירי הנדל"ן הם הבנים של אלה שמעלים את מחירי הנדל"ן. למשל, לפני כמה חודשים קראתי את הטקסט הזה, ש"מוקדש לכל התל אביביים החדשים שקונים כאן דירות כי זה מגניב ואופנתי וזאת ההשקעה הכי בתזונה". הכותב מתאר מעין מלחמת בני אור ובני חושך, בין התושבים המקוריים של "תל אביב שלנו" שהיא "כבר שנים עיר מקלט לכל מי שישראל פלטה אותו אבל הוא מסרב להיפלט", לבין התל אביבים החדשים. לדבריו –
בגללכם העיר הזאת הופכת להיות יקרה מדי, בלתי נסבלת מדי, והעיקר – דורשת מאיתנו שנתחיל להיות דומים לכם כדי לשרוד בה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו: אתם חושבים על תועלת, אנחנו חושבים על יופי, אתם חושבים על רווחים, אנחנו חושבים על הנאה, אתם חושבים על הפנסיה, אנחנו חושבים על היום ואנחנו לא נגרר אחריכם במרוץ לכסף ולכוח. אם העיר תהפוך לבלתי אפשרית בשבילנו, אנחנו בהחלט נמצא לנו מקום אחר, בארץ או על הירח… אבל כשנלך, ניקח איתנו את כל הציורים, הסרטים, השירים, העיצובים, בתי הקפה, הגלריות, המיזמים והחנויות המיוחדות שלנו ,ואתם תישארו רק עם מה שהבאתם איתכם: עם הג'יפים הענקיים שחונים על המדרכה בנווה צדק, עם כרטיסי הפלטינום שקונים דרינקים יקרים בלילינבלום, ועם גן הילדים הצעקני בנמל,. ואז תשאלו את עצמכם פתאום – למה נהיה כל כך מכוער ועצוב בחוץ? מי לעזאזל כיבה את האור?
נדמה לי שדווקא בגלל שהטקסט הזה הוא די נרקיסיסטי יש בו כנות מסוימת, יותר מאשר בהרבה טקסטים אחרים שנכתבים בעיר הזאת. במושגים של הבלוג, הייתי מגדיר אותו "מופע של אמת". מצד שני, לי באופן אישי לא לגמרי ברור למה בתי קפה, חנויות ו"מיזמים" משויכים לצד "שלנו". למען האמת, בתי קפה הם מבחינתי די האויב. זה מראה שאצל כל אחד החלוקה בין "אנחנו" ו"הם" היא קצת שונה. במחנה הפליטים, הייתי מעדיף לא לישון באותו אוהל עם הבעלים של החנות המעוצבת שבצד השני של הרחוב. בכל מקרה לא נראה לי שהוא יהיה שם, באוהל. יש לי תחושה שהוא יסתדר. וזה גם חלק מהעניין: האנשים יסתדרו, בחלקם. השאלה מה יהיה עם ההוויה. זאת שאלה כמעט אקולוגית.
*
בקיצור – אפשר לומר כל מיני דברים על תהליכים שקורים בישראל. אפשר לטעון שמעולם לא היה יותר גרוע, ואפשר לטעון שבעצם תמיד היה גרוע כמעט באותה מידה. אבל מה שאני יכול לומר בוודאות שקורה בשנה האחרונה (למרות שדווקא את זה לא כותבים בעיתונים), הוא שהאנשים שמסביבי פשוט נמוגים בזה אחר זה: בין אם הם מהגרים לחו"ל או הופכים לאנשים אחרים, שכמעט אי אפשר לזהות.
עכשיו, כיוון שהפוסט הנוכחי עוסק ממש בחיים הקונקרטיים כמו שאני רואה אותם, אני מרגיש צורך בגילוי נאות מסוים, שנוגע לבסיס החומרי שלי עצמי. זאת, כי לפעמים יש לא מעט חוסר כנות בעניין הזה, ואנשים שלכאורה נמצאים באותה סירה בעצם נמצאים כל אחד על כלי שייט לגמרי אחר. נכון להיום, אני יכול להחשיב את עצמי לאדם די בר מזל, כי אני מקבל מלגה של דוקטורנטים. בזכות זה, דרך אגב, אני מסוגל בכלל לתחזק את הבלוג הזה – משהו שלא ממש יכולתי לדמיין בתקופה שבה עבדתי בעיתון. מבחינה זו אני די בר מזל, כי אני יודע שיש הרבה אנשים שלא מצליחים להשיג מלגה.
על כל פנים, מלגה היא רק מלגה. ולא ירחק היום שבו המלגה תיגמר, ואחר כך יש לי עוד כך וכך שנים לחיות על פני כדור הארץ. התחושה שלי היא שכיום אני ממוקם במעגל די נוח, אבל המעגל הזה הולך ומצטמצם, והחושך מתקרב. בדרך כלל המדיניות שלי היא לא לחשוב מה יקרה אחרי שתיגמר המלגה. אחד הדברים שמפתיעים אותי כשאני מדבר עם דוקטורנטים אחרים, הוא שחלקם ממש מאמינים שאם הם יתאמצו מספיק, הם יהיו בעוד עשר שנים במצב של המנחים שלהם, כלומר יקבלו תקן באוניברסיטה.
אבל זאת כמובן אשליה. אולי בגלל שסיקרתי קצת את מערכת ההשכלה הגבוה, אין לי שום ציפיות מהמסלול שבו אני נמצא כרגע. שום דבר לא מחכה בקצה המסלול. המסלול עצמו הוא רק הסחת דעת שנועדה להשאיר אותנו רגועים. האוניברסיטה בצורתה המוכרת לנו היא מוסד ששייך לעבר. היא זומבי, או במקרה הטוב ערפד. אין כיום שום כוח משמעותי בישראל שיש לו אינטרס לשמור על הפקולטות למדעי הרוח או מדעי החברה.
אגב, אין לי ילדים. ואני חייב לומר בהערת אגב, שלדעתי הרבה אנשים בתל אביב נעשים הומואים פשוט כי קשה להם לדמיין איך הם יפרנסו משפחה. אני מקווה שלא העלבתי את יניב ויצמן או בגל אוחובסקי.
*
מכל זה, לא צריך להבין שאני פסימי. תהליכים חברתיים קורים. שכבות חברתיות מסוימות נמחקות. יש בזה יופי מסוים. כבר כתבתי בעבר, שייתכן ובעתיד הרבה מהיהודים בישראל יהיו מוסלמים. בינתיים, אני מניח שבמקום החוגים האינטלקטואליים-ליברליים הנמוגים צומחת אליטה חדשה. על כל כותב אורח ב"ארץ האמורי" שמהגר לארה"ב צומח איזה הראל חצרוני – גם הוא סוג של בלוגר.
וזאת בעצם הנקודה האחרונה, שלגביה אני גם חלוק עם הרבה מהקוראים של הבלוג הזה. הרבה אנשים בחוגי האקדמיה, התרבות והמדיה בתל אביב מתמודדים עם ההתפוררות על ידי גלובליזציה עצמית, כלומר הזדהות והתמזגות עם איזו הוויה ליברלית בינלאומית. יש אנשים שדי ברור להם שעם קצת מאמץ, אפשר להגר לחו"ל. אולי ההורים שלהם הכינו אותם לזה מאז שהם היו ילדים. בסופו של דבר, זה העיקרון של הגלובליזציה: היא רומסת וממוטטת את הסביבה המקומית שלך, בעוד היא מבטיחה למעטים שהעולם כולו פתוח בפניהם.
אני, בכל מקרה, לא ממש מרגיש שהעולם פתוח בפניי. כנראה חשבתי על זה מאוחר מדי. קודם כל כי אין לי דרכון זר (עוד סוג של אבחנה בתוך האליטה האשכנזית, שלפעמים נקבעת על ידי גורמים ממש שרירותיים) וחוץ מזה כי אני, אפעס, די כבול לשפה העברית. האמת שעד היום לא הרווחתי אפילו שקל אחד ממקצוע שלא קשור לכתיבה. ומעולם לא כתבתי יותר משלושה משפטים באנגלית ברצף, שלא לדבר כמובן על גרמנית. יותר מכך: אין לי שום ציפיות שמישהו בלוס אנג'לס או בדיסלדורף יתעניין במה שיש לי להגיד. אני מרגיש די חלק מההוויה העברית, במובנה הרחב. ונדמה לי שאני לא היחיד שמרגיש ככה. כמו שאמר רטוש: הלחם שלנו עברי כולו. בעניין הזה אני די ציוני: אין לי ממש תרבות אחרת. ואם היא תיפול, או (יותר סביר) תגיע לכדי השחתה מוחלטת, גם הסובייקט הפרטי שלי עשוי להיעלם יחד איתה. במונחים קוסמיים, זה לא נראה לי הפסד כזה גדול.
אני די מעריך את קורט טוכולסקי וסטפאן צווייג, שכאשר הם ראו שהתרבות הגרמנית הולכת לאבדון הם לא ניסו לאמץ תרבות אחרת (למשל, להגר לפלשתינה) אלא פשוט התאבדו. נדמה לי שיש בזה אפילו משהו די אופטימי: אם לא אז לא. כמו שאמר אביב גפן, "זה לא חובה לחיות/ זה זכות להיות חיים".
אבל אולי יש עוד משהו לעשות לפני זה. יש לי איזה רעיון. אולי אני אכתוב על זה בקרוב.
בצרפת, בת יאורים למיניהם (כלומר עיתונאים פרו-ישראלים אלימים) פתחו בקמפיין אגרסיווי בפייסבוק נגד סטפאן אסל, פעיל פוליטי ניצול בוכנוואלד ולוחן רזיסטאנס בן 91, לאחר שהביע תמיכה בחרם על ישראל. בעקבות האירוע מתעוררת שוב השאלה באיזו מידה אפשר להאשים יהודים באנטישמיות
ממצאים מעמק האינדוס בהודו מגלים מעין גן עדן אבוד: ציוויליזציה רגועה ושוויונית שבה נשים מילאו תפקיד דומיננטי
צרות במשפחת דומונט שאוברג, אימפריית המדיה השולטת ב"פרנקפורטר רונדשאו", "ברלינר צייטונג", "קלנר שטדטאנצייגר" וחלקים מ"הארץ": אלפרד נוון דומונט, המכונה der Alte, הוציא לחופשה כפויה את בנו, קונסטנטין נוון דומונט, ששימש בשנים האחרונות מו"ל של עיתוני הקבוצה. הרקע הוא ככל הנראה שערורייה שבה הסתבך הבן, שנחשף כמי שכתב טוקבקים מלוכלכים בבלוג לביקורת התקשורת
הפרשן המוסקבאי המוערך אנדריי גוסב חוזה בקייב פוסט עתיד קודר לרוסיה: לטענתו, תהליך ההתפוררות של ברית המועצות הוא בלתי ניתן לעצירה, והוא עתיד להימשך גם ברוסיה עצמה. הסיבה היא בעיקרה דמוגרפית: ההגירה הנרחבת של סינים לרפובליקות המזרחיות, שהופכות את הרוסים שם למיעוט, ותהליך דומה שקורה עם מוסלמים בקווקז. למה שלא נשלח לשם את ליברמן לפתור להם את הבעיות
משטרת מלבורן פשטה על ביתו של מנהל פסטיבל סרטים כדי להחרים את העותק של סרט הזומבים ההומו-אירוטי La Zombie של ברוס לה ברוס
מלחמת השמצות בין אליס שוורצר, הפמיניסטית הבכירה בגרמניה, לשרת המשפחה השמרנית כרסיטינה שרדר (באנגלית). השרה אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר לטעון שלהיות לסבית זה הפיתרון לשליטה הגברית, או משהו כזה
אבות הלאומיות הגרמנית במאה ה-19, כמו ארנסט מוריץ ארנדט, זוכים ליחס מכובד כ"פטריוטים" בלתי מזיקים. אך האם יש לראות בהם את מבשרי הנאציזם?
במרכז העיר ינה שבמזרח גרמניה היתה עד 91' כיכר על שם קרל מרקס. אחר כך קראו לה על שם פטר פטרסן, פדגוג משפיע שהיה, אפעס, גם נאצי ואנטישמי. עכשיו נזכרו בזה, ויש פולמוס
ואיגוד המתעמלים ETV בהמבורג לא טרח להסיר את הצלב קרס מהקיר של הבניין הראשי שלו
גל כץ
ofrilany
כותבת אורחת
ofrilany
ארץ האמורי 