Posts Tagged ‘נאציזם’

קריאה לדיון: מה אפשר לעשות כדי למנוע מלחמה?

15 במרץ 2012

אני מסתכל בטלוויזיה, אני מסתכל בפייסבוק ומשפשף את העיניים: הכול כרגיל. זה לא רק התינוק של במבה והאח הגדול. זה כל הדברים הרגילים שאנשים מתעסקים בהם – גם אנשים שהפוליטיקה זורמת בדמם.

אבל זה ממש לא זמן רגיל. המעברים הם לפעמים חדים. מאז שנתניהו חזר מארה"ב, אנחנו נמצאים באופן מובהק בתקופה שלפני מלחמה.

העניין עם מה שנקרא "המתקפה על איראן" הוא שזה מצב שאנחנו בעצם לא יודעים עליו כלום. אנחנו לא מכירים בכלל את חוקי המשחק של דבר כזה, כי אין לזה תקדים. מצד אחד, אפשר לחשוב שזה יהיה משהו כמו התקיפה בסוריה: יום אחד נתעורר, התברר שהיתה איזו גיחה של חיל אוויר, יספרו לנו שהיא הצליחה ושמסיבה כלשהי איראן בחרה לא להגיב – וזהו, אחר כך רק הפרשנים ידברו על זה.

אבל כולנו יודעים שיכול להיות גם משהו אחר לגמרי. יכולה להיות מלחמה שלא תיגמר. יש כל מיני גורמים אחרים שיכולים להצטרף למלחמה הזאת. אנחנו חיים במקום שיש בו לפעמים מלחמות ממש, מלחמות גדולות. תסתכלו לרגע על הפרצוף של אובמה ושל פאנטה כשהם מדברים על זה. הם אומרים: לצאת למלחמה זה לא משחק. הם יודעים שאיראן מתחמשת כבר שנים למלחמה הזאת. למעשה אין ממש סיבה שהיא לא תפעיל את כל האמצעים שיש ברשותה אחרי שהיא תותקף.

עכשיו, אפשר לטעון שתקיפה באיראן זה בכלל דבר הכרחי. הרי לא מדובר כאן על כפר פלסטיני – איראן היא מדינה חמושה, חזקה ודי אגרסיווית. לא מדובר כאן על human rights. אולי צריך "לגמור עם זה", ואז אפשר יהיה להמשיך הלאה. אולי, כמו שהתקשורת מנסה לטעון, מדובר כאן על שאלה שצריכה להעסיק מומחים – האם תקיפה באיראן היא צעד יעיל וסביר מבחינה טקטית.

אבל אני באופן אישי לא סומך על תפישת המציאות של המומחים שלנו. מהניסיון של השנים האחרונות, נראה שהיא נכשלה כמה וכמה פעמים. יותר  מזה: המומחים שלנו מוּנעים הרבה יותר מדי על ידי הזיות שואה, עניינים שחורגים לגמרי מהתחום הצר שהם מתיימרים להיות מומחים בו.

ואולי הזיות שואה הן דווקא רלוונטיות כאן? אולי, כמו שטוען דוד לנדאו – בנאדם מתון למדי ורחוק ממיליטריזם – אנחנו חיים בהכחשה, ו"שוב לא רוצים לשמוע איומי שואה". אולי, כמו שלנדאו טוען לגבי הזלזול בנאום הברווזים של נתניהו –

בתגובות הללו, וברבות כמותן, מבצבצת אותה הדחקה. אותן עכבות. אותו מצ'ואיזם חלוצי, ארץ-ישראלי, שכל כך התקשה לקבל את העובדה שמישהו מתכוון ואף מסוגל לרצוח מיליוני יהודים. אותה היאחזות כמו אז באמונה המנחמת: זה לא קורה, וגם אם כן אין לנו מה לעשות.

אולי. אבל כשאני מסתכל על המשטר האיראני, אני פשוט לא רואה שם את היטלר – באותה מידה שאני לא רואה את היטלר גם במשטר הישראלי. לכן אני לא רואה דרך להצדיק צעד כל כך הרסני, כל כך דראסטי. אם המומחיות שנדרשת עכשיו היא מומחיות בשואה, אני מעדיף לצטט את מומחה השואה הבכיר ביותר בעולם, שאול פרידלנדר, בריאיון מלפני שנתיים, בהתייחסות להשוואות כאלה –

נונסנס. היתה עצימת עיניים מול היטלר, אבל אין שום עצימת עיניים לגבי איראן. הרי כל הזמן עוסקים בזה. פה לא עוצמים עין לרגע. העיסוק באיראן זה ההפך של עצימת עיניים, מה עוד שאיראן רחוקה מלהיות מעצמה כמו גרמניה הנאצית… פרס יודע היטב את ההבדל בין יהדות אירופה, שהיתה לגמרי מפוזרת וחסרת מגן, למדינת ישראל של היום. אנחנו כל כך רגישים לחשש שההשמדה תחזור על עצמה, שבאות מצדנו השוואות כאלה למרות שאינן סבירות. צריך לומר בפה מלא: יש שימוש בהשוואות שאינן במקום; שלגמרי עוברות את הגבולות של האירוע ההיסטורי. זה לא מוצדק, וזה עושה וולגריזציה של השואה. אתה לא יכול למנוע מאחמדינג'אד לעשות את זה, אבל אצלנו היו צריכים להשתמש בהשוואות אחרות.

עכשיו נשאלת השאלה: האם יש בכלל מה לעשות?

לא ברור לי למה על כל עוולה קטנה או בינונית אנחנו יודעים למחות, אבל מול מלחמה טוטאלית אנחנו שותקים במבוכה, כמו ילדים שמשאירים את הדברים הגדולים למבוגרים. כמו הצבא הישראלי, שהפך לכוח שיטור, גם אנחנו התרגלנו מדי למצב הנורמלי של המאבק בכיבוש, שלתוכו נולדנו.

אבל מה יש לעשות?

הלוואי שידעתי. אבל אני חושב שיש מקום לפחות לדבר על זה, לשאול את השאלה, ולא לדבר על כל מיני דברים אחרים רק כדי להדחיק אותה. לעצור רגע את הדברים האחרים ולשאול אם יש משהו שאפשר לעשות.

מבחינת אסטרטגיה של פעולה – ברור שאם רוצים באמת למנוע מלחמה, ולא רק לצאת עם מצפון נקי, האסטרטגיות הרגילות של השמאל הרדיקלי לא בהכרח נכונות כאן. כי אם התנגדות למלחמה באיראן תהפוך לעוד משהו שמזוהה עם מצביעי חד"ש, זה עשוי דווקא להגביר את התמיכה במלחמה בציבור הרחב.

העניין הוא, שהציבור ברובו נגד תקיפה – זה עולה בבירור מהסקרים. אנשים לא רוצים למות, והם יודעים שמלחמה זה מוות. מישהי כתבה לי שאנחנו במיעוט. זה לא נכון – הפעם אנחנו הרוב.

עוד דבר הוא, שאפשר לשים רגע בצד את כל הטקטיקות של הפללת ישראל, לחץ בינלאומי וכו', או לפחות לא להשתמש בהן באופן הסטנדרטי בשנים האחרונות. בעניין הזה, אנחנו כבר מעבר לנקודה הזאת. המטרה לא צריכה להיות להסביר לאיראנים שישראל היא רעה – האיראנים כבר יודעים את זה. הם מקבלים את זה מספיק בעצמם. יש כאן סיטואציה אחרת, שמתרחשת בסדרי זמן הרבה יותר קצרים.

ביחד ולחוד, אנשים שמתנגדים למלחמה צריכים לחשוב מה הם יכולים לעשות. עם מי הם יכולים לדבר. מה יכול לעבוד. אולי בכלל צריך לעשות משהו כדי לעצור את איראן, ולא את נתניהו. שום אפשרות לא נפסלת על הסף.

אולי צריך להתפלל.

*

ושוב – אולי זה לא משנה. כן, החיים הם מסוכנים. בסוף ממילא מתים. אז נמות. הילדים שלנו ימותו. ההורים שלנו ימותו. לא נורא.

מכונת הכביסה, או: גרמניה

16 בדצמבר 2010

1.

בשבועות האחרונים של הקיץ, המישורים של סכסוניה התחתית מקבלים צבע ירוק-אפור. במצב הזה הם נפרשים בין הכבישים המהירים, העיירות המכונסות בעצמן, ובעיקר בין תחנות הרוח הלבנות, הגבוהות. אי אפשר לנסוע על הכביש בלי לראות כמה מהן, מפוזרות כאילו באקראי במרחקים שונים, עם זרועותיהן הקשוחות-אלגנטיות. כל אחת מהן היא ענקית, ומסתובבת לאט. אבל יש הרבה מהן. אתה בגרמניה. היא ארץ גדולה, ויש בה הרבה מכל דבר. זה מה ששיננתי לעצמי כשנסעתי באוטובוס בדרך שבין ברלין לבראונשווייג.

אי אפשר לטעות בנוף הגרמני. למרות שהוא נראה חסר ייחוד, אי אפשר לטעות בו. תחנות רוח לבנות יש כיום כמעט בכל מדינה אירופית, ובכל זאת: הנוף הזה הוא גרמני לגמרי. בלי ההקשר הגרמני, הוא חסר משמעות. ברגע שמבינים שזאת גרמניה, הזרועות המסתובבות של תחנות הרוח מקבלות פתאום מעין חומרה, וקצב אחר, גורלי. כמו חלקות היער, התלמים, העננים, ובתוך הערים: החבורות של תלמידי התיכון הלבושים ברישול בטריינינגים כהים. גרמניה. קיץ, סתיו, חורף.

כי גרמניה לא דומה לשום מקום אחר. גרמניה היא מערכת. את החוקה של הרפובליקה הצרפתית אפשר היה להעתיק לעשרות מדינות אחרות, בהצלחה גדולה יותר או פחות. את גרמניה אי אפשר להעתיק, אפילו באופן תיאורטי. העידן המודרני הוא מבחינה מסוימת סיפורו של הניסיון הכושל להעתיק באופנים שונים שיטות שנוצרו בשביל גרמניה לארצות אחרות: הלאומיות; המרכסיזם; הנאציזם; הציונות; האיחוד האירופי. אלה וריאציות שונות של אותו סיפור, שתמיד ייגמר בטרגדיה. אי אפשר להעתיק את המדינה הגרמנית למקום אחר. המערכת הגרמנית יכולה לאכול טריטוריות אחרות, אבל אי אפשר לשכפל אותה, כי היא לא מופשטת אלא קונקרטית למקום האחד שנקרא גרמניה. יהיה זה כמו לבקש משולחן פינגפונג לתפקד כמו מכונת כביסה.

בתחילת דצמבר, יצא המכון שאליו סופחתי לטיול. היעד היה מכרות הבדיל הישנים שבהרי ההארץ – סגנון בילוי החביב על האינטליגנציה הגרמנית הצעירה. כורה זקן הוביל אותנו לפתח המנהרה, שבעונה זו של השנה מכוסה בנטיפי כפור. בפנים, הוא הוליך אותנו בין הפירים, הקרונות, הצירים והמסועים, מתעכב בפירוט על הצורה והתפקוד של כל רכיב ורכיב. הדוקטורנטים עמדו במעגל, מרותקים. קשה לי לחשוב על מקום אחר בעולם שבו חוקרי ספרות וקולנוע היו מגלים עניין כזה בעבודת המכרות ובמחצבים הנכרים בהם. אבל כזו היא גרמניה. גתה שוחח עם אקרמן על גיאולוגיה, ונובליס היה מהנדס מכרות, והזה במיטתו על המינרלים הצומחים כמו עוברים בבטן האדמה. הטכניקה, כלומר אופן הגישה אל הטבע, ובפרט אל האדמה, היא בנפשו של הגרמני.


לייפציג

2.

המדינה הגרמנית היא למעשה המדינה היחידה שבה מה שעומד על סדר היום של הממשלה הוא מצב ההוויה. לטוב או לרע, ממשלת גרמניה היא לא הנציגה של האזרחים הגרמנים, אלא של הביוספירה, או באופן כללי יותר של ההוויה – שכוללת למשל גם את השירה הגרמנית, מכוניות הפולקסוואגן, האדמה, הפטנטים והאלים.

אם להביא דוגמא אחת: הנושא המסעיר ביותר והשנוי ביותר במחלוקת בפוליטיקה הגרמנית העכשווית, שעשוי להביא להפלתה של ממשלת מרקל, הוא פרויקט "שטוטגרט 21" – בניית תחנה מרכזית חדשה עצומה לעיר שטוטגרט, שבמסגרתה ייהרס חלק מהתחנה הקיימת ומהאזור שמסביבה. זה לא מאבק רגיל על שחיתות, וגם לא בדיוק מאבק סביבתי; ההתנגדות לפרויקט מאחדת ירוקים יחד עם שמרני-עומק ופעילי שימור בניינים.

לא במקרה, גרמניה היא המקום שבו נולדה מפלגת הירוקים – ולא במקרה, בשום מדינה אחרת הירוקים לא הצליחו כל כך. כי הירוקים, בצורתם המקורית, לא התעניינו ב"איכות הסביבה" במובן האמריקאי הדומיננטי כיום. מפלגת הירוקים היתה צורה של פוליטיקה שמאלית-מהפכנית שמעמידה במרכז לא את האדם אלא את ההוויה. האנושי הוא רק מרכיב אחד בתוך כל זה.

ברלין

גטינגן

3.

המערכת הגרמנית היא חזקה כל כך, שהיא התעוררה לחיים כמו נבג אפילו אחרי החורבן שגרמו ההפצצות המאסיוויות במלחמה האחרונה, וההשמדה הפיסית של חלק ניכר מהנוף הגרמני. ברור, עם זאת, שמשהו היה חייב להשתנות. כדי שתורשה לפעול, המערכת נאלצה לכפוף עצמה למגבלות חיצוניות מסוימות. אפשר לומר שגרמניה נאלצה לפעול באנרגיה נמוכה יותר, לזלול הרבה פחות דלק, דם ואדמה. וכך, דווקא גרמניה, התגלמותה של הפרטיקולאריות על במת ההיסטוריה, אימצה די ברצון את תרבות המנצחים האמריקאית-גלובלית, אולי יותר מכל מדינה אחרת באירופה. כך למשל, במקבילה הגרמנית ל"כוכב נולד", DSDS, מבוצעים כמעט רק שירים באנגלית. בד בבד, הפילוסופיה הנכתבת בגרמניה היא ברובה פילוסופיה אנליטית לפי המודל האמריקאי. רק ההיסטוריה היא עדיין גרמנית.

לא מזמן יצא בהוצאת Knaur  ספר פרובוקטיווי במקצת של העיתונאי תומס ויצ'ורק בשם Einigkeit und Recht und Doofheit, כלומר "אחדות, חוק וטמטום", על משקל השורה החוזרת בהמנון גרמניה, "Einigkeit und Recht und Freiheit". המחבר, תומס ויצ'ורק, מציג כמה ביטויים למוגבלות, הבינוניות והטיפשות של הגרמנים העכשוויים – אותו עם שכונה במאה ה-19 "אומת המשוררים וההוגים". בזה אחר זה, הוא מבקר את פולחן המכונית והנקניק, יחד עם מזון ה-bio ומכון ה-Fitness; את טיפוח הגינות הקרתני; את הטלוויזיה הגרועה; ואת הבורות של בני המעמדות המשכילים, שיידעו תמיד לנקוב בשמם של כמה מחזות של גתה, אבל אף פעם לא יידעו מה כתוב בהם. לדעתו של המחבר, הסיבה לשקיעתה של החשיבה הגרמנית היא התמכרותה של גרמניה לקפיטליזם. אבל אולי יש משהו בסיסי יותר.

כבר הרבה זמן לא יצא מגרמניה פילוסוף או סופר חשוב או מעניין. המון אוניברסיטאות, המון ספרים, ובעיקר המון עיתונים, אבל כמעט אף ספר חשוב. אפשר לייחס את זה לעובדה הידועה שגרמניה נפטרה בשלב מסוים במאה שעברה כמעט מכל היהודים שלה, וכך לא נשאר בה אף היינה, מרקס, פרויד או בנימין. התשובה הזאת מחמיאה לנו, אבל יש בה מידה של מגלומניה. צריך אולי להזכיר שבגרמניה היו כמה הוגים ומשוררים שלא היו יהודים. כך למשל, קאנט לא היה יהודי; נובאליס לא היה יהודי; היגל לא היה יהודי; ניטשה לא היה יהודי; גתה לא היה יהודי; שופנהאואר לא היה יהודי; ברכט לא היה יהודי; ואגנר לא היה יהודי; וכן הלאה. זה נשמע טריוויאלי, אבל צריך לציין את זה, כי בעשורים האחרונים אנו עטופים בדיבור  נוסטלגי אינסופי על היהודי הגרמני ותרומתו המכריעה לתרבות. אבל לא כל היהודים היו פילוסופים, ולא כל הפילוסופים היו יהודים.

אז למה הגרמנים נהיו מטומטמים? אם להיות כנים, אולי הסיבה לכך היא שהם נזהרים מהתרבות הגרמנית. ובצדק: לדבר היום על תרבות גרמנית זה ריאקציונרי להפליא. אבל כתוצאה מכך, הגרמנים בעצם לא כותבים כבר ספרות גרמנית, ולא פילוסופיה גרמנית. אלה הפכו למעין אומנויות אסורות, מחשש שיכשפו מחדש את גרמניה.

כיוון שהם נמנעים למעשה מלעסוק בתרבות גרמנית, לא פלא שהגרמנים נראים דבילים. בלית ברירה, הם ניקזו את כל גאונותם לייצור מכונות כביסה. אבל מכונת הכביסה הגרמנית מגלמת גם היא את העקרון הגרמני העמוק ביותר: קדימותה של ההתהוות על פני המהות. התבוננו פעם במכונת כביסה גרמנית בזמן שהיא פועלת, ותראו שהיא לא נוצרה בכלל כדי לנקות את הכביסה שבתוכה. היא נועדה לתפקד, לפעול, כמו אורגניזם חי, כמו מיקרוקוסמוס של גרמניה עצמה.

התוצר, מוצלח ככל שיהיה, הוא משני לפעולה עצמה, לתפקוד. לא בכדי, השאלה המרכזית שנשאלת בגרמניה על כל דבר היא "האם זה מתפקד?" ("Funktioniert es?").

מבחינה זו, יש היגיון במעשיהם של אותם ישראלים שמסרבים לקנות מכונת כביסה גרמנית.

גטינגן

דודרשטאט

4.

כמעט מאז שנולד הרעיון של גרמניה, אבל במיוחד מאז סוף שנות השישים, פועלת בגרמניה תשוקה מנוגדת, גורלית כמעט באותה מידה: התשוקה לנפץ ולקרוע באלימות סימבולית או פיסית את אותה רקמה גרמנית לכידה שמתוכה צמח הנאציזם. היא נוסחה באופן הדרמטי ביותר בסיסמא של השמאל הרדיקלי הגרמני: Nie Wieder Deutschland – "גרמניה – לא שוב". אין הרבה מקומות שבהם נשמעת קריאה לבטל את המדינה עצמה, ואולי את הקיום עצמו. אבל מכיוון שגרמניה היא לא סתם מדינה, אפשר להתנגד לה רק באופן ההוליסטי ביותר.

אלא שבשנים האחרונות, תשוקת הניפוץ נחלשה מאוד. הזעם גווע לאטו, והריקמה הגרמנית שבה ונסגרת.

ינה

5.
בנקודה מסוימת ביום כיפור האחרון, עלתה בי המחשבה ללכת לראות את בית הכנסת המקומי. מיותר לציין שבגטינגן לא נשארו יהודים מלפני המלחמה. יש בה כיום כמה מהגרים מרוסיה ואוקראינה עם זיקה כלשהי ליהדות, וזהו. אבל לפני כמה שנים, הושלמה יוזמה מקומית לשיפוץ בית הכנסת. במקום נפתח "מרכז יהודי", שיש לו גם אתר אינטרנט. נכנסתי לאתר וראיתי את התמונה הזאת.
מעל הכתובת "הקהילה היהודית של גטינגן מקבלת בית כנסת משלה" הדביקו מנהלי האתר תמונה של משהו שנראה כמו פועל גרמני בתלבושת סקסונית. זאת תמונה די מבהילה בשביל אתר שאמור להיות יהודי: אין בה שום דבר יהודי; במידה רבה, היא אפילו אנטי יהודית. הסיפור של בית הכנסת הופך בה לסיפור גרמני לגמרי.
וזאת בעצם הנקודה: באופן עמוק, רוב הגרמנים לא ממש מצליחים להבין את הקטע הזה של יהודים. ברור שהם מתעסקים בלי סוף בשואה, בעבר הגרמני, באשמה הגרמנית, בחטא הגרמני, כמעט יותר מאשר בכל נושא אחר. אבל ביהודים ממש ובעולמם הם לא מצליחים להתעניין. תמיד הם ינסו לגלות עניין: הרומאן האחרון של דוד גרוסמן, למשל, מככב בחלונות הראווה של החנויות. אבל משום מה יש לי הרגשה שהם קונים, אבל לא באמת קוראים. מבחינה זו, הרבה גרמנים נוטרים טינה להיטלר בעיקר בגלל שהוא סיבך אותם לעולמי עד עם הסיפור הזה של היהדות, וכפף את הסיפור שלהם לסיפור היהודי. פעם היו להם יהודים; עכשיו יש להם רוחות רפאים של יהודים, וישראלים.

ארפורט


גטינגן

6.

קרוב לדטמולד שבמחוז ליפֶּה, במעבה יער טאוטובורג, עומדות האקסטרן-שטיינה – גושי אבן חול בעלי צורה מסתורית, שנחשבים למרכז פולחני פרה-היסטורי של העמים הטבטוניים והסקסוניים, לפני שהובסו על ידי קרל הגדול. אף שהן מושכות לא מעט תיירים, הרשויות בגרמניה לא מעוניינות לעורר לחיים את הפולחן של האבנים האלה, שסביבן נערכו לפני 70 שנה טקסי השבעה של האס-אס.

בשנים האחרונות, מתעורר מחדש העניין באבנים; הפעם, ההקשר הוא ניו אייג'י יותר מאשר פוליטי: מומחים לספיריטואליזם טבטוני והילינג גרמאני מנצים ברחבי גרמניה, וספרים שבמרכזם האבנים ומשמעותן מתפרסמים חדשות לבקרים. בחנות ניו אייג' בגטינגן מצאתי כמה ספרים כאלה. אחד מהם נכתב על ידי אוּש הנצה, מאמנת אישית ברוחניות טבטונית. הספר נושא את השם "האקסטרן-שטיינה – קודש הקודשים המושתק של גרמניה והשורשים האבודים של התרבות האירופית". הנצה מסבירה שם שקדושת האבנים נקברה פעמיים: בפעם הראשונה על ידי ההשפעה הזרה של הנצרות, ובפעם השנייה על ידי הנאצים, שעיוותו את משמעותן של האבנים הקדושות והפכו את הפולחן הטבטוני לבלתי לגיטימי. בינתיים היא הוציאה עוד ספר: "המרובינגים: חיפוש שורשים היסטורי ורוחני".

האם אוש הנצה היא מסוכנת? לא הרבה יותר מכל קואצ'ר אחר בישראל או באיי פארו. למעשה, ההילינג הטבטוני פופולרי למדי גם בישראל, תחת השם "הומיאופטיה". ובכל זאת, העניין המתחזק באבני אקסטרן מצביע על כך שזרמי עומק שכמעט לא הורגשו לאורך העשורים שאחרי המלחמה מתחזקים עכשיו שוב. כמו שטוענת אוש הנצה, הגרמניות אינה זהה לנאציות. אבל אי אפשר לומר שאין קשר ביניהן. אחד הסימנים מעוררי הדאגה של הזמן האחרון היא הפופולריות המבהילה של הבנקאי הגזעני תילו סרצין, עם התיאוריות התרבותיות-גנטיות-דמוגרפיות על הבדלים בין קבוצות אתניות שהציג בספרו "גרמניה הורסת את עצמה".

קאסל

7.

לפני חודשיים וחצי, ב-3 באוקטובר, העבירה גרמניה את התשלום האחרון של הפיצויים על תוקפנותה מלחמת העולם הראשונה, שהוטלו עליה בהסכם ורסאי מ-1919. זהו תאריך טכני, אבל ייתכן שיש לו גם משמעות סמלית. בקרוב, תשתחרר המערכת הגרמנית מאותן מגבלות שהוטלו על פעולתה.

האם גרמניה הגרמנית תהיה מסוכנת? הנאציזם הוא רק ביטוי מסוים של הצופן הגרמני. אולי אנו צפויים למשהו שדומה יותר לרייך השני של ביסמארק. תיאודור פרייהר צו גוטנברג, שר הביטחון הצעיר והאריסטוקרטי ממפלגת CSU הבווארית, עשוי להיות מועמד מתאים. במצב העניינים הבינלאומי כיום, היא תהיה מסוכנת בעיקר לגרמנים עצמם.

8.

אז מה השורה התחתונה? אם נחוצה שורה תחתונה, הרי היא לפניכם:

רק המוסלמים יצילו את אירופה.

נתזים: מיכאל בן ארי צדק

17 בנובמבר 2010

תוך 5 שנים לא יהיו יותר דירות פנויות בברלין. כבר עכשיו המחירים מזנקים

בצרפת, בת יאורים למיניהם (כלומר עיתונאים פרו-ישראלים אלימים) פתחו בקמפיין אגרסיווי בפייסבוק נגד סטפאן אסל, פעיל פוליטי ניצול בוכנוואלד ולוחן רזיסטאנס בן 91, לאחר שהביע תמיכה בחרם על ישראל. בעקבות האירוע מתעוררת שוב השאלה באיזו מידה אפשר להאשים יהודים באנטישמיות

ממצאים מעמק האינדוס בהודו מגלים מעין גן עדן אבוד: ציוויליזציה רגועה ושוויונית שבה נשים מילאו תפקיד דומיננטי

צרות במשפחת דומונט שאוברג, אימפריית המדיה השולטת ב"פרנקפורטר רונדשאו", "ברלינר צייטונג", "קלנר שטדטאנצייגר" וחלקים מ"הארץ":  אלפרד נוון דומונט, המכונה der Alte, הוציא לחופשה כפויה את בנו, קונסטנטין נוון דומונט, ששימש בשנים האחרונות מו"ל של עיתוני הקבוצה. הרקע הוא ככל הנראה שערורייה שבה הסתבך הבן, שנחשף כמי שכתב טוקבקים מלוכלכים בבלוג לביקורת התקשורת

הפרשן המוסקבאי המוערך אנדריי גוסב חוזה בקייב פוסט עתיד קודר לרוסיה: לטענתו, תהליך ההתפוררות של ברית המועצות הוא בלתי ניתן לעצירה, והוא עתיד להימשך גם ברוסיה עצמה. הסיבה היא בעיקרה דמוגרפית: ההגירה הנרחבת של סינים לרפובליקות המזרחיות, שהופכות את הרוסים שם למיעוט, ותהליך דומה שקורה עם מוסלמים בקווקז. למה שלא נשלח לשם את ליברמן לפתור להם את הבעיות

משטרת מלבורן פשטה על ביתו של מנהל פסטיבל סרטים כדי להחרים את העותק של סרט הזומבים ההומו-אירוטי La Zombie של ברוס לה ברוס

העולם התת קרקעי, אתנסיוס קירכר (1602–1680)

 

האם בבריטניה לא נשארה מוזיקת מחאה?

מלחמת השמצות בין אליס שוורצר, הפמיניסטית הבכירה בגרמניה, לשרת המשפחה השמרנית כרסיטינה שרדר (באנגלית). השרה אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר לטעון שלהיות לסבית זה הפיתרון לשליטה הגברית, או משהו כזה

לטובת העתיד של כולנו, חייבים לעצור את הרהביליטציה של גורג' וו' בוש

מצגת: עשרת ספרי ההיסטוריה המעניינים של הסתיו, ביניהם Clean: An Unsanitised History of Washing ו-A People's History of the World

ביוגרפיה חדשה של שרה ברנאר; וגם של ז'אן אמרי, "הפילוסוף מאושוויץ"

ופיליפ קרלו, הסופר שכתב ביוגרפיות של רוצחים, מת

אבות הלאומיות הגרמנית במאה ה-19, כמו ארנסט מוריץ ארנדט, זוכים ליחס מכובד כ"פטריוטים" בלתי מזיקים. אך האם יש לראות בהם את מבשרי הנאציזם?

במרכז העיר ינה שבמזרח גרמניה היתה עד 91' כיכר על שם קרל מרקס. אחר כך קראו לה על שם פטר פטרסן, פדגוג משפיע שהיה, אפעס, גם נאצי ואנטישמי. עכשיו נזכרו בזה, ויש פולמוס

ואיגוד המתעמלים ETV בהמבורג לא טרח להסיר את הצלב קרס מהקיר של הבניין הראשי שלו

בקיצור: מיכאל בן ארי צדק.

תמונת הסטודנט מנפץ השמשות בהפגנות נגד הקיצוצים הדראקוניים באוניברסיטאות מייצגת את מאוויה הכמוסים של בריטניה לשחרור דיוניסי אלים, טוען הגרדיאן

כיצד הפכו הירוקים בגרמניה – בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר במפה הפוליטית שם – למפלגה הכי לוהטת בסקרים, אבל גם למפלגת קונצנזוס משעממת?

מדעי הרוח, אויבי העם החדשים: New Left Project מראיין את הפילוסופית אונורה אוניל לרגל הקיצוצים האכזריים של קמרון

נתזים (20): בעזרת השם יש עובדים זרים

6 באוגוסט 2010

עבודת התזה המעניינת של סופיה אבקסיס "מחליפות חוזה עבודה בחוזה נישואין" (בהנחיית אדריאנה קמפ וחנה הרציג) עוסקת בנישואין בין מהגרות עבודה פיליפיניות לגברים ישראלים". ברוב מוחלט של המקרים, מתחתנות המהגרות, שהינן לרוב נשים פרודות בנות 40 ומעלה, עם גברים משולי החברה הישראלית, במטרה להשיג אזרחות או לפחות להאריך את אשרת השהייה שלהן. היא מתארת את הנישואין, שמאורגנים בעיקר על ידי משרד ההיכרויות היעודי Pionce בתחנה המרכזית תל אביב, כעסקת חליפין, שבמסגרתה מעניקות הנשים את כישורי הטיפול שלהן לגברים מזרחיים ממעמד נמוך, בתמורה לאפשרות קבלת הוויזה. אלא שמדינת ישראל מתייחסת בחשדנות לסוג כזה של נישואין, ותהליך קבלת האזרחות אורך לפחות חמש שנים מרגע הגשת הבקשה אחרי החתונה, ואם הגבר עוזב אותה נשללת ממנה הזכאות. אבקסיס ניסתה לבדוק האם הנישואין אכן מעניקים לנשים הפיליפיניות מעמד לגיטימי והשתלבות בחברה הישראלית.

אבקסיס מציינת שמהגרות העבודה הפיליפיניות מעידות על עצמן לעתים קרובות שהן קורבן של משפחתן, שמקריבות את חייהן ומאמציהן לטובת בני משפחתן. תפישה עצמית זו של הנשים ככנועות ומסורות נמשכת ומגשימה את עצמה גם במדינות שאליהן הן מהגרות. במקביל, משנות ה-80 החלו נשים פיליפיניות להינשא לגברים במדינות עשירות, ולהפוך את נכונותן לטיפול "לנכס שאתו הן מתמקחות בשוק הנישואין הבין-לאומי".

העבודה מבוססת על ריאיונות עם נשים פיליפיניות ועם גברים ישראלים המגיעים למשרד השידוכים. בין השאר, עולה מהריאיונות שהגברים מעוניינים באשה פיליפינית כיוון שהיא אינה נרתעת ממוצאם המזרחי ומהעובדה שאין להם כסף. כך למשל אומר אחד הגברים:

"זה מה שנשאר… אני גרוש, יש לי שתי בנות. אשתי לקחה הכול ואני נשארתי לבד ובלי כלום […]. אז באתי לפה. מה רע בנשים הפיליפיניות? הן אחלה ותאמיני לי חבר שלי נשוי לפיליפינית ואמר לי שכדאי לי ולמה לא. הם רוצות ויזה להמשיך לעבוד ולהישאר פה. כסף היא לא תראה ממני כי אני כולה סדרן בסופר. משכורות לא בשמיים והנה אני פה, לפחות שלא להיות לבד…"

וגבר אחר שמגיע למשרד אומר:

"תראי יש אנשים שמתחתנים בצורה הנורמטיווית ויש אנשים, שמה לעשות, מכוערים, ביישנים, נכים… ומה כולם רוצים? חום ואהבה. […] בעזרת השם יש עובדים זרים…

הנשים הפיליפיניות מסבירות בחלק מהמקרים שבעליהן הראשונים בפיליפינים מנהלים רומן עם אשה אחרת. הן נחשבות בפיליפינים לפרודות, מעמד הכרוך במולדתן בסטיגמה קשה. הן אינן יכולות ואינן רוצות לחזור לחיים שהותירו במולדת, והן מוכנות לאהוב כל גבר שמוכן להינשא להן.

Talila: "The Israelies men prefer the Filipinas because we are number one in cleaning the house…"

Maria: "My husband want me because I am different from the Israeli girl… some of the men that come to "Pionce" married an Israeli girl and as I told you they prefer Filipina, they take us because we know how to love".

ועוד נתזים:

במשחק המקוון Hey Babe נשים טובחות בגברים מטרידים. מה זה אומר על מצב הפמיניזם?

הטרנד המיני המתחזק בקרב אינטלקטואלים הוא Cuckolding: להזמין גברים לוהטים לשכב עם בת זוגם ולהסתכל בעיניים דומעות

באופן מוזר, העולם שלנו נעשה דומה יותר ויותר – תרבותית, פוליטית ומינית – לעולם הקלאסי, טוען ספר חדש. דוגמאות: הריאיון העיתונאי דומה לדיאלוג האפלטוני, פולחן מיתרס דומה לפולחן הביטלס, והחמאם הטורקי (?!) דומה לבתי המרחץ הרומיים

האם המהפכות הטכנולוגיות שעליהן מכריזים כל חצי שנה כל פעם שמשיקים דגם חדש של אייפון או של רשת חברתית הן באמת מהפכות? ואולי הדיבורים הבלתי פוסקים על מהפכה טכנולוגית אינם אלא הסוואה לשמרנות חסרת התקדים של תקופתנו, שבה בעצם שום דבר לא מצליח להשתנות?

וגם: הבלוגוספירה מטפחת את ז'אנר ההומור הסרקסטי, מה שעשוי להיות די מזיק מבחינה פוליטית

הבלוגרית הפלסטינית ליילה אל חדאד חזרה לעזה אחרי שלוש שנים ומדווחת

מצגת מהתערוכה "נוליווד" של הצלם הדרום אפריקאי פיטר הוגו, שנקראת על שם תעשיית הקולנוע המשגשגת של ניגריה. ושימו לב לווריאציה המקומית על דארת ויידר

מתוך התערוכה "נוליווד", פיטר הוגו

הרשויות ההודיות הורסות בימים אלה את Main Bazar או פהארגאנג', אזור התרמילאים המפורסם ליד תחנת הרכבת בדלהי שמשמש תחנה כמעט לכל מי שנוסע להודו. באופן רשמי זה מוגדר "beautification". ישראלי נרגש העלה תמונות של ההריסה בפייסבוק

הניאו-נאציזם משגשג במונגוליה. את תפקיד היהודים ממלאים הסינים

הסופר השוודי הנינג מנקל עלה לכותרות לאחרונה בעקבות השתתפותו בפלוטילה, אבל ספרי הבלש שלו הם דיוקן אמין של מדינת הרווחה השוודית המתפוררת (הכול יחסי כמובן)

התפשטותם של הנישואים החד-מיניים, והתרחבותם של אתרי היכרויות כמו Jake שאינו מאפשר להעלות אפילו תמונות בלי חולצה,  מעמיקה את הפער בתוך קהילת הלהט"ב בין הומואים "נורמטיוויים" להומואים "ישנים", מזהיר יובראג' יושי

יום הולדת 90 להלן תומאס. מזל טוב!

No homo: רציחתו של דה-פארה גיימון, בנקאי שחור מאטלנטה, בזמן קרוזינג, מדגישה את הבעיה החמורה של ההומופוביה השחורה בארה"ב

לא רק הישראלים שונאים את ארדואן: גם איימן זוואהירי, סגנו של בן לאדן כועס על טורקיה בעקבות המשט. הוא דורש מטורקיה לחדש את הסולטנות ולשחרר את פלסטין באמצעות צבא, ולא עם כמה סירות רעועות

דניס קופר מציע 15 שירים אמריקאים שיעזרו לכם להיגמל מארתור רמבו

דוגמנית העל הטרנסקסואלית הראשונה צועדת על במות פאריס