Posts Tagged ‘מתקן הכליאה סהרונים’

התקווה

1 בספטמבר 2012

דברים שנישאו ביום שישי 31.8.2012 מול כמה שוטרים וכעשרים מפגינים ליד כלא סהרונים

איסיאס טקלברהן 

אחים ואחיות יקרים, תודה לכולכם שבאתם.

בשם כל אלה שבאו לכאן היום, ובשם כל הפליטים כאן בישראל, נעביר היום את דברינו בחמלה:

גבירותיי ורבותיי תושבי ישראל, מכובדיי –

התכנסנו היום מול מחנה הכליאה סהרונים, לא כדי למחות בזעם, אלא כדי לחלוק איתכם את סיפורנו.

לא באנו לכאן להאשים, אלא כדי לפנות ללבכם.

היום, אנו מבקשים מכם הבנה.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי –

מסענו לישראל היה מסע מלא תלאות.

עזבנו מאחורינו את הארץ שבה גדלנו, ושיקרה ללבנו. אנו מתגעגעים לריח של ביתינו, להמולת הרחובות, לאהבה של העם. ולפעמים הגעגועים לבית מביא אותנו לידי שיתוק. אבל אין לנו ברירה.

אמרנו שלום למשפחות שלנו, להורים שגידלו אותנו, לאחים ולאחיות שטיפלו בנו, לשכנים שצחקו איתנו, לחברים שהלכו איתנו באש ובמים. חיבקנו אותם בפעם האחרונה, או עזבנו בחשאי מתוך חשש לחיינו.

ולפעמים האהבה כלפיהם מביסה. אבל אין לנו ברירה.

רצנו בלילה, מעבר לגבול, יודעים שעלולים לירות בנו במקום אם תגלה.

חיינו במחנות פליטים בסודאן, יודעים שחלומותינו ועתידנו ימותו אם נישאר.

צעדנו בחום לא נתפש, מתים כמעט מצמא. נאבקנו במחלות בלי עזרת רופא, בלי מיטה לנוח בה.

מצאנו את עצמנו חטופים על ידי כנופיות פושעי במדבר סיני, שעינו אותנו בברזל מלובן ובזרמי חשמל בעודנו מדברים עם יקירינו בבית או באירופה או באמריקה – כדי שקרובינו ישלמו כופר להציל את חיינו.

נכבלנו כמו עבדים במערות במדבר, עם שלשלאות על רגלינו.

ניצבנו בפני פחד נורא להיטבח לצורך סחר באיברים. לרבים מאחינו ואחיותינו פתחו את הגוף, והשאירו אותם למות. כמו חיות טבוחות במדבר. אבל לא יכולנו להציל אותם. משפחותיהם לא שמעו מהם שוב.

נאנסנו, גברים ונשים כאחד. ואחיותינו מגדלות עכשיו תינוקות בארץ זרה, לבדן.

ניצבנו בפני סכנת המוות פעמים רבות בזמן מסענו לישראל, וכשהפחד היה נורא במיוחד, בכינו. רצינו למות, כדי שהכאב והפחד ייפסקו.

ולפעמים, הזכרונות ממה שהתרחש בזמן המסע לישראל לא מניחים לנו לישון. יש זכרונות קשים מדי מכדי להתמודד איתם, אפילו עכשיו. אבל לא הייתה לנו ברירה.

 

לא עברנו את כל זה כדי למצוא ג'וב בתל אביב.

נטלנו עלינו את הסבל והחרדה כדי למצוא כבוד וחיים. תקווה. כי כאשר התקווה מתה, אתה מת יחד איתה כבן אדם.

חיינו תחת הדיקטטורה הברוטאלית ביותר באפריקה. החזיקו אותנו כמו עבדים. הפכנו חסרי קול. הוחזקנו במחנות צבאיים במשך יותר מעשור. הענישו אותנו, וכלאו אותנו, ועינו אותנו. ורבים מאיתנו סבלו רעב. תחת השלטון הדיקטטורה, התקווה שלנו כמעט מתה. זמן רב כבר לא חיינו, כל מה שעשינו זה לשרוד.

אבל כשהתקווה כמעט מתה, והחיים קרובים להיהפך חסרי משמעות, אינסטינקט ההישרדות מתפרץ. אתה מוכן לעמוד מול סכנת המוות, תמורת הסיכוי הקטן ביותר לתקווה. ידענו מה הסכנות שיצפו לנו בדרך, ובכל זאת התמודדנו איתן, רק בשל הסיכוי שנהיה מסוגלים לחיות חיים של חירות.

ובסוף הגענו לישראל. ארץ דמוקרטית. עם ערכים מערביים של חירות וכבוד לחוק הבינלאומי. חברה פתוחה, עם מוסדות חופשיים, בחירה חופשית, גיוון וכבוד.

מצאנו שער לתקווה חדשה.

ועכשיו –

"אמאיס להם את חייהם…"!!!

"עד שאוכל לגרש אותם, אכלא אותם כדי להמאיס עליהם את חייהם…"

אלה הן מילותיו של שר הפנים אלי ישי מ-16 באוגוסט. אנחנו, שחווינו יותר אומללות וסבל ממה שרוב האנשים יסבלו במשך חיים שלמים. שעזבנו את מה שהתקשורת המערבית מכנה "הכלא הגדול ביותר באפריקה". ועכשיו מאיימים עלינו שניזרק למחנה הכליאה הגדול ביותר בישראל.

מכובדיי,

אנו מתחננים לרחמים.

ראינו את אחינו ואחיותינו שהגיעו לכאן מותקפים על ידי קיצונים, נשרפים ומוכים.

אנו מתחננים להגנה.

מאיימים שיגרשו אותנו חזקה לידיו של הדיקטטור.

אנו מתחננים לביטחון.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי,

היום איננו פונים אליכם כפליטים לפוליטיקאים. לא כשחורים ללבנים.

כי יש בינינו אמהות ואבות, ילדים, סטודנטים, מוסיקאים, חיילים, רופאים, עובדי ציבור, גיאולוגים וסוחרים.

בחיים, אנו חולקים כולם אותם פחדים ואותן תקוות.

על בסיס זה, אנו פונים אליכם כבני אדם לבני אדם… לכבוד.

תרגום מאנגלית ותצלומים: עפרי אילני