תשכחו מהריבון ותתחילו לדבר

הבלוגוספירה רוגשת. דמות מובילה בחוגי הספרות והשמאל הרדיקלי נחשד באונס, או לפחות בהטרדה מינית מסוג אלים במיוחד. נעמה כרמי, נמרוד אבישר, יוסי גורביץ' ואחרים – כולם מפצירים בקרבנות להגיש נגד האיש הנכבד תלונה במשטרה. מדוע? כי "מרגע שתהיה תלונה, כולם יוכלו לפרסם", כותבת כרמי. את מה? את השם שלו כמובן.

אבל למה בעצם זה חשוב כל כך ששמו יפורסם? הלא ברור שכולם – או לפחות ה"כולם" הרלוונטיים, כלומר כל מי שקשור בחוגים הללו – מודעים היטב לזהותו. למה זה חשוב שמסעודה משדרות או זהבה מנהלל ינקבו בשמו הפרטי? סביר שהן לא ידעו בכלל במי מדובר, וגם אם כן, לא יהיה בכך משום סנקציה כלפי האיש, שהרי הן אינן במעגל האנשים הבאים עמו במגע.

התשובה המתבקשת היא שהשם הוא לא מה שחשוב פה, אלא התלונה שתאפשר לפרסם את השם, ובכך להעמיד את האיש אל עמוד הקלון. אולם להעמיד אותו אל עמוד הקלון אפשר גם בלי קשר לתלונה, שהרי זה בדיוק מה שנעשה כעת. יתרה מכך, במידה וזה לא נעשה מספיק, האשם הוא באלה המצפים למוצא פיה של המשטרה, של המדינה, כאילו עד שהריבון יאמר את דברו, אל לנו האזרחים לגבש עמדה בסוגיה. זה במיוחד מפתיע כאשר מדובר בחוגים שאינם ידידותיים תמיד, בלשון המעטה, למדינה בכלל ולמדינת ישראל בפרט.

נכון, יש סיבות טובות לפנות למדינה בעניינים שכאלה. ראשית, למדינה יש משאבים וזמן לבצע חקירה של העובדות, וכן הליכים רציונאליים, הזוכים לאמון רחב יחסית, לביצועה. בכך החקירה המשטרתית מועמדת מול הרעיון של "משפט פומבי", במסגרתו ה"המון" נסחף לנידוי והחרמה בלי שנבדקו העובדות. שנית, למדינה יש כוח כפייה, החיוני לעתים קרובות כדי למנוע פשעים נוספים.

עם זאת, השיקול השני פחות רלוונטי לעבירה הנדונה. מדובר באדם מוכר מספיק בחוגים הרלוונטיים כדי שהקהילה תוכל לנטרל את כוחו לפגוע. כמובן, אם הוא ימשיך בסורו למרות הנידוי החברתי, ייתכן שיהיה הכרח בפנייה למדינה. אבל ספק אם זה המצב כרגע.

השיקול הראשון מאיר את האופן בו ההמתנה לריבון מבטאת אי–אמון בעצמנו, כלומר ביכולת של כל אחד מאיתנו לגבש עמדה על בסיס מיטב שיפוטו את העובדות. אני לא מרגיש חלק מ"המון", וסבור שהייתי יכול לגבש עמדה מושכלת אם קשר השתיקה – זה שקיים במידה רבה בגלל ההמתנה למוצא פיו של הריבון – היה נשבר. הייתי שומע את סיפוריהם של קרבנות אחרים ומנגד, את דבריו של החשוד ושל אנשים הקרובים לו, ומגיע להחלטה.

האינטרנט, לפחות מבחינה זו, הוא מדיום המאפשר לשקם את האמון שלנו במרחב הקהילתי כמרחב פוליטי, כלומר ככזה בו חברי הקהילה מגבשים עמדות תוך שיחה מתמדת עם חבריהם, ולא נשענים על סמכות חיצונית. העיקרון היחיד שחשוב לעמוד עליו, בהקשר זה, הוא הזיהוי של המאשים ושל הנאשם. בעוד הנאשם מוכר היטב (ושוב, גם בלי ששמו הפרטי יפורסם), חשוב שגם המאשימות או המאשימים יעמדו מאחורי דבריהם, כפי שעשו אשכר אלדן כהן (במקרה דנן) או אורטל בן דיין (שפרסמה האשמות דומות נגד מרצה בכיר לסוציולוגיה). כך הן יוכלו להגיב על שאלותינו ועל טענות נגדיות.

אני לא פוסל באופן עקרוני פנייה למדינה. במקרים מורכבים יותר (האם מאן דהו רצח בכוונה תחילה או מתוך הגנה עצמית) נדרשות יכולות החקירה המשוכללות שהיא מציעה. בנוסף, לעתים סנקציות קהילתיות אינן רלוונטיות. כך למשל (ותסלחו לי על הדוגמא האנכרוניסטית), אם האדון אנס את המשרתת, סביר שהוא לא יתרגש במיוחד אם המשרתים יחרימו אותו. במלים אחרות, נדרשת התערבות של המדינה כאשר העבירה היא בגבול בין קהילות שונות. מן הסתם צריך את המדינה גם במקרה של משה קצב, לדוגמא, היות ששום חרם קהילתי לא היה יכול לסלק אותו ממשרת נשיא המדינה. זו משרה מדינתית, ולכן המדינה חייבת להציג את עמדתה בסוגיה.

אולם במקרה דנן, רצוי שכל מי שקשור בדרך זו אחרת לחשוד יגבש את עמדתו וייתן לה ביטוי פומבי, כולל ביחסיו איתו. לי, למשל, אין שום זיקה אישית או מקצועית לחשוד, אבל העמדה שלי יכולה לבוא לביטוי מול כמה מחבריי שדווקא כן קשורים אליו. אני יכול לשאול אותם לדעתם ולצפות מהם לקחת עליה אחריות, מבלי להמתין לריבון הכל–יכול. הרי גם כשהריבון אומר את דברו, רצוי שנתייחס לכך בערבון מוגבל, כפי שאנו מתייחסים לעמדות אחרות במרחב הפוליטי. בסופו של דבר, האחריות על עמדתנו מוטלת עלינו, ועלינו בלבד, וזו בדיוק המשמעות – המהותית ולא הפורמאלית – של חברות בקהילה דמוקרטית.

יותר משאני מצפה מהקרבנות להגיש תלונה במשטרה (הכרוכה בקשיים מרובים), אני מקווה שהן ידברו, כלומר יכתבו באינטרנט. אני מקווה שגם החשוד ידבר, וכל מי שביניהם.