Posts Tagged ‘משטר הפריבילגיות’

לחלוק ולא לחלק: מה נשכח בשיח הפריבילגיות

9 בספטמבר 2013

לין חלוזין-דברת

משהו לא טוב קורה בזמן האחרון למילה 'פריבילגיה', וזה משהו לא טוב שקורה לנו – לשמאל בישראל. כבר במשפט הזה יש שני דברים שצריך לברר, שתי מילים שכל אחת מאתנו משתמשת בהן אחרת לגמרי: 'פריבילגיה' ו'שמאל'. חוסר-בהירות ורב-משמעות הן תופעות רגילות בשדה המושגים הפוליטיים, אבל הן אף פעם לא נטולות משמעות בעצמן – בפער בין המשמעים תמיד יש משהו, וזה משהו פוליטי. במצב של עמימות, השאלה שאני חושבת שראוי לשאול היא לטובת מי פועל הדבר הפוליטי שנמצא בין המשמעים? האם העמימות עובדת לטובת המטרות הפוליטיות שלי, או שמא היא דווקא חבלנית עבורן? נדמה לי שחוסר הבהירות סביב המונחים 'פריבילגיה' ו'שמאל' נובע מאותה הבעיה, וזו בעיה קריטית עבור ציבור שלם בישראל שסובל מאד מהמשטר הנוכחי, ואף על פי כן מתקשה להתארגן וליצור לו חלופות סולידריות. נדמה לי גם שהדבר הפוליטי שנמצא בתווך זו השאלה של הכוח הפוליטי – מהו כוח פוליטי, ואיך משיגים אותו? אגיע לזה בסוף.

ויינשטיין

'פריבילגיה': בין עבר ועתיד

את המילה 'פריבילגיה' שמעתי בפעם הראשונה בחטיבת הביניים. בישראל של סוף שנות השמונים לימדו אותנו שהפריבילגיה היא הדבר שנגדו נאבקה המהפכה הצרפתית. למדנו שבמשטר הישן המלך היה מעניק לאנשים מסוימים זכויות שהוא לא היה נותן לאנשים אחרים – למשל, הוא היה נותן להם זכות לקחת אדמה. על האדמה הזו גרו אנשים, והם הפכו להיות אריסים (שזה מין סוג של עבדים) של הנסיך שקיבל מהמלך את הפריבילגיה. על ציונות, גירוש, כיבוש, שנאת המזרח ואפליית מזרחים לא למדנו אמנם, אבל מה שהבנתי מזה בתור ילדה בת 13 זה שפריבילגיה זה רע מאד, ומי שטובה ולוחמת למען הצדק היא נגד הפריבילגיה.

למעשה, מה שלימדו אותנו היה מעט לוקה בחסר: משטר הפריבילגיות היה מערכת החוק האופיינית לחברות פיאודליות בימי הביניים, בין היתר בצרפת. המערכת הזו הבטיחה זכויות וחובות של קבוצות חברתיות, קהילות ותאגידים, הסדירה את היחסים בין אנשים מקבוצות שונות וחייבה את כולם – גם את המלוכה. לפרקים, היה זה דווקא הכלי שהגביל את הכוח השרירותי של הריבון, ולכן במאה ה-17 למשל, למלוכה הצרפתית היה אינטרס למזג פריבילגיות ולצמצם הבדלים חוקיים, כדי להקטין את הכוח של הפרובינציות ולחזק את המשטר המרכזי. ברגעים שונים בהיסטוריה של צרפת התקוממו קהילות מקומיות נגד מערכת החוק הזו, בה הן ראו (ובצדק) כלי שמבטיח "זכויות יתר" על חשבונן.

ב-4 באוגוסט 1789, בעיצומה של מה שייקרא לימים ה'מהפכה הצרפתית' בה' הידיעה, קיבלה האסיפה הכללית החלטה לבטל את משטר הפריבילגיות ולהחליפו במכשיר חוקי אחר: החקיקה האוניברסלית שאנחנו מכירים, שנשענת על הצהרת זכויות האדם והאזרח. באותו הרגע המהלך שהובל בידי אצילים, אנשי כמורה ובורגנים, נועד בעיקר לשכך את מרד האיכרים בכל רחבי צרפת ולהשיב את הסדר על כנו. במבט לאחור והלכה למעשה, מערכת החוק הזו הוחלפה באחרת כחלק מהמהלך הכולל להפלת המלוכה ולשינוי המשטר. על הרקע הזה מעניין מאד שמערכת החינוך בישראל אימצה את המשמע שנתנו למונח המהפכנים, היינו "זכות יתר", שכן זו לא היתה משמעות המילה לפני המהפכה.

בבגרותי, נתקלתי שנית במילה 'פריבילגיה' בחוגים הפמיניסטיים. בבסיס השימוש במילה עמדה הנחת מוצא שאני הבנתי אותה כך: המשטר שאנחנו חיים בו בישראל הוא משטר פריבילגיות: הוא מסדיר בחקיקה, בפסיקה, בתקנות ובמנהגים מערכת נורמות דיפרנציאלית שמקנה זכויות והזדמנויות שונות לאנשים בני קבוצות שונות: יהודיות-ישראליות, פלסטיניות-אזרחיות, פלסטיניות תחת משטר צבאי, לא-יהודיות באפן כללי, יהודיות ממוצא אשכנזי, מזרחי, אתיופי, רוסי, מהגרות וותיקות, סטרייטיות, לסביות קוויריות וטרנס-סקסואליות, וכמובן, בורגניות ועניות, גברים ונשים. אנחנו רוצות להחליף את המשטר הזה באחר. בדרך לשם, אנחנו ערות לכך שאנחנו בעצמנו משחזרות כל הזמן את יחסי הכוח המשטריים ביננו. קשה מאד שלא: מחוץ לחדר שבו אנחנו נפגשות יש עולם, ובעולם הזה, לכל אחת יש דין אחר, מעמד אחר, אפשרויות אחרות, והעולם הזה נבנה מחדש בכל פעם גם בחדר עצמו. המסקנה היתה שתוך כדי המאמץ להחליף את משטר הפריבילגיות, אנחנו גם צריכות לפתח מנגנונים שיאפשרו לנו לבנות משטר אחר לגמרי: משטר שבו יש שוויון – לא רק בפני החוק, אלא גם הלכה למעשה. בתוך התנועה וגם באירועים שארגנו עם ארגונים אחרים, התעקשנו על השיח על-אודות חוסר השוויון ביננו, ולאור מורשתה של ויקי שירן זכרונה לברכה, אימצנו את "שיטת הרבעים", שחתרה להבטיח ייצוג שווה לפלסטיניות, אשכנזיות, מזרחיות ולסביות מלאומים ומוצאים שונים. הרעיון לא היה לקדש זהויות שהן ממילא כלי של המשטר הקיים, אלא לקרוע את מסך ההשתקה וההכחשה מעל מצב חוסר השוויון בין הפעילות.

עם הזמן, ולנגד עיננו המשתאות, הקיטוב המעמדי בישראל רק הלך והחריף, ומשטר הפריבילגיות הלך והעמיק – תחת המשטר הצבאי בשטחים, כמו גם בתחומי ישראל הריבונית. עם הזמן, גם נהיה יותר קשה ליצור קשרים משמעותיים עם תנועות פלסטיניות מקבילות תחת המשטר הצבאי. נהיינו יותר ויותר מבודדות. לא ברור לי אם האלימות המשטרית נגד מתנגדות באמת החריפה או שפשוט נהייתי יותר מודעת אליה, אבל ספגתי אותה בכל מקום: לא רק במרחב הציבורי ובתקשורת, אלא גם בעבודה, במשפחה, ובמעגלים החברתיים שהלכו והצטמצמו. במקביל, משהו רע קרה למילה 'פריבילגיות': המילה 'משטרנשרה ממנה. אט אט, ככל שהתחזית להחליף את המשטר נראתה יותר ויותר עגומה ומופשטת, הדיבור הפוליטי הפך יותר פנימי ויותר מהותני – חוסר השוויון ביננו כבר לא היה תוצאה משטרית שחברנו יחד בחברות אמיצה כדי לשנותה, אלא מין מצב עניינים טבעי שלא ברור איך צריך להתמודד אתו. הפריבילגיות הפכו לקווי הפרדה פנימיים שמתחלקים כמו אמבות – גבולות נוקשים שמתרבים יותר ויותר ככל שאנחנו הולכות ומתמעטות.

weinstein7

'שמאל': העדר גבולות והגבולות שבפנים

אחת הסיבות שבשלן היינו זקוקות בזמנו לשיח על משטר הפריבילגיות היתה שלא תמיד היה ברור לנו עם מי אנחנו מדברות: האם האשכנזיה שעומדת מולנו מבינה שלא רק הפלסטינים מדוכאים בידי המשטר הציוני אלא גם החברות המזרחיות בתנועה? האם החילונית שמצטרפת עכשיו לשיחה מבינה שהתשוקה להפשיט נשים מרעלות ומכיסויי ראש מובילה לדיכוי נוסף שנשים מסורתיות ודתיות נאלצות לספוג בתוך התנועה הפמיניסטית? האם הגבר שאתו אנחנו במשא ומתן על הרכב הדוברים בהפגנה הבאה נגד המלחמה מבין שלא יתכן שעוד פעם יעמדו על הבמה תשעה גברים ואישה סטרייטית אחת? השיח על משטר הפריבילגיות העמיד גבול במקום שחסר בו גבול.

אבל זה היה פתרון רע למצב גרוע, וזה פתרון שאופייני לשמאל בישראל: בתואנה שמדובר בפרגמטיזם פוליטי ("השמאל גם ככה מפוצל"), לא קבענו גבול אידיאולוגי לשמאל. כשאין גבול בחוץ, הגבולות מתחילים להתרבות בפנים; וכשאין גבול אידיאולוגי, גם אי-אפשר לרקום בריתות אמיתיות בין תנועות וארגונים – ההשתקה וההכחשה מסכלים כל אפשרות למשא ומתן פיכח על מטרות פוליטיות משותפות.

עד עצם היום הזה, אין כלל הסכמה בין דוברי עברית על תוכנה של התווית 'שמאל' – אין הסכמה לא על הניתוח, לא על המושגים, ולא על המטרות הפוליטיות: מה עומד ביננו לבין משטר ראוי בישראל? כיבוש או נכבה? 67' או 48'? ריכוזיות במשק או חתירה לשוויון, חוקי עבודה הוגנים ומיסוי הון? שוויון בנטל או ניסוח הטוב המשותף באפן שבו כולם יכולים להשתתף בטוב המשותף הזה ולהנות ממנו? אלו ציבורים נפגעו ונפגעים מן המשטר הנוכחי בישראל? רק פלסטינים 67'? כל הפליטים? כל המזרחים (גם אלה שהגיעו לכאן ממערב)? ניצולי שואה? עניים ועניות? כל מי שמתנגדות ומתנגדים למשטר הזה? תשובות שונות לשאלות האלה עשויות להכתיב פרוגרמה פוליטית שונה לחלוטין. אפשר בהחלט לערוך בריתות עם כוחות שונים בעניינים שונים, ואני מאמינה שהפרקסיס הפוליטי מחייב בריתות ופשרות. אבל כדי להתפשר צריך קודם לדעת על מה: כדי לעבור גבול, יש צורך בגבול מוסכם. הטשטוש האינסופי של הגבולות האידאולוגיים לא מאפשר הצבת מטרות פוליטיות קונקרטיות. כשאין מטרות גם אי אפשר להשיג אותן – כך, אי אפשר לא להצליח ולא להכשל. זהו מתכון בטוח לדכאון פוליטי: מצב שבו אזרחים מתכנסים אל תוך עצמם, נתקפים בעוויתות מתחלפות של אפתיה וזעם, לא מעוניינים בפעולה, ומאבדים את הנגישות לכישוריהם ולעוצמות הפוליטיות שלהם – הכוח שלהם לשתף פעולה ולהרכיב חזון משותף.

חרף הגיוון שלה, המחאה של 2011–2012 יצאה בקריאה בהירה נגד הדיכאון הפוליטי. כך, קולות רבים במחאה הציעו גם לוותר על התווית 'שמאל'. יתכן שבמצב עניינים אחר זו היתה הצעה טובה: למה להתכנס אל כותרת שתחתיה בוצעו עוולות רבות כל כך, לא ברור כיום מהו תוכנה האידיאולוגי ולא ניתן להזדהות אתה? נדמה שיש הגיון בשאיפה למצוא שם חדש לתנועה שתכיל את התביעות של כל מתנגדי המשטר בישראל. אלא שבמצב העניינים הנוכחי, הקריאה הזו נשענת על שני סנטימנטים בעייתיים ביותר: הרצון לטשטש את התוכן האמיתי של ההתנגדות למשטר ואת החזון למשטר חדש במקום הזה, ובצד זאת, הצורך לקבוע עוד ועוד גבולות זהותיים בין מתנגדים שבקונסטלציה אחרת היו יכולים לסייע זה לזו וזו לזה, ולפעול יחד. כשיהיה ברור ש'שמאל' מסמן חזון ששואף למצוא מקום שווה לכל מי שחיים כאן, אולי נוכל גם לשכלל את הפרקטיקות שיאפשרו לכל אחת ואחד השפעה שווה על עיצוב אופי החיים המשותפים. אז גם, אולי כוחות אחרים שאינם מעוניינים בחתירה לשוויון פוליטי וכלכלי יאלצו לוותר על התווית הזו.

weinstein2

'כוח': לחלוק ולא לחלק

כשלוחמים מתחילים להשוות למי יש צלקת יותר גדולה, ולריב מי הקריב יותר בקרב – זה סימן לא טוב. כשפעילים עסוקים בתחרות על חוויות של סבל, ספק אם הם יכולים לפתח קשרים שמבוססים על קשב הדדי, שאיפה לשוויון ואמפתיה אמיתית לסבל זו של זו. זו לא בעיה אישית, אלא פוליטית, והיא לא מקרית בעיני: כשלא ברור מה צריך לעשות בחוץ, עם עולם המציאות, אז מתחילים לכוון את האנרגיות פנימה, וכשאין עקרונות מוסכמים בחוץ שיכולים להגדיר מהן גבולות הקבוצה, לקבוצה יש צורך לקבוע מדדי נאמנות בפנים. אז גם השיח נוטה לקבל גוונים של אשמה והאשמה, ודרישה להעלאת זבחים וקורבנות מדממים. שיח הפריבילגיות הפך לאחת הזירות של הדינמיקות האלה: אנחנו דורשים מאחרים "לוותר על הפריבילגיות שלהם", כאילו לא מדובר במשטר שאנחנו צריכים לחבור יחד כדי להביס, אלא בחטא קדמון שיש לגרש בנפשו של כל אחת ואחד מאתנו. במצב עניינים כזה, כשהתשוקה הפוליטית מכוונת לאספקה סדירה של ראיות לנאמנות, היא לא מכוונת לחברות. היא גם לא יכולה להיות מכוונת ליצירת תנועה שתנסח את המטרות הפוליטיות שלה בבירור. כשהמוטיבציה הפוליטית מגויסת למקום שבו צריך לחלק את הכוח, היא לא יכולה להתכוונן לפרקטיקות פוליטיות מעצימות: יצירת בריתות אפקטיביות בין קבוצות, מוחלשות או חזקות יותר, וגיוס ציבורים חדשים.

למרבה הצער, על משטר הפריבילגיות אי אפשר "לוותר" – מי שמעוניין בו, כנראה שלא יוותר עליו מרצונו הטוב. מי שכבר פה, ונמצא בפעילות שתכליתה שינוי המשטר, כנראה לא מעוניין במשטר הפריבילגיות. במובן העברי השגור, שבו 'פריבילגיה' משמעה "זכות עודפת, משהו שאפשר לוותר עליו" (כמו גלידה בסוף הארוחה), המונח מזיק לא פחות: מקום עבודה הוגן ונעים, יכולת להתפרנס טוב, לרכוש דירה או לשלם שכר דירה הוגן, לנסוע לחופשה, לזכות לשירותי בריאות טובים ולחינוך מצוין – אלו הם אינם דברים שיש לוותר עליהם. אלו הן זכויות שאנחנו צריכות להאבק על כך שכולן וכולם יוכלו לממש אותן. אלא שלשיטתו של משטר הפריבילגיות, הכוח כמו העושר, הם דברים: משהו כשלמישהי יש יותר ממנו, אז למישהי אחרת יש פחות ממנו, ולהפך. התרבות הפוליטית בישראל בהחלט מבוססת על התיאוריה הזו: אם אנצל יותר עובדים, יהיה לי יותר כסף; אם לפלסטינים יהיו זכויות פוליטיות, ליהודים לא יהיו זכויות פוליטיות; אם כולם יוכלו להכנס למועדון, זה כבר לא יהיה המועדון שלי. המטפורה הבסיסית של משטרים לא-שוויוניים היא שכוח פוליטי כפוף לאריתמטיקה של חפצים: כך מתנהלים גם מרכזי מפלגות, וזוהי ההנחה הבסיסית של רבות מן הגרסאות של הדמוקרטיה המודרנית. כשמדמיינים כך את הכוח, זה מה שנהיה ממנו; או במילים אחרות, למטפורות פוליטיות יש כוח אדיר – הן מייצרות מציאות.

הציונות לימדה אותנו לחשוב על היחסים בין קבוצות חברתיות דרך המטפורה של אדמה שרואים מלמעלה, ממעוף הציפור: את האדמה הציונות מחלקת על פי משטר הפריבילגיות, וכל פיסת אדמה היא על חשבון אדמה של מישהו אחר. הכוח, הזכויות והמשאבים, אינם אלא דברים נוספים שיש לחלק, ממש כמו האדמה. למרבה הצער, כולנו ראינו לאן הובילה התיאוריה הזו של הכוח. מה שקרה לשיח הפריבילגיות הוא בעיני סימפטום לכך שאימצנו תיאוריה פסולה של כוח פוליטי: ההנחה הסמויה כאן היא שכוח פוליטי הוא דבר – ומכיוון שהוא מתחלק זה על חשבון זו, אם למישהי יהיה פחות, לשניה יהיה יותר. כך, כששיח הפריבילגיות אינו מדבר יותר על משטר פריבילגיות שיש לחבור יחד כדי לשנות, הוא משתף פעולה עם תיאוריית הכוח של המשטר הנוכחי, סוגר את אופקיו של הדמיון הפוליטי ובסופו של דבר גם מגביל אותם למה שמתיר המשטר הקיים.

weinstein5

במציאות הנוכחית אנחנו נאלצים להיכנע למטפורה הזו של הכוח, ואין דרך לתקן את תוצאותיה בלי לחלק את המשאבים באפן שוויוני יותר. כרגע אנחנו לכודות במצב שבו קודם כל צריך לדרוש לחלק את המשאבים אחרת, אבל אין לי ספק שאם נמשיך לאחוז במטפורה הזו, שאפשר לכנות בשם הכולל "תכנית החלוקה", המציאות לא תשתנה באפן מהותי: על-פי תכנית החלוקה, כל אחד מאתנו בא על חשבון מישהו אחר, ואם טוב לאחרת, אז רע לי. כך, המטפורה הזו מכילה בתוכה כמו בעסקת חבילה את הרעיון שמי שחזק יותר, תמיד יוכל לחלק את הדברים כראות עיניו. התוצאה של תכנית החלוקה היא אסון פוליטי: מצב שבו החיים יחד הם בהכרח מלחמה מתמדת.

אלא שלכולנו יש גם התנסויות אחרות בחיים, התנסויות שמוכיחות שחברות, עזרה הדדית, וחבירה של אינטרסים מייצרות עוד כוח שכולם יכולים להנות ממנו. זה קורה לפעמים במשפחה, בין חברים, ביחידות צבאיות, בקבוצות עבודה, וזה קורה לפעמים גם בקבוצות פוליטיות. לכן, אולי כדאי שאנחנו נחשוב דרך מטפורות אחרות, כמו זמן למשל, במקום אדמה: זמן זה לא עוזר כשמחלקים, לא נהיה יותר ממנו לאף אחד, אלא רק פחות. אבל כשחולקים זמן ביחד, כל אחד יכול לתת משהו שיש לו וביחד זה נהיה יותר – ככה זה כשעושים מסיבה, כשהולכים לים, וכשאוכלים ביחד ארוחה. באורח פלא, מה שעושים בזמן משותף (כשהוא באמת משותף) מספיק לכולם.

האם המטפורה הזו יכולה לסייע לנו ליצור חיים פוליטיים שבהם יש מספיק לכולם? אולי. האם אפשר להחיל את המטפורה הזו על בניית כוח פוליטי? לא נדע אם לא ננסה. מטפורות פוליטיות עושים יחד, תוך כדי התנסות משותפת ודיון משותף, ולא ניתן לצפות את תוצאותיהן מראש. אבל כדי ליצור מטפורות חדשות, אי אפשר להסתפק רק באופק של התנגדות. כדי שנוכל להיפגש, כל הקבוצות המתנגדות למשטר הפריבילגיות, ולדמיין יחד את היום שאחרי המשטר הזה, הדיון צריך לשאוף לסמן יחד מטרות וגבולות – ועדיף בחוץ ולא בפנים.

ויינשטיין

דימויים: גל ויינשטיין. מלמעלה למטה – פיצה זית (2003), רעידות (2007), דוגמאות של שברים (2006), צמוד לאדמה (1999), נהלל (2005).