Posts Tagged ‘משה קצב’

שלא יהיה רגע אחד של שתיקה

30 בדצמבר 2010

הקראת פסק הדין של קצב עדיין לא נגמרה, וכבר הופיע על המסך רביב דרוקר. איזה נגמרה? הוא הופיע על המסך עוד לפני שהיא התחילה. הוא היה מוכן גם להמר:לדעתו, "זה ייגמר באינוס". כי רביב דרוקר תמיד באולפן, ותמיד מוכן לדבר. לא משנה מה יקרה, הפרצוף שלו יהיה על המסך. מחייך, עושה העוויות, מבין עניין: הוא הילד החכם של הכיתה, שבנוסף גם מבין בכדורסל. גורלות נחרצים, כפרים מעלים עשן, גופות מפוזרות על הסיפון: רביב דרוקר ילעס את זה בשבילך. לפני הכותרות, אחרי הכותרות. חמש דעות חמש דקות, שליפות מהמותן. אופס, הוא עשה תפנית קטנה לימין (מפתיע!). אופס, הוא אמר משהו רדיקלי (מרשים!).

נעים לשמוע את רביב דרוקר. הוא מקצועי, רהוט ודי אינטליגנטי. הצלצול של השם שלו כאילו נברא בשביל גל"צ וערוץ 10. הוא גר בנווה צדק, והוא תמיד ימצא משהו להגיד. כי הוא תמיד יודע הכי טוב. רביב דרוקר הוא הכהן הגדול של ה-Chattering Classes. בשבילם, הדיבור המהיר שלו הוא כמו הלחש המרגיע של מכשף השבט: מהפנט את האשכנזי האורבני, גורם לו להרפות את שרירי האגן. לרגע לא תתפסו אותו המום או מבולבל. ככל שהמציאות נעשית בלתי נסבלת, הדיבור שלו נעשה מהיר ומשועשע. החיים שלנו הם בשבילו ליינאפ אינסופי והומוגני.

זה היה סתם ערב בנובמבר 2005 עד כמה שערב יכול להיות שגרתי כשעוד מעט יש בחירות. נכנסתי לאולפן ממש לפני שמונה. הייתי אמור לשדר איזו ידיעה בלעדית בתחילת המהדורה. לא משהו דרמטי אבל מספיק כדי לפתוח את המהדורה כשאין שום דבר מרגש אחר. ואז קרה הנורא מכול. ערוץ 2 עלו עם ידיעה דרמטית. אריאל שרון בדרך לבית חולים.

קצת קשה להסביר את עוצמת גלי ההדף שעוברים בכלי תקשורת אלקטרוני כשקורה כזה דבר. פתאום נכנסת לאולפן רוח קרה ועכורה. קרה, כי אתה מרגיש פתאום הכי לא רלוונטי. שידרתי את הידיעה הבלעדית שלי כשאני מחמיץ חלק חשוב בה. הראש היה במקום אחר. בערוץ המתחרה הופכים את העולם ואתה משדר איזה קישקוש. עכורה, כי בסוף בסוף זו אחריות שלך להביא ידיעות כאלה. הפנים של יעקב אילון לא נראו משהו, באוזנייה הקונטרול נשמע כאילו עדיף לנו כבר לא לצאת מהאולפן. אחרי כמה שנים (בערך 5 דקות) גם אנחנו הצלחנו לאשר את האינפורמציה של ערוץ 2 ועלינו לשידור. איזה טראומה.

(רביב דרוקר)

זאת בעצם הנקודה עם רביב דרוקר. לכאורה, הוא נורא בסדר. הוא לא אלים כמו רוני דניאל, ואפילו לא סכריני כמו יאיר לפיד. התפקיד של רביב דרוקר הוא שונה: שלא יהיה רגע אחד של שתיקה. שנייה אחרי שמישהו מת, או שקורה אסון, ברגע היפה שבו השדרנים עדיין לא יודעים איך למסגר, לשכתב ולעכל את הזוועה, יופיע תמיד רביב דרוקר, יביא איזו הדלפה טרייה מהלשכה של ברק, או יחזה איך זה ישפיע על הפריימריז של קדימה. לא משנה מי יושב בממשלה – אמנון ליפקין, אביגדור ליברמן או הרמן גרינג – הפסקול של רביב דרוקר יישמע אותו דבר.

בערב של ההתקפה על המשט, הביאו את רביב דרוקר. הוא אמר שמספר ההרוגים בסוף לא גבוה כמו שטענו בהתחלה, והמתקפה הדיפלומטית העולמית כבר מתחילה להיבלם, ובעצם המשט הזה הוא לא סיפור כזה גדול. באיזו קלות הוא אמר את זה, ובאיזו זחיחות. כי בשביל רביב דרוקר הכול אותו דבר. לכן הוא גם מייצר את המסגרת, שבתוכה שום דבר ממש חדש לא יכול לקרות. בזכותו, תמיד נראה שהכול בסדר. כמה רע משהו יכול להיות, אם אחרי זה מעלים את רביב דרוקר?

רביב דרוקר חושב שהוא יודע הכול, ואולי זה נכון. אבל מה שהוא לא יודע זה את הדבר הבסיסי ביותר: שהחיים הם לא באמת הטקסט שהוא שופך. שמשהו חדש קורה כל רגע, ובסוף יקרה משהו חדש כל כך, שאחריו אפילו הוא לא יעלה לשידור. ואולי בעצם כן.

"יהיה מעניין" – זאת הסיסמא של רביב דרוקר. היא מבוססת על מין אידיאולוגיה גל"צניקית, שהחיים כאן הם נורא מעניינים, כמו מין משחק משובח ב-NBA, ובגלל זה כיף לחיות פה. כמו שאילנה דיין אמרה פעם: "ישראל מזמינה אותך לרקוד".

אבל ככל שחולף הזמן, הפטפוט של רביב דרוקר נעשה יותר ויותר בלתי נסבל. ולא שמשהו בו השתנה.