אקסלרציוניזם הוא הומניזם

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.

"הפוליטי הוא קצה הקרחון של האמנותי והאמנותי הוא קצה הקרחון של המונומנטאלי" – ראיון/שיחה עם אבי פיטשון

 נועם אבידן-סלע

[זו שיחה בצ'אט, ואחר כך באי-מיילים, ביני לבין אבי פיטשון – האיש והתגית ב"הכל שקרים". הוא הזמין אותי לראות את Enter the Gate, המיצב שלו ושל אלי פטל, בתערוכה "אנטי-אנטי" בגלריה האוניברסיטאית ברמת אביב (אוצרת: הדס קידר). לא ערכתי את הדברים, לא את שלו ולא את שלי. מן הסתם הם לא מנוסחים באופן המחושב והמנומק ביותר. במיוחד הדברים שאני אומר. ואם לפרקים אנחנו נשמעים כמו שני אוטיסטים אז כנראה שגם זה בסדר].

פיטשון: אפשר לומר שבנינו בגלריה שיחזור של שער אישתאר שהגרמנים גנבו ממסופוטמיה, כמו שרק הגרמנים יכולים – פירקו אותו אבן-אבן ובנו אותו מחדש במוזיאון פרגמון בברלין. אז עשינו בערך את זה, רק בגלריה האוניברסיטאית.

נא"ס: ממש בניתם את זה, עם לבנים?…

פיטשון: לא… ציירנו על הקירות והשתמשנו במבנה של הגלריה כבסיס לצורה של השער.

נא"ס: וזה יצא, אממ – מה שרצית שזה יהיה? זה מרשים? מה הגובה של הקירות שם?

פיטשון: זה מאוד גבוה, יותר מחמש מטר. זה נהדר לעבוד עם תנאים סביבתיים כאלה. אני מרוצה מהתוצאה.

נא"ס: אז אתה כאילו מנכס את השער בחזרה?

פיטשון: לא, זה ממש לא בקטע כזה. בשער ממש, מתוך הפתח, שמנו שני מסכים שמקרינים שני סמלים, סמל אנרכיסטי וסמל נאצי.

נא"ס: או… איזה סמל נאצי?

פיטשון: אתה לא מכיר. זה נקרא "שמש שחורה", יש שם שני צלבים קטנים שהקו המאוזן שלהם נוטה באלכסון במרכז של מין שמש. זה אחד מהסמלים שהיו בשימוש של האס-אס, בכל מיני הקשרים פנימיים.

נא"ס: והאנרכיסטי?

פישטון: זה הסמל של קראס, שהוא שילוב בין הצלב הנוצרי, צלב קרס, היוניון ג'ק ואורובורוס.

נא"ס: ואתה חושב (או מקווה) שתהיה שערורייה?…

פיטשון: בגלל הסמלים? ממש לא. לא נראה לי שמישהו יזהה אותם. הסמלים לא מתפקדים כאן בהקשר הפוליטי של המאה ה-20 והעובדה שהצבתי שני סמלים מנוגדים פוליטית בכניסה לאותו השער שהוא שער אחד רומזת שבתמונה רחבה של אלפי או מיליוני שנים, הקטבים הפוליטיים המודרניים מיטשטשים לגמרי ומה שנשאר זו הצורה עצמה כמפתח לשער, כמו אופן סזאמי. זה בכלל נגד התופעה העכשווית של אמנות שמאלנית, ו"אמנות אקטיביסטית".

נא"ס: מה זאת אומרת? תן לי דוגמה…

פיטשון: כל העניין הזה של אמנות מגויסת למטרות פוליטיות, שכבר הגיע למימדים אבסורדיים. זה אסון. ובסוף גם שרי אריסון מקימה לך קרן של "אמנות למען…" –

נא"ס: "אמנות למען הקהילה".

פיטשון: כן. אי אפשר לעשות היום אמנות בלי מראש להצמיד אותה לאיזה שיח חברתי משטח.

נא"ס: אני מבין את מה שאתה אומר, אבל אני לא רואה איך אתה יוצא מהמלכוד הפוליטי. עם כל הכבוד לסמלים נאציים, זה עדיין מוגש בתוך המערך המוכר של אמנות כמוצר צריכה, הקובייה הלבנה וכל זה. או שלא? כאילו – מה אמור לקרות שם מעבר לזה?

פיטשון: אני דוחה את כל הניתוח המרקסיסטי הזה. העניין שלי אחר לגמרי – החרדה השמאלנית מעיסוק במונומנטאליות ומאסתטיקה מונומנטאלית. השיח האמנותי-שמאלני בורח מהמונומנטאליות שנתפשת בתור "הדבר המסוכן" והפשיסטי שאסור להגיע אליו. זה לא משאיר מהאמנות עצמה כלום – אמנות חייבת לגעת במונומנטאלי.

נא"ס: אני מן הסתם מסכים, אבל זה תהליך בלתי נמנע שנגזר מההיסטוריה של האמנות עצמה, מההיסטוריה המודרנית בכלל שמשיקה לה… בסוף נשארים רק עם התנאים המטריאליסטים של תופעות (כמו "אמנות") כי לשם בדיוק התרבות דוחפת אותנו. אני עדיין לא רואה איך השער שבנית בגלריה האוניברסיטאית אמור להיות משהו אחר חוץ מההתגלמות המטריאלית של עצמו.

פיטשון אז זהו, שאני פשוט לא מקבל את הקביעה הזאת. יש משהו שנמצא בצורה עצמה, באסתטיקה עצמה, שמתקיים מעבר לכל הניתוחים ההיסטוריים האלה. האסתטיקה היא קריאה. הסמלים בפתח הם קריאה – "תעברו בשער"…

[בנקודה הזאת אני מציע לאבי לשלוח לו את יצירתי החד פעמית "זהב נאצי", והוא מציע לשלוח לי תמונה של השער שיצר בגלריה, ואנחנו עוברים לאי-מיילים]

פיטשון: האהא. יפה מאד. אבל אתה לא צריך להתייסר ככה, שהרי לפני המונותאיזם הארים והעברים הקדומים היו אחוקים. באטלנטיס! עד שאטלנטיס שקעה והעברים החלו לעבוד את הדמיורג השטני מטטרון והפכו ליהודים וקלקלו את החגיגה לכולם. מצורף המקדש, רואים רק את החזית, בלי הקירות בצדדים.

נא"ס: גם יפה מאוד המקדש הנאצי שלך (הזכיר לי תפאורה שעשיתי בכיתה ז' כשהמחזנו את "עלילות גילגמש"). בנוגע למטטרון ואטלנטיס – אתה רואה, אתכם הפגאנים אי אפשר לעשות עסקים. ברור לך שאתה מדבר עם מונותיאיסט קנאי (גם אם דיאלקטי) – ואתה בא ומתחיל לבלגן את הסטטוס קוו. ולכן השיר. הייסורים באים עם החוק, והאמנות, איך שלא תשחק איתה – היא המשת"פית הנסתרת שלו (אקטיביסטית, שרי-אריסונית, או בחלל הייעודי). עדיף בלי. ייסורים נטו. דת. לא תעשה לך.

פיטשון: אני לא פגאני, יותר ניהיליסט סקרן. אני גורס שהפוליטי הוא קצה הקרחון של האמנותי, האמנותי הוא קצה הקרחון של המונומנטלי, והמונומנטלי הוא קצה הקרחון של הלא ידוע. איפה אני מכניס פה דת? לא שולל על הסף, אבל באמת לא מתאים לי לאף חלק. מה עושים?

נא"ס: הפורמולציה שלך (פוליטי-אמנותי-מונומנטאלי וכו') מרתקת, כרגיל. יש לי התחושה שאנחנו נחלקים במעבר הזה שבין המופשט לחלוטין (לא-ידוע וכו') למטריאלי-לחלוטין – הפוליטי. שנינו מנסים להתנגד לחוק – אתה מנסה למחוק אותו או לנתר מעליו, אני חושב שאי אפשר ושהברירה היא לרקוד איתו. עד שיגיע המשיח, כמובן.

פיטשון: הבהר חוק.

נא"ס: אה, נו – זה כל הדבר הזה שקורה כשמפסיקים להיות חלק אינטגראלי ובלתי-מובחן מ"הטבע".

פיטשון: אה, הציוויליזציה יעני. אז בהקשר זה, אני מנסה לטעון שהאמנות (לפחות החלק שבה שמעניין אותי) קודמת לציוויליזציה, מהדהדת משהו שבכלל קודם לאנושי ומדבר דרכנו, ולא אנחנו דרכו. לא זוכר כרגע בשביל מה זה טוב. אבל מה שבטוח זה שאין חוק שחזק מזה.

באותו הקשר אני גורס גם כי אמנות איננה מימטית, וזה מחזיר אותנו בסבבה להיידגר.

נא"ס: החוק הוא משהו ה-ר-ב-ה יותר רחב מהציוויליזציה לכשעצמה. הקושי שיש לי עם הפורמולציה שלך (פוליטי-אמנותי-מונומנטאלי-לא ידוע), ומכאן גם עם "היישומים" שלה (אמנות וכו'), זה שנראה שיש כאן הצבעה על תכונה טרנסנדנטית אפשרית של אמנות (לא מימטית, חו"ח), אבל היומרה הטרנסנדנטית עדיין נתקלת כאן במציאות המטריאלית הפשוטה של האמנות בתור רק עוד פרקטיקה של צריכה. יש פער בין הכוונות המונומנטאליות וכו' למציאות החומרית של האמנות עצמה.

פיטשון: מי שמאמין שכל אספקט של האמנות חלש מאספקט הצריכה הוא אותו אדם שמאמין שכשהשוק למשל עושה קו-אופציה לז'אנר מוסיקלי פוליטי מדובר בפעולה חד-צדדית ואומניפוטנטית של ניצחון מובטח מראש וחף מסיכונים. מכיוון שרבים מהאקטיביסטים הפוליטיים אכן נגועים ולכודים באותה תפיסה דיאלקטית-חומרית (המכונה מרקסיזם), התגובה שלהם בדרך כלל היא לסגת מייד מכל חזית אליה פולש התוקף ובכך לייצר נבואה המגשימה את עצמה.

הבעיה, אם כן, איננה הכוח של השוק, אלא האמונה של המתנגדים לו במוחלטות של הכוח הזה, האנליזה המרקסיסטית שכל דבר שאיננו חומרי כלל לא נמצא על הרדאר שלה, ואי האמונה הנובעת מכך שלכוחות תרבותיים, אמנותיים אין מה שנקרא אייג'נסי. אני גורס כי בתכנים אמנותיים ותרבותיים מסוימים יש אייג'נסי אינסופי בפוטנציאל שלו וכשהשוק בא עם זה במגע הוא לוקח סיכון מודע או לא מודע. הטרגדיה של התפיסה כי האמנות היא עבד השוק היא שאף אחד לא מדבר יותר על האמנות עצמה. הסוחרים מדברים רק על השוק והאקטיביסטים מדברים רק על השוק. שניהם לא מבינים מהו כוחה של אסתטיקה. למעשה, קרוב לוודאי שהאקטיביסט שונא אמנות יותר מהסוחר או האספן, מה שמעמיד אותו בנחיתות כפולה ומכופלת.

נא"ס: אני מסכים אתך על האייג'נסי האינסופי-פוטנציאלית של אמנות (כאן אני כבר אמור לשים "אמנות" בגרשיים, כי אנחנו שוב מדברים על איזושהי ספקולציה טרנסנדנטית שמיוחסת לתופעה החומרית של אמנות, שעדיין לא ממש הובררה. אגב – יש לך התנגדות לתרגום של "אייג'נסי" ל-"סוכנות"? נראה לי שהשימוש הזה נהיה כבר די שגור). אני גם מסכים אתך על הכשל של הניתוח המטריאליסטי-מרכסיסטי בנוגע לאמנות (אבל חשדן לגבי הביטוי "אסתטיקה", ומעדיף לדבוק בכ"ז בקטגוריות "מטריאליסטיות" כמו "עונג" או "תשוקה").

הקושי שלי, אבל, לא מגיע מהכיוון המרכסיסטי דווקא, אלא כאמור מהכיוון של הדת. אני בכל זאת מוצא שורה של בעיות עם התיאור הזה של האייג'נסי. אמנות היא עדיין פרקטיקה של ייצור וצריכה. היא בראש ובראשונה רצף של התרחשויות חומריות במרחב. 99 אחוז מהאינסוף (הפוטנציאלי) הזה של אייג'נסי הוא פונקציה של טכנולוגיה פרוזאית לחלוטין של שעתוק והפצה. אתה לא חושב שזה בעייתי לדבר על אינסוף פוטנציאלי כזה שתלוי באופן כל כך בוטה בתנאים המטריאליים הכי טריוויאליים? עד כדי כך חסרת חשיבות הממשות החומרית של "אמנות"?

פיטשון: ממש מקריאה חטופה של מה שכתבת אני חייב מהר להסביר ולחזור ולהזכיר שאני מדבר על משהו שמדבר דרכנו ורק בסוף מקבל תצורה חומרית, שהיא כפי שאני סובר מתקיימת עם קשר ישיר לאינסופי והלא ידוע. דבר שני, לא נכנסתי עדיין לצלע השנייה של התזה שלי, וזה שבה בעת שהאמנות היא קצה הקרחון של המונומנטלי, היא גם איננה מימטית ולכן רוב הניתוח המתמטי שלך לעיל לא תופס מבחינתי. יש לי טקסט "מכונן" ארוך בו אני מפרט את כל אלה, שקיים גם בגירסה קצרה יותר ביוטיוב באנגלית במבטא ישראלי כבד אך מוגש בדבר הכי קרוב שהיה לי למדי אס.אס.

נא"ס: "הדבר שמדבר דרכנו" זה מעולה – אבל אני רואה כאן רק דבר שמדבר דרך היוצר, ולא משוכנע שאני רואה אותו גם מדבר אל הצופה, או אולי, באופן דרידיאני משהו, מדבר בו זמנית גם דרך הצופה. אולי אני דוחף את הדברים למקום מעצבן וקטנוני מידי? העניינים האלה מטרידים אותי.

פיטשון: לצורך העניין אפשר לגייס את התת-מודע הקולקטיבי של יונג כדי להסביר שזה מדבר גם אל הצופה. עם ובלי קשר אליו, אני סבור שאכן יש הדהוד רציף כל הדרך מתהום הלא ידוע ועד לאמן ולצופה. בוודאי שזה שדה דינמי ולא סטאטי, אבל יש בתוכו ציר סטאטי, יש משהו אחד שקורה לכולם. מה הם עושים עם זה: חלק מקימים להקות פאנק, חלק מקימים רייך שלישי, חלק חוזרים בתשובה וכו', ובטח לרווח הלא וודאי הזה שאני מפנה תיכנס, וזה סבבה.

נא"ס: יונג, שהוא אחלה באופן כללי, רלוונטי אבל לא ממצה. הציר הסטטי אל הלא-ידוע – אני חושב שאני מבין את הכוונה – נראה לי שזאת טעות להתייחס אליו כקיים באופן הכרחי. כלומר כן קיים, אבל הוא יכול להיות במצב "מושתק", או "מכובה" – יש מצב כזה, מטריאלי, שאני לא בטוח שניתן "להדוף" או לבטל אותו רק דרך התרחשויות נקודתיות אקראיות (וממודרות למדי) של "אמנות". חסרה איזושהי תשתית יסודית יותר שמכוננת את המערכת יוצר-אובייקט-צופה/מעורב, שתיקח אותה מעבר לניכור המימטי. המופע הנקודתי של "אמנות", לא נראה לי מספיק "חזק" בשביל לייצר אותה יש-מאין – הוא זה שקודם צריך אותה בשביל להתקיים בעצמו. בגלל זה אני מנסה לדחוף אותך לעניין הפגאני. אתה אומר: אני מניח סמל נאצי וסמל אנרכיסטי בשער כי ביסוד כולנו מצויים בכמיהה ("האסטטית"?) להיבלע בתוכם, ואני מניח אותם בשער כי אנחנו חייבים להיות-יכולים להישאב לתוכם – אם אנחנו לא יכולים "לעבור בשער" הזה, אז אנחנו לא יכולים כלום. ואני מסכים אתך: אנחנו חייבים להיות באמת-יכולים לעבור בשער הזה – זה "הדבר" שהוא אמנות, שאותו אמנות עושה או אמורה לעשות. אבל הבבלים באמת "עברו בשער", אולי כל יום, כי בשבילם השער לא היה "אמנות" – הוא היה באמת השער! ובגלל זה הם היו יכולים "לעבור בו" אל הלא ידוע – כי זה מה שהם עשו. אבל אנחנו כבר לא שם, אין לנו את התשתית הזאת, ואני לא רואה שום רמז לתשתית הזאת ב"אמנות", להיפך – רק את הפירוק הנמשך של כל השרידים המתפוררים האחרונים של מה שהיה בעבר התשתית הזאת. אז אתה שם את הסמלים, כפורטלים "מועצמים" להיבלע בהם, על מסכי ווידאו, כי צריך את המדיום – המטריאלי! – הנכון. כי הסמלים בפני עצמם לא מספיקים. וכאן כבר נראה שיש פוטנציאל ממשי "לעבור בשער", כי המסך הזה, טוב – בו באמת אפשר להיבלע, באופן הכי ממשי ומטריאלי האפשרי. למעשה, נראה שלשם אנחנו הולכים בכל מקרה, וממש לא צריך "אמנות" בשביל זה. זה עניין טכנולוגי-מטריאלי טריוויאלי ממש. התשתית הזאת היא מה שנוצר יש-מאין מתוך המסך של הפייסבוק יותר מאשר בכל מופע של "אמנות". האם לא זה היה העניין עם הרייך ה-3 – לייצר מחדש את התשתית האבודה הזאת אל הלא-ידוע?

פיטשון: התשתית קיימת באורח סטאטי ונצחי, אכן, אנחנו אלה שכיחידים, קבוצות, עמים, תרבויות או עידנים, נפגשים עמה ונהדפים ממנה חליפות. אבל אני מתייחס לכל אדם כסוכן רדום שעשוי להתעורר בכל רגע, אינני יודע מראש מה הרגע אבל אני יודע שהסימנים בהם אני משתמש עובדים ומטביעים משהו, מניעים מנגנון חלוד כלשהו – ואגב, אין לזה שום קשר לרצייה או תשוקה. זה עובד גם בלי. זה כמו שאני מאמין באהבה ממבט ראשון אבל יודע שהיא לא בהכרח מתממשת.

לגבי כל עניין המסכים, שוב, בבסיס אני חושב שלא משנה איך אשדר את הסמל, הוא יטביע משהו בצופה. אפילו כוונת המשורר איננה פקטור כאן כי כאמור המשורר הוא לא אני אלא הסמל עצמו.

מעבר לכך, יש מקום לדיון שלך על טכנולוגיה ומסכים מול שערים לערים עתיקות ועל ההבדל בין מרחב התפיסה של בבלי הנכנס בשער וצרכן אמנות שנקלע לגלריה האוניברסיטאית, אבל אם זה עוזר במשהו, חלק מהעבודה הוא דיבור (רומנטי אולי) על שכחה והתרחקות מהקרן הירוקה והשמש השחורה והזמן המקודש שהינם סטאטיים, ואנו, בשבי הזמן הלינארי/היסטורי/מטריאלי/דיאלקטי, נפגשים איתו נקודה פה נקודה שם, כשרק מהפריזמה הלינארית של חץ הזמן היודו-נוצרי נדמה לנו שכל נקודת מפגש היא בזמן ובמקום אחר כשבעצם זה תמיד אותו מקום וזמן.

השימוש במסכים וגם הציור שמעוצב קצת כמו תפאורה עזובה מכוון לתיאור קיטשי של משהו שנשכח, שארית קצת עלובה ומפגרת של משהו ענקי. קרינת רקע קלושה של ה ר ע ם – ה א י ל ם!!!

אז יש פירוק, אבל לא צריך לייצר תשתית יש מאין. אם לדלג בעליצות קונדסית לרגע מיונג לאלברט שפר, מדובר בארכיטקטורה של חורבות. החורבות מתוכננות להיראות עוצמתיות. אהבתי את ההשוואה שלך במייל הראשון לתפאורה שבנית בבית ספר לעלילות גילגמש, כי זה בדיוק הקטע. לא משנה כמה עלוב הביצוע – הוא לא יכול להיות עלוב. המקור המשדר חסין. אנחנו אלה שמתפרקים ומרכיבים עצמנו מחדש חליפות. כל קאלי יוגה מבשרת תור זהב חדש. רק שהוא לא חדש. הוא כאן כל הזמן. "כל הזמן".

 

נא"ס: יש עוד זווית אחת, ואני לא בטוח שאני אצליח לנסח אותה בבהירות, אבל באופן כללי היא עוסקת במעמד של האינדיבידואל מול המערך החברתי של משמעות, של תקשורת של משמעות, ושל יצירה והופעה של משמעות. אתה מתאר מצב שלך כיוצר, או כערוץ של משהו אחר שיוצר דרכך – אבל היצירה הזאת היא לעבר אינדיבידואלים, באופן שמאוד מובנה בתוך דימוי הסוכן הרדום, לדוגמה. האם האינדיבידואליזם המתחייב הזה, שלטעמי אי אפשר להבין "אמנות" בלעדיו (בהחלט אפשר להבין כל מיני אמנויות בלעדיו, אבל לא את הרעיון של "אמנות" כפרקטיקה עם מעמד מובחן משל עצמה מכל יתר פעילויות הקיום), אינו הוא-עצמו ראשית הניכור? – הניכור מהאובייקט, מהשער שבו אתה כבר לא יכול לעבור כי אתה מנוכר לו, או כי הוא מנוכר אליך? האם כדי לכונן טרנסנדנטיות, הלא-ידוע אינו יכול להיות פוטנציאל שנחווה באופן אינדיבידואלי אלא באופן חברתי, כפרקטיקה של שיתופיות בלא-ידוע? האם הטרנסנדנטיות אינה בראש ובראשונה היכולת לטרנסנד אינטראקטיבית בין בנות/בני אדם, ומהם לטרנסנד אובייקטים, ומהם לטרנסנד אל הלא-ידוע?

פיטשון: טוב לא בטוח שהבנתי את השאלה. לי ברור שכל אסתטיקה דומה או כזו שאני מייצר קורלציה והמשכיות בינה למשהו כמו שער אישתאר עוצמתית יותר מהדינמיקה האינדיווידואליסטית שאתה מצביע עליה. זה ברור לי אפילו לפני שאני מתחיל לדבר על עליונות האות/הצורה על הקונטקסט וכוחו לחדור דרך מגבלות הקונטקסט. זה ברור לי מעצם העובדה שהאסתטיקה שאני מדבר עליה קיימת משחר האנושות (ובדיבור סהרורי יותר, גם קודם לכן) בניגוד לדיאלקטיקה שאתה מצביע עליה (שאני מקבל שקיימת) שקיימת שנייה וחצי. מערך הכוחות מאד ברור לי פה ובמובן זה אני לא נותן להווה לבלבל אותי.

והנה מה שאני מעתיק לך שלקוח מדברים שאמרתי בכנס בנושא אמנות כסף וכוח (!) במוזיאון ת"א (!!!):

פטרוני ותורמי האמנות מתחלקים לשניים: בהמות ובני אדם. אותו הדבר המרקסיסטים. באופן כללי לשני הצדדים מן המשותף בכך שהאמנות איננה במרכז מעייניהם. בשביל הפטרון האמנות היא סחורה, ובשביל האקטיביסט היא במקרה הטוב קישוט לאג'נדה. אצל שני הצדדים אין לאמנות מקום שאיננו תלוי קונטקסט, והכוונה לקונטקסט במובן הצר והפופוליסטי ביותר. אצל שני הצדדים אין הבנה, ידיעה או ראייה של הערך הספציפי של האמנות, ולא במובן המודרניסטי של אמנות אוטונומית או אמנות למען אמנות (או בהקשר לשאלתך, אמנות שמתכווננת לאינדיבידואל), אלא במובן שבו האמנות מכנסת ומשדרת משמעות בעת ובעונה אחת.

האמנות היא מקור, לא במובן של ערך בשוק ולא במובן שבנימין התאבל עליו, אלא במובן של מקור שמשדר משמעות ומדבר דרכנו, ולא אנחנו דרכו. את הכוח הזה לא יכולים להבין או לתפוש לא קפיטליסטים ולא מרקסיסטים.

סיכום הדיון בינינו מבחינתי מזכיר לי שיחה במכונית חונה בלילה עם מאיירת קומיקס שחזרה בתשובה. דיברתי איתה על כל מיני התעסקויות אמנותיות שלי באסתטיקות טוטליטאריות והיא שאלה אותי "למה אתה הולך ככה?" ועשתה את התנועה הזאת מסביב לראש שמתארת הליכה בדרך הארוכה ביותר למטרה, ומן הסתם היא לא היתה צריכה לפרט מה לדעתה הדרך הישירה יותר. אז נראה לי שאתה לא שונא אמנות, לפחות לא כפי שאני מתאר אנשי שוק ואקטיביסטים כשונאי אמנות, כי לך אין שום רצון או צורך לנצל את האמנות למטרה כלשהי. אתה פשוט חושב שלמה צריך את כל הבוג'רס הזה אם אפשר פשוט להיות דתי וזהו. אולי אתה צודק. נכון לעכשיו אני לא מאמין באלוהים. אני לא מאמין בכלום. המשוואה שלי מסתיימת בלא ידוע וזה הדלק להמשך המסע. כשהייתי אקטיביסט ידעתי הכל והיה בזה הרבה עוצמה. כיום, זה שאני יכול להגיד שאני יודע משהו, מפנה מקום ללא ידוע חיצוני לי וגדול ממני שאומר דרכי דברים שעם כל הכבוד יותר מעניינים ומרשימים מדרשות האנרכיזם האינסופיות שלי מגיל 17.

אבי פיטשון מודה לאסיסטנטים שלקחו חלק בביצוע הציור: מאיה אילת, עלמה בן-יוסף, גיא פיטשון ומרב קמל.

נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

זמן הקצה: ארבע שאלות על הפוליטי בישראל

 ניצן ליבוביץ'

"מי שאין לו בית, לא יבנה כזה יותר,

מי שלבדו עכשיו, יישאר כך עוד זמן רב"

(רילקה, זה הזמן)

אי אפשר שלא להיתקל לאחרונה במיני מלומדים מן השמאל, שמפעילים עלינו את תרגילי הפענוח הפוליטיים של המשפטן הקתולי–ריאקציונרי, קרל שמיט (1985-1888). שמיט מוכר כאחד מגדולי התאורטיקנים של החוק במאה העשרים. הוא החל את הקריירה שלו בשירות המדינה הפרוסית והפך, בתמיכת הרמן גרינג, לאחד מראשי החקיקה הנאצית. בין ספריו אפשר למנות את המתקפה על האסתטיקה הרומנטית (1919), החיבור הידוע על תאולוגיה פוליטית (1922), המאמר "על מושג הפוליטי" (1927) והספר שהרחיב את ההגדרה (1932). בשנות השלושים, תוך כדי עבודתו תחת הנאצים, אבל גם לאחר שאלו החלו לחשוד בו בחוסר נאמנות, פירסם שמיט שורת חיבורים אנטישמיים מובהקים, שהחל לערוך מחדש כשגילה שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. (ההבדלים בין המהדורות השונות של ספרו "הלוייתן במדע הפוליטיקה של תומס הובס", שפורסם במקור ב-1938 , מרתקים בהקשר זה). לאחר המלחמה עבר שמיט לדון בזהות האירופאית–נוצרית במקום הגרמנית, ובגאו–פוליטיקה הגלובאלית, מערב מול מזרח, במקום בזו של מערב–מרכז אירופה. ב-1963 פרסם את "התאוריה של הפרטיזן" בה הבדיל בין שני סוגים של טרור, המקומי (הטוב) והגלובאלי (הרע). שבע שנים לאחר מכן הוא פרסם את החלק השני של "תאולוגיה פוליטית" בתגובה לביקורת שהוטחה בו, בעיקר על ידי הנס בלומנברג.

לאורך כל חייו ניהל שמיט מערכת יחסים סבוכה עם תלמידים ועמיתים יהודים, כגון לאו שטראוס, ולטר בנימין, הנס בלומנברג ולבסוף יעקב טאובס (Taubes), שאף עלה אליו לרגל וביטא בפומבי את הערצתו לתאוריה השמיטאנית, תוך חיבורה עם ביקורת רדיקאלית מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. לאחרונה חלה תחייה מפתיעה של התזות של שמיט בהקשרים פוליטיים עכשוויים. מן הצד הימני, ניתן למצוא בארה"ב שמיטיאנים שמרנים בין הנאו–קונסרווטיבים. מן הצד השמאלי, ניתן למצוא מבקרים של הליבראליזם, שבדומה לטאובס מזהים ב"תאולוגיה הפוליטית" של שמיט כוח אנאליטי שמקדם דווקא את השמאל הרדיקאלי.

מיכל רובנר, "בחוץ"

הקדמה לשמיטיאניות בישראל

על רקע זה ברור שהתחייה של השמיטיאניות בישראל היא לא תופעה מבודדת, גם אם בעלת סממנים ייחודיים. לכאורה, יש כאן מין מעשה דווקאי סתום, תרגיל אינטלקטואלי פרובוקטיבי של מי שמרים את מגבעתו בברכה אל מול סערת חורבן. למעשה, יש כאן סימפטום של יאוש עמוק מהמערכת הפוליטית כולה ותגובת נגד – גם אם חששנית ומקודדת – לקריסת בית הליבראליזם הישראלי. הקריאה השמיטיאנית במקרה הזה נעשית מנקודת מבט חיצונית, צינית במוצהר, ו"איזוטרית" למערכת. היא מחברת זרמים רדיקאליים שונים, מקצוות שונים של הביקורת הפוליטית: שמיט, "משפטן הכתר של הרייך השלישי", מן הצד האחד, וברכט, הפרו–סטאליניסטי, מן הצד השני.

מאחורי השיבה המוזרה הזו לשנות העשרים ברפובליקת וויימאר, רגע לפני שהרפובליקה קרסה, עומדים זרמים אינטלקטואליים עכשוויים, בהובלת הוגים רדיקאליים כמו ג'ורג'יו אגמבן, סלאבוי ז'יז'ק, פטר סלוטרדייק ואחרים. לעיתים אלה הוגים המקורבים לכנסייה ולזרמים קתוליים שמרנים כגון ז'אן לוק מאריון או ג'ון מילבנק. כל אלה, נציגים של תמורה ביו–פוליטית, תאולוגית–פוליטית, לאקאניאנית–מארקסיסטית וכו', חוזרים אל שנות העשרים בגרמניה כאל "מודל מחשבה". מן ההוגים הרבים שהם מזכירים, השיבה לקרל שמיט (ולצדו מרטין היידיגר), היא המטרידה ביותר. אנסה להסביר למה, בקצרה, ואשמח על כל ניסיון לפתוח את הנושא לדיון. כפי שהוגים אלה מראים, דווקא בנקודות משבר, כגון זו שהביקורת הפוליטית בישראל עומדת בפניה, עולות אפשרויות מעניינות. אגמבן הצביע על כך במטאפורה מדוייקת: "דווקא בבניין הבוער נחשפות החולשות המהותיות של המבנה הארכיטקטוני".

התשובה השמיטיאנית אל מול הבניין הבוער היא שיבה צעקנית אל חיק הלאום. לאור ההסכמה שהליבראליזם נכשל, שהמרכז הפוליטי הפך לאשליה בשירות זרם אנטי–דמוקרטי ושנורמות דמוקרטיות בסיסיות (ראו תאוריית ה– Grundnorm של הנס קלזן) נרקבו – כל אלה מובילים את השמיטיאנים הצעירים לטעון שהמציאות החדשה היא המציאות שלהם. ה"שמאל" התפוגג או עתיד להתפוגג בקרוב. הגיע הזמן לחלק את המפה בין טובים ורעים מסוג אחר לחלוטין. יש כאן בעצם הודאת כניעה, אבל לוחמנית: השמאל נכנע, גם אם אינו מבין זאת עדיין. מי שמרים את הדגל עבורו הם התאולוגים–פוליטים ה"טובים", מי שמתבוננים במשחק הפוליטי מבחוץ. את הימין הרדיקאלי ששולט היום במדינת ישראל הם כורכים יחד עם השמאל הליבראלי, תחת "תאולוגיה פוליטית רעה" (במובן של גרועה).

קרל שמיט היה מהראשונים להצביע על שפת הליבראליזם האוניברסאליסטי והחוק הבינלאומי כתאולוגיה פוליטית לא מודעת, בעקבות "החילון של המושגים הפוליטיים". חילון כזה, לטעמו, מחק את מסגרת ההתייחסות התאולוגית, אבל הותיר את מבנה הסמכות המטאפיזי ששלט בה, ושעתק אותו אל תוך המערך הסוברני החילוני. (להרחבה ראו ההקדמה של כריסטוף שמידט לתרגום של "תאולוגיה פוליטית" בעברית). במילים אחרות, השליט האנושי ירש את מבנה הסמכות האלוהי. ההוכחה לכך: השליט הוא מי שניצב מעל החוק, רגלו האחת בתוך החוק ורגלו האחרת מחוצה לו. השליט הוא מי שמוטל עליו להפריד בין עמית ואוייב, ולאחר מכן לצאת למסע לחיסולו של האויב. השליט הוא מי שמסוגל, ואליבא ד'שמיט ראוי שיעשה כך, להכריז על "מצב החירום" – היינו, המצב האולטימטיבי של המדינה, מצב של התאחדות כל הכוחות החברתיים, התרבותיים והצבאיים, איתור וחיסול האוייב. תאוריית העמית–אויב של שמיט היא תאורייה מבנית שתכליתה חיזוק המוסד הסמכותי במדינה, ושמעוניינת באיתור האויב ה"אמיתי", זה שמאיים על המהות הלאומית–קהילתית. שמיט אינו מפריד בין "משבר" פוליטי או קיומי ל"מצב חירום" תאולוגי–פוליטי. בעבורו כל נקודת מפנה קיומית מעלה שאלה תאולוגית. שמיט, מכאן, מקבל את כלי השיח התיאולוגיים–נוצריים, בלי להבחין, כפי שטאובס ציין, שיחד עם התאולוגיה הפוליטית הוא גם ירש מהכנסייה את זיהוי היהודי כאויב. בעבור שמיט, שפיתח את כלי האבחנה של התאולוגיה הפוליטית לתאורייה פוליטית של עוינות ומאבק, מייצגי המהות העויינת לגרמניה – מייצגי שיח הרפרזנטציה והשיח הדמוקרטי – הם לא אחרים מאשר היהודים. הם האוייב הפנימי והמסוכן ביותר.

מרטין בובר, שהושפע מהתאולוגיה הפוליטית השמיטיאנית אבל גם התווכח עמה, טען כבר ב-1947 – במאמר "על העיקרון הפוליטי", שבעצמו ענה לחיבור של שמיט "על המושג הפוליטי" – כי האופציה ש"מורי חוק מסוימים" מספקים מכוונת מלכתחילה אל האפשרות החסלנית. בובר עצמו ניצל תובנות שמיטיאניות באופן ביקורתי כנגד המיליטנטיות הציונית וגירושם של פלסטינים מבתיהם, אבל גם הזהיר שכל נסיון ליישם את התובנות האלו באופן פוזיטיבי ייגמר באשרור לא ביקורתי של כוח המדינה והסמכות. במלים אחרות, לתאולוגיה הפוליטית יש כוח אנאליטי, אבל זהו כוח שהופך למסוכן כאשר הוא מאשרר את הסמכות במקום לבקרה. שמיט עצמו הרי הפך לאחד ממובילי החקיקה הנציונאל סוציאליסטית, עד שהוחרם בעצמו על ידי הנאצים ב-1936.

מיכל רובנר, "שארית הזמן"

הניתוח השמיטיאני של המציאות הישראלית

השמיטיאנים הישראלים מבקרים את המערכת הפוליטית כולה. ובצדק. הם מצביעים על "התאולוגיה הפוליטית הגרועה" בימין הישראלי, שלא מזהה את ההפרדה בין פולחן לפוליטיקה, בין אויב אמיתי לאויב מדומה; שלא מצליח לעולם לצאת מ"מצב חירום" ולכן מפספס את המבנה המהותי של הסוברניות המודרנית ומייצר "תאולוגיזציה" שלה. המתנחלים הקיצוניים, לטעמם, מייצרים תאו–פוליטיקה מהזן הגרוע כי הם לא עברו את שלב החילון המודע, ולא מבינים את ה"פוליטי" הטהור למרות שהם יושבים במרכזו. השליט הישראלי, בנימין נתניהו או אהוד ברק, שמעון פרס או ציפי ליבני, נענה לגחמות ולאיומים במקום להכרה אמיתית במצב העוינות וההכרזה האמיתית על מצב חירום. מדינת ישראל לכודה בצבתות ה"קונספציה" של מצב החירום התמידי – אבל לא "אמיתי" – ושמשרת בעיקר אינטרסים מקומיים–פוליטיים וכלכליים.

המכאניזם התיאולוגי–פוליטי ידוע ומוכר: בכל פעם שנדמה שהתסביך התיאולוגי–פוליטי עומד לעבור טראנספוזיציה למצב של דיאלוג, ישראל דואגת להפציץ מישהו כדי לחזור ל"מצב החירום שהפך לכלל", כפי שוולטר בנימין כתב בביקורת שלו על שמיט ב"תזות על מושג ההסטוריה" (1940). מאידך גיסא, השמאל הישראלי, הליבראלי, לא מסוגל לזהות את החילון של הערכים התיאולוגיים, את ההיאחזות המתנשאת שלו בשפה לא רלוואנטית של ערכים אירופיים מהמאה השמונה–עשרה, ואת עצמו כאוחז בנשק הערכים האוניברסאליים, אלה שהיו פעם לב התיאולוגיה והפכו, לאחר המאה השמונה עשרה, לסמני הניצול הכלכלי–חברתי. מכאן שהשמאל מטיף נגד אויבים מהימין, אבל עושה זאת באמצעות נשק השלום והאחווה שלא מאפשר הכרה במהות המאבק. לא פעם, השמיטיאנים מראים, ה"שלום" משרת לא יותר מאשר אינטרס כוחני מקומי של אליטה זו או אחרת. חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס היה חזון קפיטליסטי ולא התעניין בשכבות אוכלוסייה אחרות, להוציא זו שלו. בעבור השמיטיאנים, בין אם השמאל "דכאני", או שהוא סתם נאיבי, בשני המקרים הוא הרסני מנקודת המבט של ה"פוליטי" האמיתי. לסיכום, המבט השמיטיאני על ההווה מסמן שני סוגים של תאולוגיה פוליטית גרועה, שמפנים כעת את מקומם לתאולוגיה פוליטית אחרת. דווקא נצחון הימין והברוטאליות מסמן כאן אופציה ישרה יותר לכאורה, אלימה אבל כנה, הודות לחיסול השפה האוניברסליסטית, אויבת השמיטיאניות.

פרנסיסקו דה גויה, "תרדמת התבונה מולידה מפלצות"

שיטת ה'הפוך על הפוך' והטעות המבנית

מול שני סוגי התאולוגיה הפוליטית הגרועה, השמיטיאני הישראלי מציב את עצמו. הוא זה שיודע לשפוט מהי התאו–פוליטיקה ה"טובה", היינו, התאו–פוליטיקה שמגייסת, באופן מובהק ומפורש, את כוחות התאולוגיה לטובת הסוברניות המודרנית ונאבק בסוברניות הזו בביתה שלה. התאו–פוליטיקה ה"טובה" מעוגנת בהבנה ביקורתית של תהליך החילון ורואה בו את ה"זיוף" שהוא, כפי שהיא מבחינה בטעות המושגית של התאולוגיה הלאומנית המיליטאנטית. התאולוגיה הפוליטית ה"טובה", במילים אחרות, היא לא בשמאל ולא בימין. היא על–פוליטית (להבדיל מא–פוליטית), כי היא מזהה את הפוליטי המהותי בכל מקום. יחד עם זאת, היא גם לא–פוליטית, לפחות לא במובן היומיומי של הפוליטיקה, כי היא לא מעוניינת בהבחנות בין סוגים, במאבק, או בדיאלוג. היא בעצם מעוניינת בעיקר בעצמה, ואז בצורה של "התגברות" הגליאנית: בעבור התאו–פוליטיקה הטובה, האלטרנטיבה היא פירוק ההפרדה בין השמאל לימין, שנראים לה ממילא כשני צדדים של אותו מטבע שחוק, ושל חיפוש האויב האמיתי (בדרך כלל דווקא השמאלנית האוניברסליסטית הקרובה) והתגברות עליו. היא עצמה נכללת לא פעם בתוך מה שצריך להתגבר עליו. האלטרנטיבה הזו מבטאת את הרצון הנואש לצאת מ'פוליטיקת ההשהייה' והשלילה של הימין הרדיקאלי מחד גיסא, ומהשפה הלא רלוואנטית של השמאל האוניברסלי, מאידך גיסא.

דרך היציאה מאופוזיציית ימין–שמאל נראית לשמיטאנים כדרך פשוטה למדי: היא כוללת, בראש ובראשונה, את הזיהוי המקביל של הליבראל הישראלי ושל הפלסטיני הלאומי עם ה"אוייב" (או במילים אחרות, הימין איתר נכון את מקור הכוח – נגד האליטות ונגד הלאום השכן). כך, סיסמת ה"הכרה במציאות" (שהשמאל הליבראלי, לטענתם, נכשל בה) מיתרגמת להתחברות לשכבות אוכלוסייה שמזוהות עם האנטי– ליבראליות והאנטי–ערביות, אבל גם מציעה פוטנציאל ביקורתי אפשרי: השמיטיאניות מוכנה לפרק את ההנחות של שני הצדדים – הימין והשמאל – גם במחיר של התעלמות מכך שה"אויב" שלה הוא אוייב מוזר: ה"אויב", במקרה זה, הוא לא זה שמרים מולה את נשקו, אלא זה שלא יצליח לענות לה – הליבראל. ה"אויב" הוא הפלסטיני הכבוש. במילים אחרות, ה"אויב" הוא מי שאנו מדכאים ממילא, אם פוליטית–דיסקורסיבית, ואם צבאית. מכאן, אם מפחד ואם מקריאה חלקית בתאוריה, האפשרות הרדיקאלית חוזרת לחיק השמרנות דרך המתודולוגיה הישראלית הייצוגית ביותר: שיטת ה'הפוך על הפוך'.

נדמה לי שקריאה עיקבית יותר בשמיט עשוייה לחשוף סתירה בתזות של השמיטיאנים הצעירים. העימות עם הפלסטינים הוא עימות על גבולות ולא על ה"פוליטי" (האנלוגיה כאן תהייה לעימות בין גרמניה לצרפת, לפי שמיט, ולא לעימות בין הגרמנים ליהודים, או בין ה"היימאט" לדמוקרטיה הגלובאלית האנגלו–סאקסית). התמיכה בחיסול השמאל הליבראלי – בדרך לעימות עם הפלסטינאים – נועדה לפנות את הזירה הפוליטית, אבל לא מתמקדת בגורם המבני של העימות וב"פוליטי" הטהור של שמיט. אנסה להסביר למה.

רייצ'ל פרנק, "תרדמת התבונה"

שאלת האויב

בניגוד להנחת העבודה של השמיטיאנים – היינו, היומרה לאתר את הסוברן ואת האויב ה"אמיתי", הלא בישראל של 2011 הם עצמם הוכרזו כ"אויב". מנקודת המבט שבשמה הם דוברים, אין להם את הכוח או הלגיטימיות להכריז על "אויב" בעצמם. במקרה הטוב, הם יוכלו להצטרף למחנה קיים, כפלג הרדיקאלי–אינטלקטואלי שבתוכו. כפי שהחקיקה של החודשים האחרונים מוכיחה, הימין הרדיקאלי והימין המתון התאחדו כדי להוציא את השמאל כולו, ללא גוונים, מתחום החוק. ה"שמיטיאנים" בתוכו, ירצו או לא ירצו. הן הליבראל הגווע והן הרדיקאל אחוז החימה, שניהם יושבים כרגע על שפת התהום הפוליטית שנפערה לרגליהם וממתינים שידחפו אותם לתוכה. מי שקבע את ה"אויב" ורכש מספיק "קפיטאל" פוליטי כדי לשכנע את הסוברן שזה אכן המצב הוא המתנחל. השאלה מנקודת מבט שמיטיאנית היא, איפה נמצא מי שהוכרז כ"אויב"? הרי שמיט לא מתעניין באויב המשטר ולא מתעניין בתגובתו להכרזת החרם או המלחמה עליו. כאשר הוא נדחף – בתחילת שנות ה-60' לדון בשאלות באופן רחב יותר, מחוץ לפרדיגמה האנטישמית של שנות השלושים (בהן ה"יהודי" הוא האויב, באופן שלא משתמע לשתי פנים), הוא דן ב"מלחת אזרחים גלובאלית". האם, לשיטתם של שמיטיאנים הצעירים, מה שראוי לעשות הוא להכריז על מלחמת אזרחים? אני אטען שמבנית, זו התוצאה של הטיעון השמיטיאני. אני גם אטען שכל טיעון אחר מפסיד את ההצרנה המבנית של שמיט ומסמן דווקא את הטוען כמי שחושש להוציא מה"רדיקאליות"-לכאורה את המסקנה המתבקשת של הדברים. במילים אחרות, מי שלא רוצה להיכוות שלא ייתקרב לאש.

ניטשה מול שמיט, משבר מול מצב החירום

לבסוף, גם בהקשר של קריסת ויימאר והמשבר הפרלמנטארי – דימוי חביב על השמאל הליבראלי עוד מימי פנחס רוזן – היו אפשרויות אחרות, גם רדיקאליות. זרם קרוב תירגם את תפיסתו למונחים ניטשיאנים ולא שמיטיאנים. אפשר היה להיענות לקריאה של ניטשה (ושל בובר בעקבותיו) לזהות את הגורמים שיסייעו לחברה להתפכח מהחלום הרע של השתלטות המרכז הלאומני ולהצביע על הדרך לעשות זאת. לא העימות החסלני של שמיט, אלא האלטרנטיבה הכאוטית של ניטשה. לא שעתוק של מצב החירום לעל–פוליטיקה המרופדת, אלא הנסיון לצאת ממנו, גם אם במחיר כבד. לא קריאה להאחדה וטשטוש ההבדלים אלא דווקא דגש על מה שניטשיאנים קראו "פרספקטיביזם" ושהניח שהביקורת לא רק חיונית למערכת הפלוראליסטית, אלא בונה אותה. המחאה שהתעוררה בישראל בשבועות האחרונים עשתה צעד חשוב בכיוון זה. האינסטינקט הראשון במערכת כזו הוא סירוב לסמכות, כל סמכות. אפילו "האדם העליון" של ניטשה יכול לסמן את הדרך, אבל לא לכפות אותה. הניטשיאניות הניחה את המשבריות כאופק המחשבה, לא כדרך הפעולה. היא הפרידה בין ה"משבר", הפילוסופי–תרבותי, ובין "מצב החירום" התאולוגי–פוליטי. בעבור השמיטיאנים הישראלים, שתי התאו–פוליטיקות הגרועות מניחות את מצב המשבר, התרבותי והפוליטי, כמצע הפעולה ההכרחי שלהן: הליבראלים מניחים ש"חוטפים להם את המדינה מבין הידיים", שה"רפובליקה" הישראלית עומדת להתרסק אל חופי הפאשיזם המסולעים. אבל הם לא מוכנים להודות שהמאבק של שישים השנים האחרונות התבסס על צורך פנימי יותר מחיצוני. הלאומנים, מצידם, מוכנים להודות בכך – אבל גם דורשים לקיים הלכה במעשה. ההכרה בכוחם צריכה להיתרגם, מבחינתם, לבחירה ה"נכונה" בשופטים, גנראלים, וראשי מדינה, כאלה שישקפו את התאולוגיה הפוליטית החירומית, ויסיימו את המאבק – קודם מול האוייב הפנימי, ואחר כך גם החיצוני. צד אחד מניח משבריות ומסרב להכיר בהשלכותיה, צד שני מעוניין להקצין את השלכות המשבר לפתרון חד וחלק, אחת ולתמיד.

ארבע שאלות על הזמן הפוליטי

אם ננסח את הוויכוח הפילוסופי בארבע שאלות קונקרטיות:

1. האם הפוליטיקה החדשה מסוגלת לייצר אופק מעבר לאופק החירומי–משיחי שאפיין את שני צידי הוויכוח שהשמיטיאנים הישראלים מבקרים אבל גם משעתקים? אם לא, מהן המסקנות?

2. מה קורה לשיח הביקורתי כאשר אין יותר הפרדה בין מצב חירום ומצב "נורמאלי", אם מכיוון שהטוטאליטרי בלע את הנורמאלי ובין אם בגלל שהנורמאלי הפך כל כך לא–נורמאלי שהוא כבר לא מסוגל להבחין בעצמו במה שמחוצה לו?

3. האם יש לעמדה הביקורתית את היכולת להכריז על העימות האמיתי, זה על הזהות הישראלית? או במילים אחרות, האם העמדה הביקורתית מסוגלת לנסח מחדש את היחס למתנחל והמערכת הפוליטית שנכנעה לו ולהבין את ההשתמעויות של ההכרזה הזו? נדמה שהמחאה של השבועות האחרונים פתחה את שאלת הזהות הישראלית לא רק לדיון מחודש בשאלת היחס בין כלכלה וחברה, אלא גם ביחס לשאלת "מיהו ישראלי". האם מה שמגדיר אותנו הוא הנושא הדמוגראפי– טריטוריאלי, כפי שרבים מן הימין, המרכז והשמאל המתון מאמינים? האם לא ברור ששורת החקיקות האחרונות (ה"סוברניות") נועדו למעשה להצביע על העמדה הביקורתית כולה – שמאל, ערבים (בתוך ישראל) שמיטיאנים ואנשי זכויות האדם – כ"אויב" האמיתי של המשטר? האם יש לשמיטיאנים הישראלים את האומץ לקום ולומר שהתהליך שאנו עדים לו הוא תהליך שמוביל למלחמת אזרחים, כפי שמייקל וולצר הסביר בטון מאוד רך לאחרונה, ולהכריז על עמדתם בסוגיה?

4. ולבסוף: האם יש אופציה לא–אלימה ולא–סוברנית שדרכה ניתן יהיה לפרק את המרכז – ממר"צ ועד "ישראל ביתנו" – מנשק החירומיות הדמוגראפי שלו? אם קיימת אפשרות כזו, נדמה שהחובה המוסרית הראשונה שלנו, היא לאתרה וליישמה. זו תהיה האפשרות הלא–שמיטיאנית וזה זמנה, זמן הקצה.

מיוחד לשבוע הספר: הספרים שתקראו כשייגמר האינטרנט

כמיטב המסורת, אנחנו מגישים את המהדורה השנתית של נתזים לכבוד שבוע הספר הלועזי, עם מיטב הספרים התיאורטיים והעיוניים שיצאו בשנה האחרונה

רגע לפני המשבר הבא, טובי המוחות הפוליטיים והכלכלים מפרסמים ניתוחים הטרודוקסיים של המשבר הכלכלי הקודם, ומעדכנים את המודלים לשינוי פוליטי:

טרי איגלטון מסביר למה מרקס צדק, פרדריק ג'יימסון קורא בקפיטל כרך א' (אבל למה הוא חיכה לסוף הסמסטר?) וג'ורג'יו אגמבן על הגנאלוגיה התיאולוגית של הכלכלה והממשל

האם היכולת לחשוב על העידן שאחרי הגלובליזציה היא נקודת המוצא של פוליטיקה חדשנית היום? ספרם של אריק קזדין ואימרה סמן בהתקפה על תומס פרידמן, פול קרוגמן ונעמי קליין גם יחד

 הזרם הפיליפיני של המרקסיזם

 מה הדבר המשמעותי ביותר שקורה היום בעולם? טים פרינגל טוען שהתאגדות עובדים בסין היא התשובה

 והיסטוריה ופרקטיקה של שליטה פועלית (Worker's control) מהקומונה הפריסאית ועד היום

 התיאולוגיה של הכסף:  מערכת הדולר והדמוקרטיה המוניטרית העתידית

 ג'ון אספוזיטו על האיסלמופוביה כאתגר הפוליטי-חברתית של המאה ה-21

  מקראה בנושא פרקטיקות מיניות בגיידאר

 גן חיות חדש של מגדרים וא-מגדרים חדש מהחנות: ביניהם האמבי-ג'נדר, נולג'נדר, נויטרואה, א-ג'נדר ועוד

 ההיסטוריה של הסאונה ההומואית

 ארכיטקטורה ופנומנולוגיה של להט"ביות פרוורית

 תרבות ה-Bareback והרשת החדשה של הנשאים

 אלימות אינטימית בזוגות להטב"קים

 דילדוטופיה: מדע בדיוני ומיניות אנרכיסטית; וביסקסואליות בגישה דלזיאנית

 

"אתה המוח שלך", אומרת לנו תרבות הנוירו-סיינס העכשווית. סוף-סוף כתבו על זה ספר.

 גישה סוציולוגית ליחסים בין בני אדם לחיות בתעשיית הבשר

 צמחונות: הזווית היהודית; ויהודים וחיות בקריאה אגמבנית

ברנר כפילוסוף אקזיסטנציאליסט

 דמנציה כהתנסות פילוסופית

 כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה לשרוד, ולאן היא צריכה לשאוף, בעולם אינסטרומנטליסטי

 פולניות והריבון ההיברידי

 גאולה באמצעות רווקות: אי-נישואין כאורח חיים רליגיוזי

 מה בעצם אמורים לעשות כשנוסעים לחו"ל? האתיקה והאפיסטמולוגיה של החוויה התיירותית

 

ספרו המצופה של עומאר ברגותי על ה-BDS – עבר, הווה ועתיד

ספרו של הרב דייוויד גולדברג על היחסים ההולכים ומסתבכים בין הנפש היהודית (כלומר היהדות האמריקאית) ומדינת ישראל

ההיסטוריה של הפילושמיות – מהקטאיוס מאבדירה ועד האוונגליסטים

ריח ניחוח: הארומה כמרכיב בחושיות התלמודית

 ולא נוותר על חזית הריאקציה

 "הכהנים הגדולים של המלחמה": ספר קונספירטיבי על הניאו-שמרנים הטרוצקיסטים ומלחמתם בשירות הציונות

 האלים חוזרים! הניאו-פגאניזם הריאקציונרי מתגבר

 איך להגן על ילדינו מהתעמולה הליברלית שבה הם נשטפים בבתי הספר, בתוכניות הטלוויזיה ואפילו בחנויות המכולת (!) של עידן אובמה

 איך להתכונן לקריסתה של הרפובליקה האמריקאית

 ואנתולוגיה חדשה באנגלית של כתבי מאיר כהנא

 

חם בצרפת: יותר לאט, יותר ואגנריאני, יותר מת

אוקייי.

באחד הלילות בשבוע שעבר התעוררתי בשעת בוקר אפלה ומוקדמת ושאלתי את עצמי: מה בעצם קורה? מה המצב הנוכחי של ההוויה, מה צופן לנו העתיד, ולאן צריך לשאוף? זה ממש לא נתן לי מנוחה. כשהייתי בישראל לא מזמן, שמעתי פילוסופית ופעילת שמאל שהגדירה את המצב העכשווי בארבע מלים: "ייאוש, ולא רק בישראל". נדמה לי שזאת תחושה שרבים מאיתנו חולקים, אבל השאלה היא תמיד מי מיואש, את מי הייאוש הזה משרת, ומי דווקא בכלל לא מיואש.

למרבה הצער, גרמניה היא כיום לא המקום הנכון למצוא בו תשובות לשאלות האלה. כבר כמה עשורים שהגרמנים די רדומים מבחינה מחשבתית, בכל מה שמשתרע מעבר לייצור מכשירים של רופאי שיניים. אבל לא רחוק מגרמניה ישנה ארץ ושמה צרפת. עד לא מזמן, היה מקובל שהרעיונות החדשים באים מצרפת. כיום, ספק אם אפשר להגיד את זה. הפילוסופים הצרפתים מתו, אלה שנשארו מבלים את זמנם באוניברסיטאות האמריקאיות, אבל גם זה לא בהכרח עוזר להם להיות מעניינים. אבל אולי בכל זאת שווה לתת הזדמנות, ולראות מה בעצם אומרים עכשיו בצרפת?

אז נסעתי לצרפת. ממש ליד הגבול, כמו באיזה ספר של לואיס קרול, עמדה חנות ספרים ממש טובה, שהציגה את כל החידושים במחשבה הפילוסופית והסוציולוגית. מבחינה כמותית, לפני כל דבר אחר, ההוגים הצרפתים עדיין פוריים מאוד. כל הספרים שיוזכרו להלן יצאו בחודשים האחרונים ממש, וזה לא מעט. מסורת המסה הפילוסופית עדיין חיה, גם אם לא ממש בועטת. ברור שחלק מהיצירות שיוזכרו להלן הן חיקויים די דהויים, ואפילו קריקטורות, של המחשבה הצרפתית מלפני כמה עשורים. אבל האם לא אמרו את זה בזמנו גם על בודריאר או על ליוטאר?

בכל מקרה, להלן הסקירה לטובת קוראי הבלוג – ספרים מרכזיים ומרכזיים פחות מהחודשים האחרונים שנראו לי מסקרנים. השתדלתי להימנע ככל האפשר משיפוטיות. את המסקנות נדמה לי שתוכלו להסיק בעצמכם. המטרה היא בעיקר להציג את השאלות המרכזיות ואת הכיוונים התרבותיים והמחשבתיים.

אלן באדיו הוציא לאחרונה שני ספרים. הראשון הוא "בשבחי האהבה" (Eloge de l'amour), שהוא ריאיון עם ניקולא טרואונג. באדיו מטיף כאן לאידיאל אוטופי-רומנטי של אהבה, שהוא מגדיר כאהבה "מסוכנת". הוא יוצא נגד האהבה המופרטת שנולדה מערכי 68', מדבר בשבחי  הנאמנות ומתנגד  לתרבות הדייטים המהונדסים באתרי ההיכרויות – אהבה לא מסוכנת, שהוא משווה לרעיון המלחמה עם zero death של האמריקאים. כדי שלא תחשבו שהוא נהיה ריאקציונר, הוא מצדיק שוב את מאו ואת מהפכת התרבות בריאיון שנתן לכבוד יציאת הספר.

הספר השני, Cinq leçons sur le 'cas' Wagner שיצא בחודש שעבר גם באנגלית, הוא אפולוגיה על וגנר, וחיפוש אחר הרלוונטיות של יצירתו לתקופתנו תוך קריאת תיגר על הליברליזם. לטענתו, גם אם ההאשמות נגד וגנר הן מוצדקות, הגיע הזמן "לפתוח דף חדש"  – ואגנר נחוץ בשביל "האמנות הגדולה", (או ליתר דיוק: אמנות עם "גדולה", grandeur ) שאנו עומדים בפתחה.

הפוליטולוג והדמוגרף עמנואל טוד, שחזה כבר ב-76' את נפילת ברה"מ ולא מזמן את נפילת האימפריה האמריקאית, פירסם לא מזמן תחזית חדשה ושמה Après la démocratie. טוד טוען שדווקא ההיחלשות של הקתוליות הביאה לכדי משבר את האידיאולוגיות החילוניות שכוננו עצמן כניגוד של הדת. מה שנשאר לאירופי החילוני כדי להגדיר את עצמו הוא שנאה לאיסלאם ולערבים – שלמעשה לא מהווים שום איום משמעותי על עתיד המערב. בדרך זו, צרפת הופכת למשטר גזעני הנשלט על ידי "עם אדונים" לבן, שנהנה מהדמוקרטיה אך שולט באופן לא דמוקרטי בשאר האוכלוסייה. הוא משווה את המצב המתהווה לאתונה הקלאסית ולישראל העכשווית. בד בבד, המדיניות הימנית "מתונה" של סרקוזי רק מחזקת את החזית הלאומית של לה פן.

מסתו הדלזיאנית של ז'אן-קלה מרטן Plurivers -Essai sur la fin du monde, (פלוריוורס: מסה על סוף העולם) משלבת את לייבניץ עם מדע בדיוני כדי לטעון שהגענו לסוף ה-עולם, אבל לתחילתם של אינספור עולמות. רבוי העולמות מתבטא בכל תחומי החיים שלנו. תוך הסתמכות על הקוסמולוגיה העכשווית, אנו גולשים מעולם לעולם בתוך מארג שנעשה נזיל יותר ויותר. זה דרך אגב אולי החיבור האופטימי היחיד מבין כל אלה שנסקרו כאן

בפינות שונות של היבשת התפרסמו כמה ספרים המציבים במרכזם את ההתנגדות ל"האצת הזמן" של התרבות העכשווית. פול ויריליו פירסם את Le Grand Accélérateur (המאיץ הגדול), שבו הוא מכריז, לא פחות, על קץ הזמן. ההאצה של החיים ניתקה את החברה מההיסטוריה. בעידן ה"פוסט היסטוריה" שבו חי הנוער, ההיסטוריה מתה והוחלפה על ידי הדיקטטורה של הרגע: האדם נתקע בתוך לופ תמידי ללא זיכרון. הוא רואה כמה סימנים לכך, כמו טוויטר, מאיץ החלקיקים בז'נווה ומה שקרה בוול סטריט ב-6.5.2010. המצב חמור, טוען ויריליו, וצריך להתנגד לזמן האינפורמטי-גנטי-פיסיקלי שהשתלט על היומיום שלנו.

בד בבד יצא בצרפתית ספרו של הגרמני לותאר באייר, "אין זמן" (Keine Zeit), שנכתב זמן לא רב לפני התאבדותו של המחבר. הספר עוסק בהיסטוריה של חוויית הזמן ובהיעדר זמן כתכונה של האדם בן זמננו; כך גם הספר Beschleunigung ("האצה") של הסוציולוג הגרמני הארטמוט רוזה מיינה עוסק "בטוטליטריות של ההאצה": לטענתו, אנשים מערביים, בתקופתנו אמנם חופשיים יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אבל בהתאם לכך גם כבולים יותר מאשר בכל תקופה אחרת לשמירה על החופש הזה, ולחרדה מפני האפשרות שהוא יאבד. לכן אנשים עובדים יותר ויותר, וסובלים ממחלות ומספחות שונות בגלל זה.

ספרה של סופי איין "העזו לחשוב שמאלה" (Oser penser a Gauch) מתאמץ לנסח אידיאולוגיה ברורה ורלוונטית לשמאל העכשווי. לטענת המחברת, הימין השתלט בעשורים האחרונים על שלושה אידיאלים שמקורם בשמאל: ליברליזם, רפורמיזם וקוסמופוליטניזם. מושגים אמסיפטוריים אלה הפכו להצדקות המכסבות את הניצול והדה-פוליטיזציה של החברה. הקוסמופולטיות מוטטה את הריבונות של החברה על גורלה; הרפורמה מוססה את המוסדות של מדינת הרווחה; והליברליזם הפך לדגל של דה-פוליטיזציה וביטול מלחמת המעמדות. לא פלא ששמאלנים רבים הפכו לאנטי ליברלים, פטריוטים ומהפכנים. איין טוענת שהשמאל צריך לנכס לעצמו מחדש את הערכים האלה, וליצוק בהם משמעות חדשה ואופטימית

ספרו של הכלכלן ברנאר מריס "מרקס, מרקס, למה עזבתני?" (Marx, ô Marx, pourquoi m'as-tu abandonné ?) בוחן את מצבנו תוך חזרה לא אורתודוכסית למרקס. ההרס שגרם הקפיטליזם לעולם לא הביא למהפכה, אלא לעוד הרס. המרקסיסטים טעו בכך שחשבו שמהלך ההיסטוריה הוא ליניארי, ולכן התנגדו למדינת הרווחה שאחרי מלחמת העולם השנייה כי רצו להאיץ את סוף העולם, והם האמינו יותר מדי באינסטינקטים המהפכניים של מעמד הפועלים. לבסוף טוען מריס שאין טעם להתווכח עם הכלכלנים הניאו-ליברלים בנוגע להצבר ההון, כי בעניין הזה עם צודקים. מה שהם לא מבינים בו זה החיים, והתשובה לשאלה: מה אנחנו רוצים מהעולם?

ספרו של הבלשן האיטלקי רפאלה סימונה, Le monstre doux. L'Occident vire-t-il à droite בוחן את השאלה: האם הימין ניצח סופית, והוא מגלם את עתידו של המין האנושי? תחת הרושם של מסיבות התה בארה"ב ושל הישגי הימין הקיצוני בהולנד ונורווגיה, סימונה טוען שתחזיתו של אלכסיס דה טוקוויל התגשמה, ואנחנו חיים תחת שלטונה של "המפלצת הרכה" – השלטון האוטוריטארי של ההמון השבע, שקבר את התקווה לחירות לטובת תענוגות קטנים ואגואיסטיים. כמו ז'יז'ק ואחרים, הוא מציע את החזרה אל הקדושה כאחד הפתרונות שעשוי להציל את האנושות מדביליזציה מוחלטת תחת הימין

רג'יס דברה, האיש שלחם עם צ'ה גווארה אבל התמתן בינתיים (ויש אומרים שאפילו בחש מטעם ממשלת צרפת בהדחה של נשיא האיטי) קורא בספר "בשבחי הגבול" (Eloge de la frontière) לזנוח את האידיאל של "ללא גבולות". "רעיון אווילי מכשף את המערב: שהאנושות במצב רע, ומצבה ישתפר אם לא יהיו גבולות", הוא כותב בפתח הספר. דברה טוען שדווקא בעידן הגלובליזציה, התשוקה לגבולות גדולה יותר מאי פעם בעבר, ואין טעם להתנגד לה. הסרת הגבולות בסך הכול חושפת את כולנו לכנופיות הבינלאומיות של התאגידים. לבני אדם יש תרבויות שונות, שפות שונות ואמונות שונות, ועדיף שהמצב יישאר ככה.
(אגב, נדמה לי שהרדר אמר את זה לפני 250 שנה. רק שבצרפת כנראה לא קראו אותו).

ספרו של הסוציו-אנליסט דידייה רובן Violence de l’insécurité יוצא נגד העיסוק האובססיווי ב"חוסר הביטחון" בחברה המערבית ("הרחובות מסוכנים" וכו'). הוא מזכיר שמספר בני הנוער שמתאבדים גדול פי שלושה מהנרצחים, ושהתאבדויות גובות יותר קורבנות גם מתאונות דרכים (לפחות בצרפת). ובכל זאת, המדיה והדיון הציבורי עוסק הרבה פחות בהתאבדויות מאשר ברציחות. לפיכך הוא קורא להגדרה חדשה של חוסר-הביטחון והביטחון, שתכיל את הביטחון הפנימי ואת ההשתייכות.

הפסיכואנליטיקאי ז'אן פייר לברן בוחן בספר La condition humaine n'est pas sans conditions את תנאי הכינון של הסובייקט בחברה העכשווית, ואת השאלה האם התנאים (המינימליים) בכלל מתקיימים. לבראן מציין שהחברה האגליטארית של תקופתנו היא שטוחה, והסובייקט הוא נטול צל ואשמה ונטול "האחר הגדול" שהיה התנאי לכינון הסובייקט בכל החברות האנושיות של העבר. לפיכך אנו חוזים בהווצרותה של "כלכלה נפשית חדשה", תוצר של העידן הליברלי, שמשמעויותיה עדיין נסתרות.

והפסיכואנליסט סרגיי חפץ בוחן בספר Scènes de la vie conjugale (תמונות מחיי הנישואים) את מצבה של הזוגיות בתקופתנו. על בסיס הניסיון של 30 שנות טיפול זוגי, מצא חפץ שבמרכז היחסים בין זוגות נשואים (בצרפת כמובן) נמצא כיום הזוג ולא המשפחה. הזוגיות מובחנת מהמשפחה, שכבר אינה הכרחית ואינה מרכזית כמו בעבר. לכן הקשר הזוגי צריך "להוכיח את עצמו" שוב ושוב כדי להמשיך להתקיים – מה שלא נדרש ממנו בעבר. האתגר נעשה גדול עוד יותר עם היחלשות התשוקה – רק אז אנו מתוודעים באמת למסתורין של האחר

זהו בשלב זה. כשאני מסתכל על כל הרשימה הזאת, עולה לי בסופו של דבר שאלה אחת: הם באמת היו חייבים לכתוב על זה ספר? כבר אי אפשר להסתפק בפוסט אורח?

מיוחד לנתזים: הספרים שכבר לא תספיקו לקרוא לפני האפוקליפסה

לרגל סיומו של שבוע הספר העברי, אני מגישים מבזק מיוחד של "נתזים ספרים": מקבץ של ספרים מסקרנים (יותר או פחות) שיצאו לאחרונה או ייצאו בחודשים הקרובים. (מצטערים, אין ספרים עבריים; העברים יסתדרו בלעדינו)

המהפכה מתחילה בבית: על אלימות מינית בתוך קבוצות שמאל ושינוי חברתי

"גנוסיס מזוויע": אסופת מאמרים על הפילוסופיה והתיאוריה של הבלאק מטאל

פוליטיקה, חברה, שחרור ודיכוי בטורקיה העכשווית

גאולה פמיניסטית דרך הצלב: על כריסטולוגיה וביקורת פמיניסטית

מיניות ורעות לוחמים במלחמות נפוליאון

ספרו של טוד גיטלין על אמונת הבחירה והיחסים בין ארה"ב לישראל (נושא שעליו כבר כתבנו בעבר)

תרגום לאנגלית של "המובן של סרקוזי", ספרו השערורייתי של אלאן בדיו שבמרכזו "העכברוש סרקוזי" והריקנות של המשטר הפרלמנטרי-קפיטליסטי

תיאוריה של רגש האשמה הפוליטי בעידן הפוסט-קולוניאלי

חיי ההומאים באזורי הכפר; וקוויריות במדינות הדרום

החיים המקוונים של האומה הפלסטינית

כיצד ייראה (ונראה כבר) ההומו הסיני? איך אסיה יכולה לשנות את הקפיטליזם ולהציל את כדור הארץ?

כשקארי פגשה את סאלי: על ז'אנר הקומדיה הרומנטית הלסבית

דה מרקר, גרסת החליפות: על מדיניות מוניטארית ופיסקאלית איסלאמית

אתיקה של זוגיות בין אנשים טרנסקסואלים

תמיד פולאני: אוסף מאמרים על קרל פולאני האופנתי (או שכבר לא?)

שיחות עם סובקומנדאנטה מרקוס, מנהיג הזפאטיסטים

המרחק הקצר בינינו למלחמת עולם שלישית (גרעינית כמובן)

ענק. רישום של אתנסיוס קירכר (1680-1602)

ספרו המצופה של משה אידל על המיסטיקה היהודית בהגות של המאה ה-20

דיקנס כסופר קוויר; מיניויות אצל פוקנר

סקס מעבר לחומה: על נוער מרדני במזרח גרמניה

משלים ואמרות כנף אפריקאיות למנהל והפעיל החברתי

על הפוליטיקה של הארי פוטר (איך לא חשבו על זה קודם)

דלז ומשמעות החיים

הפוליטיקה של ניגריה מאז תקופת האבן

אמצעי הייצור ומיץ פטל: תיאוריה מרקסיסטית של ספרות ילדים

קריאה חדשה במאבקו של קנת סטאר נגד ביל קלינטון

הגנה על מושג החילון

על ההפרטה וה-Outsourcing של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית

אם למישהו היה ספק מי הבמאי הנכון בשביל חובב הקולנוע האינטלקטואל של תקופתנו, שני אוספים שונים של מאמרים על מיכאל הנקה מספקים את התשובה

שני ספרים חדשים מנסים להסביר איך הפכה המחשבה הקונספירטיווית לצורה מקובלת כל כך של חשיבה פוליטית בארה"ב?

על מותה של השמרנות הבריטית (כן, דווקא עכשיו)

סקירה מעניינת על הספרים החדשים של שני הוגים פוליטיים בריטים: טרי איגלטון השמאלי ורוג'ר סקרטון השמרני. המסקנה שעולה מההשוואה היא ששניהם מגיעים למסקנות די דומות. בין השאר, דווקא סקרטון, שמתעב את האוטופיות החברתיות והאדריכליות של המודרניזם, מגלה סקרנות על גבול הסימפתיה כלפי טרוריסט ה-11/9 מוחמד עטא, שכתב, כך מתברר, דיסרטציה אקדמית על ההרס של חאלב העתיקה לטובת"junkyard modernism".

ולסיום (לא שכחנו את מצעד הגאווה):

למה הומוסקסואליות מונעת מלחמות?