Posts Tagged ‘מרטין לותר קינג’

גם אני בכיתי בנאום של דפני ליף

10 בספטמבר 2011

רוני הירש

בהפגנת המיליון לא הייתי בארץ. אני חושבת שאולי ספרו אותי בכל זאת. את הנאום של דפני ראיתי באור יום, מקרטע דרך חיבור אינטרנט פיראטי בוויינט. לפחות נחסכו ממני דברי הפרשנים וגם הקאט באמצע. הייתי לבד והרשיתי לעצמי לבכות על הכל. זה לא שפוליטיקה לא גורמת לי לבכות, עניינים כמו חופש הביטוי ואפילו שוויון זכויות לא אחת גורמים לי להזיל דמעה של התרגשות כשנדמה לרגע שהם ניצחו. זו אחת הסיבות שאני פה, מרחק שתי יבשות ואוקינוס, בצעדים הראשונים לקראת דוקטורט בפילוסופיה פוליטית. ובכל זאת, ולמרות שאף אחד לא ראה, ולמרות ההרגל הזה, מול מסך המחשב, רציתי להבין על מה הדמעות. רציתי להבין למה הן כל פעם מתחילות מחדש. איך לכל אורך הנאום הדי ארוך הזה, הוא מצליח לשמור על מומנטום. למה אפילו השורות הקיטשיות על משוררים וחלומות עשו לי את זה. גם אם יכולתי לצפות אזכור כלשהו, מרומז, לנאום של מרטין לותר קינג בוושינגטון, 1963.

כי אפילו לבד, באור יום, עם כל ההכנה הפוליטית, כל המגננות האינטלקטואליות וכל הביקורתיות כלפי הממלכתיות העודפת, המשיחיות המוגזמת, הלאומנות המופגנת של העצרת, היה משהו כמעט מביך בדמעות האלו, שנכנעו לרגש ולדימוי המתוזמן היטב של ההמונים בככר.

ובכל זאת, בימים האחרונים, ולמרות שאספתי המון נקודות ומחשבות, לא מצאתי לנכון לכתוב. אף אחת מהן לא נראתה לי כמו הדבר עצמו וכל אחת איימה לגרור אותי למחשבות מנוסחות חלקית שעלו בחודשיים האחרונים. ניסוח חלקי שלא מעונין עדיין בנוסח סופי, שלא מסוגל עדיין. אהבתי שדפני פתחה את הנאום בצעידה לעבר התהום. למשל. זה התחבר ישר לתחושה שליוותה אותי לאורך המחאה, שמדובר במלחמת השרדות, בקרב המאסף, היריה האחרונה של האיש הגוסס (דימוי נכון רגשית, אבל לא מדויק, נקווה). אני לא יודעת כמה אנשים הסתובבו עם התחושה שעוד כמה שנים כל העסק גמור, שלא יהיה לאן לחזור. אני משערת שיותר משחשבתי, התהום הגדולה והריקה נעשתה מוחשית כל כך מאז ראשית ימי המהפכה, שאפשר היה ממש לראות אותה – ברקע של הפסטיבל המרצד ברוטשילד, בחרדה הקלה שליוותה את המפגש עם המוני בני אדם בהפגנות. התהום החשוכה חיכתה מעבר לכל פינה, בקצה של כל רחוב, והשתלבה עם השחור התל אביבי של הפיקוסים, האספלט.

ואז דפני אמרה שפקחנו עיניים. וגם זה היה נכון, ביותר ממובן אחד. כי זה לא היה קיץ של תובנה אחת, של נפילת אסימון, של התעוררות. זה היה קיץ של מראות וגילויים יומיומיים. זה היה הקיץ המשכיל והמעמיק ביותר שחוויתי אי פעם. חרשתי את העיתונים, קראתי את הכלכלה כאילו שזה הספורט, התעמקתי בתגובות, עקבתי אחרי הבלוגים, טיילתי בין ההרצאות להופעות לדיונים לדימויים בשדרה. בבת אחת עולם שלם נחשף, וזה היה העולם שבתחתית ה-rabbit hole (ביטוי שלא זכה לתרגום נאות בלשון הקודש), עולם של דימויים מפעימים של אבסורד, של גדילה פתאומית, של הצטמצמות רגעית, של הזיות שהופכות למציאות ומציאות טורדנית שיצאה מכלל שליטה. המרחב בערי האוהלים ובמיוחד ברוטשילד היה רווי בשפת איגיון, בשלטים הפונים לכל הכיוונים, באכול אותי ושתה אותי, בעשן ותה חשוד, במסכי פלזמה שבצבצו מהעצים והודיעו הודעות חמורות סבר על מצב החירום הטוטאלי. הגילויים היו מלאי חדווה ואימה, החיוכים התמזגו ברצינות, אנשים נפנפו בידיים וכולם הבינו. בהתחלה עוד חשבנו שהמהפכה לא תתרומם כי אין סמים כמו בסיקסטיז. אחרי חודש כבר היה ברור שהידיעה העשירה, רבת הפרטים והדקויות, רבת הפנים והשמות והמספרים והצבעים – מעצימת תודעה לא פחות.

אך בחזרה לנאום, אשר שרטט את הדרך מייאוש לתקווה לפי מיטב המסורת הקלאסית, דרך טענות המתנגדים אשר הופרכו אחת לאחת. בנאום היה מרכיב אחד בולט, שחשבתי לציין. "מסלול המכשולים" הסתיים בהתקפות האישיות על דפני, ולא בכדי. לכל אורכו הוא הצליח לנסח לא רק את תחושת העלבון האישית, שלה ושל כולנו, ולא רק את תביעת העלבון שהיתה לקולקטיבית, אלא גם את העלבון כרגש מופרט ומפריט, כרגש פרטי אולטימטיבי. הקול המיוסר והמרוגש של דפני, לכל אורך הנאום, היה קולו של הנעלב אשר משיב למעליביו, והתנסח בדיוק רב כשהיא אמרה "יש חוקים נגד העלבת עובד ציבור, אבל אין שום חוק נגד העלבת האזרחים"ואחר כך הוסיפה "אני לא יודעת מה אתכם, אני לא אוהבת שצוחקים עלי ואני לא אוהבת שמורחים אותי." לפני יומיים חטפתי כמה קללות מאדם זר, ספק שיכור, בשעת לילה מאוחרת. כרגיל, לא עניתי לו. למדנו כבר להיזהר מאנשים כאלו, אין טעם להשיב, לא כדאי להסתבך. זה טיבו של העלבון. הוא משאיר אותך עם טעם חמוץ בפה, הוא מיותר, הוא בלתי מתחשב והוא טומן בחובו איום. העלבון, כמו הייאוש, כמו הבדידות, כמו הדמעות, הוא רגש שלמדנו להצניע, לבלוע, להתמודד איתו לבד. הוא שייך לאותו משטר של "שבריריות כלכלית", חוסר ביטחון בסיסי, מסלול התקדמות אישי, מסכים, רכבים פרטיים ומגדלים של חברה מופרטת. הוא רגש ששולח אותנו להתכנס בתוך עצמנו, להבליג, להתנתק (אלא אם אנחנו מדינות, או פוליטיקאים, ולפעמים גם שם).

אבל בנאום, מגובה במאות אלפי אנשים, דפני עשתה את ההפך. היא עשתה להם 'למה מה קרה?', היא אמרה: "מאיפה הם יודעים מי אני? מאיפה הם יודעים מי אתם? מאיפה החוצפה הזו בכלל?", היא אמרה: "איזו אמירה מתנשאת ואיומה זו. מה זה 'לכו לפריפריה'?", היא אמרה: "מדינת ישראל דפקה ודופקת את הפריפריה שלה באופן שיטתי ומסודר מאז יום הקמתה", היא אמרה: "איך בכלל מעיזה ממשלת ישראל לעשות כזה סוג של הפרד ומשול. היא, שהפקירה את תושביה…" היא אמרה לבריון התורן, לבריון הקבוע – לך לעזאזל, מי אתה שתדבר אלי ככה בכלל, מי אתם, ממשלות ישראל, נבחרי הציבור, הטייקונים ועוזריהם, שתגנבו אותנו לאור היום, שתשקרו לנו, שתמכרו אותנו, שתסכנו אותנו, שתעליבו אותנו.

כשההמון בככר צעק בוז נפלט לה מין "כן! בוז!" קצר כזה, נזפני, כועס. אך כשבשם כולם היא הוציאה לממשלה אצבע משולשת, היא נתנה תוקף גם לאמירה המשלימה, החשובה מאוד אף היא – לא רק העלבון, כפי שגילינו, משותף לכולם, ולא רק הייאוש. גם המחאה, גם התקווה שיצאה ממנה, גם השמחה, אינן רק רגש פרטי, רק התלהבות מוזרה, אישית, לא נורמלית. המחאה, התקווה, השמחה, גם אלו רגשות משותפים, גם בהן אפשר לחלוק, להשתתף, להיות ציבור. וגם אם זה ברור, זה בכלל לא כזה ברור, לדעתי. ה"צמצמנו את המרחק הפיזי בינינו וגילינו שטוב ככה, שאנחנו רוצים להישאר קרוביםהפך ל"אנחנו רוצים לחיות בחברה, כחברה", ושניהם ביחד ניסחו את הודאות ביכולת, שלנו, להביא שינוי, בכך ש"מכאן כבר לא נסכים לחזור אחורה!"

האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?

21 במרץ 2011

עודד נעמן

השאלה בכותרת לא מפרטת אם המאבק המדובר הוא מאבק פלשתיני אלים בכיבוש או מאבק ישראלי אלים בכיבוש. זאת משום שאני חושב שכך או כך התשובה היא אותה תשובה. אך לפני שאנסה לענות על השאלה אנסה לשאול אותה.

שאלה

השאלה 'האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש הישראלי?' היא שאלה קשה. היא שאלה קשה לא משום שקשה לענות עליה אלא משום שקשה לשאול אותה. כדי לשאול אותה יש להכיר באפשרות שיש לתמוך במאבק אלים. אבל אם נגלה שהתשובה לשאלה היא 'לא! בשום פנים ואופן אין לתמוך במאבק אלים!' אז עצם בחינת האפשרות תיראה לנו ככשל, כעיוורון מוסרי. 'שאלות קשות' הן שאלות שמעלות על הדעת אפשרויות שעצם העלתן על הדעת עלולה להפליל אותנו.

קחו לדוגמא את השאלה 'האם לפתות את אמא שלי?'. זו 'שאלה קשה' משום שהיא מעלה על דעתנו אפשרות שתפליל אותנו בעיני עצמנו גם ובמיוחד אם לבסוף נכריע באופן נחרץ נגדה. ההצהרה "שקלתי את העניין והחלטתי שלא לפתות את אמא שלי" נראית רק קצת פחות מטרידה מחברתה "שקלתי את העניין והחלטתי לפתות את אמא שלי". הדוגמא הזו מראה דבר נוסף. היא מראה שיש שאלות קשות שקל לא לשאול. יש שאלות קשות שאנחנו דוחים על הסף.

הנה דוגמא מעניינת יותר. ברשימה "עבדות בתוך חירות", שנתפרסמה ב-1891, אחדהעם טען שמאחורי השתתפותם של יהודי מערב אירופה בשיח הזכויות מסתתרת "עבדות רוחנית". אחדהעם מתאר את ניסיונותיהם של הוגים יהודיםצרפתים לשכנע את עמיתיהם הצרפתים שגורל היהודים כרוך בגורל שאר העמים, שצרת היהודים היא צרת העמים, ושלפיכך כדאי לעמים בכלל ולצרפתים בפרט לתמוך ביהודים ולהעניק להם חירויות כאזרחים שווים. טיעון זה נראה בעיני אחד העם כניסיון "לעורר רחמים על ישראל לשם תועלת אחרים", ולהוכיח "כי פרה חולבת ישראל, שבעליה צריכים לחוס עליה בשביל חלבה".

גם כשהגנו על זכויותיהם שלהם, יהודי צרפת עשו זאת מתוך הזדהות עם גזענותם של צריהם האירופים. אחדהעם האמין שהעבדות הרוחנית של יהודי צרפת נבעה מהשאלה שטרדה את מנוחתם השאלה "מיהו יהודי?" הניסיון לענות על שאלה זו, טען אחדהעם, הביא את יהודי צרפת לכדי ביטולעצמי. מקור חולשתם אינו בתשובה שהם מציעים לשאלה אלא בעצם שאילת השאלה, בעצם הניסיון להגדיר את עצמם:

"אני יכול להגיד בקול רם, כי אהובים לי אחי בני עמי בכל מקום שהם, מבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל לישבו בדוחק; אני מותר לי לזכור את ירושלים לא רק בשעת 'עבודת הקודש', לקרוא 'איכות' בצבור וביחידות, מבלי שישאלני אדם 'מה לי ציון ומה אני לה'; אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא 'היתר' למציאותו; אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי; אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה 'הכפירה המדעית הנושאת עלי שם דרוין', מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי; בקצרה, אני שלי ודעותי ורגשותי שלי, ואין כל סבה אשר תכריחני להסתירן או להכחידן, לרמות אחרים או את עצמי." (המוסר הלאומי", כל כתבי אחד העם, עמ' סחסט, המאמר התפרסם לראשונה ב-1899).

יתכן, כמובן, שהשאלה "מיהו יהודי?" היא שאלה לגיטימית בהקשר אקדמי, כשאלה סוציולוגית או אנתרופולוגית. אבל כשהשאלה "מיהו יהודי?" דורשת תשומתלב ציבורית היא שאלה שיש לדחות על הסף. כמו העיסוק בשאלה "האם לפתות את אמא שלי?", גם העיסוק בשאלה "מיהו יהודי?" הוא עיסוק מזיק. השאלה "מיהו יהודי?" מעמידה במרכז הבמה את מלאכת הסימון וההפרדה הפרדה של יהודים מלאיהודים מלאכתו של הגזען. גם האנטישמי וגם היהודיהלאומן שואלים "מיהו יהודי?", כל אחד בשם גזעו. נדמה לי שקשה להבין את מדינת ישראל ואת הפוליטיקה היהודית של היום בלי להודות שבניגוד לעצתו של אחדהעם, שאלת ההגדרה העצמית לא נדחתה על הסף אלא המשיכה למלוך בסדר היום היהודי לכל אורך המאה העשרים והלאה, אל המאההעשרים ואחת.

*

יש שאלות קשות שיש לדחות על הסף. בעוד שקל לדחות על הסף את השאלה הקשה "האם לפתות את אמא שלי?" שאלות קשות אחרות, כמו השאלה "מיהו יהודי?", לא קל לדחות על הסף למרות שראוי לדחותן על הסף. עד לפני זמן מה חשבתי שהשאלה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" היא שאלה מהזן השני שאלה שראוי לדחות על הסף גם אם קשה מאוד לעשות זאת לאור האלימות הרבה של הכיבוש. אבל שיניתי את דעתי. אני רוצה להסביר מדוע אני חושב שעלינו לשאול ולא לדחות על הסף את השאלה הקשה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?"

פצפיסטים אולי ידחו על הסף את השאלה אודות מאבק אלים בכיבוש משום שאלימות לדידם לעולם אינה מוצדקת. גם אם הפצפיסטים צודקים, אני חושב שישנם לאפציפיסטים שדוחים מאבק אלים בכיבוש. אני, למשל, אחד מהם. מה יהיה עלינו? האם גם אנחנו הלאפצפיסטים נדחה את השאלה? נראה שברגע שמודים שלפעמים, בנסיבות של הגנה עצמית למשל, השימוש באלימות מוצדק, אז קשה להמנע מהשאלה האם הוא מוצדק כתגובה לכיבוש. האפשרות של מאבק אלים לגיטימי בכיבוש הופכת סבירה יותר ככל שמתוודעים לאלימות של הכיבוש עצמו.

אבל יש עוד עניין שהביא אותי לשנות את דעתי. נדמה לי שהשאלה "מדוע לא לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" כבר מהדהדת באזנינו. כלומר, היא כבר כאן, בין השורות. אם נמשיך להתכחש לה, נמצא את עצמנו מצדדים בתשובות גרועות. אם לא נכריז על השאלה, אם לא נתייחס אל האפשרות לתמוך במאבק אלים ברצינות ונגבש עמדה לגביה, נמצא את עצמנו מתחבטים אודות הלגיטימיות של שחיטת תינוקות בשם המאבק בכיבוש. השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" כבר הגיעה, בין אם נכריז עליה ובין אם לאו. יש לטפל בה כמו שמדינות מחוכמות מטפלות באלכוהול ובחשיש: לעשות אותה חוקית עלמנת לשלוט בה.

אני לא מצטער שהשאלה הזו מרחפת באוויר. השאלה אודות אלימות יכולה לעזור לנו לסלק עמימות מזיקה. אסביר למה אני מתכוון. פעולות פוליטיות לאאלימות הן לא עניין מובן מאליו. גם כשאנחנו משתתפים בבחירות לכנסת אנחנו לא נוקטים באלימות אבל אףאחד לא חושב שכשאנחנו מצביעים אנחנו משתתפים במאבק לאאלים. הכינוי "מאבק לאאלים" הוא כינוי מטעה משום שהוא מתאר העדרפעולה. אבל כשאנחנו משתתפים בפעולה לאאלימה אנחנו לא רק בלתיאלימים. פעולות פוליטיות לאאלימות הן פעולות בהן אנחנו מתעמתים עם אלימות שלטונית בלתימוצדקת באמצעות בחירה מפורשת באיאלימות, באמצעות המנעות אקטיבית מתגובה אלימה. הפעולה הלאאלימה מכירה באפשרותה של תגובה אלימה ודוחה אותה. לכן כדי להשתתף במאבק לאאלים עלינו להכיר באלימות כאפשרות אמיתית ולבחור שלא לנקוט בה. במילים אחרות, עלינו לענות על השאלה.

היתה סיבה נוספת שבגינה תמיד דחיתי את השאלה: מאבק אלים בכיבוש הוא מאוד לא יעיל ומאוד מסוכן ולא ברור למה לשקול אותו ברצינות מלכתחילה. אבל השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" היא שאלה עקרונית, לא שאלה אסטרטגית. השאלה היא: בתנאים בהם אלימות מקדמת את קץ הכיבוש, האם יש לנקוט בה? גם אם תנאים כאלה לא מתקיימים כיום, השאלה עודנה חשובה ובוערת. אם בשייחג'ראח מפגינים לא יורים בשוטרים רק בגלל הפחד מתגובת השוטרים אז לשוטרים יש סיבה טובה להיות אלימים הם צריכים להפחיד את המפגינים. באופן כללי יותר, הניסיון של הממסד הישראלי להציג את הפלשתינים ולאחרונה, במידה פחותה בהרבה, גם את השמאל הישראלי כמי שהיו נוקטים באלימות אם רק היו יכולים, הוא ניסיון להצדיק את האלימות בה נוקטת ישראל כלפיהם. הרי מושג ה"סיכול", שהוא התגלמות מדיניות הביטחון הישראלית, מתבסס על ההנחה שאם לא נכניס להם קודם הם יכניסו לנו אחרכך. כדי לחתור תחת ההיגיון הזה צריך לגרום למי שמוציאים אל הפועל את משימות הכיבוש להרגיש שהאלימות שהם מפעילים אינה משמשת להגנה עצמית. עליהם להרגיש שאינם נתונים בסכנה כלל ומתוך כך להרגיש את האבסורד שבהגיון ה"סיכול". לכן רק אם המחויבות למאבק לאאלים היא בלתימותנית מאבק לאאלים יכול להתקיים ולשאת פרי. מי שרוצות לתמוך במאבק לאאלים בנסיבות הקיימות צריכות לשאול את עצמן אם הן מוכנות להתחייב למאבק לאאלים גם בנסיבות בהן אלימות משתלמת.

תשובה

כוחה של הפגנה לאאלימה אינו באיום על השלטון האלים אלא בחשיפתו ככלי ריק, כשקר, כפארסה. המפגינות הלאאלימות שואפות לגרום לחיילים ולשוטרים שעימם הן מתעמתות לחוש ניכור מהמדים שהם לובשים. מטרתן לגרום לשוטר לפשוט את מדיו ולהצטרף למפגינים. כמו ישוע הנוצרי, המפגינים הלאאלימים מבינים שהבחירה להפנות את הלחי השנייה היא ביטוי לאהבה, ושאהבה היא כוח פוליטי. המפגינים הלאאלימים אוהבים את השוטרים ושונאים את המשטרה, אוהבים את החיילים ושונאים את הצבא, אוהבים את המדכאים ושונאים את הדיכוי. כל עוד אנחנו מבחינים בין המוסד המדכא לבין האנשים שלוקחים בו חלק, עלינו להתנגד לכל מאבק במוסדות הכיבוש שכרוך בפגיעה פיסית באנשים. המאבק נגד הכיבוש הוא לא רק מאבק לקץ שלטון השררה בפלשתינים, הוא גם מאבק לקץ שלטון השררה של הישראלים. כשהכיבוש יבוא אל קיצו הפלשתינים לא יהיו עוד כבושים והישראלים לא יהיו עוד כובשים. ישראלים שנאבקים בכיבוש מסרבים לקבל את הנחת היסוד של מדינת ישראל: שהכיבוש הוא הישראליות והישראליות היא הכיבוש. לכן המאבק בכיבוש הוא גם מאבק למען ישראל. הנה, אם כן, התשובה שאני מציע: רק כשלא אבחין עוד בין המחסום לבין החייל במחסום, אלימות נגד החייל במחסום תראה כאמצעי לגיטימי למאבק במחסום עצמו. רק כשלא אבחין עוד בין הכיבוש לבין הישראליות אפסיק להאבק מתוך החברה הישראלית ואתחיל להאבק בחברה הישראלית.

I say to you today that I still stand by nonviolence. And I am still convinced that it is the most potent weapon available to the Negro in his struggle for justice in this country. And the other thing is that I am concerned about a better world. I'm concerned about justice. I'm concerned about brotherhood. I'm concerned about truth. And when one is concerned about these, he can never advocate violence. For through violence you may murder a murderer but you can't murder murder. Through violence you may murder a liar but you can't establish truth. Through violence you may murder a hater, but you can't murder hate. Darkness cannot put out darkness. Only light can do that.

Martin luther king, Jr.,

Where Do We Go From Here? Address to the Southern Christian leadership Conference (16.8.1967)

באופן טבעי, פלשתינים רבים, אשר חיים כשחרב הכיבוש מתחככת בצווארם, לא מבחינים בין החייל לבין המחסום, בין המדכא לבין הדיכוי. עבורם, תקיפת החייל היא תקיפת הכיבוש וככזו היא מוצדקת. יתכן שאם הייתי במקומם גם אני לא הייתי מבחין בין השניים. אבל איני במקומם ואשקר אם אעמיד פנים שכמוהם גם אני איני מבחין בין הישראלים לבין הכיבוש. אפשר להבין מדוע מי שדוכא כל חייו לא יוכל עוד להבחין באנושיותם של מדכאיו. אבל אני לא דוכאתי כל חיי, אני חייתי חיים חופשיים, ולכן אני רואה שהמדכאים לא פחות אנושיים מהמדוכאים. איך לא אראה זאת? הרי אני בן למדכאים. אבל האחריות שאני נושא לכיבוש לא משנה את מה שאני רואה: שמאבק אלים בכובשים איננו מאבק בכיבוש כלל. להפך, מאבק אלים בכובשים הוא כניעה לכיבוש, הוא המשך הכיבוש באמצעים אחרים. הטרגדיה של מאבק פלשתיני אלים בכיבוש היא לא רק הטרגדיה של קורבנות האלימות פלשתינית אלא גם הטרגדיה של הפלשתינים עצמם, שבעצם השימוש באלימות מזינים את הכיבוש.

*

אני מעז לומר שאיני יוצא דופן, שנכון להיום השמאל כולו אוהב את החברה הישראלית ושונא את מערכות השלטון הישראליות. אני מעז לומר יותר מזה: אין הרבה קהילות בישראל שאוהבות את החברה הישראלית כפי שהשמאל אוהב אותה. איך אפשר להסביר אחרת את ההתעקשות להשניא את עצמך על סביבתך רק למען האפשרות, זניחה ככל שתהיה, שאחד מכל אותם שונאים יבחין סוף סוף באיהצדק? מי שחוטפים מכות, צורחים, ונעצרים שבוע אחר שבוע מפגינים את אהבתם לישראלים. אבל לא רק הם. אהבה לישראלים מניעה גם את מי שנקלעות לויכוחים משפחתיים, לעימותים ברחוב ולקטטות באוטובוס. אהבת ישראל לא שנאת הכיבוש היא שעומדת מאחורי שיח השמאל העברי. באתרי האינטרנט ובכיכרות הטוקבקיסטים מתעקשים ששמאלנים הם חולי נפש. איך אפשר אחרת להסביר את התפקיד שלקחו על עצמם, חושבים הטוקבקיסטים, איך אפשר להסביר את מאמציהם הבלתינלאים של השמאלנים להזכיר לישראלים את מה שהישראלים מעדיפים לשכוח? הטוקבקיסטים היהודים, בנים ובנות למסורת של ביטולעצמי, לא מבינים מה השמאלנים מוצאים בהם, למה לשמאלנים אכפת כלכך. הם מניחים שצריך להיות חולה נפש בשביל לאהוב יהודים כלכך.

נהוג להתלונן שלשמאל אין "הצעה חיובית", שבשמאל רק מבקרים ולא מציעים פתרונות. לתלונה זו מצטרף הלך הרוח המריר והציני שרווח בשמאל והתחושה של ישראלים רבים ש"לא ברור אם השמאל איתנו או נגדנו". אני חושב שהלך הרוח הזה מזיק לשמאל ולישראלים בכלל. כמו שהשמאלנים דוחים את השאלה "מיהו יהודי?" עליהם גם לדחות את השאלה "מיהו ישראלי?" עליהם לומר במפורש שהם חלק מהחברה הישראלית, שהם אוהבים אותה, שהאהבה לחברה הזו מונחת ביסוד פעילותם ושהם לא ינוחו עד שהחברה שהם אוהבים תהיה חברה צודקת.