לדבר עם החמאס: לא למרות האמונה אלא בעטייה

ישי מבורך

א.

תפיסות תיאולוגיות שונות במהלך ההיסטוריה של הדתות ניסו ליצור אמונה דתית המעורטלת מכל הסממנים הפרוורטיים שהדתות הגדולות נשאו ונושאות בחובן. כדוגמא מובהקת וקרובה לנו בזמן ניתן לציין את הגותו של מרטין בובר. הסיבה שאני בוחר לציין דווקא את בובר היא שנאומיו וספריו, כמו גם אישיותו, היוו ומהווים גורם רב השפעה על התרקמותם של חיים דתיים בתרבות המערבית הכביכול חילונית.

בהגותו, בובר מבתר את הספירה הדתית לדת ולדתיות, כאשר הדת נושאת בחובה את האלמנטים הפוגעניים, הפרימיטיביים והפרוורטיים שמאמיני הדתות ייחסו לאל בטעותם, ואילו הדתיות היא אותה הוויה אמונית-אלוהית המזוקקת מכל הפסולת שהאנושי הטיל לתחומו של האלוהי. על ידי חלוקה זו התחום האלוהי מנופה מאלמנטים כגון שנאה, קנאה, איווי, קיבעון, ונותר עם אלמנטים כגון דיאלוג, שלום, הרמוניה, יצירה, חכמה, התחדשות. תפקידו של המאמין הנאור הוא להלך בין הבתרים, לבחור בדתיות ולחמוק מן הדת. דא עקא, חלוקה זו של בובר מנוגדת להתנסויות הדתיות של המאמינים במשך אלפי שנים, שהיו, ועודם, שקועים עד צוואר בדם, יזע ודמעות.

בניגוד לבובר, ומתוך נאמנות להבניות השונות אשר מצרפות את היותי, אבקש בדברים שלהלן להתייחס להתנסותם של המאמינים לאורך ההיסטוריה ברצינות הראויה. אטען, כי לאור ההתנסות הדתית המתוארת בעקידת יצחק, אין לתפוס אירועים כדוגמת מלחמות הדת, כיבוש הארץ, הג'יהאד ומסעות הצלב כאינצידנט הנגרם מחוסר פתיחותו של הדתי כלפי האלוהי, אלא תולדה מוכרחת של פתיחות זו עצמה. ואכן, לא ניתן לחמוק מכך כי הטקסט המקראי מבנה עצמו סביב הממד הסימפטומאטי הקשה והמביך של האלוהי, ובהתאמה לכך, האמונה, אמונת אברהם, הנה תגובה פתוחה ונאמנת לממד זה.

הרי כך הם פרקי בראשית: הטקסט מציג עצמו בפשט הליטראלי שלו, פשט האומר 'ממש כך, ולא אחרת'. מכאן הציון המדויק של המקומות: גן-עדן, הנהרות, להט החרב המתהפכת. המיקום הקונקרטי איננו אלא נגזרת לממשות הטקסט, למפגש עם המיידיות שלו. לכאן לא שייכים מטאפורות, אלא מובן מיידי, פרימיטיבי כמעט. והמיידיות של הטקסט מחלחלת למסרים שלו – הם מוחלטים. הזעם האדיר, האגרסיות, ההבטחות, האיוויים – הכל גדול, כמו בהכרזות החד-משמעיות של האלוהים: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה'; 'קץ כל בשר בא לפני'; 'אמחה את האדם'; 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת'; 'ואעשך לגוי גדול'. והאלוהי כעת יכלה, יוריד שאוֹל, יוריש ויעשיר, יברך עד בלי די ויקלל בקללת ארור עד קץ הימים.

ב.

אומר כעת, אינני מקדש את הסימפטום האלוהי ככזה, אלא טוען שניסיון לעמעמו או למנן אותו לא יצלח אם הוא מיוסד על הדחקתו, הכחשתו או התחמקות ממנו – ובדבריי אלה אני מבקר רבות מן ההתארגנויות השונות של 'דת חילונית', 'דת העידן החדש' או 'דת הדתי מחמד' של תקופתנו אנו. בכדי לעמעם את הסימפטום של התיאולוגי נידרש מגע עם האלוהי במובן הכולל של המלה, מגע שרק בעטיו ניתן יהיה לערוך שינויים ועידונים בתחומו עצמו.

בעקבות כך, הרי שבכוונתי לשוב אל סצנת האמונה הנשגבה של עקדת יצחק אשר לאורה הובנתה דמות המאמין במסורות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות. היכולת לחדור אל תוך הטקסט הזה – שהמאמינים היהודים שבים ומזכירים אותו תכופות במהלך עשרת ימי התשובה הנִקרִים לפנינו – ולחלץ ממנו את מה שנתון-לא-נתון בו, מהווה נקודת פתיחה לעיצוב מחדש של דמות המאמין ביחס לתיאולוגי או לחילופין – לתפיסה אחרת את הדמות הזו, וממילא לתקשר עימה ולדרוש ממנה אחרת.

הסיפור המקראי מלמד אותנו כי הפנומן של המאמין האברהמי הוא של זה אשר בא במגע עם הממדים הדמוניים-פרוורטיים של האלוהי, ועורך בהם ועל ידם איזו התקה. על כן, אגדיר את הפגאני כמי שמתמסר עד כלות לאיווי ולאגרסיה של האלוהי – מילה במילה. ואילו את העברי אגדיר כמי שנשטף בנהרות הקנאה והמוות של האיוויים והאגרסיות האמורות, אך ברגע הלפני אחרון מווסת אותם או עורך בהם איזו הטיה או התקה. במובן זה, עקדת יצחק מהווה את מומנט המעבר בו אברהם אבינו יוצא מתחומו של הפגאני והופך להיות ה-עברי הגדול.

ג.

עקדת יצחק. המילים מכות ללא שהות בטוטאליות של מקור ודורשות: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. כך בפשטות, האלוהים מנסה את אברהם ומבקש ממנו קורבן. את בנך, את יחידך אשר אהבת. את יצחק: שלא יהיו אשליות, ושלא יהיו טעויות – הדרישה ברורה, אין לאן לברוח. ואברהם האב, כנצר לתרח הפגאני, נענה ללא היסוס ומשכים אל עקדת הבן: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ האלהִים:

ובכן, העוקד והנעקד נושאים פעמיהם אל המזבח, המצוין, שוב, בְּ'מקום', בקונקרטיות שאינה יודעת פשרה: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק… וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה. אברהם נושא את עיניו ורואה את הציווי כפשוטו – את המקום – ונענה לו כפשוטו. הרי עדיין פגאני הוא, כלומר זה הבא במגע עם האיווי האלוהי ונותר נאמן לו לחלוטין – ליטראלית. וזה המבדיל אותו מן העברי, השומע את ציווי האיווי ככזה שמוסר עצמו הלאה להיקרא לא מילה במילה, אלא מילה עוקבת ומעקבת מילה (כמו יעקב אבינו המעקב את עשיו).

והטקסט ממשיך: וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. הכל מוכן, מצפה לכליונו אל נוכח האלוהי המבקש את ה-כל, אך לפתע מתארעת שבירה בטקסט, הוא מתבקע, ומשתולל לקראת עיצובו מחדש: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אלהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. מלאך ה', מלאך ההתגלות, לא האלוהים, אלא המלאך – כי האלוהים אכן מתאווה אל הבן! אך מלאך ההתגלות מלמד את אברהם אחרת – ניתן לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה; להיענות עד כלות לאיווי האלוהי ולהיוותר בחיים. ניתן להיות עברי, הלא עברי אתה. איך אם כן לא תחשוך את בינך יחידך ובכל זאת הוא ייוותר בחיים?!

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא – זהו המשפט המארגן את הטקסט המקראי שלפנינו, שאברהם, לאחר מעשה, קורא על שמו את 'המקום': וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה. כן, זהו אותו המשפט המופיע כמה פסוקים לפני כן: אברהם נושא את עיניו ורואה, את מה הוא רואה? במקרה הראשון הוא רואה את המקום – וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק – את הקונקרטיות המיידית של הציווי, ולעברה הוא שם פעמיו. אברהם נשטף באיווי האלוהי ממנו ונענה לו כמות שהוא. אך כעת אברהם נושא את עיניו ורואה וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. אברהם רואה את האיל, את האופציה הדרשנית המאפשרת עריכת התקות והטיות באיווי-ציווי האלוהי. לא עוד ראיית המקום של הפשט הליטראלי, אלא ראית האופציות הגלומות בהטיה של אותו ציווי – אברהם נעשה עברי! וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. נשטף באיווי וברגע האחרון עורך לו עצמו איזה סיבוב פרסה לא צפוי; האייל תחת הבן, תחת הבן ממש כי מלאך ה' קורא אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. ומצהיר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ. לא חשכת את בינך יחידך?! הרי חשך גם חשך, הקריב את האייל תחת הבן? אך זו שאלתו של הפגאני ולא של העברי, כי אברהם, כמי שנענה לאגרסיה, מגלה תוך כדי כי מתאפשר לו לארגן מחדש את משמעותה.

אברהם העברי איננו הנאור החומק מן הפרוורסיה הדמונית שבחיי האמונה, וכן הוא איננו החוקר המנתח אותה מבחוץ, אלא הוא נע לקראתה, נהדף על ידה, והנה רואה אייל נאחז בסבך. כל שהוא עושה, הוא עושה מתוך אותה הידחפות עצמה.

ד.

אעניק לדברים מעט קונקרטיות. כבנים למקום, הרי שאנו נתונים למרחב המכלה הזה – ארץ אוכלת יושביה היא. כן, זו הארץ המרכזת אליה את המטענים התיאולוגים הכל כך בלתי נסבלים. האמונה הדתית נוכחת כאן, היא המניע את החיים בין ירושלים, נצרת ואל-אקצה. היא הויטאליות הלא יודעת חשבון של הכוחות המפעפעים בשטחים הנכבשים והנדכאים שבין הים לנהר. האם זו גזרת גורל? האם עלינו לבחור באחת מן השתיים: הג'יהאד ומדינת ההלכה מזה או חילון המזרח התיכון החדש מזה? ומה עם האופציה האברהמית הקוראת לנו כנתונים למקום, לבוא בשעריו האלימים והעקובים מדם, לשאת את עינינו ולראות את האייל? זו אופציה המניחה כי דווקא זה החי בצמוד לאין התיאולוגי המכלה יכול לערוך בו השעיות, הטיות, התקות, כאשר אלו מתארעים מבפנים. אלו אינן תוצר של הנאור – החילוני, האמריקאי, האירופאי – הבא מן החוץ בכדי לפקוח עין על חיות הקודש הדתיות, אלא אירועים המתרחשים בלב הדתיות עצמה; אירועים המתאפשרים רק למי שנשטף בגלי ההדף של האגרסיה התיאולוגית.

וכך אכן מלמד רבי נחמן מברסלב בתורה פ בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון, כי השלום בא מהתגברות הגבורות והדינים דווקא! ועוד הוא מוסיף, כי השלום הוא בבחינת מסירות נפש על קידוש השם. היות ושלום, שלום אמת, הנו תולדה של התגברות תהומית ולא של דו-שיח נעים הליכות. זו התגברות המוּנעת על ידי הכוחות השוטפים של הנפש, הג'יהאד, הכיבוש, השנאה לאחר, הפחד, הקנאה – ההתגברות של השלום היא סיבוב פרסה מטורף של הכוחות האלו עצמם. וכך מנסח תובנה דתית זו בן תקופתנו הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג – באחת מדרשותיו:

רבי נחמן מציג – במפתיע – את השלום כמסירות נפש למות על קידוש השם. על פי רוב, מסירות נפש למות על קידוש השם נתפסת כנובעת … ממאבק האדם על אמונתו ומדבקותו הבלתי מתפשרת בה. הצעד שנתפס בעינינו כמביא לפירוד ולמלחמה, בעיני רבי נחמן איננו אלא ביטוי וגורם ראשון במעלה לשלום … רבי נחמן מוצא את השלום נובע מן הגבורות [וכדבריו] – 'זהו בחינת גבורות שזהו בחינת שלום' – והשלום בעיניו איננו בא למגר את הגבורות או להסתיר אותן, אלא הוא תולדה ישירה שלהן. השלום … איננו ויתור של פשרה בין שניים, אלא הוא … נוצר מתנועה פנימית של התגברות עצמית. שלהבת האהבה מתלהבת וצוברת תנופה, ובשלב מסוים היא מתהפכת ופונה נגד עצמה; האדם מוותר על עצמו ומוסר את נפשו למות … הווי אומר, השלום איננו גורם היוצר סינתזה בין ניגודים, אלא הוא תוצר של צבירת מסה קריטית של אחד הצדדים, צבירה המביאה אותו להתגברות עצמית היכולה להביאו לפנות מקום לאחר ולמסור את נפשו ('שלום ירושלים', ביום ההוא: דרשות למועדי אייר, אלון שבות תשע"א).

ה.

אנסה להבהיר לאן חותרים הדברים: לרוב, הדיאלוג הבין-דתי מחטיא את מטרתו בכך שהוא שם לעצמו ככותרת את הפרזה 'שלוש דתות אל אחד'. זהו שיח המנסה להציע איזה מכנה משותף, ביתי, שממנו ניתן להתחיל דיאלוג – הרי כולנו בנים למקום. הבעיה היא, שהמכנה הזה איננו דבר שניתן להזדהות עימו ולהזדהות לאחר מכן עם השכן. הדת איננה זהות משותפת, היא איננה ציון היותנו בני שבט אחד. הדיבורים הנאורים סביבות הדת יוצאים מנקודת ההנחה שהאמונה באל מסתכמת באיזה חיווי דעת על אובייקט של ידע, או לחילופין היכרות עם איזה הוגה דעות מכובד; משהו כמו פגישת קולגות בספריה הלאומית בירושלים. האמונה בסופו של חשבון איננה הפוזיציה הזו של האדם ביחס לאובייקט, אלא נקודת ההתענגות המערטלת את האדם; הטיקים בעין שהוא מנסה להסתיר, הריח של הגוף, הרעש של קול הלעיסות שלו כשהוא אוכל, ואף גרוע מכך, הרעשים או המחוות העצמיות שהוא עושה כאשר הוא נהנה ממה שהוא אוכל. האמונה, כמו הטקסט המקראי, מופיעה בראשוניות הזו, בפרימיטיביות ובמיידיות של הטקסט-אדם – ללא מטבוליזציה. דרישות המוות, הכיליון והאלימות שאנו פוגשים בהן כבני המקום, אינן אלא פועל יוצא של הראשוניות הזו. שיח בין דתי חייב לקחת את האמוניות הזאת בחשבון ולתת מקום לממדים הפונדמנטליסטיים והפוגעניים הקיימים במרחב. רק כך הוא יאפשר ללוקחים בהם חלק להפך אותם, כעִברים.

ו.

אוסיף להיות קונקרטי. אחת הטענות הנחרצות נגד הידברות עם החמאס הנה ההצבעה על האמנה של תנועה זו הקוראת להשמדתה של הישות הציונית היא מדינת ישראל. ההנחה שבבסיס שלילת ההידברות היא שדיבור עם הרשע מתפקד כמעניק לגיטימציה לרשעות. אולם, לאמתו של דבר, השלילה שבהדברות איננה נובעת מהפחד מנתינת לגיטימציה, אלא נובעת מן הפחד להכיר שישנה אמנה-אמונה, ויש אנשים המונעים על ידה. אדייק, ההימנעות מדיבור עם החמאס הנה הפעלה של מנגנון הדחקה, כאשר ההדחקה איננה כלפי מה שקורה בצד המוסלמי-עזתי, אלא כלפי הקורה בצד הישראלי-יהודי. כי גם למרחב זה אמנה-אמונה, וגם אמנה זו קוראת להשמדת הישות הלא-ציונית שמן הים עד הנהר. השלילה של הדיבור עם נשאי אמנת חמאס איננה אלא פעולה כלפי נשאי אמנת-התורה, זה כמו זה נשאים של האנרגיות ההרסניות שבמאוויים הדתיים. זה כמו זה הנם השלך של הקול האלוהי הדובר, שניהם הנם תוצר פעול שלו ועל ידו.

יובהר, הדברים האמורים כאן מכוונים אף אל אותם המוכנים לדבר עם החמאס למרות האמנה שלו. 'למרות' – כאומרים כביכול נצליח לנקות את המרחב מהלבה הרותחת של פסיכוזת האמנה הדתית, המסורה באש ודורשת את הדם ואת האש ואת תמרות העשן. כלפי לייא, הסיבה להידבר עם החמאס צריכה להיות בראש ובראשונה בעטיה של האמנה שלו ולא למרות האמנה. לשם כך, יש להשליך את אלילי הזהב, הם מכבסות המילים של בני האור בבני החושך; הנפולים המרושעים המבינים אך ורק כוח וטובים המשתמשים בו באין ברירה ובטוהר כפיים מעושה. היא הנותנת, הכרה בתשוקות העמוקות לכוח הזה, במה שהוא מבקש לגעת ולהרוס, היא המבוא. הדיבור עם החמאס איננו לשכן בעל הפנים אלא לזר האלים, האילם והאטום – שגבול דק מפריד בינותינו. רק במקרה שהאמונה באל, ישיבתנו במרחב הפסיכו-תיאולוגי הארצישראלי, יהפכו להיות איזו התענגות משותפת, איזו פרברסיה משותפת, איזו זרות עצמית, אז, ורק אז, ניתן לדבר על מיתון הדחפים והאגרסיות שבלהרוג את האחר הארור באמת. לפיכך, הידברות עם החמאס יכולה להוות לנו, בראש ובראשונה, אפשרות להכניס אורחים את האלמנטים הדרסטיים שבהווייתנו שלנו – והם אינם הערבים הקנאים. או אז ניתנת האפשרות להיפוך.

ז.

לסיום אומר, כי המרחבים הדתיים המסוכסכים שאנו שוכנים בקרבם הם ליבה של ההוויה הנתונה כאן, ופתרון לאלו, אם ישנו, הוא בנטילת חלק בהם, נטילת חלק בעקידה האיומה. אולם, לא אכחד, כי הסיפור אודותיה מהדהד שאלה קשה עד למאוד, האם ניתן לערוב לנו, כי אברהם העוקד אכן יתהפך להיות עברי? ובניסוח אחר, מי שם מבטחינו כי לא נבוא להיות כפונדמנטליסטיים הפגאניים – היהודים ושאינם יהודים – אשר חיים בקרבנו? אסיים בהצבת שאלה זו.

*

המאמר הנו הרחבה לדברים שנאמרו בכנס 'דת ודתיות עכשווית' באוניברסיטת תל אביב, 2013, ולדברים שפורסמו לאחרונה בעיתון "הארץ". ישי מבורך הוא עורך ב'מכון כתבי הרב שג"ר'.

דימויים: עדי נס ("אברהם ויצחק"), בנימין רייך ("עקדה"), יגאל תומרקין ("הוא הלך בשדות"), משה גרשוני ("יצחק הקטן לאן אתה הולך"), רישום של יצחק דנציגר.

רחבעם זאבי צדק

אנדרה דרזנין

לפני מספר חודשים התפרסמה במוסף עיתון הארץ (16.3.2012) כתבה בה הוצגה מורשתו הרעיונית של האלוף רחבעם זאבי המנוח ואף הובא ציטוט מדבריו: "אם הטרנספר אינו מוסרי- כל הציונות אינה מוסרית… ישראל קמה וצמחה והיתה למדינה תוך שימוש מסיבי בדרך הטרנספר.. רשפים נבנה על חורבות אשרפיה, ורוחמה במקום ג'ממה, ומגידו במקום לג'ון, וגם רחובות במקום חרבת דורן ובית שאן במקום ביסאן, וכך כל היישובים שלנו. כל הציונות היא טרנספר".

זו היתה טענת היסוד של זאבי: הגשמת הציונות היתה כרוכה בפינוי תושבי הארץ הערבים מאדמותיהם ובסופו של דבר גם בהרחקתם מהארץ. זאבי – שקרא לזה "טרנספר" – חזר וטען כי אין ציונות בלי טרנספר וכי באשר הציונות היא מוסרית גם הטרנספר המתחייב ממנה הוא מוסרי. ציוני ישר עם עצמו, נהג זאבי להתריס, לא יגנה את הטרנספר שהיה ולא יבקש למנוע את זה שעוד יבוא, שבו זאבי רצה.

בשנות חייו עוררו הטענות האלה תגובות נסערות אצל מי שמוחזקים בעיני עצמם כציונים-הומניסטים. הם התחלחלו מזאבי וחזרו והסבירו שהוא מוציא את דיבת הציונות רעה. והנה, גם אחת עשרה שנים אחרי הירצחו מצליחות טענותיו לעורר מרירות וזעם. כי הויכוח הזה, מסתבר, לא נגמר כלל עם מותו של זאבי.

האם זאבי צדק? אפשר לבדוק אותו נקודתית בגבולות הציטוט שהבאתי ולראות איפה הוא דייק ואיפה הוא כיזב, מדעת ככל הנראה, שהרי לזאבי שהציג עצמו תמיד כידען גדול בתולדות הארץ לא תעמוד טענת אי-הידיעה. הבדיקה הזו תעלה שזאבי צדק בעניין מגידו אבל כיזב בעניין רחובות. בחרבת דוראן שסביבו נבנתה רחובות בשנת 1890 לא היה קיים ישוב ערבי. זה לא היה כפר אלא סתם גבעה. יתר על כן, קל להראות שההכללה הגורפת של זאבי ("וכך כל היישובים שלנו") היתה כזב גדול כי בדומה לרחובות גם העיר העברית תל אביב והישוב היהודי בחיפה, בירושלים וחלק ניכר מהישובים הכפריים היהודיים גדלו והתרחבו בשנות המנדט הבריטי בלא נישול תושבים ערבים.

למה אם כך הצליח זאבי המנוח להרגיז בחייו כל כך הרבה ציונים-הומניסטים? סיבה פשוטה אחת היא שהוא חזר והזכיר להם בלי רחמים שאין ספור יישובים יהודים שהוקמו אחרי מלחמת 1948 אכן יושבים על אדמות מאות כפרים ערבים שתושביהם ברחו מאימת המלחמה, הונסו מהם בדרכי עורמה או גורשו בכוח ושיבתם לאדמתם ולבתיהם נמנעה בכוח. התזכורת שנישול וגזל בכוח הזרוע היו חלק בלתי נפרד מההתרחבות הדרמטית של ההתישבות היהודית אחרי קום המדינה הכבידה מאוד על הציונים-ההומניסטים שתמיד דאגו ל"צדקת-הדרך".

אבל מה שהציק להם הרבה יותר מהעובדות המושכחות האלה הוא הטענה של זאבי שמה שנעשה לא היה מקרי אלא התחייב מהגשמת המטרות הציוניות. "ישראל קמה וצמחה והיתה למדינה תוך שימוש מסיבי בדרך הטרנספר.." נהג זאבי לומר ואגב כך לשגר למאזיניו את תיזת ההכרחיות: בלא הרחקתם בכוח של הערבים וניכוס אדמותיהם אי אפשר היה להקים מדינה ואי אפשר היה לפתח את מפעל ההתישבות היהודית בתוכה. תיזת ההכרחיות היתה והינה איום גדול על הציונים-ההומניסטים כי היא מקעקעת את תפיסת המציאות שלהם המיוסדת על תיזה היסטורית הפוכה. שני עמים, טוענים הם, יושבים בארץ, העם היהודי והעם הפלסטיני, ולשניהם יש זכות להגדרה עצמית כלומר להקמת מדינה לאומית. קוי המתאר של הפתרון הצודק לסכסוך הלאומי, אומרים הם, התגלמו על כן באורח מאוזן ומוצדק בתוכנית החלוקה של האו"ם לפיה צפויות היו לקום בארץ שתי מדינות- אחת ערבית ואחת יהודית. רק חצי מהפתרון ההוגן והאפשרי הזה, אומרים הם, התגשם וזאת משום שהערבים תושבי הארץ דחו אותו מכל וכל. זו היתה שגיאה היסטורית קשה והערבים יכולים וחייבים היו לנהוג אחרת: לו קיבלו ערביי פלסטין את עקרון החלוקה, לולא יצאו למלחמה נגדנו לא היתה מתלהטת ומתרחבת מלחמת האזרחים בשנים 1948-1947 ולא היו בריחות המוניות ולא היו גירושים והכל יכול היה להסתדר: שני עמים, שתי מדינות, שיתוף פעולה כלכלי, שלום.

התיזה ההיסטורית של הציונים-ההומניסטים עומדת על המילים "אפשרות", "שגיאה" "לו" ו"לולא", כלומר על האמונה שהכל יכול היה להתפתח אחרת ב-1948 ושניתן היה להגשים את המטרות הציוניות הגדולות בלא להפר את צווי המוסר ההומניסטי, בלא נישול ובלא גזל. לפי התיזה שלהם הכל היה פתוח, שום דבר לא היה הכרחי. רק הטיפשות והעיקשות קלקלו הכל. ברור על כן מדוע תיזת ההכרחיות של זאבי שטוענת בדיוק ההפך מציקה להם מאוד. כי אם זאבי צדק וצודק הם שגו ושוגים בעניין מהותי שפניו אל העתיד. כי אם הגשמת המטרות הציוניות הגדולות סתרה וסותרת בהכרח את הנאמנות למוסר ההומניסטי חייב אדם ישר עם עצמו לבחור מכאן והלאה בין השניים וכל בחירה קשה משאול. עצם ההכרה בסתירה מפרקת בנפשם של הציונים-ההומניסטים סינתזה חיונית שאותה בנו ושיננו ועליה חינכו את בניהם ובנותיהם. זה דבר שקורע את הלב.

האם זאבי צדק? אני מבקש לטעון שבכל הנוגע לשנת 1948 וסביבותיה, לעצם הקמת מדינת ישראל, זאבי ששגה לפעמים בפרטים צדק בטענתו הכללית ואילו הציונים-ההומניסטים הישלו את עצמם ומטעים את זולתם, מאז ועד היום. הראיות שלי תהיינה העובדות המושכחות אודות ההרכב הלאומי של האוכלוסייה בארץ ואודות היקף הקרקעות שהיו בבעלות ערבים לעומת אלה שהיו בבעלות יהודים בארץ בשנים 1948-1947. הצגת העובדות האלה תראה שגודלה המסיבי של האוכלוסייה הערבית והיות הערבים בעלי הרוב המכריע של הקרקעות הפרטיות בכל אחד מחבלי הארץ לא איפשרו את הקמתה והתקיימותה של מדינה יהודית בלא התנעת שינויים דרמטיים לטובת היהודים הן במישור הדמוגרפי והן בבעלות על הקרקעות. מאחר שאף ערבי לא היה מקבל שינויים כאלו מרצונו חייבה הקמת המדינה היהודית את כפייתם בכוח, כלומר את הנישול, הגזל, והפינוי המסיבי של האוכלוסייה הערבית, כלומר את גרימתו של עוול מובהק ורחב מימדים.

נתוני האוכלוסיה תחילה. בשלהי תקופת המנדט הבריטי היתה פלשתינה-א"י מחולקת ל-16 נפות מנהליות. ב-13 מתוכן היו התושבים הערבים רוב מכריע (70% ומעלה מהאוכלוסיה), בנפות ירושלים וחיפה היוו התושבים הערבים רוב רגיל (53% ו-62% מהאוכלוסיה) ורק בנפת יפו שכללה את העיר תל אביב היו רוב התושבים (71%) יהודים. בחישוב כולל היוו התושבים הערבים בשנת 1948 רוב מכריע מכלל האוכלוסייה בארץ: מתוך כ-1,900,000 תושבים שחיו בארץ כ-1,300,000 (68%) היו תושבים ערבים וכ-600,000 (32% ) היו תושבים יהודים.

והנה הנתונים בנושא הבעלות על הקרקעות שמחוץ לשטחי הערים. בכל אחת מ-16 הנפות של פלשתינה-א"י היה היקף הקרקעות בבעלות ערבים גדול מהיקף הקרקע שבבעלות יהודים. בחישוב כולל היו כ- 47% מקרקעות הארץ מחוץ לשטחי הערים בבעלות תושבים ערבים ורק כ-6.8% מהקרקעות היו בבעלות יהודים או בחכירתם. בבעלות הערבים היו אם כן פי שבע יותר אדמות משהיו בבעלות היהודים. שאר הקרקעות, כ-45%, היו ציבוריות, כלומר עומדות לסיפוק צורכי כלל תושבי הארץ, הערבים (רוב האוכלוסייה) והיהודים (המיעוט בה).

השאלה המכרעת לענייננו היא, עם זאת, צרה יותר: איך נחלקו מבחינה לאומית האוכלוסייה והבעלות על הקרקעות בשטחים שהוקצו בתוכנית החלוקה ל"מדינה היהודית"? ובכן, חרף מאמצי ועדת האו"ם לעניין פלסטין לייצר דומיננטיות יהודית בשטחי "המדינה היהודית" הושפעו הרכב האוכלוסייה והחלוקה הלאומית של הבעלות על הקרקעות בשטחה מנתוני היסוד של כל פלשתינה-א"י. לו קמה לפי התוכנית, צפויים היו להתגורר ב"מדינה היהודית" בערך 500,000 יהודים ו-500,000 ערבים. חצי-חצי. קשה להגיע להערכה מדויקת של חלוקת הבעלות על הקרקעות בשטחים שהוקצו ל"מדינה היהודית" אולם הנתונים הקיימים מאפשרים להגיע לאומדן סביר לפיו כ-30% מהקרקעות היו בבעלות ערבים ורק כ-13% מהקרקעות היו בבעלות יהודים. השאר היו קרקעות ציבוריות.

מסקנה ברורה ומטרידה עולה מהנתונים האלה: הישות המדינית שהוגדרה בתוכנית החלוקה כ"מדינה יהודית" לא יכלה להיות מדינה יהודית במובן המקובל של המילה. מדינה שכמחצית מאזרחיה ערבים ובבעלותם של אלו למעלה מפי שתיים יותר קרקעות משבידי האזרחים יהודים לא יכולה היתה להיות מדינה יהודית. לו קמה על רגליה נגזר היה מנתוני היסוד שלה שתהא זו מדינה דו-לאומית מובהקת.

הכוחות המובילים בתנועה הציונית לא רצו כלל במדינה דו-לאומית. משאת נפשם היתה הקמת מדינת לאום יהודית. מה יכלו אם כן לעשות לנוכח נוכחותם המושרשת והנרחבת של התושבים הערבים בשטחים שהוקצו למדינה היהודית? למעשה יכלו הציונים לבחור רק באחת מהשתיים: או לוותר על הקמת מדינת הלאום היהודית או לדבוק בה ולהפוך על פיה את המציאות הקשה.

לו ויתרו בכאב על חלום המדינה יכלו הציונים להעביר את תמיכתם לתוכנית מדינית צנועה יותר שהיתה מתבססת על השלמה עם נתוני היסוד הדו-לאומיים של הארץ. כזו היתה, למשל, התוכנית להקמת מדינה פדרלית דו-לאומית בפלסטין שהציעה קבוצת המיעוט בוועדת האו"ם לענייני פלסטין וכזו היתה גם "התוכנית הערבית המאוחדת" אותה העלו המדינות הערביות לדיון באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 כאלטרנטיבה לתוכנית החלוקה ואשר הציעה הקמת מדינת קנטונים פדרלית ערבית-יהודית בכל שטח פלסטין. לו בחרו באחת מאלה או באופציה דומה להן היו הציונים ניצבים בפני הצורך להציע טיוטא רצינית ומפורטת של חוקת המדינה העתידית ובה הגדרות לזכויות האישיות והקולקטיביות של היהודים והערבים במדינה המשותפת ודרכים יעילות להגנה עליהן. צריך היה לפתות לזה ולשכנע בזה וזה לא היה קל משום שההנהגה הפוליטית של הערבים תושבי הארץ לא קיבלה עמדה זו ואילו חוגים אופוזיציוניים פלסטיניים שהיו פתוחים לדיון בה היו ברובם מוחלשים ופסיביים. צריך היה להתעקש ולהתמקח ולגייס לחץ חיצוני על ההנהגה הפלסטינית ובבוא היום גם לשאת ולתת עימה, כפי שתמיד קורה כשהולכים לכונן משהו על יסוד ויתור מכאיב שאחריו נולדת הסכמה.

אבל הציונים סרבו לוותר על חלומם וזה מוביל אותנו לעיקר העניין. כי השכל הישר מורה שמאחר שדבקו בהקמת מדינת הלאום היהודית מוכרחים היו הציונים לגשת להכנת התנאים הנחוצים להקמתה, כלומר לעקירה מהירה של הנוכחות הערבית המסיבית בארץ. אין פלא על כן שבלב המלחמה מיהרו לייצב ולהחמיר את גילוייו הטריים של האסון הפלסטיני המתגלגל: הם ניצלו את בריחתם של חלק מהתושבים הערבים כדי להשתלט על נכסיהם (העיר יפו, למשל), להרוס את בתיהם (העיר טבריה, למשל) או להעביר את שדותיהם לידי קיבוצים יהודיים סמוכים. הם הטילו אימה והפיצו שמועות שהגדילו את מספר הבורחים ובחלק קטן מהמקומות גירשו את התושבים במבצע יזום (דיר יאסין, לוד, רמלה). אין פלא שבתום המלחמה התבצרו בהתנגדות תקיפה, עקרונית וצבאית, לשיבת הפליטים הערבים לישוביהם ואחר כך דאגו להעביר את כל אדמותיהם לידי הקרן הקיימת לישראל ולמינהל המקרקעין של מדינת הלאום היהודית. רק כך יכלו להנציח את ריקון הארץ מתושביה הערבים.

אין פלא שהתנגדות הציונים לשיבת הפליטים לאחר תום המלחמה היתה עיקשת כל כך: מספר התושבים הערבים שהתגוררו לפני המלחמה בשטחים שנכללו בגבולות מדינת ישראל בהסכמי שביתת הנשק של שנת 1949 (שהיו רחבים מהשטחים שהוקצו למדינה היהודית) היה כ-870,000 אישה ואיש. כ-150,000 מהם נשארו להתגורר במדינת ישראל וכ-720,000 הפכו לפליטים. לו אופשרה חזרת הפליטים בתום המלחמה היו היהודים הופכים בבת אחת למיעוט במדינת ישראל. תיקונו ההומניטרי של האסון הפלסטיני בשנת 1948 היה ממוסס את מדינת הלאום היהודית הצעירה. חיים ויצמן התפעם בשנת 1948 כשאמר שפינוי השטחים הישראליים מתושבים ערביים הוא "נס המפשט את משימותיה של ישראל באופן נפלא". איזה ציוני ששתי רגליו על האדמה יכול היה לחלוק עליו?

הנה היא אם כן תיזת ההכרחיות במונחי שנת 1948: הגשמת הנכבה, האסון הפלסטיני, היתה תנאי הכרחי להקמת מדינת הלאום היהודית ומיסוד הנכבה והנצחתה בידי ישראל התחייבו מן הדבקות בקיום מדינת לאום יהודית יציבה. למעלה משישים שנה עברו מאז והרבה השתנה בארץ. האוכלוסייה היהודית גדלה מאוד וגם האוכלוסיה הפלסטינית גדלה לא פחות. אבל הדו-לאומיות היסודית של הארץ נותרה עומדת בעינה כי לצד כשישה מליון תושבים יהודים וכמליון וחצי תושבים ערבים היושבים בגבולות מדינת ישראל יושבים כיום סביב גבולות ישראל (לפי נתוני סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם) כחמישה מליון פליטים פלסטינים, מיעוטם עדי מלחמת 1948 ורובם צאצאיהם הרבים. עיניהם נשואות אל ארצם: על הזכות לשוב לא ויתרו וביהודיות מדינת ישראל אינם מוכנים להכיר כי היא מאיינת אותם ומוחקת את זכויותיהם הטבעיות. מבחינת תיזת ההכרחיות לא השתנה אם כן דבר: גם בתום שישים שנה מחייב קיומה של מדינת הלאום היהודית את הנצחת הנישול והגזל של 1948 ואילו תיקון העוולות יבטל בהכרח את מדינת הלאום היהודית.

אז האם זאבי צדק? התשובה, מה לעשות, חיובית: בויכוח שלו עם הציונים-ההומניסטים זאבי שיבש פה ושם פרטים היסטוריים אך צדק בעיקרה של טענתו ואילו יריביו אחזו ואוחזים בטענה שנסתרת על ידי המציאות ועל ידי השכל הישר. בניגוד לטענתם החבוטה, בתנאים השוררים בארצנו מחייב קיומה של מדינת הלאום היהודית את הנצחתו של עוול עמוק ונרחב שסותר ציוויי יסוד של המוסר ההומניסטי.

לאיפה אפשר ללכת מכאן? ההכרה בצדקת טענתו ההיסטורית של זאבי המנוח אינה מחייבת אדם לדבוק בתוכנית החיים הלאומנית והאלימה שעליה המליץ. אדם החי בארצנו ורוצה להיות ישר עם עצמו חייב לבחור בחירה קשה: בין דבקות במדינת הלאום היהודית וצידוק העוול הנרחב הכרוך בה לבין פרידה מכאיבה מחלום מדינת הלאום וחיפוש אחר חלופה מדינית אנושית יותר שתונחה על ידי עקרונות הומניסטיים אוניברסליים שאינם מפלים בין איש לאיש ובין עם לעם.

הבוחר באלו ייטיב לעשות אם ישקיע את מאמציו בלימוד מחדש של התוכניות לחיים שוויוניים יחד של ערבים ויהודים בארץ. תוכניות כאלה הציעו טרם חודש נובמבר 1947 יריביה ההיסטוריים של הדרך הזאבית האלימה: יהודה ליאון מגנס, מרטין בובר, עקיבא ארנסט סימון וחבריהם מקבוצת "איחוד" ואמיל תומא, אמיל חביבי, בולוס פרח, תופיק טובי וחבריהם ב"ליגה לשחרור לאומי בפלסטין". לעניין זה יועיל גם העיון המחודש בעקרונות היסוד של התוכניות למדינה דמוקרטית לא עדתית שהציעו בשנים 1974-1969 הוגים פלסטינים חברי ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים שחיים עימנו, נאיף חואתמה והדר' נביל שעת' למשל, וגם הקריאה במסמכים שהוציא האירגון הסוציאליסטי הישראלי "מצפן" בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, וגם מבט נוסף בדיון המלומד של אדוארד סעיד המנוח ובפולמוס העיתונאי של מירון בנבנישתי בסוגיות אלה ובכתיבה המדעית העדכנית של איש מדע המדינה הדר' אסעד ע'אנם מאוניברסיטת חיפה. חשוב לא פחות יהיה לחזור ולהתעמק בדמותה של המדינה העתידית שמבקשים לראות כאן, בגבולות ה-4 ביוני 1967, הערבים אזרחי מדינת ישראל כפי שזו שורטטה לפני כשש שנים בארבעת "מסמכי העמדה" שהוציאו. אלו טקסטים חשובים: מחבריהם הם העידית המובילה בחברה הערבית בישראל.

בניגוד להשקפה הפשטנית והרווחת הבחירה החשובה כיום אינה בין שתי מדינות למדינה אחת. האתגר הגדול לבני הארץ ולבנותיה הוא לשרטט אלטרנטיבה סבירה למדינת הלאום היהודית, אלטרנטיבה שתוכל להתגשם בגבולות אלו או אחרים. האתגר הוא להפוך את האלטרנטיבה הזו לנושא רצוי לשיחה ולבירור בין אנשים, לנושא לגיטימי, למשהו שמדמיינים אותו יחד כדי לראות איך הוא יחיה ויתפקד. העקרונות המכוננים של האלטרנטיבה הזו ידועים: מדינה שאיש אינו זר בה ואינו מורחק ממנה, מדינה משותפת ערבית-יהודית שתקיים משטר המבוסס על הסכמה בין הקהילות הלאומיות ושיסודותיו יהיו שוויון זכויות אישי וקיבוצי, סובלנות ושמירת השלום. במדינה הזו לא יהיה ליהודי ישראלי שמץ של זכות שלא תהיה לערבי הפלסטיני וכמובן גם לא להפך.

קידום האלטרנטיבה הזו הוא עניין חיוני ודחוף במדינת ישראל שבגבולות ה-4 ביוני 1967. אין לדעת האם ומתי יתרחב העניין בה לשאר חלקי הארץ אך דבר אחד ברור: למודל המדינה המשותפת והשוויונית יש היום הרבה יותר סיכוי משהיה לו אי פעם בעבר. כי לפלסטינים רבים מאוד אין עוד ספק שהם לא לבד בארץ, כי היהודים צברו עוצמה מרשימה שמאפשרת להם נטילת סיכונים מחושבים, וכי בקרב אלו ואלו יש רבים שמחפשים לילדיהם ונכדיהם עתיד ששמיו לא יצובעו בדם.

דימויים: אם תרצו, יוסף זריצקי (צובא), שלוש עבודות של לארי אברמסון, שלוש עבודות של משה גרשוני.

זמן הקצה: ארבע שאלות על הפוליטי בישראל

 ניצן ליבוביץ'

"מי שאין לו בית, לא יבנה כזה יותר,

מי שלבדו עכשיו, יישאר כך עוד זמן רב"

(רילקה, זה הזמן)

אי אפשר שלא להיתקל לאחרונה במיני מלומדים מן השמאל, שמפעילים עלינו את תרגילי הפענוח הפוליטיים של המשפטן הקתולי–ריאקציונרי, קרל שמיט (1985-1888). שמיט מוכר כאחד מגדולי התאורטיקנים של החוק במאה העשרים. הוא החל את הקריירה שלו בשירות המדינה הפרוסית והפך, בתמיכת הרמן גרינג, לאחד מראשי החקיקה הנאצית. בין ספריו אפשר למנות את המתקפה על האסתטיקה הרומנטית (1919), החיבור הידוע על תאולוגיה פוליטית (1922), המאמר "על מושג הפוליטי" (1927) והספר שהרחיב את ההגדרה (1932). בשנות השלושים, תוך כדי עבודתו תחת הנאצים, אבל גם לאחר שאלו החלו לחשוד בו בחוסר נאמנות, פירסם שמיט שורת חיבורים אנטישמיים מובהקים, שהחל לערוך מחדש כשגילה שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. (ההבדלים בין המהדורות השונות של ספרו "הלוייתן במדע הפוליטיקה של תומס הובס", שפורסם במקור ב-1938 , מרתקים בהקשר זה). לאחר המלחמה עבר שמיט לדון בזהות האירופאית–נוצרית במקום הגרמנית, ובגאו–פוליטיקה הגלובאלית, מערב מול מזרח, במקום בזו של מערב–מרכז אירופה. ב-1963 פרסם את "התאוריה של הפרטיזן" בה הבדיל בין שני סוגים של טרור, המקומי (הטוב) והגלובאלי (הרע). שבע שנים לאחר מכן הוא פרסם את החלק השני של "תאולוגיה פוליטית" בתגובה לביקורת שהוטחה בו, בעיקר על ידי הנס בלומנברג.

לאורך כל חייו ניהל שמיט מערכת יחסים סבוכה עם תלמידים ועמיתים יהודים, כגון לאו שטראוס, ולטר בנימין, הנס בלומנברג ולבסוף יעקב טאובס (Taubes), שאף עלה אליו לרגל וביטא בפומבי את הערצתו לתאוריה השמיטאנית, תוך חיבורה עם ביקורת רדיקאלית מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. לאחרונה חלה תחייה מפתיעה של התזות של שמיט בהקשרים פוליטיים עכשוויים. מן הצד הימני, ניתן למצוא בארה"ב שמיטיאנים שמרנים בין הנאו–קונסרווטיבים. מן הצד השמאלי, ניתן למצוא מבקרים של הליבראליזם, שבדומה לטאובס מזהים ב"תאולוגיה הפוליטית" של שמיט כוח אנאליטי שמקדם דווקא את השמאל הרדיקאלי.

מיכל רובנר, "בחוץ"

הקדמה לשמיטיאניות בישראל

על רקע זה ברור שהתחייה של השמיטיאניות בישראל היא לא תופעה מבודדת, גם אם בעלת סממנים ייחודיים. לכאורה, יש כאן מין מעשה דווקאי סתום, תרגיל אינטלקטואלי פרובוקטיבי של מי שמרים את מגבעתו בברכה אל מול סערת חורבן. למעשה, יש כאן סימפטום של יאוש עמוק מהמערכת הפוליטית כולה ותגובת נגד – גם אם חששנית ומקודדת – לקריסת בית הליבראליזם הישראלי. הקריאה השמיטיאנית במקרה הזה נעשית מנקודת מבט חיצונית, צינית במוצהר, ו"איזוטרית" למערכת. היא מחברת זרמים רדיקאליים שונים, מקצוות שונים של הביקורת הפוליטית: שמיט, "משפטן הכתר של הרייך השלישי", מן הצד האחד, וברכט, הפרו–סטאליניסטי, מן הצד השני.

מאחורי השיבה המוזרה הזו לשנות העשרים ברפובליקת וויימאר, רגע לפני שהרפובליקה קרסה, עומדים זרמים אינטלקטואליים עכשוויים, בהובלת הוגים רדיקאליים כמו ג'ורג'יו אגמבן, סלאבוי ז'יז'ק, פטר סלוטרדייק ואחרים. לעיתים אלה הוגים המקורבים לכנסייה ולזרמים קתוליים שמרנים כגון ז'אן לוק מאריון או ג'ון מילבנק. כל אלה, נציגים של תמורה ביו–פוליטית, תאולוגית–פוליטית, לאקאניאנית–מארקסיסטית וכו', חוזרים אל שנות העשרים בגרמניה כאל "מודל מחשבה". מן ההוגים הרבים שהם מזכירים, השיבה לקרל שמיט (ולצדו מרטין היידיגר), היא המטרידה ביותר. אנסה להסביר למה, בקצרה, ואשמח על כל ניסיון לפתוח את הנושא לדיון. כפי שהוגים אלה מראים, דווקא בנקודות משבר, כגון זו שהביקורת הפוליטית בישראל עומדת בפניה, עולות אפשרויות מעניינות. אגמבן הצביע על כך במטאפורה מדוייקת: "דווקא בבניין הבוער נחשפות החולשות המהותיות של המבנה הארכיטקטוני".

התשובה השמיטיאנית אל מול הבניין הבוער היא שיבה צעקנית אל חיק הלאום. לאור ההסכמה שהליבראליזם נכשל, שהמרכז הפוליטי הפך לאשליה בשירות זרם אנטי–דמוקרטי ושנורמות דמוקרטיות בסיסיות (ראו תאוריית ה– Grundnorm של הנס קלזן) נרקבו – כל אלה מובילים את השמיטיאנים הצעירים לטעון שהמציאות החדשה היא המציאות שלהם. ה"שמאל" התפוגג או עתיד להתפוגג בקרוב. הגיע הזמן לחלק את המפה בין טובים ורעים מסוג אחר לחלוטין. יש כאן בעצם הודאת כניעה, אבל לוחמנית: השמאל נכנע, גם אם אינו מבין זאת עדיין. מי שמרים את הדגל עבורו הם התאולוגים–פוליטים ה"טובים", מי שמתבוננים במשחק הפוליטי מבחוץ. את הימין הרדיקאלי ששולט היום במדינת ישראל הם כורכים יחד עם השמאל הליבראלי, תחת "תאולוגיה פוליטית רעה" (במובן של גרועה).

קרל שמיט היה מהראשונים להצביע על שפת הליבראליזם האוניברסאליסטי והחוק הבינלאומי כתאולוגיה פוליטית לא מודעת, בעקבות "החילון של המושגים הפוליטיים". חילון כזה, לטעמו, מחק את מסגרת ההתייחסות התאולוגית, אבל הותיר את מבנה הסמכות המטאפיזי ששלט בה, ושעתק אותו אל תוך המערך הסוברני החילוני. (להרחבה ראו ההקדמה של כריסטוף שמידט לתרגום של "תאולוגיה פוליטית" בעברית). במילים אחרות, השליט האנושי ירש את מבנה הסמכות האלוהי. ההוכחה לכך: השליט הוא מי שניצב מעל החוק, רגלו האחת בתוך החוק ורגלו האחרת מחוצה לו. השליט הוא מי שמוטל עליו להפריד בין עמית ואוייב, ולאחר מכן לצאת למסע לחיסולו של האויב. השליט הוא מי שמסוגל, ואליבא ד'שמיט ראוי שיעשה כך, להכריז על "מצב החירום" – היינו, המצב האולטימטיבי של המדינה, מצב של התאחדות כל הכוחות החברתיים, התרבותיים והצבאיים, איתור וחיסול האוייב. תאוריית העמית–אויב של שמיט היא תאורייה מבנית שתכליתה חיזוק המוסד הסמכותי במדינה, ושמעוניינת באיתור האויב ה"אמיתי", זה שמאיים על המהות הלאומית–קהילתית. שמיט אינו מפריד בין "משבר" פוליטי או קיומי ל"מצב חירום" תאולוגי–פוליטי. בעבורו כל נקודת מפנה קיומית מעלה שאלה תאולוגית. שמיט, מכאן, מקבל את כלי השיח התיאולוגיים–נוצריים, בלי להבחין, כפי שטאובס ציין, שיחד עם התאולוגיה הפוליטית הוא גם ירש מהכנסייה את זיהוי היהודי כאויב. בעבור שמיט, שפיתח את כלי האבחנה של התאולוגיה הפוליטית לתאורייה פוליטית של עוינות ומאבק, מייצגי המהות העויינת לגרמניה – מייצגי שיח הרפרזנטציה והשיח הדמוקרטי – הם לא אחרים מאשר היהודים. הם האוייב הפנימי והמסוכן ביותר.

מרטין בובר, שהושפע מהתאולוגיה הפוליטית השמיטיאנית אבל גם התווכח עמה, טען כבר ב-1947 – במאמר "על העיקרון הפוליטי", שבעצמו ענה לחיבור של שמיט "על המושג הפוליטי" – כי האופציה ש"מורי חוק מסוימים" מספקים מכוונת מלכתחילה אל האפשרות החסלנית. בובר עצמו ניצל תובנות שמיטיאניות באופן ביקורתי כנגד המיליטנטיות הציונית וגירושם של פלסטינים מבתיהם, אבל גם הזהיר שכל נסיון ליישם את התובנות האלו באופן פוזיטיבי ייגמר באשרור לא ביקורתי של כוח המדינה והסמכות. במלים אחרות, לתאולוגיה הפוליטית יש כוח אנאליטי, אבל זהו כוח שהופך למסוכן כאשר הוא מאשרר את הסמכות במקום לבקרה. שמיט עצמו הרי הפך לאחד ממובילי החקיקה הנציונאל סוציאליסטית, עד שהוחרם בעצמו על ידי הנאצים ב-1936.

מיכל רובנר, "שארית הזמן"

הניתוח השמיטיאני של המציאות הישראלית

השמיטיאנים הישראלים מבקרים את המערכת הפוליטית כולה. ובצדק. הם מצביעים על "התאולוגיה הפוליטית הגרועה" בימין הישראלי, שלא מזהה את ההפרדה בין פולחן לפוליטיקה, בין אויב אמיתי לאויב מדומה; שלא מצליח לעולם לצאת מ"מצב חירום" ולכן מפספס את המבנה המהותי של הסוברניות המודרנית ומייצר "תאולוגיזציה" שלה. המתנחלים הקיצוניים, לטעמם, מייצרים תאו–פוליטיקה מהזן הגרוע כי הם לא עברו את שלב החילון המודע, ולא מבינים את ה"פוליטי" הטהור למרות שהם יושבים במרכזו. השליט הישראלי, בנימין נתניהו או אהוד ברק, שמעון פרס או ציפי ליבני, נענה לגחמות ולאיומים במקום להכרה אמיתית במצב העוינות וההכרזה האמיתית על מצב חירום. מדינת ישראל לכודה בצבתות ה"קונספציה" של מצב החירום התמידי – אבל לא "אמיתי" – ושמשרת בעיקר אינטרסים מקומיים–פוליטיים וכלכליים.

המכאניזם התיאולוגי–פוליטי ידוע ומוכר: בכל פעם שנדמה שהתסביך התיאולוגי–פוליטי עומד לעבור טראנספוזיציה למצב של דיאלוג, ישראל דואגת להפציץ מישהו כדי לחזור ל"מצב החירום שהפך לכלל", כפי שוולטר בנימין כתב בביקורת שלו על שמיט ב"תזות על מושג ההסטוריה" (1940). מאידך גיסא, השמאל הישראלי, הליבראלי, לא מסוגל לזהות את החילון של הערכים התיאולוגיים, את ההיאחזות המתנשאת שלו בשפה לא רלוואנטית של ערכים אירופיים מהמאה השמונה–עשרה, ואת עצמו כאוחז בנשק הערכים האוניברסאליים, אלה שהיו פעם לב התיאולוגיה והפכו, לאחר המאה השמונה עשרה, לסמני הניצול הכלכלי–חברתי. מכאן שהשמאל מטיף נגד אויבים מהימין, אבל עושה זאת באמצעות נשק השלום והאחווה שלא מאפשר הכרה במהות המאבק. לא פעם, השמיטיאנים מראים, ה"שלום" משרת לא יותר מאשר אינטרס כוחני מקומי של אליטה זו או אחרת. חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס היה חזון קפיטליסטי ולא התעניין בשכבות אוכלוסייה אחרות, להוציא זו שלו. בעבור השמיטיאנים, בין אם השמאל "דכאני", או שהוא סתם נאיבי, בשני המקרים הוא הרסני מנקודת המבט של ה"פוליטי" האמיתי. לסיכום, המבט השמיטיאני על ההווה מסמן שני סוגים של תאולוגיה פוליטית גרועה, שמפנים כעת את מקומם לתאולוגיה פוליטית אחרת. דווקא נצחון הימין והברוטאליות מסמן כאן אופציה ישרה יותר לכאורה, אלימה אבל כנה, הודות לחיסול השפה האוניברסליסטית, אויבת השמיטיאניות.

פרנסיסקו דה גויה, "תרדמת התבונה מולידה מפלצות"

שיטת ה'הפוך על הפוך' והטעות המבנית

מול שני סוגי התאולוגיה הפוליטית הגרועה, השמיטיאני הישראלי מציב את עצמו. הוא זה שיודע לשפוט מהי התאו–פוליטיקה ה"טובה", היינו, התאו–פוליטיקה שמגייסת, באופן מובהק ומפורש, את כוחות התאולוגיה לטובת הסוברניות המודרנית ונאבק בסוברניות הזו בביתה שלה. התאו–פוליטיקה ה"טובה" מעוגנת בהבנה ביקורתית של תהליך החילון ורואה בו את ה"זיוף" שהוא, כפי שהיא מבחינה בטעות המושגית של התאולוגיה הלאומנית המיליטאנטית. התאולוגיה הפוליטית ה"טובה", במילים אחרות, היא לא בשמאל ולא בימין. היא על–פוליטית (להבדיל מא–פוליטית), כי היא מזהה את הפוליטי המהותי בכל מקום. יחד עם זאת, היא גם לא–פוליטית, לפחות לא במובן היומיומי של הפוליטיקה, כי היא לא מעוניינת בהבחנות בין סוגים, במאבק, או בדיאלוג. היא בעצם מעוניינת בעיקר בעצמה, ואז בצורה של "התגברות" הגליאנית: בעבור התאו–פוליטיקה הטובה, האלטרנטיבה היא פירוק ההפרדה בין השמאל לימין, שנראים לה ממילא כשני צדדים של אותו מטבע שחוק, ושל חיפוש האויב האמיתי (בדרך כלל דווקא השמאלנית האוניברסליסטית הקרובה) והתגברות עליו. היא עצמה נכללת לא פעם בתוך מה שצריך להתגבר עליו. האלטרנטיבה הזו מבטאת את הרצון הנואש לצאת מ'פוליטיקת ההשהייה' והשלילה של הימין הרדיקאלי מחד גיסא, ומהשפה הלא רלוואנטית של השמאל האוניברסלי, מאידך גיסא.

דרך היציאה מאופוזיציית ימין–שמאל נראית לשמיטאנים כדרך פשוטה למדי: היא כוללת, בראש ובראשונה, את הזיהוי המקביל של הליבראל הישראלי ושל הפלסטיני הלאומי עם ה"אוייב" (או במילים אחרות, הימין איתר נכון את מקור הכוח – נגד האליטות ונגד הלאום השכן). כך, סיסמת ה"הכרה במציאות" (שהשמאל הליבראלי, לטענתם, נכשל בה) מיתרגמת להתחברות לשכבות אוכלוסייה שמזוהות עם האנטי– ליבראליות והאנטי–ערביות, אבל גם מציעה פוטנציאל ביקורתי אפשרי: השמיטיאניות מוכנה לפרק את ההנחות של שני הצדדים – הימין והשמאל – גם במחיר של התעלמות מכך שה"אויב" שלה הוא אוייב מוזר: ה"אויב", במקרה זה, הוא לא זה שמרים מולה את נשקו, אלא זה שלא יצליח לענות לה – הליבראל. ה"אויב" הוא הפלסטיני הכבוש. במילים אחרות, ה"אויב" הוא מי שאנו מדכאים ממילא, אם פוליטית–דיסקורסיבית, ואם צבאית. מכאן, אם מפחד ואם מקריאה חלקית בתאוריה, האפשרות הרדיקאלית חוזרת לחיק השמרנות דרך המתודולוגיה הישראלית הייצוגית ביותר: שיטת ה'הפוך על הפוך'.

נדמה לי שקריאה עיקבית יותר בשמיט עשוייה לחשוף סתירה בתזות של השמיטיאנים הצעירים. העימות עם הפלסטינים הוא עימות על גבולות ולא על ה"פוליטי" (האנלוגיה כאן תהייה לעימות בין גרמניה לצרפת, לפי שמיט, ולא לעימות בין הגרמנים ליהודים, או בין ה"היימאט" לדמוקרטיה הגלובאלית האנגלו–סאקסית). התמיכה בחיסול השמאל הליבראלי – בדרך לעימות עם הפלסטינאים – נועדה לפנות את הזירה הפוליטית, אבל לא מתמקדת בגורם המבני של העימות וב"פוליטי" הטהור של שמיט. אנסה להסביר למה.

רייצ'ל פרנק, "תרדמת התבונה"

שאלת האויב

בניגוד להנחת העבודה של השמיטיאנים – היינו, היומרה לאתר את הסוברן ואת האויב ה"אמיתי", הלא בישראל של 2011 הם עצמם הוכרזו כ"אויב". מנקודת המבט שבשמה הם דוברים, אין להם את הכוח או הלגיטימיות להכריז על "אויב" בעצמם. במקרה הטוב, הם יוכלו להצטרף למחנה קיים, כפלג הרדיקאלי–אינטלקטואלי שבתוכו. כפי שהחקיקה של החודשים האחרונים מוכיחה, הימין הרדיקאלי והימין המתון התאחדו כדי להוציא את השמאל כולו, ללא גוונים, מתחום החוק. ה"שמיטיאנים" בתוכו, ירצו או לא ירצו. הן הליבראל הגווע והן הרדיקאל אחוז החימה, שניהם יושבים כרגע על שפת התהום הפוליטית שנפערה לרגליהם וממתינים שידחפו אותם לתוכה. מי שקבע את ה"אויב" ורכש מספיק "קפיטאל" פוליטי כדי לשכנע את הסוברן שזה אכן המצב הוא המתנחל. השאלה מנקודת מבט שמיטיאנית היא, איפה נמצא מי שהוכרז כ"אויב"? הרי שמיט לא מתעניין באויב המשטר ולא מתעניין בתגובתו להכרזת החרם או המלחמה עליו. כאשר הוא נדחף – בתחילת שנות ה-60' לדון בשאלות באופן רחב יותר, מחוץ לפרדיגמה האנטישמית של שנות השלושים (בהן ה"יהודי" הוא האויב, באופן שלא משתמע לשתי פנים), הוא דן ב"מלחת אזרחים גלובאלית". האם, לשיטתם של שמיטיאנים הצעירים, מה שראוי לעשות הוא להכריז על מלחמת אזרחים? אני אטען שמבנית, זו התוצאה של הטיעון השמיטיאני. אני גם אטען שכל טיעון אחר מפסיד את ההצרנה המבנית של שמיט ומסמן דווקא את הטוען כמי שחושש להוציא מה"רדיקאליות"-לכאורה את המסקנה המתבקשת של הדברים. במילים אחרות, מי שלא רוצה להיכוות שלא ייתקרב לאש.

ניטשה מול שמיט, משבר מול מצב החירום

לבסוף, גם בהקשר של קריסת ויימאר והמשבר הפרלמנטארי – דימוי חביב על השמאל הליבראלי עוד מימי פנחס רוזן – היו אפשרויות אחרות, גם רדיקאליות. זרם קרוב תירגם את תפיסתו למונחים ניטשיאנים ולא שמיטיאנים. אפשר היה להיענות לקריאה של ניטשה (ושל בובר בעקבותיו) לזהות את הגורמים שיסייעו לחברה להתפכח מהחלום הרע של השתלטות המרכז הלאומני ולהצביע על הדרך לעשות זאת. לא העימות החסלני של שמיט, אלא האלטרנטיבה הכאוטית של ניטשה. לא שעתוק של מצב החירום לעל–פוליטיקה המרופדת, אלא הנסיון לצאת ממנו, גם אם במחיר כבד. לא קריאה להאחדה וטשטוש ההבדלים אלא דווקא דגש על מה שניטשיאנים קראו "פרספקטיביזם" ושהניח שהביקורת לא רק חיונית למערכת הפלוראליסטית, אלא בונה אותה. המחאה שהתעוררה בישראל בשבועות האחרונים עשתה צעד חשוב בכיוון זה. האינסטינקט הראשון במערכת כזו הוא סירוב לסמכות, כל סמכות. אפילו "האדם העליון" של ניטשה יכול לסמן את הדרך, אבל לא לכפות אותה. הניטשיאניות הניחה את המשבריות כאופק המחשבה, לא כדרך הפעולה. היא הפרידה בין ה"משבר", הפילוסופי–תרבותי, ובין "מצב החירום" התאולוגי–פוליטי. בעבור השמיטיאנים הישראלים, שתי התאו–פוליטיקות הגרועות מניחות את מצב המשבר, התרבותי והפוליטי, כמצע הפעולה ההכרחי שלהן: הליבראלים מניחים ש"חוטפים להם את המדינה מבין הידיים", שה"רפובליקה" הישראלית עומדת להתרסק אל חופי הפאשיזם המסולעים. אבל הם לא מוכנים להודות שהמאבק של שישים השנים האחרונות התבסס על צורך פנימי יותר מחיצוני. הלאומנים, מצידם, מוכנים להודות בכך – אבל גם דורשים לקיים הלכה במעשה. ההכרה בכוחם צריכה להיתרגם, מבחינתם, לבחירה ה"נכונה" בשופטים, גנראלים, וראשי מדינה, כאלה שישקפו את התאולוגיה הפוליטית החירומית, ויסיימו את המאבק – קודם מול האוייב הפנימי, ואחר כך גם החיצוני. צד אחד מניח משבריות ומסרב להכיר בהשלכותיה, צד שני מעוניין להקצין את השלכות המשבר לפתרון חד וחלק, אחת ולתמיד.

ארבע שאלות על הזמן הפוליטי

אם ננסח את הוויכוח הפילוסופי בארבע שאלות קונקרטיות:

1. האם הפוליטיקה החדשה מסוגלת לייצר אופק מעבר לאופק החירומי–משיחי שאפיין את שני צידי הוויכוח שהשמיטיאנים הישראלים מבקרים אבל גם משעתקים? אם לא, מהן המסקנות?

2. מה קורה לשיח הביקורתי כאשר אין יותר הפרדה בין מצב חירום ומצב "נורמאלי", אם מכיוון שהטוטאליטרי בלע את הנורמאלי ובין אם בגלל שהנורמאלי הפך כל כך לא–נורמאלי שהוא כבר לא מסוגל להבחין בעצמו במה שמחוצה לו?

3. האם יש לעמדה הביקורתית את היכולת להכריז על העימות האמיתי, זה על הזהות הישראלית? או במילים אחרות, האם העמדה הביקורתית מסוגלת לנסח מחדש את היחס למתנחל והמערכת הפוליטית שנכנעה לו ולהבין את ההשתמעויות של ההכרזה הזו? נדמה שהמחאה של השבועות האחרונים פתחה את שאלת הזהות הישראלית לא רק לדיון מחודש בשאלת היחס בין כלכלה וחברה, אלא גם ביחס לשאלת "מיהו ישראלי". האם מה שמגדיר אותנו הוא הנושא הדמוגראפי– טריטוריאלי, כפי שרבים מן הימין, המרכז והשמאל המתון מאמינים? האם לא ברור ששורת החקיקות האחרונות (ה"סוברניות") נועדו למעשה להצביע על העמדה הביקורתית כולה – שמאל, ערבים (בתוך ישראל) שמיטיאנים ואנשי זכויות האדם – כ"אויב" האמיתי של המשטר? האם יש לשמיטיאנים הישראלים את האומץ לקום ולומר שהתהליך שאנו עדים לו הוא תהליך שמוביל למלחמת אזרחים, כפי שמייקל וולצר הסביר בטון מאוד רך לאחרונה, ולהכריז על עמדתם בסוגיה?

4. ולבסוף: האם יש אופציה לא–אלימה ולא–סוברנית שדרכה ניתן יהיה לפרק את המרכז – ממר"צ ועד "ישראל ביתנו" – מנשק החירומיות הדמוגראפי שלו? אם קיימת אפשרות כזו, נדמה שהחובה המוסרית הראשונה שלנו, היא לאתרה וליישמה. זו תהיה האפשרות הלא–שמיטיאנית וזה זמנה, זמן הקצה.

ציונות היא לא-ציונות? שיחה עם דימיטרי שומסקי

בבית ספר, כשהמורה הצביעה על תמונתו של חוזה המדינה, היא הסבירה לנו שהמדינה שבה אנו חיים נהגתה על ידי הרצל בסוף המאה ה-19. הגרסה הרשמית של ההיסטוריה, שימנים ושמאלנים יודעים לספר, היא שהתנועה הציונית ביקשה להקים את המדינה היהודית. אך האם הציונים בתחילת המאה ה-20 באמת חתרו להקים בארץ ישראל מדינת לאום אתנית כמו זו שבה אנו חיים היום? האם המצב שנוצר מאז 48' הוא המצב שאותו ראו ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי בעיני רוחם?

ההיסטוריון דימיטרי שומסקי מבקש להוכיח שלא. במחקריו מהשנים האחרונות הוא מראה שכמעט כל ההוגים והמנהיגים הציוניים בעשורים הראשונים לקיומה של התנועה קראו להקמתה של ישות פוליטית בעלת מאפיינים דו–לאומיים. "ב-48' נוצרה מדינה שמנוגדת בתכלית כמעט לכל תפישה ציונית קודמת לגבי העתיד", הוא אומר. "אז אפשר להגיד שזה המצב, ואנחנו שולטים, אבל המשמעות של זה היא נסיגה מהלאומיות הציונית”.

נפגשנו עם הד"ר שומסקי, המרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל, בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. שוחחנו לצלילי מוזיקה קאמרית שקטה, במועדון הסגל, לשפתה של גינה פורחת. לכאורה התפאורה הולמת את המחקר ההיסטורי של שומסקי, שספרו “בין פראג לירושלים: ציונות פראג ורעיון המדינה הדו לאומית בארץ ישראל" יצא לאור בשנה שעברה. היש מקום הולם יותר להעלות מן האוב את הוגו ברגמן ומכס ברוד? ומנגד – היש מקום שונה כל כך מישראל העכשווית, כפי שהתעצבה בפועל, רחוקה כל כך מההומאניזם הלאומי של ברגמן וידידו–נערצו מרטין בובר — ישראל האלימה, האתנוצנטרית? הבלתי–רלוונטיות של הנווה הפורח הזה, מתנת מלכת בלגיה לאוניברסיטה העברית, הופכת משל לבידוד הייקי של אותם הוגים נשכחים.

אלא שאחת התובנות העולות מספרו של שומסקי היא שהדימוי האידיאליסטי, המנותק משהו, של ציונות פראג וברית שלום, עושה להן עוול, באופן שלהיסטוריוגרפיה ההגמונית – הציונית והפוסט ציונית כאחד – היה נוח לטשטש.

אתה מנסה לחשוף זרם מעמקים, לעשות רהביליטציה של מה שהיה תמיד נוכח?

"המחקר מוביל אותי לגילויים, לנדבכים מסוימים בהגות המדינית הציונית, שבאופן מפתיע או לא מפתיע, רחוקים מהמודל של מדינת לאום אתנית. לא מדובר רק בברית שלום או בחוג פראג. הגישות לגבי העתיד הפוליטי של האזור בציונות היו שונות ממה שנוצר כתוצאה ממלחמת העולם השנייה, מהשואה ומ-48'”.

למה השואה שינתה את התמונה?

"עד שלבים מאוד מאוחרים, בסוף שנות השלושים, התפישה המדינית של הציונות היתה מושתתת על שני אדנים לא סימטריים: המרכיב הארץ ישראלי והמרכיב הפזורתי–גלותי. גם בתסריטים הכי מקסימליסטיים, שוללי הגולה, גם שם הדואליות הבסיסית היתה אמורה להישמר. היהודים שיישארו באירופה ראויים לאוטונומיה מקסימלית, זכויות מיעוט. היה פה ערעור מהותי על המודל של מדינת לאום אתנית–הגמונית. באותה מידה, האדן השני הוא שגם כאן בפלסטינה לא אמורה לקום מדינת לאום הגמונית.

"ההתמוטטות של ורסאי, וגם השואה, שומטים את הרגל האחת, ובעקבות כך נשמטת הרגל השנייה. המצב בפלסטינה הוא תמיד תמונת ראי של המצב במרכז ובמזרח אירופה. ניקח לדוגמא את אחד הנאומים הנודעים של ברל כצנלסון ב-31' בעד שלטון פריטטי בארץ, שבו הוא טוען, בין השאר, שאנו לא יכולים להעלות על הדעת מצב שבו היהודים בארץ יהיו במצבם של הפולנים בפולין החדשה, ושהערבים יהיו במצבם של היהודים שם בפולין. ב-44', בשיחה עם נוער במקווה ישראל, הוא כבר טען דברים אחרים. הוא מדבר בזכות מדינה יהודית וטוען ברמיזות שיהיו עוד הרבה טרנספרים באירופה ואנו, אחרי מה שקרה לנו בעולם, אנו חייבים לשלוט בפינה הזו.

"בתנועת העבודה המרכזית תמיד היה המתח בין מרקסיזם בגרסתו הרוסית, שחייב חפיפה בין לאום לטריטוריה – התנגדות לכל מה שיוצר ומקדם מצבים של ריבוי זהויות – לבין תפישה רב–לאומית שמקורה באוסטרו–מרקסיזם”.

מי הביא לשינוי? בן גוריון?

"אין ספק שלבן גוריון יש אחריות על שינוי העמדות, אבל הוא גם שיקף את השינויים בעולם. אנחנו רואים את זה כשהוא מסכים לחלוקה באופן סופי. בסוף שנות השלושים, בזירה הבינלאומית יותר ויותר מתחזקת הטענה שאין מקום לדו–קיום בין קבוצות לאומיות שונות בתוך מדינה אחת. השיטה בוורסאי, של מדינות לאום מצד אחד וזכויות מיעוט מצד שני, התמוטטה, והדברים נעים אל עבר הכיוון הווסטפלי".

מדע בשירות האדם

נראה שלשומסקי חשוב להדגיש שאין לו אשליות. הוא לא עוסק ב"רגעים היסטוריים מוחמצים”, היות שקשה להאמין שהדברים היו יכולים להתפתח אחרת, ובמובן זה, הם לא ממש הוחמצו. עם זאת, יש להם רלוונטיות גוברת להווה, היות שהמצב בארץ היה ונותר דו–לאומי ואילו הנסיבות הבינלאומיות עשויות לשוב ולחייב הסדרים כאלה. מבחינתו, ההכרה במציאות הזו היא הכרחית לא רק בשביל פתרון של מדינה אחת, אלא גם בשביל חלוקה. לחלוקה חייבת לקדום הכרה של שני העמים בבעלות המשותפת על הארץ.

"אנחנו רוצים להפיק משמעויות מתולדות הציונות, ואני חושב שחייבים לעשות את זה, כי כשאתה חוקר תולדות תנועה לאומית אתה משפיע על ההווה. שום מדע אין לו משמעות אם הוא לא משרת את האדם. מה שיש לנו היום מצריך תיקון, כלומר מימוש השלב האזרחי של הציונות".

נדמה שבאידיאולוגיה הדו–לאומית הציונית נשמר תמיד העיקרון של הגמוניה יהודית במרחב.

"אין ספק שרוב יהודי נחשב בעיניהם לתנאי הכרחי. אפילו ב"ברית שלום" תמכו בעלייה. הם דיברו על מדינה דו–לאומית עכשיו, בשנות העשרים, אבל גם רצו להשיג את ההסכמה על הערבים לעלייה. אין שום ספק”.

אבל יש טענה שאם הציונים לא היו מוכנים לוותר על התביעה לעלייה חופשית זה החריב מראש כל אפשרות לפשרה. מה הטעם לעסוק ברגעים היסטוריים מוחמצים אם הם הוחמצו, וזה מהותי לציונות שהם הוחמצו, לאור התביעה הבלתי מתפשרת לעלייה חופשית?

"אני לא חושב שאני מדבר על רגעים שהוחמצו כי בעצם לא היה שום סיכוי. שום עם נורמאלי וחפץ חיים, כמו הפלסטינים, לא רוצה להפוך מרוב למיעוט. לא היה סיכוי, היתה כאן בעיה מהותית – אתה בא לארץ ששייכת לאחרים.

"ואף על פי כן, הרעיונות והתפישה של רב–לאומיות היו מהותיות לתפישה של הציונות עצמה, בלי קשר לעמדה של הערבים. כי הציונות היתה מודעת לכשל של מדינות הלאום לשלב את האחר היהודי, והם לא רצו לשחזר את הכשל הזה. וזה דווקא משום שלא היו להם שום אשליות שהערבים יסכימו להסדר. לז'בוטינסקי לא היו שום אשליות. העניין של לא לשלוט בעם אחר הוא לא עניין טקטי אלא מהותי.

"בכל מקרה, כיום הריבונות היהודית כבר הושגה. אין ספק שהיום, כשערבים פלסטינים בישראל נאבקים על זכויות המיעוט, המודל של מדינה שמצד אחד מחייבת עלייה, אבל אין בה הגמוניה של שליטת לאום אחד על לאום הוא אחר, הוא מודל משופר”.

בשלב הנוכחי, לאור העובדה שיש מיעוט ערבי בישראל והמרכיב האזרחי לא התממש, האם מיעוט ערבי גדול יותר ייאלץ את היהודים לחיות במסגרת אחרת? כי נדמה שכל עוד הערבים הם מיעוט קטן אי אפשר להביא לשינוי עמוק.

"יכול להיות, זה בוודאי יכול להשפיע לטובה, אם כי זה יכול גם לעורר תגובת נגד חריפה של דמוגרפיה יהודית מתגוננת. כרגע אני מדבר מהצד היהודי. אני שואל מה צריך לעשות כדי לאזרח את הציונות, ובמובן מסוים גם את היהדות".

כלומר?

"זאת בעיה גדולה כשהמפתחות ללאום הריבוני של המדינה נמצא בידי כהני הדת. זה באמת דבר ייחודי, שלא קיים בשום מקום אחר. יש לנו מומחים להשוואות למדינות אחרות, והצדקות על סמך השוואות, אבל דבר כזה לא נמצא – שאתה צריך להמיר דת כדי להיות חלק מהלאום הריבוני. דבר כזה אין במקום אחר, לא ביוון ולא בגרמניה.

"הצד השני של המטבע הוא להפוך את הדה–ציוניזציה של השיח האזרחי. תמיד קומם אותי, כחוקר, שמפרידים בין הרעיון של מדינת כל אזרחיה לבין הציונות. כי ההגות הציונית כפי שהיא התפתחה בתקופות קודמות כללה רעיון של מדינה מכילה. זה רעיון אמיתי, וההכרה בצורך לעשות את זה היא אמיתית. זה לא עניין מוסרני או אידיאליסטי אלא צמח מתוך הנסיבות הפוליטיות של התקופה”.

זאת ביקורת על היסטוריונים פוסט ציונים?

"בוודאי. אבל זה נכון גם מבחינה ציבורית–פוליטית–אינטלקטואלית. כי שום שינוי לא יוכל להתממש כאן בלי שהמרכיב של הציונות יישאר. מדינת כל אזרחיה כוללת גם אזרחים יהודים שהם ציונים".

איך כלל האוכלוסייה היהודית, שיש בה מרכיבים שונים, יכולה להזדהות עם רעיונות של ברית שלום או של כמה יהודים מפראג?

"זה לא רק חוג פראג. כמו שאמרתי – זה כולם. זה גם ז'בוטינסקי, הזרם הקיצוני ביותר. אני מסכים שהציבור היהודי הוא לא ישות מונוליטית. אבל נראה לי שמה שנכון לעשות הוא להחיות את הזרמים התת קרקעיים של הציונות האזרחית, שכן הם יכולים להכיל את הריבוי”.

היום זה מציאותי?

"אין לי אשליות. אין ספק שהתפישה ההגמונית של הציונות, שמה שיש לנו כרגע זה מה שצריך להיות, זו התפישה השלטת. זה ברור שעל הגמוניה אין רבים שירצו לוותר. מצד שני, מה שכן אפשר וצריך לעשות זה לנסח באופן הנכון את המרכיבים המרכזיים של תולדות התנועה הלאומית הזו ולבוא ולומר: אתם שואפים להגמוניה ושואפים לשמר את המצב שנוצר ב-48', המצב הקיים, למרות שלא לכך חתרה התנועה הציונית. וכל זה לא מתוך מוסרנות! אלא כי זה פשוט לא יעיל. אז אם ככה, תעשו מה שאתם רוצים".

אתה חושב שיש משהו בקונסטלציה הבינלאומית הנוכחית שמשתנה לטובת הסדרים אחרים?

"מה שהשתנה אז השתנה לזמן קצר, כי השתרשה הנחה בזמן המלחמה הקרה ומסך הברזל שאפשר לאורך זמן לשמור על מצב של חפיפה בין לאום לטריטוריה. אבל מה לעשות שאנשים זזים, מהגרים, תמיד היגרו. ההגירה הנוכחית לאירופה ממשיכה את הדילמות שהטרידו את האנושות בהיסטוריה הארוכה ובעיקר בתקופה המודרנית".

איך אתה מרגיש שהרעיונות של דו לאומיות מתקבלים מחוץ לסביבה של השמאל?

"אין לי כלים לבדוק את זה. זה ניסיון להציע גישה מורכבת. זו פרוגרמה של איזרוח הציונות. בכל מקרה, כתבתי לאחרונה שדו–לאומיות היא גם בסיס לחלוקת הארץ".

והרעיון של מדינה אחת?

"זה באמת קשה. אני מודה שמצד אחד זה מאוד מפתה. מצד שני, אני גם חושב שרוב השיח שמתפתח בארץ לגבי מדינה אחת לא באמת נותן את הדעת על זכויות הפלסטינים. אני חושש שיש פה עוד פעם מהלך של סיפוח. יכולה להיות מדינה אחת בשלב מאוחר יותר או כחלק ממסגרת אזורית. אבל קשה להאמין שזה יגיע ללא ריבונות פלסטינית תחילה.

"יש בהחלט גורמים בקרב המתנחלים שהם מה שיהודה שנהב מכנה "מתנחלים דמוקרטים". אבל הם לא דומיננטיים, גם אם צריך לדבר איתם. ברור גם ששיח ההפרדה ומציאות ההפרדה הם הרסניים, אמצעי לא לראות את הצד השני. אבל זה לא אומר בהכרח מדינה אחת".

אתה אמנם היסטוריון ולא עתידן, אבל אתה יכול לדמיין אירועים, קו התפתחות שיוביל לשיפור המצב ברוח הרעיונות שאתה חוקר?

"אולי באופן דיאלקטי. ברור שהמצב יידרדר עוד יותר, והצורך לפתח רעיונות כאלה יגדל עוד יותר. ואז הדברים ילבשו אולי מסגרת ארגונית קונקרטית יותר, ולא במובן של 'השמאל הלאומי'".

מה היחס שלך לשמאל בארץ?

"אני מתקשה למקם את עצמי. כי ברגע שאתה לא רואה בצורה ברורה כי יש לתקן את המצב הנוכחי במדינה היהודית הדמוקרטית, אתה לא יכול להזהות עם השמאל המתון, אפילו לא עם מר"צ. מצד שני, ברגע שאתה מזדהה עם התפישה של עלייה חופשית – והיות שיש לי בעיה עם זיהוי של ציונות עם קולוניאליזם, וזה לא עניין רגשי אלא ענייני ומחקרי – אתה לא יכול להזדהות עם השמאל של חד"ש, אם כי אולי אני יותר קרוב לשם".

למה עלייה חופשית היא חשובה כיום, כאשר רוב רובם של היהודים בעולם כבר אינם במצוקה?

"אני יכול לשאול את השאלה המתחכמת: למה לא? זה מרכיב שבלעדיו אין ציונות. אני לא חושב שנכון והכרחי לוותר על הציונות, בייחוד שזה אחד היסודות המרכיבים של הזהות הקיבוצית של יהודים בישראל".

אבל הציונות היא דגל אדום בעיני הערבים יושבי הארץ.

"יש בעיה עם המושג ציונות. קשה מאוד לבוא עם זה לאזרחים הערבים. אבל אם אתה מנסח את זה אחרת, אתה יכול לחשוף אותם לעוצמת הניגוד בין הציונות לבין המצב הקיים, להראות שיש ניגוד מהותי למצב הקיים. בעיניי, המעשה הפסול זה לבוא ולומר שב-48' גמרנו את העסק. כי זה מנוגד לכל תפישה ציונית אמיתית.

"צריך לנסח מחדש את הציונות. זו עבודת נמלים, אבל אין זמן. הדברים מידרדרים מהר. אנו לא רחוקים ממצב שבו תהיה יותר לגיטימיות ללאומנות הגלויה וחסרת המעצורים. זה מידרדר וזה לוקח זמן לשנות את המושגים הבסיסיים".

אתה רואה מצב שבו לחץ בינ"ל עשוי לגרום לתפנית?

"להפך. כי אין באמת חלופה. יש חלל ריק. מצד שני, ברור שיש חיים אחרי ספטמבר. לכן צריך להמשיך לעבוד".

ומה באשר לטענה שהיתה תכנית מגרה לגבי הנכבה, שזה לא קרה בהפתעה?

"שמעתי חוקרים רבים שאין להם שוב כוונה להגן על אילן פפה. זו טענה מאוד בעייתית. ואני לא בא לטעון שאין אחריות. להפך. אבל אם יש אחריות, צריך לתקן".

היית אומר שאתה חלק מדור חדש, חדש לעומת הדור הקודם של היסטוריונים וסוציולוגים פוסט ציונים?

"אני חושב שזה דור ישן. אני קושר עצמי דווקא להיסטוריוגרפיה הציונית המושמצת ביותר, למשל בן ציון דינור. הוא היה היסטוריון מורכב ביותר, מרתק, שהיה מצד אחד אידיאולוג ציוני מובהק ומצד שני הכיר במורכבות ההיסטוריה היהודית וחתר תחת היסודות האידיאולוגיים שלו עצמו, והיה מודע לכך.

"מה שאני מנסה לעשות, מבחינה מתודולוגית, אלה לא דברים חדשים באמת. יש אימרה ברוסית: 'החדש הוא הישן שנשכח היטב'. לכן אני דור ישן–חדש, אלטנוי. זה לא יכול להיות אחרת, אם שומרים על כנות אינטלקטואלית”.

ביוגרפיה של ויסוצקי

שומסקי, שעלה לארץ מקייב בגיל 15, ניסח בשנים האחרונות ביקורת מורכבת על התרבות הפוליטית של יוצאי בריה"מ. הוא הצביע על היסודות האוריינטליסטיים בתרבות ובספרות הרוסית, וטען שהערבי והיהודי המזרחי ממלאים בישראל את התפקיד שמילאו ברוסיה יוצאי קווקז ומרכז אסיה. דווקא על הרקע הזה, הסיפור האישי שלו מצטייר במלוא ייחודיותו, ואולי גם מתבהרת בדידותו הכפולה – לא רק זו של המהגר, אלא בדידותו של המהגר בתוך קהילתו שלו.

"גדלתי בשיכונים של קייב. הרוב הגדול שם היו דור שני ליוצאי כפרים, עם אנטישמיות עמוקה”, הוא מספר.

נראה שהקשר שלך ללאומיות הציונית אינו רק עניין פרגמטי, בבחינת זה מה שיכול להיות אפקטיבי מבחינה פוליטית, אלא נטוע בהזדהות עמוקה. איך הגעת לזה?

"לאור חוויות ילדות מכוננות. אני נחשפתי לאנטישמיות. לא כל אחד נחשף, לא כל יהודי בבריה"מ נחשף, אבל אני נחשפתי. והשאלה של לאום ולאומיות הטרידה אותי כל הזמן. היום, כשאני רואה אסלאמופוב, או שונא ערבים, או קסנופוב, בשבילי זה מתורגם באופן מאוד מוחשי למונחים שאותם חווייתי. אולי יש לי דמיון חולני מדי, אבל אני מייד נזכר באותן חוויות של אנטישמיות. התגובה שלי לא רציונאלית.

"כשהגעתי לחומרים, לציונות, אתה רואה שזה באמת לא מה שחשבתי, שהיא באמת הכילה תפישות מורכבות ביותר. באמצע המאה העשרים קרה מה שקרה – אז אי אפשר לתקן?”.

איך זה שרוב העולים מבריה"מ לא הגיעו למקומות האלה?

"בבריה"מ עשו דבר נורא. לקחו מושגים של שוויון בין העמים ביד אחת, וביד אחרת קידמו מציאות הפוכה. אנשים מודעים מסיקים את המסקנה שהמושגים הם שקריים. זה גרם להתפתחות ציניות מאוד עמוקה. אצל בני העלייה הזו הציניות היא כל כך עמוקה. אפילו לגבי מושגים רגשיים כמו אהבה, יש ציניות נוראה. האקספרימנט של השחתת המושגים שנעשה שם עבר בהצלחה”.

מה דעתך על התזה של יהודה שנהב, לפיה הרוסים – מפני שרבים מהם חיים בהתנחלויות – הם דווקא קבוצה שיכולה לתמוך בשינוי בכיוון דו לאומי?

"אני מסופק. אבל אני מדבר מבפנים. ייתכן שמי שבוחן את הדברים מבחוץ, כמו שנהב, יכול להגיע למסקנות יותר מדויקות”.

יש מה לעשות לגבי זה?

"לנסות אפשר, אבל זו עבודה סיזיפית. רווחת אצלם תפישה שמקדשת את הכוח ביחסים בין הלאומים. לצערי זה נכון גם בדור הצעיר. זה מה שגורם לליברמן”.

עד כמה אתה מכיר אנשים יוצאי בריה"מ שרואים את הדברים בדומה אליך?

"מעטים. בעצם לא. זה באמת לא פשוט. אינטלקטואלית אני פועל בעברית אבל רגשית אני מאוד מחובר לרוסית. בעבר אף פרסמתי סיפורים ברוסית. באוטו אני שומע רק רוק רוסי משנות השמונים. מאז הזמן בשבילי קפא מלכת.

"זה בא לביטוי גם ברפלקסיה העצמית שלי, ויש דברים שאני רוצה לחזור אליהם, בעבר הסובייטי, לפרוע חשבונות”.

מה למשל?

"למשל ולדימיר ויסוצקי. ויסוצקי השפיע מאוד על התפרקות בריה"מ. זאת היתה תופעה חברתית מדהימה. האיש שימש כתחליף לדעת הקהל. גדלתי על השירים שלו, אחר כך קצת התרחקתי לכיוון של רוק רוסי של סוף שנות השמונים. ללהקות האלה היתה השפעה עצומה על הדור הצעיר, אבל בעיקר ויסוצקי. אולי בנקודה כלשהי ארצה לכתוב ביוגרפיה מקיפה עליו".

אתה טענת לאחרונה שהדמוקרטיציה ברוסיה בשנות התשעים הוחמצה בשל המעורבות המערבית, ודבר דומה עלול להתרחש כיום בעולם הערבי.

"תרועות הניצחון במלחמה הקרה נשמעו ברוסיה בעוצמה גדולה מדי. השפלה לאומית היא אף פעם לא מתכון לתיקון.  לכן גם בישראל הנתיב צריך להיות דרך תיקון פנימי, מתוך החברה שלך, מתוך הלאומיות שלך. אין תחליף לתיקון פנימי".

(מראיינים: גל כץ ועפרי אילני)

אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים

אחד הדברים המשמחים ביותר ששמעתי בימים האחרונים הוא הידיעה שטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ברשויות המקומיות עוברים תהליך של הפרטה. בכמה עיריות הם כבר הועברו לחברות הפקה פרטיות, שבוודאי יגייסו כמה ילדים מכוערים, אולי נפלים מהפסטיגל של שנה שעברה, לשיר את "תשמור על העולם ילד" ובתמורה יגבו כסף על כניסה.

כמובן שקם קול זעקה, וכמה אמנים מצפוניים ביטלו את השתתפותם בטקסים. אוי ואבוי, ממש נורא ואיום. מסחור השכול. זוועה.

למעשה, אין דבר חיובי יותר ממסחור של טקסי יום הזיכרון. ואני אומר את זה, כמו שאומרים, "כבן למשפחה שכולה". אם כבר ממסחרים ומפריטים כל דבר ציבורי במדינה הזאת, הגיע הזמן שיפריטו גם את הטקסים המפחידים האלה, שנועדו להפנט את הילדים ולשכנע אותם שטוב לעלות על מדים ולהיהרג בשביל כל גחמה של איזה גנרל מושחת עם או בלי מדים. יאללה, מסחרה. מי שרוצה להתאבל – שיתאבל עם המשפחה שלו, עם האנשים שבאמת הכירו את זה שהלך, בלי עמוד דום-עמוד נוח.

אין דבר יותר חיובי מאשר לנפץ את האשליה שעוד יש איזושהי ממלכתיות במקום הזה, שבשמה דופקים כאן כל אוכלוסיה אפשרית. אין דבר בריא יותר מאשר לנפץ את השקר שיש עדיין משהו שכולם מאמינים בו. זה לגמרי קשור להתפוגגות הכללית של הממלכתיות והטקסיות שמתרחשת כאן בקצב מהיר, והיא אולי התהליך הכי חיובי שקורה בישראל כיום – דווקא בגלל שבאופן כלשהו כולם כאילו נגדו.

נלך כמה ימים אחורה, מיום הזיכרון ליום השואה. הנה רק אתמול, התבשרנו שתוכנית תעודת הזהות הביומטרית יוצאת לדרך, בפיקודו של ראש הממשלה. די עצוב, בכנות. אבל איפשהו בידיעה הסתתר אלמנט קומי, כמעט בלתי יאומן. אני מתכוון לפסקה הבאה –

אנשי משרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליון, לזכר מספר היהודים שנספו בשואה. בנוסף, יוטמעו שישה מגיני דוד מסביב לשבב הביומטרי שיוכנס לכרטיס החכם.

זאת כנראה דרכם של "אנשי משרד הפנים" להתמודד עם ההאשמות שמאגר מידע ביומטרי הוא עסק טוטליטרי. אבל את הדברים האלה אנחנו כבר יודעים. לעומת זאת, מזדקר מהפסקה עניין הרבה יותר גורלי: מדינת ישראל עברה את הפאזה של פולחן השואה, ונמצאת בשלבים הסופיים של הפיכת השואה לבדיחה. או ליתר דיוק, ישראל עצמה כבר הפכה לבדיחת השואה המושקעת והמאובטחת ביותר בעולם. שום בדיחת שואה, שום מערכון של ארץ נהדרת, לא יהיה מגוחך ואבסורדי יותר מהציונות עצמה, מתעודת זהות שממספרת את אזרחי המדינה החל משישה מליון, עם שישה מגיני דוד מסביב לקישוט.

השואה, שתוכננה כמעין אופרה גרמנית בטעם רע, הפכה לבדיחה, ואלה חדשות ממש טובות. זאת  לא קומדיה כמו "החיים יפים", כלומר כזו שבה מאחורי הצחוק מסתתרת טרגדיה נשגבת.כמו שכתב גל, זאת קומדיה קומדיה, משהו כמו "פעמיים בוסקילה" של זאב רווח.

כמובן, כמובן, זאת בדיחה שמייצרת הרבה סבל. אבל אני נוטה לחשוב שככל שהאלמנט הקומי יגבר על האלמנט הטראגי, הסבל דווקא יפחת ויתרופף.

חנה ארנדט בברלין. הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה

*

למעשה, כבר כיום, לפולחן הצווחני שיש בישראל סביב השואה אין שום קשר להשמדת יהודי אירופה. כלומר: אם הנאציזם הוא אפיפניה, התגלות של הרוע המוחלט עלי אדמות – הרי שפולחן השואה שלנו בכלל לא ירא מאותו כוח אלוהי אפל שהתגלה אי אז באירופה. אנחנו לא מתפללים לשם, אלא לאיזה אליל מגוחך עם זין גדול שקנינו בהכול בדולר, ואולי עושה צפצופים שנשמעים כמו היטלר. במרחב שלנו אין נאצים ואין יאנוש קורצ'קים. אנחנו לא שם, אנחנו במזרח התיכון.

צריך להודות, שחלק מהרצינות שבה אנחנו מתייחסים לפעמים ל"מה שקורה למדינת ישראל" או ל"פאשיזציה" ו"התרסקות הדמוקרטיה" רוכבת עדיין על אותה גורליות שיובאה משם. אבל הגיע הזמן להשתחרר מזה. ברור שיש הרבה על מה להיאבק כאן. אבל בלי שום קשר לזה, מזמן כבר אין כאן יהודים, ואף פעם לא יהיו כאן נאצים. נאציזם הוא משטר מאוד מסוים, עם מאפיינים ייחודיים למדי. איסמעיל הנייה הוא לא נאצי, ואביגדור ליברמן הוא לא נאצי. מצער להגיד, אבל האופרה נגמרה. אפילו "טבעת הניבלונגים" נגמרת אחרי 11 שעות. עכשיו מקרינים את גבעת חלפון, או את צ'רלי וחצי.

ולטר בנימין לא גר כאן יותר – אם הוא גר כאן אי פעם. לכן יש גם משהו מטריד בניסיון החוזר ונשנה להקים לתחייה את "ברית שלום". נעים לחשוב שביושבך בקפה נח אתה ממשיך במפעלם של מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון – כל מיני אנשים שיכלו להרים טלפון לחנה ארנדט ולדבר עם תיאודור אדורנו ב-du. אבל מדובר בחבורת יהודים גרמנים מוכי טראומה שנחתו ברחביה, נמסים מגעגועים לטיולי אחר הצהריים עם האומנת בדרזדן. הדו-לאומיות שלהם היא איזה רעיון שהם הביאו מהאוסטרו-מרקסיזם או השד יודע מאיפה. לטוב או לרע, אנחנו לא ממש חיים בעולם החוויות שלהם. לא צעדתי ב"וונדרפוגל" – שיחקתי קזבּוּבּוּ בנוער העובד.

אני קורא בספר "ארץ לשני עמים" של מרטין בובר, שבזזתי מספרייתו של פילוסוף יקה כלשהו. הנה ציטוט מ-1954, ריאיון עם אורי אבנרי –

"שרויים אנו עכשיו בירידה רוחנית ומוסרית איומה. אבל אינני מתייאש. עלינו לחזור אל האמת המיוחדת לנו, אל האוניברסליזם הלאומי… לחזור אל האוניברסליזם הלאומי, פירושו להילחם בקלקלות שפתחו לפנינו את שערי הלאומנות"

מרשים מאוד, באמת. איזה עונג. אבל בעצם, האם זה עוזר לנו במשהו? מרטין בובר – יהודי גרמני זקן, כבד ראש, יושב בספרייתו ברחביה, מדבר בעברית מיושנת שהוא למד בנעוריו מגזניוס או מיוהאן דוד מיכאליס. האם הדו-לאומיות שלו בכלל יכולה לעזור כאן? או שמא זו עוד צורה לספר שוב את סיפורו של היהודי האירופי הנאבק למען האוניברסליזם?

עוד משהו בברלין. יאללה יאללה

מבחינה מסוימת, הניסיון להמשיך ולתחזק את הגורליות השואתית של היהודי האירופי במקום הזה הוא מזיק יותר משהוא מועיל. זאת אולי הצורה היעילה ביותר לשמר את ההגמוניה של הסיפור היהודי-אשכנזי שהביא למקום הזה כל כך הרבה סבל. כל פעם שאיזה אשכנזי כבד ראש ובהיר שיער, מהשמאל או מהימין, צורח על שוטרים שהם נאצים (סליחה, אשכנזים לא צורחים, הם תמיד "זועקים") הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם הם באמת נאצים, או שאולי הייתי נורא רוצה שהם יהיו נאצים?

אני לא אומר שרק התסביכים של האשכנזים לסוגיהם מונעים מהמקום הזה להפוך לגן עדן אוריינטלי. יש במזרח התיכון קונפליקטים שלא קשורים בכלל לשואה. אבל נראה לי שאם יש משהו שעשוי להביא לכאן אפוקליפסה ממש, הרי אלה התסביכים של היהודי האירופי. עם שאר הדברים נצליח להתמודד איכשהו. כאשר אשכנזי מהימין או מהשמאל צורח בגרון ניחר ומשוכנע יותר מדי שהוא נאבק בנאצים, צריך להראות לו את הדרך לשדה התעופה. זאת תמיד היתה הדרך להרגיע אותם.

בינתיים בישראל מתחיל הקיץ. אין נאצים באופק, והחיים למעשה לא יותר גרועים משהיו לפני חמש או עשרים שנה. בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים.

שוב חנה ארנדט. שוב יאללה יאללה

**

אז מה, אז זה הכול? גבעת חלפון? האם החיים שלנו עד כדי כך מגוחכים?

אישית, אני לא חובב גדול של קומדיות. בכך (בין השאר!) אני שונה לצערי מצ'יקי: אני לא נמצא בדרך לים.

רוצה לומר: מבחינה מסוימת, אם יש משהו לאהוב בישראל זה את הגורליות הטראגית. מה נעשה בלעדיה? מה נעשה בלי פניו הנוגים של היהודי האירופי?

הייתי אומר שפניו הנוגים של היהודי האירופי גרמו מספיק ייסורים לפיסת הארץ הזאת. הגיע הזמן שרוח הרפאים הזאת תעבור הלאה למקום אחר. זה כמובן לא עניין פרסונלי – רוחות רפאים הן אף פעם לא עניין פרסונלי.

לאן? אתם כבר יודעים את התשובה. הפרויקט של היהודי האירופי בילה מספיק זמן בפלשתינה. הגיע הזמן שהוא יחזור למשימה שתמיד עניינה אותו:

להשתלט על העולם.

"תביעות תאולוגיות": החיים הדתיים במדינה האחת

גיא בורק

הקריאה בספרו של יהודה שנהב "במלכודת הקו הירוק" נחוית בימים אלה בעיקר כתרגיל אינטלקטואלי. בימים בהם אפילו השמאל הציוני נדרש להצטדק מידי יום על כך שהוא דואג לשלום מדינת ישראל, קשה לראות איך רעיון המדינה האחת יכול לשמש כאלטרנטיבה פוליטית ממשית החורגת מתרגיל שכזה. ובכל זאת, מדובר בספר חשוב ומאתגר המצריך דיון. אחרי הכל, כפי ששנהב עצמו מדגיש, מדובר בראש ובראשונה במסה פוליטית שאפשר שבשלב כלשהו (ייתכן שאף די בקרוב) תתורגם לאלטרנטיבה קונקרטית לחזון שתי המדינות, ככל שגובר הייאוש בקרב רבים מהפלסטינים ואולי אף מקרב הישראלים מהאפשרות שחזון שתי המדינות אי-פעם ימומש באופן שלא יהווה ארגון מחדש של הכיבוש המתמשך, או לחלופין – מימין – מתוך תביעה של מתנחלים ותומכיהם להמשיך ולהתגורר בשטחים גם במחיר של מדינה דו לאומית.

זוהי איננה סקירה שיטתית של הספר, אלא מספר מחשבות בעקבות הקריאה בספר על דת, דתיות, וחילון ועל תפקידם של אלה במסגרת "זמן 48". ייאמר כבר עכשיו: המטרה איננה לקעקע את החזון שמציע שנהב אלא להסב את תשומת הלב למספר סוגיות בספר שראויות לדיון ולהבהרה נוספים, שהרי הם במידה רבה אחד היסודות המרכזיים עליהם נשען החזון כולו.

הרצל (איפשהו באמצע) וחבריו מבקרים בירושלים. מה מבדיל בין תיאולוגיה פוליטית לתיאולוגיה "רגילה"?

הנה הטיעון בקצרה: עד כה השמאל הציוני הליברלי שדבק בפרדיגמת 67, אותה מנסה שנהב לערער, גיבש תפיסה של הסכסוך היהודי-פלסטיני הרואה ב-67 את שורש הבעיה ועל כן מניחה ששיבה לגבולות 67 תביא להסדר. מעבר לכך, 67 מהווה גם נקודת מבנה, לשיטתם של דוברי ה"שמאל הציוני הליברלי", בה השתלטה על ישראל כמעט באחת קנאות לאומנית ואמונית שהדיחה את הליברליות החילונית שכביכול אפיינה את ישראל עד אז. מכאן מוביל שנהב מהלך ביקורתי כפול – שלילת הטענה ששורשי הסכסוך נטועים ב-67 והעתקת שורש הסכסוך ל-48, וערעור על קיומה של ישראל ליברלית וחילונית בשנים שקדמו ל-67. שני המהלכים הביקורתיים (המוצלחים) מובילים את שנהב לניסוח קווים כלליים לפיתרון הסכסוך (או ליתר דיוק, הסכסוכים) במסגרת 48.

במיוחד מעניין בהקשר זה התחליף שמציע שנהב לחזון הליברלי החילוני של ה"שמאל הציוני הליברלי החילוני". הצורך בתחליף נובע מכך ש"פרדיגמת 1967…מחמיצה את העובדה שהרוב הגדול של האוכלוסייה בין הים עד הירדן, היהודית והפלסטינית, אינו "חילוני" ואינו מסתפק בפתרון מכני של ריבונות שאין בו תוכן תיאולוגי". לכן שנהב בוחר להתמודד עם מרכזיותה של הדת "בזירה הציבורית ופוליטיקת האזרחות של המדינה" ועם "[ה]שילוב [ה]חזק בין דת לחילוניות בחברה המודרנית, הן במערב והן במזרח". לפיכך, שניים מתוך שלושת המודלים שמציע שנהב במסגרת "זמן 48" – "המודל השוויוני בחלוקת הריבונויות שנתן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים" והמודל המציע דמוקרטיה הסדרית "של שותפות, המניח זכויות לאומיות ודתיות של העמים" – אמורים לתת מענה למאוויהם הדתיים ול"תביעות התיאולוגיות" של היהודים והערבים (המסלמים והנוצרים). לשם כך, מדגיש שנהב, יש צורך שמנהיגים דתיים ולא רק פוליטיקאים ידונו ביניהם ויחפשו "פתרונות יצירתיים", שאינם זוכים לפירוט בספר.

באופן מפתיע, למרות מרכזיותם של "התכנים התיאולוגיים" ושם התואר "תיאולוגי" המופיע בספר למכביר, הם אינם זוכים לדיון שיטתי. על כן לא ברור לחלוטין מהם בדיוק אותם תכנים תיאולוגיים ומהם ההנחות האפיסטמולוגיות המעצבות אותם. עולות, אם כן, מספר שאלות:  מהו "התוכן התיאולוגי" עליו מדבר שנהב? איזה תפקיד מייעד שנהב לדת ודתיות בחזונו וכיצד אותו תוכן תיאולוגי אמור להשתלב במסגרת "זמן 48"? ולא פחות חשוב, מהם התנאים הדרושים על מנת שתיווצרנה דת ודתיות שיתאימו למסגרת "זמן 48"?

השאלה בנוגע לאופי "התביעות התיאולוגית" וניסוחן איננה זוכה, כאמור, לתשובה מפורשת. נדמה ששנהב קושר בין התביעות הללו וזכויות פוליטיות של יהודים על הארץ. כך, למשל, מצטט שנהב בהסכמה מדבריו של מרטין בובר מ-1921:

כשם שאין להפחית אף כשערה מזכויותיהם הצודקות של הערבים, כך מן ההכרח להכיר בזכויות היהודים להתפתח במולדת הישנה בלי הפרעה על פי עצמאותם הלאומית ולשתף בהתפתחות זו מספר גדול מאחיהם עד כמה שאפשר.

על כך מוסיף שנהב, מתוך חיבור מאת אמנון רז-קרקוצקין, ש"רק בהקשר דו-לאומי ניתן לדבר על קיום יהודי במושגים של דמוקרטיה".

המשפט האחרון של רז-קרקוצקין (באימוצו של שנהב) מצביע על ההנחות שהיהודים, "חילונים" ודתיים כאחד, אמורים לאמץ לצורך הגשמתו של החזון. הם אמורים לעצב את דתם כך שתתאים למסגרת דמוקרטית. ניתן להניח ששנהב ייתבע גם מהערבים המאמינים שייעצבו את דתם כדי שתתאים אף היא למסגרת זו. אלא שבכך מגביל שנהב את הדיון לגרסא מסויימת של דת ודתיות, כזו הכפופה למסגרת חוקתית דמוקרטית אשר בבסיסה היא חילונית. בזמן הקריאה, תהיתי אם שנהב אינו מעתיק את המודל האמריקאי – חוקה חילונית דמוקרטית (ושמרנית למדי) המשמשת כמסגרת פוליטית בתוכה פועלות קבוצות שונות, אשר בחלקן הגדול הן דתיות. כלומר, מודל שבו הדתיות נוכחת במרחב הציבורי (ובמידה מסויימת הפוליטי, במשמעותו הצרה) מבלי לאיים, לפחות תיאורטית, על המסגרת החוקתית. הבעיה היא שבכך שנהב משעתק שורה של הנחות מסויימות (שאולי ניתן להגדירן כתוצר של הפרוטסטנטיות) בנוגע לפעולתה ופעילותה של הדת והדתיות במרחב הציבורי והפוליטי.

אין זה אומר שהשאיפה למודל כזה פסולה מעיקרה, אבל נדמה שאי אפשר לנתק את המודל הזה מהקשריו ההיסטוריים הקונקרטיים שעצבו פראקטיקות ותפיסות דתיות ייחודיות למדי. טיעונים דתיים אחרים אינם מתיישבים בקלות עם החזון שניסח שנהב. במאמר מוסגר, ייתכן שזוהי אולי מגבלה של השיח הליברלי בכלל בנסותו להכפיף את הדת או את "הסובייקט הדתי" למסגרת אפיסטמולוגית שהינה בבסיסה חילונית וליברלית. לעניינינו, האתגר שמציבה המסגרת הזו הוא בחוסר יכולתה להתמודד עם כל קשת הטיעונים הדתיים על גילוייה השונים במלוא הרצינות. לא ברור איך המודל של שנהב אמור להכיל, למשל, את האמירה הבאה (מהאתר של "אם תרצו"):

זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות.

מובן שניתן לחשוב על אמירות דומות, המוציאות זו את זו, הנאמרות מדי יום הן על ידי מאמינים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים (בעיקר המסלמים) החולקים את הארץ. זוהי "תביעה תיאולוגית". תביעה שאינה זוכה להתייחסות רצינית בספר.  אולם מכיוון שאמירות מהסוג הזה נוכחות כל כך בעיצובו של הסכסוך כיום, חזון שיסרב להתמודד איתן הינו בהכרח חסר.

מעבר לכך, נדמה שיש תיאולוגיות שמטרידות את שנהב יותר מאחרות. כך, למשל, מבקר שנהב בצדק רב את התיאולוגיה הפוליטית העומדת בבסיס הציונות. אבל בדיוק בנקודה הזו ניתן לשאול מה מבדיל תיאולוגיה פוליטית מתיאולוגיה "רגילה" כאשר באים לבחון את האפשרות להכיל אותה באחד מהמודלים ששנהב מציע בספר. איך אפשר להצדיק את הנתק שבין הביקורת של שנהב על הציונות לבין היעדר הביקורת בנוגע לטיעונים דתיים? כלומר, איך ניתן להסביר את ההירארכיה של התיאולוגיות: מדוע לאומיות נתפסת כאי-רציונלית בזמן שתביעות תיאולוגיות של דתות זוכה להשלמה מפוייסת? האם אין כאן התנשאות על המאמינים או לחלופין ציפייה שאיננה מוצדקת מתיאולוגים-פוליטיים ציוניים?

אין לי תשובות לכל השאלות הללו. אבל ברור שהשאלות חייבות לזכות למענה ב"זמן 48" כזה או אחר. חשוב מכך, יש צורך להבהיר מה המחיר שנתבע, לפי המסגרת ששנהב משרטט, מאנשים הדבקים בתיאולוגיות, פוליטיות ואחרות.