Posts Tagged ‘מצעד הגאווה’

"אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים"

11 ביוני 2012

ישראל 2012: הוצאות הספרים קורסות. הסופרים מביעים מחשבות אובדניות. ערוץ 10 קורס. העיתונות קורסת. האופוזיציה מתכווצת לגודל זעיר. לכאורה, הכול עומד בסימן שקיעה. כל עמודי התווך שאמורים לתמוך בחברה ליברלית מתמוטטים בזה אחר זה. מספרים לנו שהפרויקט היחיד שמתרחב בהתמדה הוא ההתנחלויות, על חשבון כל דבר אחר.

אבל יש עוד משהו שמתחזק ומתעצם יותר ויותר: הומואים. הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטראנסים. שווה ללכת למצעד הגאווה רק כדי להיווכח שוב באופן המוחשי ביותר: הפרויקט הלהט"בי הצליח באופן די מדהים. מספר עצום של ילדים, נערים וצעירים מאמצים לעצמם את הזהות הגיית, כמעט בכל מקום בארץ.

אני יוצא מהנחה שהזהות המכונה gay אינה זהות אוניברסאלית "נתונה", שאנשים נולדים לתוכה. גברים ונשים בוחרים לאמץ לעצמם את הזהות הזאת מכל מיני סיבות, אך בין השאר כי היא אטרקטיבית ביניהם. ועם זאת, להיות גיי זה לא כמו לקנות לעצמך אייפון. זה לא דבר של מה בכך, ויש לכך השלכות רבות משמעות.

אולי מיותר להגיד, אבל ההומואים כבר לא ייעלמו לשום מקום. בישראל מתהווה קבוצת מיעוט משמעותית מאוד ומושרשת מאוד של להט"בים. אני רוצה לפיכך לטעון שהלהט"בים הם הרגל בדלת הנסגרת של הדמוקרטיה. במצעד הגאווה ביום שישי הבנתי שבישראל לעולם לא יהיה משטר פאשיסטי. היא תהיה, והיא כבר עכשיו, משטר אלים ומסואב מאוד. ועם זאת לעולם לא יהיה כאן משטר פאשיסטי, אלא אם יהרגו את כל ההומואים. אבל זה לא יהיה קל – הם נמצאים בכל מקום.

הטענה האחרונה עשויה להישמע מוזרה, נאיווית ואנכרוניסטית. אפשר לטעון שאין שום קונפליקט בין הומוסקסואליות להידרדרותו של המשטר. במיוחד לא היום, בעידן ההומו-לאומיות, שבו הומואים רבים יוצאים מהארון כליכודניקים, ויריב לוין מחזיר להם אהבה. גם ראש הממשלה אוהב הומואים, ואשתו עוד יותר. קהילת הלהט"ב עוברת נורמליזציה מהירה בתוך הציונות. זאת הצורה הפסימית לבחון את הדברים – ביקורת הפינקווש וההומו-לאומיות, שזוכה לעדנה בחוגים הרדיקליים בשנים האחרונות.

אבל הפעם, אני רוצה להיות אופטימי יותר, ולהסתכל על התהליכים האלה מהכיוון ההפוך. העובדה שלהט"בים הם כבר לא בהכרח אשכנזים מצביעי מרצ היא חיובית יותר מאשר שלילית. והליכוד החל ללקק לקהילה רק אחרי שגילה שאי אפשר להיפטר ממנה, והבין שהיא קבוצה עם כוח.

ודווקא אם הלהט"ביות נטמעה היום בתוך הציונות, אין ספק שזוהי חוליה די רופפת ובעייתית בתוך הקואליציה המרכיבה את מדינת הליכוד העכשווית. לטוב או לרע, ההומוסקסואליזציה של החברה הישראלית מנוגדת לגמרי לכיוון המזוהה לכאורה עם העידן הנוכחי – הקצנה דתית, הקצנה לאומנית והסתגרות.

גם כאשר הומואים מנחים תוכניות ריאליטי, לסביות מפקדות על קורסים לחבלה וטראנסיות רוקדות על סירות של השייטת עם דגל ישראל – אורח החיים הלהט"בי עדיין שונה מאוד מהמודל הסטנדרטי של החברה הישראלית. הוא עדיין מהווה שיבוש של הגוף הפוליטי הפטריארכאלי, דווקא בהיותו מבלבל ואמביוולנטי. ההומו לעולם לא יהיו נאמן לשום דגל, גם לא דגל הגאווה – פשוט כי הוא מאוהב יותר מדי בעצמו. או בניסוח אחר: גם כשההומו נראה הכי גברי בעולם, הוא עדיין מזדיין בתחת.

נכון: קהילת הגייז עוברת מיליטריזציה. האימוץ הגובר של מראה שרירי מקביל במידה רבה לאידיאל "יהדות השרירים" שהציבה הציונות מראשיתה. אבל המאפיין העיקרי של הגוף השרירי הזה הוא שהוא נועד לראווה בלבד. במידה רבה, אי-אלימות מוטבעת בקוד של הגיי. נכון לעכשיו, החברה הלהט"בית היא עדיין בלתי-אלימה למדי – פחות אלימה מכל קבוצה משמעותית אחרת בישראל. וגם אחרי "יוסי וג'אגר", הומואים עדיין אוהבים את הצבא הרבה פחות מסטרייטים.

בעצם, גם לשרירים יש צד חיובי: בשונה משמאלנים ממוצעים, הומואים הולכים למכון כושר, והם יכולים להתגונן. ויום אחד, כאשר המשטר יפנה נגד ההומואים, הם יקימו לעצמם מיליציות וישיבו מלחמה. למעשה, זה קורה כבר עכשיו.

 

בשנתיים האחרונות, הפוליטיקה הלהט"בית הלכה ואיבדה את קסמה בעיניי. הקונפורמיזם והנורמליזציה של הקהילה בישראל, ותופעות מקבילות במדינות אחרות בעולם, גרמו לי לחשוב שהתנועה הזו איבדה את הפוטנציאל הרדיקלי שהיה בה בעבר. גם שמאלנים-להט"בים אחרים מסביב פיתחו עמדה ביקורתית כלפי העם ההומואי המסוקס שצמח מסביבם. חלקם הסיקו שיש לייסד קהילה אחרת, קטנה וטהורה יותר מבחינה אידיאולוגית. כך נוצרו המצעדים הנפרדים והגושים הנפרדים, "הקוויריים".

כל זה מובן, אבל בעיניי מוטעה. אם ננסה להתייחס ללהט"ב כאוונגארד רדיקלי, לא נמצא אותו שם. הלהט"ב הוא עם, וכוחו דווקא בהיקפו הרחב ובאופיו האינקלוסיבי. התבדלות מחודשת תביא לכך שהשמאל האידיאולוגי יהיה מוקצה מחמת מיאוס גם בקהילת הלהט"ב – בערך הציבור היחיד בישראל שעדיין פתוח יחסית לעמדות שמאליות. במקום לברור מתוך רבבות הלהט"בים את המעטים הטהורים, ולהכריז על קהילות מתבדלות של "קווירים רדיקלים", אפשר לשאול שאלה אחרת: מה השמאל יכול ללמוד מהצלחתה של התנועה הלה"טבית – הפרויקט הליברלי-פלורליסטי המצליח ביותר בישראל. למעשה, אולי היחיד שהצליח. שהרי, יש עשרות אלפי צעירים בישראל שלא פגשו מעולם שמאלני, אבל החבר הכי טוב שלהם הוא הומו.

אני יכול להציע כמה תשובות לשאלה מדוע הפרויקט הלהט"בי נחל הצלחה בישראל בעוד הפרויקט הסוציאליסטי, תנועת השלום ותנועת זכויות האדם שוכבים על הקרשים. חלק מהתשובות סימפטיות יותר, וחלקן פחות:

(א) שהלהט"בים תבעו את השחרור של עצמם, ולא ניסו לייצג מישהו אחר.

(ב) שהזהות הגיית לא מתייצבת נגד מגמות עולמיות, אלא משתלבת די טוב עם הפרטה וגלובליזציה.

(ג) שמאז שנות השמונים, גיי נחשב בישראל לניגודו של הערבי; כך שהומוסקסואליזציה נחשבת לצורה של התמערבות.

(ד) שבתנועת הלהט"ב יש מהגדרתה פתיחות מסוימת לשונות ולגיוון, בשונה מהנטייה של השמאל להומוגניות וטוהר.

(ה) שזאת תנועה תרבותית לא פחות מאשר פוליטית.

(ו) שבפוליטיקה הלהט"בית יש תשוקה, או במלים אחרות: שסקס מוכר.

בהתייחס לסעיף האחרון, יתכן שהפרויקט הפוליטי-אקזיסטנציאלי בעל הסיכוי הגדול ביותר בטווח הארוך במרחב שבין הים לירדן הוא דווקא זה המושמץ והמוקצה ביותר כיום: פרויקט העירוב המיני-רומנטי בין יהודים, ערבים ואפריקאים (שכבר הקדשנו לו את ערב האמורי הראשון). מצבה של האהבה הבין-דתית אינו גרוע יותר כיום מהמצב בו היתה נתונה האהבה החד-מינית לפני 30 שנה.

בתחילת הפוסט הזה, הצבתי את הפריחה הלהט"בית כתהליך מנוגד למגמות של קריסת החברה הליברלית. אבל יש שוני בסיסי בין הלהט"בים לבין קבוצת האחוס"לים הנאחזת בעיתונות ובבית המשפט: להזכירכם, אנחנו לא אליטות ישנות. אמנם ניסים זאב שונא הומואים, אבל אני מכיר הרבה סטרייטים אשכנזים שהם לא פחות הומופובים ממנו. למעשה, צריך לזכור שבעיני מה שנקרא "ישראל הוותיקה", ההומואים נחשבים לחברים מכובדים במחנה הברברים – לא פחות מהחרדים, המוסיקה המזרחית והפליטים על הגדר. אין זה מקרי שאשכנזים מקצועיים כמו תומרקין או נתן זך מביעים בקביעות הומופוביה בוטה, ומבטאים משפטים כמו "אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים".

אבל אפשר להסיק מזה גם מסקנה נוספת, כללית יותר. דווקא ההשתלבות-לכאורה של ההומואים בתוך משטרו של נתניהו מוכיחה שהקואליציה הזאת היא פרדוקסלית עד כדי גיחוך. הליכוד הוא כרגע מי שמצליח להרכיב קואליציה של כוחות חברתיים שונים, וכך להכריע כוחות אחרים שהם לגמרי יריבים לו – כמו פלסטינים, פליטים ושמאלנים אידיאולוגיים. אבל הקואליציה של מדינת הליכוד מלאה בניגודים, ולא יצוקה בפלדה. יש בה קפיטליסטים ששונאים מתנחלים; מתנחלים ששונאים את צה"ל; קצינים בכירים ששונאים אחד את השני; דתיים לאומיים ששונאים חרדים, ולהיפך; עניים ששונאים עשירים, ולהיפך; רוסים גויים ששונאים דתיים, ולהיפך;  חרדים מזרחים ששונאים חרדים אשכנזים, ולהיפך. כל מה שצריך זה ליצור קואליציה אחרת.

(דימויים: Tom of Finland)

נתזים החדש (15): לא יורה ולא יולדת, במדינה אני בוגדת!

25 ביוני 2010

[כיוון שאנחנו מחויבים לשקיפות מלאה, החלטנו לשתף את קוראי הבלוג בכמה מהטענות שהועלו במרתון הדיונים האינטנסיווי של בכירי קבוצת "האמורי", בנערך בסוף השבוע האחרון במתחם סודי בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון. בלט בהיעדרו: גל אוחובסקי. להלן עיקרי הדברים: מנכ"ל הבלוג התלונן על חוסר איזון בין פילוסופיה קונטיננטלית ואנליטית. ראש מחלקת המודעות אמר שיש מעט מדי תמונות של בחורות, ואנחנו מאבדים בגלל זה מנויים לעידן לנדו. עורך הספורט אמר שתיאולוגיה פוליטית זה פאסה, ועכשיו כולם רוצים לקרוא על נוירו-פילוסופיה. היועץ הארגוני טען שניטשה היה הפילוסוף של הנאצים, וחוץ מזה שהפונטים של גל ושל עפרי לא מתואמים, מה שעולה שוב ושוב בקבוצות המיקוד, בפרט בקרב אוכלוסיית בני 80-65 ותושבי השרון. היועץ לענייני מדיה חברתית התלונן על מערכת התגובות המעצבנת, והזכיר שהתחזיות לסוף העולם הופרכו כבר שלוש פעמים, מה שמחליש את האמינות של המותג.

כולם הודחו.

 

חיפושים בגוגל, אתמול. הבטחנו שקיפות מלאה

 

אף על פי כן, אנחנו מכירים בצורך להשתנות. יותר מכך: אנו מודעים לעובדה שבגדנו באמונכם. הבטחנו "להפוך את 'ארץ האמורי' לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה". במקום זה, אנחנו מתעסקים באביב גפן, במונדיאל ובמסעדות בתל אביב, כאילו שאנחנו בפנאי פלוס.
השלב הראשון של השינוי יתמקד במהדורת "נתזים". בנוסף להפניות הרגילות למיטב העיתונים של המין האנושי (כלומר, בעיקר ל"גרדיאן"), ננסה לשלב החל מהשבוע חטיבה חדשה של תקצירים-תסקירים על מאמרים ומחקרים ראויים לציון שהתפרסמו בתקופה האחרונה, ושהגיעו למערכת הבלוג (או שמערכת הבלוג הגיעה אליהם). זאת, מתוך הנחה שבכתבי עת אקדמיים מתפרסמים פה ושם מאמרים שיכולים לעניין גם את מי שאינו חבר בוועדות מינויים.
הערה: הסקירות מבטאות את התרשמותם של כותבי הבלוג. במידה וכותב המאמר מעוניין לתקן עיוות או אי-הבנה, הוא מוזמן לפנות אלינו.
(נשתייף עם הזמן, ואם זה לא ילך, תמיד יש את "די צייט").]

מאמרה של אורנה דונת, שהתפרסם בגיליון האחרון של סוציולוגיה ישראלית, עוסק ב"פרו-נטליזם סדוק: נרטיבים של הולדה ואי-הולדה בישראל". המאמר, שמבוסס על ריאיונות עם זוגות שאינם רוצים ילדים וניתוח של פורומים באינטרנט המוקדשים לנושא, מתמקד "בהיווצרותה של תרבות נגד  נון-נטליסטית בחברה פרו-נטליסטית", ובוחן את "הסירוב להורות במדינת ישראל". דונת מציגה שלושה נרטיבים העומדים בבסיסה של האידיאולוגיה הוולדנית, ולמולם שלושה נרטיבים אלטרנטיוויים שמציגים הבוחרים בחיים ללא ילדים.
נראטיב מעניין הוא זה שמתנגד לתפישה על פיה ילדים הם הבטחה לאושר, והיעדר ילדים הם הבטחה לאומללות (לפי סקר מ-2003 שמובא במחקר, 90% מכלל הציבור היהודי בישראל מסכים ע הטענה שלראות את הילדים גדלים זה האושר  הכי גדול בחיים). דונת כותבת כי  "הנרטיב האלטרנטיבי שמציעה אוכלוסיית המחקר מעלה את האפשרות שהבטחה זו לא תקוים במלואה, או לא תמומש כלל, מכיוון שהולדת ילד משמעה יצירתו של אדם חדש שטבעו וטיבו אינם ידועים מראש".
את העמדה הזאת מבטא היטב ציטוט של אחת ממשתתפות הפורום הנסקר:

אין  לי ספר  שהבחירה לגדל ילדים חושפת את האדם  לקשת רחבה של התנסויות, שבה גם חוויות מאושרות לא מעטות. לעומת  זאת, הבחירה האחרת חושפת את  האדם לקשת אחרת לגמרי של התנסויות. לדעתי,  גם בקשת זו יש חוויות מאושרות לא  מעטות. מדוע אם כן, הבחירה שלא להביא ילדים נראית לנו כבחירה עצובה? אני סבורה שהתשובה היא זו: גידול ילדים הוא נורמה כל כך מוחלטת (במיוחד בארץ), שקשת החוויות הקשורות בה נתפסת כחלק בלתי נפרד ממסלול החיים […]

דונת מסכמת שעל אף ההיקף המצומצם של "תרבות הנגד הנון נטליסטית" בישראל, תרבות כזו קיימת והיא מהווה ביטוי ל"התרחבותה של אוטונומיית הבחירה הרבייתית ולהיפערותם של סדקים באידיאולוגיה שעד כה נדמה היה שאין שנייה לה".

 

פסל של גוסטב ויגלנד. אוטונומיית הבחירה הרבייתית

 

ומתינוקות לנושא נפיץ אחר: לפצצות גרעין. מחקרה של אביב מלמוד (בהנחייתו של פרופ' יאיר עברון), נושא  את  הכותרת "המשטר למניעת תפוצה גרעינית: בחינת הגישה האזורית". הוא בודק את מודל הגישה האזורית לפירוז גרעיני – מודל המיושם כבר היום בחמישה אזורים בעולם: אמנת טלטלוקו באמריקה הלטינית (1969); אמנת ררוטונגה בדרום האוקיינוס השקט (1986); אמנת בנגקוק בדרום מזרח אסיה (1997); אמנת פלינדבה באפריקה (2009) ואמנת סמיפלנטינסק במרכז אסיה (2009). במסגרתו אמנות אלה הוכרז פירוז גרעיני באזור כולו. לגישה האזורית יש יתרונות על המודל האוטופי של פירוז גרעיני גלובלי: היא מעשית יותר, פרטנית יותר ופשוטה יותר ליישום.

עם זאת, המחברת מסיקה שמה שהיא מכנה "אזורים בעייתיים" – דרום אסיה, חצי האי הקוריאני והמזרח התיכון – שונים באופן מהותי מהאזורים המפורזים, ולפיכך המודל הקיים לא יתאים להם. "האיזורים הבעייתיים, בשל ההיקף והעומק של הסכסוכים בהם, יחייבו הקמה של מנגנון אימות מורכב ופולשני, אך מנגנון כזה יהיה קשה במיוחד להקמה בשל העימותים הקשים באיזורים אלו וחוסר האמון הכללי המאפיין יחסים קונפליקטואליים כאלו", כותבת מלמוד. באופן ספציפי, מציינת המחברת שהמזרח התיכון לא יתאים למודל פירוז מהסוג הקיים, בשל נוכחותם של סוגי נשק אחר להשמדה המונית. לכן, לטענתה, יש צורך במזרח תיכון המפורז מנשק להשמדה המונית בכלל.

 

 

מתוך המשחק Fallout III. אם הצליחו בררוטונגה, למה שאנחנו לא נצליח?

 

 

וממאמרם של נסים דנה ואביטל בר ניצן, "אספקטים משפטיים והלכתיים בהתאסלמות יהודיות בישראל" מתוך כתב העת מורשת ישראל בחרנו להביא את טבלא מס' 1:

 

וכמה נתזים מהסוג המסורתי:

מאמרו של רוברט פווק שמנסה להשיב על השאלה: למה יש לנו [כלומר להם] כזאת אובססיה לנושא הישראלי-פלסטיני? (תודה לאסף, ואני מרשה לעצמי להמליץ גם על הכתבה הזאת על ישראל כאובססיה צרפתית)

סארטר הלסבית: ג'ודית באטלר סירבה לקבל את הפרס של מצעד הגאווה בברלין במחאה על ההתמסחרות של המצעד, ועל דחיקתן של סוגיות הקשורות להגירה (תודה לחן)

המניפולציה הדיגיטלית של הקול האנושי שמשתלטת על מוסיקת הפופ היא המקבילה המוסיקלית של השתלים המלאכותיים בתעשיית הפורנו, טוען הטאצ

גרמניה המומה: ההיסטוריונית תמר עמר-דאהל כתבה ספר המגלה ששמעון פרס הוא לא טלית שכולה תכלת. די צייט זימן אותה לבירור

המערב ישחרר את ההומואים הערבים? פוגרומים נגד הומואים תחת חסותו של השלטון הפרו-אמריקאי בעיראק

אחרית הימים: קו חדש של בגדי מעצבים לבוצ'ות

האם ההתערבות האגרסיווית של בייג'ין במשבר החובות היווני היא ציון דרך בהשתלטותה של סין על אירופה?

ובצרפת מבטיחים 1789 חדשה בתגובה על הרפורמות והקיצוצים של סרקוזי

הדיאטה הספרטנית: ספר חדש על דיאטות ותזונה נכונה מיוון הקלאסית עד הקיסרות הרומית (מתברר שנירון עשה חוקן כל שעתיים)

ולסיום: לא נוכל להתעלם מתגובתו הנלהבת של מראדונה לפוסט של שבוע שעבר