Posts Tagged ‘מערכת המשפט’

לכמה זמן? לתמיד (על הכחשת הפליטות)

4 במרץ 2013

עומר שץ

"עם שטורפר, לאחר מכן, זה היה נורמאלי ואנושי, היה לנו מפגש נורמאלי ואנושי. הוא סיפר על כל הצער והכאב שלו. אמרתי לו 'כן, שטורפר, ידידי החביב, אנחנו בהחלט נדפקנו. איזה חוסר מזל!' "

[אייכמן בחקירתו אצל משטרת ישראל, על מפגשו עם חברו היהודי שטורפר באושוויץ; מתוך אייכמן בירושלים של ארנדט]

*

"היינו שם שמונה ימים, החיילים סירבו להכניס אותנו, הרעב והצמא היו נוראים. הישראלים ירו עלינו גז פעמיים, דחפו מוט ארוך מברזל דרך הגדר וניסו להרחיק אותנו מהגדר. ביום השמיני הישראלים עברו לצד שלנו והכניסו דרך הגדר אותי ואת נ' ו-ב'. את שאר הגברים זרקו על הצליות וגררו אותם מתחת לגדר המצרית. הגברים התחננו שמונה ימים, וביום השמיני לא היה להם כבר כוח להתנגד. היו מעולפים וצרחו ‘תהרגו אותי כאן'."

[עדות הילד האריתריאי ו']

אי שם בעולם נשמע מפעם לפעם קולם של מכחישי שואה. ובישראל לעומת זאת נערך פרויקט להכחשת הפליטות. בניגוד לדעה הרווחת, השותף הבכיר לו הוא לא אלי ישי, אלא שומרי הסף של הצדק, פרקליטים ושופטים. הם נותנים חיים לפרויקט השולח פליטים למותם שם, או למאסר עולם כאן. גירוש פליטים ממחנות המעצר בישראל לסודן ואריתריאה – שם אורבות סכנות ומספרן מאה – הוא צדו המשלים של התכחשות בתי המשפט לרבבות מבקשי מקלט העצורים בישראל.

shatz1

הנה רק לפני שבועיים שלח בית המשפט העליון איזו ז'אן ולז'אן אריתריאית למאסר עולם, משום שהעדיפה שלא למות מרעב תחת גשר לה-גוורדיה, והעזה לרכוש רישיון עבודה מזויף כדי שתוכל להתפרנס. דיין משרד המשפטים קבע כי תמו ייסורי הפרנסה של עלובת החיים הזאת, שכן בבית הסוהר יסופקו כל צרכיה. בית המשפט העליון מצדו קבע, כי אישה כזאת היא סכנה לשלום הציבור.

העניין נדון במסגרת נוהל חדש שהתקינו פקידי ופרקליטי המדינה: במקרה שהחשוד שחור, נוותר על זוטות כמו חזקת חפות, הוכחת אשמה, וגזירת עונש לפי סוג העבירה ונסיבות ביצועה. מנגנוני המשפט הפלילי, יודע כל פרח משפט, נועדו להגביל את כוחו האינסופי של השלטון כלפי הפרט, שאחרת הוא עשוי חלילה להפוך למשטר אפל הנוהג בשרירות ומשליך לצינוק אוכלוסיות שלמות כטוב בעיניו.

אז במקום סנגור ושופט על חשבון המדינה, תיכף ומיד לכלא על חשבון יקר פי כמה. לכמה זמן? לתמיד. את מי? דווקא כאלה שאין די ראיות נגדם, והם כנראה חפים מפשע; או מי שחשוד בעבירה פעוטה, שאזרח ישראלי כלל לא היה מואשם בה. לאחרונה פורסם, כי במסגרת הנוהל הזה נשלחו למעצר מנהלי ללא תאריך שחרור המתלוננת והחשוד גם יחד: פליטה שהתלוננה על אונס וחזרה בה מתלונתה, לאחר שנשאלה בחקירה אם נהנתה מהאקט; ופליט החשוד באונס, שהמתלוננת טוענת כי בדתה אותו מליבה – ולעולם כבר לא נדע, היה או לא היה.

shatz1.5

הפרויקט הסדיסטי הזה כלפי אנשים שחורים, שנועד כביכול להגן על שלום הציבור הלבן, הוא דווקא מסכן אותו באופן חמור: אם השעיר לעזאזל מושלך למעצרו המנהלי למרות שלא נמצאו מספיק ראיות נגדו והוא כנראה חף מפשע, אם המשטרה והפרקליטות פטורים מקיום חקירה ומשפט והתיק נסגר – סביר שהרוצח או האנס ממשיך להסתובב חופשי בשכונותינו השלוות.

התחביב הזה של המיניסטריונים למשפטים וביטחון פנים, נשא חן כאמור גם בעיני שופטים עליונים. ואין תמה, שבכל שנות קיומו בית המשפט העליון לא הכיר גם לא בפליט אחד. בית המשפט הנאור, לא משרד הפנים החשוך. ובאמת, אם אין פליטים בישראל, מדוע לא נשליך אלפי מתחזים לכל חייהם למחנות מעצר במדבר, ואחר כך כבר "מרצונם" יבקשו להישלח לארצות ההריגה.

אחרי זו הרגילה ליהודים, וזו הנפרדת לפלסטינים, אפשר אם כן לסמן מערכת צדק נוספת, שלישית במספר, המוקדשת לאפריקנים. אלא שגם לאחר פרשת קו 300 של הפליטים, היא פרשת הקבוצה שנכלאה בין הגדרות, עדין אין ולא יהיה מי שיקדיש לפליטים איזה דו"ח לנדוי, או סרט טוב על שלטון החוק לאפריקנים.

shatz2

מדוע אין קיום עברי לפליט שחור? אפשר לחשוב על סינגולאריות השואה; או על מיליוני פליטים פלסטינים, 'מסתננים' בפוטנציה המקרקשים במפתחות ביתם. כך או כך, כשבעבר מבקשי מקלט אפריקנים גנבו גבול הם כונו מסתננים ולא הוכרו כפליטים; ואילו עתה, כשמתי המעט מתוכם נוקשים בנימוס על שער הגדר החדשה – פקידים ומפקדים, פרקליטים ושופטים, עומדים על דם רעיהם. כשהזיכרון מקוצר והלב מאובן, חיילים יהודים יורים גז בחסרי ישע, חובטים בהם במוט ברזל, מתבוננים בהם גוססים תחת השמש הקופחת.

החובה להכיר בפליטים אינה גזירה משמיים, אלא עוד חובה משפטית שישראל נטלה על עצמה בעת שחתמה על אמנת הפליטים, אי אז לאחר שיהודים התדפקו על גדר הגבול ונדחו בקש, או סבבו בימים באוניות וסופם שנקברו חיים. מצב משפטי אינו משתנה באמצעים פיסיים כמו הקמת חומות או פיזור מוקשים, אלא בצעדים משפטיים. אמנת הפליטים היא חוזה משפטי בין מדינות. כשם שאפשר להסתלק מחוזה שכירות ולהתפנות מדירה, כך יכולה ישראל למשוך חתימתה מאמנה המכבידה עליה. יש מחירים להפרת החוזה, מוסריים ודיפלומטיים, אבל בהחלט אפשר לעמוד בהם. בוודאי הממשלה היוצאת, או זו הנכנסת.

shatz3

חמישה-עשר סולברג

22 בנובמבר 2011

יפתח כהן ועמר שץ  

דורית ביניש פורשת. לא משום שפסיקותיה האמיצות נבלמו בחומות בצורות של הפשיסטים הישראליים וריקושטים וכידונים כבר ממילא עמדו להחריב את בית המשפט העליון שלה, והיא מתפטרת בלית ברירה במעין אקט אחרון של התרסה. דורית ביניש פורשת רק בהגיעה לגיל שבעים, לא חודשיים קודם לכן וגם לא שתי דקות, ולא לפני שהשלימה שנים רבות של פסיקה תומכת כיבוש, וותרנית תמיד ביחס לצבא ולשלטונות, שבתקופתה הלכו והיו יותר אלימים ופחות טובי מזג כלפי כולנו. על כסאה יתיישב, במוקדם או במאוחר,  השופט מהתנחלות נועם סולברג, וזה מעצבן את השמאל הקטן, שמיהר לשגר לירושלים שליחים ועצומות.

השופט אדמונד א' לוי פרש מבית המשפט העליון לפני חודש-חודשיים. הוא חובש כיפה, פניו המצומקות מכורכמות תמיד, בעבר היה ממלא מקום ראש עיריית רמלה (הליכוד). כאשר מונה לבית המשפט העליון, היה זה בלחצו של שר המשפטים מאיר שטרית, במסגרת עסקה סיבובית שעשה עם נשיא בית המשפט ברק. במובן זה היה אז אדמונד לוי בן דמותו של נועם סולברג בתיאטרון הקטן שהעלו בפנינו שר המשפטים נאמן ונשיאת בית המשפט ביניש. אדמונד לוי איש רזה, ובעיניים שלו לא נדלק שום זיק שובבי, כאשר לאחר ששמע ברצף עשרה עורכי דין של טיפוס 'רודף אמבולנסים', יורד אליו פתאום מהקומה השלושים ושבע עורך דין מסוג 'פרקליט צמרת'. אפילו אחרי עשר שעות עם בני נהרי לא מתחשק לאדמונד לוי לקרוץ לדוד ליבאי או לאלי זוהר שביחד איתם הוא רוצה ומוכן להפסיק להיות השופט: לשלב את מבטו במבטם, ומדי פעם אפילו ללעוג בקול רם לטיעונים של המתחרים בצד השני. אדמונד לוי ממש לא עשוי מחלומות מתוקים על שופטים ליבראליים. מתחת לקפלט יש לו כיפה ואין לו לחיים ורדרדות או משמנים של מנטעש שיברחו לו קצת מתוך הגלימה, כמו לרבים מהסולברגים שיושבים לצידו על הכס.

ועד שיתנחל נועם סולברג בבית המשפט העליון, יהיו פנויים שמה גם הכסא של לוי וגם הכסא של ביניש, והם כסאות זהים לחלוטין בצורתם ובצבע האדום שלהם. וכך בעצם יכולנו לומר: על כסאו של אדמונד לוי יתיישב המתנחל נועם סולברג. אבל בגלל חיבתם המופרזת לאירוניה, יעדיפו היוסי שרידים לדמיין איך דווקא על הכסא של ביניש יתיישב עכשיו המתנחל נועם סולברג, וצעקה מרוגשת תקרע את חלומם המתוק. אילו ידעו אנשי ונשות השמאל הקטן באמת להילחם בכיבוש ולהגן באופן אפקטיבי על זכויות האדם, אז הם דווקא היו מתנגדים בכל מאודם לבית המשפט של ביניש, והכול במטרה אחת: לפרוק את משטר הכיבוש מחרבו הבוהקת, ממקור הלגיטימיציה של 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' – הלא הוא בית המשפט העליון, שנחשב בעולם לאיזה 'בית משפט של זכויות אדם', בעוד שלמעשה הוא בית משפט תומך-כיבוש, שעסוק מצידו כל הזמן בהעמדת פנים אחרות. ואם השמאל הקטן היה מבין את זה ונהיה אמיץ איכשהו, אז הוא היה בכלל מדמיין לעצמו בבעתה איך נועם סולברג מתיישב בכל זאת על הכסא הפנוי של אדמונד לוי דווקא, ועל זה השמאל הקטן היה מתעצבן כל כך וקורא לכולם בצעקה גדולה: ראו איך על ארבעה עשר כסאות בעליון כבר יושבים סולברגים, ועכשיו אפילו על כסאו המרופט של השופט הנאור אדמונד לוי מושיבים לנו עוד סולברג אחד!

שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי לא כילינו זמן לריק כאשר ביקשנו אישור יציאה לעבודה בעבור נערים פלסטיניים מסילוואן, שמוחזקים במעצר בית כבר שנתיים, בגלל אישום  שזרקו 'שלוש' אבנים. השופט לוי שמע שלזריקת האבנים בסילוואן קדמה פציעתם הקשה של שני תושבי הכפר, שנורו בידי מתנחל-חייל שחקירתו המרושלת נחתמה בניקויו מכל חשד, וידע שבכל בית שני בכפר סילוואן עצורים אח אחד או שניים שכלכלת המשפחה כולה על כתפיהם. שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי באנו עם מבקשי מקלט הנמקים שנים רבות במכלאות של אלי ישי, ולא הצטערנו אחר כך על הדרך שעשינו מתל אביב לירושלים. שמכל שופטי העליון, רק אדמונד לוי דחה בשתי ידיים את שנאת הזרים מטעם המדינה ושחרר את העבדים הזרים מכבילתם לאדוניהם הישראליים.

אבל השמאל הקטן, אצלו משום מה הלב מתפלץ למחשבה שהסולברג יתיישב דווקא על הכסא של ביניש, והוא עדיין ימחא כפיים לביניש גם כשתיתן למדינה ארכה נוספת לפינוי 'מאחזים' שנבנו על אדמות פלסטינים, ארכה בדיוק במידות הזמן שיספיק לוועדה ממשלתית מפוקפקת למצוא איזו דרך להלבין בדיעבד את שדידת הקרקעות. על אחת הקרקעות השדודות הללו עומד בינתיים ביתו של הסולברג החדש בעליון, בריה סייבורגית שרגלה האחת מחוץ לשטח השיפוט הישראלי, וזו האחרת במיניסטריון השיפוט הישראלי, העמוס מעל הראש בהדפסת ארכות להמשך השוד והגזל. לכן הדיל שרקחה ביניש למינוי סולברג אינו מגונה בעיניה. גם המינוי הזה כשלעצמו הוא בעצם עוד ארכה לכיבוש.

לכן גם המתנחלים לא צריכים לחכות לנועם סולברג שיבוא לעליון. בינתיים מספיקה להם גם רק ביניש בהיכל. ללא ייסורי מצפון מיוחדים היא אומרת לעצמה: עכשיו יש חוק והוא אוסר שדידת קרקעות ככה מפלסטינים? וככה עכשיו החוק אומר לפנות את שודדי הקרקעות? אז בינתיים אתן ארכה לפינוי ה'מאחזים', ובינתיים החוק יואיל להמתין קצת, שישב איפה שהוא רוצה רק בגדר העתירה, עד אשר החוק ישונה.

שופט טוב צריך להוביל את המשפט כנהג קטר שמקפיד שכל החלונות בקרונות יישארו פתוחים, כדי שהנוסעים ידעו תמיד לאיזה כיוון הם הולכים. בהחלטותיה של ביניש, ברגע הכתבת ההחלטה, לאחר דיון ארוך, העותרים – פעילי זכויות אדם ופלסטיניים ופליטים – הם תמיד מזדעזעים  מירידה פתאומית של הרכבת מהפסים. שעד לפני רגע ביניש עוד התקצפה כולה על המדינה ולא קיבלה שום תירוץ לתחבולות ולמאחזי העיניים שהיא נוקטת, והנה בסוף הדיון היא קוצבת עוד ארכה בת חצי שנה-שנה, עד לדיון הבא. לאתרי החדשות באינטרנט זורמת רק ביקורתה המבעבעת של ביניש ומה זה משנה עוד חצי שנה של ארכה, הפשיסטים מצידם נשנקים בין התקף תג מחיר להתקף, והשמאל הקטן מזנק ממהר להגן, אם צריך בגופו, על הנשיאה הטובה. גם בימים שארבע מאות אלף אנשים צעדו ברחובות, הנשיאה נשבעה אמונים למחאה והכריזה שמעתה נקבל ממנה 'בית משפט חברתי'. אחרי שהישראלים החדשים חזרו לבתיהם הצרים מדי או הלכו לעשות מילואים, השמאל הקטן לא שם לב שאחד הסולברגים שמנתה לה ביניש, במקום להיות שופט  'בית משפט חברתי', הוא אישר ללא שום ארכה ודחיות את פינויים של חסרי הבית מהרחובות והמאהלים.

לו תישמע דעתנו, יפסיק השמאל הקטן להפלות בין סולברג לסולברג. ואז, עם יד גרועה כל כך של חמישה עשר סולברג מחוץ לארון בבית המשפט העליון, אז כבר נראה איך בן ארי ומרזל ונתניהו מנצחים את המשחקים העתידיים בהאג.