Posts Tagged ‘מערכת הביטחון’

פלפלים צהובים, בדואים עם צו פינוי

15 בינואר 2011

 לפני שנתיים, אבא שלי נקבר בערבה, בבית קברות עם שלושה קברים ליד ספיר, היישוב שבו גרה המשפחה שלי כשהייתי ילד. כשהייתי בן 15 עזבנו את הערבה ועברנו לבאר שבע. אחרי האירוע המוחי שאבא שלי עבר לא יכולנו לחיות שם יותר. מאז, ועד ההלוויה, כמעט לא הייתי שם.

לפני כמה ימים, כשחשבתי בפעם המי יודע כמה על האפשרות לחיות מחוץ לישראל, אמרתי לעצמי פתאום שבעצם לא ממש גדלתי בישראל. אם לצירוף מחוז מרוחק או אזור ספר יש משמעות בישראל, הערבה היא אולי המקום היחיד שראוי לכינוי הזה: לא כל כך מבחינה חברתית (האוכלוסייה של המושבים שם היא מבוססת למדי), אלא פשוט מהבחינה הגיאוגרפית, שמכתיבה גם ריחוק מנטלי ואוטיזם מסוים. כל מה שמצפון לדימונה נקרא אצלנו "הצפון", והאבחנה בין נהרייה לתל אביב היתה מבחינתי די מטושטשת. בטלוויזיה קלטנו לפעמים רק את ירדן. למעשה, הזדהיתי יותר עם בית המלוכה ההאשמי מאשר עם ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר.

עכשיו, כשבתקשורת מדברים שוב על מלחמת המפרץ, אני נזכר שאז ב-91' הסקאדים היו מבחינתנו שמועה רחוקה. הצבא חילק מסיכות, אבל לפחות אצלי במשפחה לא לבשנו אותן אפילו פעם אחת. גם לחוויות אחרות שאיתן חיים בישראל, כמו עולים מרוסיה או פיגועים, היינו חשופים במידה די מינימלית שם במדבר. הדבר הכי קרוב לפיגוע היה מה שקראו "חדירות מירדן" – ואז הילדים ממושב פארן לא היו מגיעים לבית ספר, כי כביש הערבה היה חסום. והיו כמובן שטפונות שחסמו את הכביש, ופעם אחת התהפכה משאית עם ברום ליד עידן. סגרו אותנו בבית ספר מחשש שענן הגז יגיע, ועמדנו ליד החלון בתקווה כמוסה שהענן יתקרב ויחנוק אותנו. ובשמים היה תלוי בלון ענק של המודיעין, שהיינו רואים בשקיעה בתור כתם ליד האופק.

זה היה עולם די שונה. אם לישראל היו קולוניות, אבל קולוניות ממש, נגיד באפריקה או באוסטרליה, קרוב לוודאי שהן היו נראות בערך כמו הערבה: מין שלוחה של ארץ האם הציונית במרחב זר, עם מחנות צבאיים וילדים בכיתה ה' שרוכבים על טרקטורונים. הערבה היא לא עמק יזרעאל: אמנם היו שם לא מעט חקלאים צרובי שמש שאימצו לעצמם מין מראה שורשי, אבל אף אחד לא ניסה אפילו לטעון שיש איזה קשר היסטורי הדוק בינך לבין האדמה שעליה אתה יושב. אולי חוץ מאבא שלי, שניסה מדי פעם לחדש את הפולחן של האלות האדומיות עתר ואלת – פרויקט שלא התקבל בהתלהבות יתרה ביישוב שבו גרנו. אבל בשביל לטעון לקשר כזה היה צורך בהרבה דמיון רומנטי, שחסר לרוב החקלאים שם, אלה שהתעניינו בעיקר בצבירת פועלים תאילנדים והתעשרות ממכירת פלפלים צהובים.

ובכל זאת, רחוקים ואקזוטיים ככל שיהיו, היישובים בערבה הם בסופו של דבר פרויקט שהונדס ותוקצב היטב ממשרדים של החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית ושל משרד הפנים והביטחון בירושלים ובתל אביב. וגם אם מאז הפלייסטוקן, האזור הזה אף פעם לא היה מיושב בצפיפות (אני מניח שב-48' היו בו הרבה פחות תושבים מאשר בכפר סומייל, למשל), ברור שגם בו חיו אנשים שלא חיים שם היום. או במלים אחרות: היו בו בדואים, ועכשיו כבר אין. ובעצם יש, משפחה אחת, המשפחה של עלי עיד אל-עמרני, שיושבת בכמה אוהלים ליד עין חצבה.

כאן אנחנו מגיעים לנושא של הפוסט הזה.

כמה שבועות אחרי שאבא שלי נקבר, הגיע אליי באימייל מין עלון, "משולחן המועצה", שנכתב על ידי ראש המועצה ומופץ בין תושבי היישובים באזור. בין הדיווחים המצחיקים על "מעשה ונדליזם חמור של השחתת תמונת נשיא המדינה שמעון פרס" בבית הספר, ועל אירוח "ברוב פאר והדר" של אותו נשיא המדינה (שהגיע לערבה לראשונה מאז 1984), הופיע התיאור התמציתי שלהלן:

בדואים – קיימנו סידרת דיונים, על מנת לנסות ולגבש פיתרון הולם להתיישבות הבדואים מול עין חצבה. במסגרת הפגישות הרבות נפגשנו, גיל סלוין ואני עם דודיק שושני, שעסק רבות בנושא מטעמו של אריאל שרון וטיפל בזמנו בהצלחה בכל הקשור לפנוי ישובים והקמתם מחדש באזור תל מלחתה (בסיס נבטים).  ברגע שנקיים דיון מכריע, אדאג לעדכן אתכם על מנת שתוכלו להיות מעורבים.

 *

ילד בדואי במדבר יהודה. נטמעו בבית הספר האזורי

 בכמה וכמה אופנים, הבדואים מילאו תפקיד די משמעותי בחיים של המשפחה שלי. היינו נוסעים למאהל של עלי פעם בכמה חודשים. מכביש הערבה פונים מערבה בדרך עפר עד שמגיעים לאוהלים שלהם. שם, בין גרוטאות של מכוניות, רבצו כמה עשרות גמלים, ומאחורי גדרות מאולתרות גם כבשים ועזים. תמיד אמרו שהמשפחה של עלי חיה עדיין כמו "בדואים אמיתיים", רק מהצאן והגמלים, ולא כמו הבדואים ליד דימונה ובאר שבע שחיים מחקלאות ומכל מיני עבודות. אחרי שהיינו יורדים מהאוטו, אמא שלי ניגשה אל פריגה באוהל של הנשים, ואבא שלי ואנחנו לאוהל של הגברים. שם היינו יושבים לכמה שעות, שותקים חלק גדול מהזמן. לפעמים היינו משאילים עז לכמה חודשים, למטרות שתקצר היריעה מלפרט כאן.

תמיד קיבלו אותנו במאור פנים, אם כי אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה של המפגשים האלה; בסופו של דבר היתה שם לא מעט מבוכה. פעם אחת באנו בטעות בעיד אל-פיטר, ואם אינני טועה, הם שחטו טלה. זה היה לא נעים, כאילו באמצע הארוחה של פסח תיפתח הדלת ויגיע בלי הודעה מוקדמת איזה נודניק לא קרוא עם כל המשפחה שלו. ובכל זאת הם צירפו אותנו לארוחה. כולם אכלו בשתיקה את הבשר החם, המבושל כמעט בלי מלח.

היו שם עלי אל-עמרני עצמו, שכבר היה זקן למדי. והיו סולימאן ומוחמד, הבנים, וזיד, וחאמד (כמה מהם מתוארים בפוסט הזה בבלוג של נעם איתן – שחי תקופה כלשהי עם המשפחה של עלי, ובינתיים הפך כנראה לחסיד ברסלב). והיו עוד כל מיני קרובי משפחה אחרים שאת חלקם לא הכרנו, ואת חלקם הכרנו כי אמא שלי היתה במשך כמה שנים מורה אחראית על כיתת הילדים הבדואים בבית הספר האזורי. בכיתה הזאת למדו כמה ילדים בדואים בגילאים שונים – האחים חאלד וסברי, ומזייד (שאחר כך הפסיק ללכת לבית ספר והסתובב עם הגמלים, ובסופו של דבר נהיה כנראה שומר באחד המושבים) ופאטמה ועאידה, שהיתה תלמידה במיוחד טובה.

אחר כך, כשעודה וסולימאן ("סולי") הגיעו לגיל בית ספר, הטמיעו אותם בכיתה שמתחתיי: שני ילדים בדואים בבית הספר האזורי. אני זוכר שסולי היה רץ מעולה, וממש הצטיין ב"מרוץ העמק הנעלם" של המורה לספורט נועם נייס, אבל אחרי שהוא היה מגיע לקו הגמר לפני כולם כמה ילדים מושבניקים היו מחכים לו שם צוחקים ואומרים לו "סולי, תראה ת'שיניים" כמו שאומרים לעבד או גמל. נדמה לי שהוא הלך אחר כך ל"יחידה מובחרת".

בתור ילד, באינטראקציה הזאת עם הבדואים היה משהו מסעיר בעיניי. הצטערתי שבכיתה שלי אין ילד בדואי, ובטקסים של יום השואה הייתי מסתכל תמיד מה סולי עושה בצפירה. וכשהכיתה מתחתיי הגיעה לגיל ההתבגרות, היתה לי מין פנטזיה שלסולי תהיה חברה מחצבה או מפארן. אבל זה לא קרה, למיטב ידיעתי.

*

עלי, פריגה, סולימה, מוחמד, זיד, זיאד, פאטמה, חמאד, סלימאן, ושאר בני המשפחה שעדיין חיים מופיעים בשורת הנתבעים בפסק הדין הזה, שניתן בבית משפט השלום בבאר שבע באפריל 2006. התובעת היא מדינת ישראל. כך נאמר בהכרעת הדין:

התובעת מבקשת כי בית המשפט יורה לנתבעים להתפנות מהקרקע ולהשיבה לתובעת כשהם פנויים וריקים מכל אדם, חפץ ובעלי חיים השייכים להם, כמו כן מבקשת התובעת להורות לנתבעים להימנע מכניסה למקרקעין או לתפוס בהן חזקה.

במרכז טענות הנתבעים בכתב התביעה שכנגד, טוענים כי רישום המקרקעין נעשה שלא כדין וכי המדינה ביצעה הרישום מבלי לשמוע את טענתם, שהרי הם מתגוררים ושוהים בקרקע עשרות שנים ואף עוד מטרם קום המדינה, ועל המדינה היה ליזום פנייה על מנת לקבל את תגובתם. כמו כן טענו כי הגישו תביעות לגבי המקרקעין לפקיד ההסדר ועד למועד הגשת התביעה דנן, סברו כי בקשתם נדונה.

לאחר שמיעת הראיות וניתוח העובדות אל מול המצב המשפטי החלטתי לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד מן הטעמים שיפורטו להלן.

*

בדואים מעבר הירדן בעת ביקור של הנציב העליון הרברט סמואל, 1921

מתברר שביולי האחרון עלי אל עמרני מת, בגיל 84. בסמיכות אליו מת אחיו, חליל סעידין. הוא נקבר בעין תמיד, לא רחוק מהמאהל.

באופן כמעט מיידי, הוצאו צווי פינוי נגד "התיישבות הבדואים", כפי שמכונה המאהל בהודעות המועצה האזורית.

מהפרסומים בנושא, כולל מספר כתבות, נודעו לי כמה עובדות שהבנתי בזמנו רק במעורפל. מתברר שהמשפחה של עלי היא לא אחת ממשפחות הבדואים שחיו בערבה לפני 48' (אלה, למיטב הבנתי, גורשו כולן). היא הגיעה מירדן, בצד השני של נחל ערבה, ושוכנה במקום על ידי שלטונות הביטחון הישראליים, לאחר שעלי החל לעבוד בשביל ישראל. כפי שהסביר אחד מוותיקי מערכת הביטחון שבוחש בנושא:

"עלי עיד קשר את גורלו עם המדינה והחליט במודע – ובלא לקבל או לדרוש כל תמורה – לשמש סוכן מטעמהּ. סוכן למטרות מודיעין ומשימות מיוחדות במדינות המרחב…

בשל אופיו של אבי המשפחה ומשום מעורבותו עם זרועות המדינה, הקפיד ראש המשפחה עלי עיד להיבדל, ומנגד, יתר הבדווים בנגב הקפידו להתבדל ממנו. זו הסיבה שגם לאחר שישה עשורים מדובר במשפחה מורחבת המונה כמה עשרות נפש בסה"כ".

וראש המועצה מוסיף:

פגשתי את עלי בשנת 1996 בעת ביקורו של אריק שרון ,שר התשתיות, בערבה. בביקור זה שינה אריק שרון את לוח הזמנים על מנת להיפגש עם עלי.

בשורה התחתונה, הזכות הזמנית לשבת על כמה דונמים בערבה ניתנה רק כמין טובה אישית של הפטרונים ממערכת הביטחון לבדואי הזקן שעבד בשבילם. בשנייה שהוא מת, סר חינה של המשפחה בעיניי בכירי משרד הביטחון, וכל הגברים, הנשים והילדים מיועדים לפינוי מיידי אחרי שישבו במקום 60 שנה. כיוון שהערבה היא כאמור אזור די פרוע, ונמצאת רחוק מעין התקשורת (שממילא לא מתעניינת בערבים), הרשויות לא ניסו אפילו להסתיר את הפרוטקשן המושחת הזה. כך מתאר ראש המועצה עזרא רבינס באחד התזכירים שלו בנושא:

בשנת 2008 נפגשתי עם נציגי משרד הפנים, מינהלת הבדואים, נציגי המינהל והסיירת הירוקה. בפגישתי עם נציגי מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה, נחשפתי להתבטאויות, ואני מצטט במדויק "עכשיו, כשרבין ז"ל ואריאל שרון אינו מתפקד, אנחנו יכולים לגרש את המשפחות". התבטאות נוספת, רק לאחרונה, "עכשיו, כשהאבא נפטר, אנו יכולים לפנות את בני המשפחה".

 

 *

  

הפלוגה הבדווית משבט ערב-אל-הייב במצעד צה"ל, יוני 1949

בשבועות האחרונים מתנהל בעניין מאבק, בעיקר בזכות כמה תושבים מהערבה שמיודדים איתם או שמתקוממים על העוול. יש לציין שלמשפחתו של עלי יש גם תומכים בין ותיקי מערכת הביטחון (כלומר, אלה שלא עסוקים כרגע במניעת פינוי הבית של אלירז פרץ). חלקם מפרסמים טקסטים נרגשים על כך ש"פועלו של עלי מתואר במספר ספרים, אם כי הצנזורה מונעת לפרסם חלק גדול מהמעשים".

לשיא של אוריינטליזם הגיע יעקב חבקוק, ותיק מערכת הביטחון ועורך האוטוביוגרפיה של ראש עיריית רמת גן צבי בר, שמוצג במקומות מסוימים כ"אנתרופולוג". במכתב פומבי שפירסם על הנושא, חבקוק מסביר שאין מה לחשוש, ומשפחתו של עלי אינה מהווה איום דמוגרפי או טרוריסטי:

מדובר במשפחה "עקרה", כמוהָ כעץ נוי שאינו נותן פרי. נדמה לי שלא אטעה אם אציין שהריבוי הטבעי של המשפחות הגרות במושבי המועצה גדול מהריבוי הטבעי של משפחת אל-עמראני. משפחה בדווית אחרת, צפונה יותר, הייתה מתרבה בקצב רצחני ומחזיקה כבר מאות נפשות!
זאת ועוד, מי שחשש שהמשך הימצאותם של בני המשפחה באזור יביא לקן של אסלאם או לאבן שואבת של בדווים מהנגב שיירדו לערבה, אינו יודע היכן האו חי. אין, לא הייתה וכנראה שגם לא תהיה במשפחה כל נטייה לחזרה אל האסלאם כמו גם לקליטה של גורמים מחוץ למשפחה. בדווים לא מתחתנים עם בני משפחת אל-עמראני, כך שאין מי שיצטרף אליהם. 

מצד שני, יש בערבה גם אנשים הגונים והומאניים שפשוט מזדהים עם חבריהם הבדואים ומתקוממים. במצגת שהוכנה על הנושא על ידי ידידיה של משפחת אל-עמרני, כתבו ש"המשפחה היא חלק מהנוף האנושי של האזור, וקבלת המשפחה וחיבוקה היא צו אנושי ומוסרי" – דברים שרחוקים להיות מובנים מאליהם בישראל של היום. גם ראש המועצה עזרא רבינס כתב בעניין כמה משפטים יפים:

בשנים האחרונות התגייסנו באזור לסייע לנזקיים באזורים מוכי אסון בעולם. צעקתם נשמעה ונראתה על מסכי הטלוויזיה. כאן מדובר בדוגמה הפוכה, בחצר האחורית שלנו. הם לא צועקים, לא מתלוננים. השבוע רואיין אחד מבני המשפחה בכלי התקשורת ואמר "אנחנו לא כועסים על מדינת ישראל, אנחנו מאוכזבים". בשבילנו, זה אומר הכול.

   *

הפגנה של בדואים מהכפר אל עראקיב. ההנחה היא שמצבו הטבעי של בדואי הוא להיות מגורש

יש משהו אירוני, אבל יותר מזה עצוב, בעובדה שהבדואים מהערבה, שנחשבו להתגלמות האותנטיות והראשוניות ופירנסו כמה רומאנים של סופרים-הרפתקנים, מתגלים בסופו של דבר כקבוצת פליטים/בני-חסות/בני-ערובה חסרי אונים של מערכת הביטחון. זאת החליטה יום אחד לזרוק אותם במקום כלשהו במדבר, ואחרי זה להעיף אותם משם.

צו הפינוי אמור להתממש כל יום – אולי הוא מוצא לפועל ברגעים אלה. אני מניח שילדיה של פאטמה אל-עמרני, שלומדים בבית הספר היסודי בספיר, פשוט לא יופיעו יום אחד בבית ספר.

על כך אמר שלמה ציזר, ראש אגף הפיקוח במנהל מקרקעי ישראל:

"עלי הלך לעולמו, ואנחנו מוקירים אותו, אבל לא יכול להיות שיתפסו עליו טרמפ".

הנחת היסוד היא שהמצב הבסיסי של ערבי היא להיות מגורש. כשמדובר בבדואים, לשאוף להישאר במקום שבו חיית בלי שיגרשו אותך נחשב מבחינת הרשויות כ"לתפוס טרמפ". איזו חוצפה יש לבדואים האלה, שמעזים לבקש שישאירו אותם במקום שבו הם חיים כבר 60 שנה. עניינים כאלה הרי נסגרים בהסכמים בסגנון פיאודלי בין פטריארכים עם רובים.

באמת, מדינה נפלאה, מוסרית, טהורת כפיים. כל הכבוד לצה"ל.

ילדים בבית הספר האזורי - מתוך המצגת שהכינו ידידיה של משפחת אל-עמרני