Posts Tagged ‘מסע לפולין’

כתריאליבקה החדשה

19 באפריל 2012

איתמר טובי טהרלב

כשהייתי בתיכון השתתפתי במשלחת של משרד החינוך לפולין. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אבל אחד הזיכרונות החזקים הוא דווקא משלבי ההכנה. במסגרת ההכנות היינו צריכים להיפגש עם ניצול שואה להרצאה. פגשנו אותו בחדר סמינרים ליד יד ושם. הוא דיבר על איזה רב יהודי, אמר שהוא עדיין חי בארץ, שמכר יהודים תמורת כסף והוא עוד מקבל פרסים. הוא אמר גם שבכל יום שואה הוא מתאשפז כי הוא לא יכול לשאת את היום הזה והיה רוצה שיבטלו את יום השואה, כי כל הזמן צריך לזכור.

אבל לא פחות מזה אני זוכר שהוא שאל בישירות אותי ואת עינת ברזאני: "רגע, אתם לא אשכנזים. למה אתם נוסעים לפולין? מה לכם ולשואה?".

השאלה שלו הייתה מוזרה בהתחשב בכך שרוב המשלחת הייתה מורכבת ממזרחים. מעלה אדומים, העיר בה גדלתי, היא עיר מזרחית ברובה שמורכבת ממזרחים פליטי ישראל הראשונה וירושלים מוכת הג'נטריפיקציה.

 אך אני ועינת, שצבע עורנו היה שחום, לא הצלחנו כנראה לחמוק מתחת לרדאר ממנו מזרחים בהירים לרוב מצליחים לחמוק (אולי אחרי זה הסוציולוגיה תדבר על כך שרוב המזרחים שכבר איכשהו מגיעים לאוניברסיטאות ולעמדות גבוהות אחרות הם ברובם מזרחים בהירים למדיי, שייתכן ולא מאיימים ויזואלית על הרשתות החברתיות האשכנזיות).

התהייה שלו לגביי הנוכחות המזרחית שלנו במסע לפולין הייתה מעניינת כי היא סימנה את האתר של השואה כאתר אשכנזי בלבד. לנו כמזרחים, לא אמור להיות קשר לשואה. ואכן "מוראות השואה" לא חלחלו בקירות ביתנו ולא היינו מוצפים בטראומות מאירופה בהזנה ישירה מהסבתא או הדודה. אבל כמו רוב אזרחי ישראל, היינו מוזנים בזה דרך מסכי הטלוויזיה.

תמיד הרגשתי שאנחנו כמזרחים חייבים לראות את הסרטים האלה דווקא כי אין לנו מספרי סיפורים משפחתיים מהשואה, להפך אנחנו צריכים לראות אותם, ללא סיפורי משפחה מתווכים, בתור ווידאו ארטים ארוכים וטלוויזיוניים המקבילים בדרמטיות שלהם למעמד הר סיני.

אווה אילוז כותבת:

בסעודות השבת הארוכות אצלנו בבית העבירו לי הורי תחושה מעורפלת של אחריות של הספרדים כלפי האשכנזים: הופקדה בידינו המשימה לעזור להם לרכוש מחדש את אמונם בהיסטוריה שלהם, שכן זוועות היסטוריה זו נחסכו מאיתנו, הספרדים.

ייתכן וגם ההורים שלי העבירו לנו את התחושה הזו. אני זוכר שלפני הטיסה לפולין לקחתי מחברים אשכנזים של אבא שלי שמות של בני משפחותיהם שנספו בשואה בשביל להקריא בהיכל השמות באחד המחנות.

 התפלאתי מאוד שהילדים שלהם לא נוסעים לשם גם כמוני. תמיד תהיתי למה הם לא מתעניינים בהיסטוריה של המשפחה שלהם. הם היו עונים לי "שהם לא יודעים" בתשובה על כל מיני שאלות ששאלתי אותם על השואה. נראה שהיה מעניין אותם יותר להזמין פיצה או ללכת לסרט בקניוכל בחולון.

כשאני חושב על זה עכשיו, מדהימה אותי המהירות שבה אבא שלי הסכים לשלם על הטיול לפולין. המצב של ההורים שלי באותם ימים לא היה מזהיר מבחינה כלכלית, ולמרות זאת אבא שלי שילם על הטיול היקר שעלה בסביבות 1,200$ ועוד הביא לי 300 $ לבזבוזים. לא היה מה לקנות בפולין חוץ מעוגיות טעימות שקניתי כמעט בכל הזדמנות, וחזרתי עם 240 $ לארץ אולי כחלק מהגלותיות הסגפנית שדבקה בי במהלך הטיול.

ובכל זאת, היו במשלחת כמה אשכנזים שיצאו מהשכבה שלנו. בסופו של דבר, הגרעין המקים של מעלה אדומים היה גרעין אשכנזי. אגב, לאחר שהעיר "התמזרחה" דמוגרפית, רובם התחילו לעבור למקומות מבוססים יותר כמו מבשרת, הר הדר, ארנונה או ניו יורק.

אני זוכר את ערן דוידזון שלקח חלק במשלחת מהשכבה המדוברת שלנו. הוא סיפר לי פעם שסבא שלו נולד בלודג'. כל ערב במלון כולנו היינו עסוקים בלהכיר את שאר הקבוצות מישראל מאשדוד, פתח תקווה ויהוד, רובם היו גם מזרחים והאווירה הייתה דיי מהנה וחברית. שם לראשונה פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא "קראית" עד אז לא ידעתי מה זה. ערן דווידזון היה הולך לחפש חשפניות במלון וערב אחד חזר ואמר שהן בכלל לא פולניות אלא רוסיות.

אני לא יכול לשכוח את התחושה הקדושה שהייתה לנו בכל המסע הזה, שאנחנו יהודים גלותיים כפי שלימדו אותנו ביצירות הספרות האשכנזיות שנלמדות בבית הספר. אנחנו היינו במסע לעבר היהודי הטוטאלי. ערן דוידזון היה בעיצומו של מסע אחר. הוא דווקא רצה להתנער מהאשכנזיות ומהמטען הגלותי. אולי דווקא במקום שבו סבא שלו גדל וסבל כל כך הוא רצה למרוד ולהמשיך את המהפכה הציונית – ללכת ולהציץ לחשפניות רוסיות. מה שהיה בולט אצל ערן זה שהוא היה נראה כמו מישהו שמשוחרר ממשימת הזיכרון שאנחנו המזרחים המתאשכנזים לקחנו כל כך ברצינות. במהלך הטיול הוא לא כונן על ידי הסיטואציה של הטיול, אלא היה עסוק בפן ההדוני שלו כאילו לא היינו בלב ליבה של ממלכת המוות הרדומה של מזרח אירופה.אבל אולי זה גם קשור לכך שהתפקיד של המזרחים בישראל הוא להיות היהודיים הגלותיים. כמו שטוען החוקר אמנון רז קרקוצקין שאותו מנגנון שהופנה לשלילת הגלות מופנה נגד המזרחים שנחשבים דתיים ולכן גלותיים ולא מודרניים.

והרי היחס השלטוני מבן גוריון למזרחים באמת החזיר אותנו אחורה בזמן דרך תהליכים של הפגרה חינוכית ורישוש כלכלי (למשל המקרה של יהודי עיראק ומצרים-הגיעו משכילים יותר מרומנים ופולנים- וילדיהם פחות משכילים מאותם הורים בגדאדיים או אלכסנדרוניים).

אם היהודים המזרחים בישראל משחקים את התפקיד של היהודי הגלותי המזרחי, אולי זה אומר שהיהודי האשכנזי בישראל הוא נטול גלות לחלוטין ויכול לדמיין לעצמו שהריינוס והאלבה הם הארכיטיפים המייסדים שלו.

כיום עדויות רבות של ניצולי שואה מועלות ליו-טיוב, וזו פעם ראשונה שהצלחתי להקשיב לסיפורים מהשואה בצורה ישירה ובלי שישאלו אותי "מה הקשר שלי לשואה". רק עכשיו, כשהשואה עלתה לרשת, היא שייכת לשבכה אין סופית של מידע, מחלישה את הקשר בין היוצר ליצירה ומאתגרת מחדש את האופן בו הזיכרון שלנו מתארגן.

כפי שזה משתקף בסטטוסים ביקורתיים מניו יורק וברלין נגד ישראל, שם גרים רבבות ישראלים פוסט-פוסט-גלותיים, נראה שהגלותיות חוזרת וכתריאליבקה כבר פה. ישראלים שחיים בחו"ל נחשבו עד לא מזמן ליהודים שחיים "בגלות". אבל היום, כמו שכתב עפרי, ישראלים שחיים בחו"ל מסתכלים על ישראלים בתור גלותיים- אוסט יודנים, מנוגבי חומוס שמדברים בשפה מזרחית ויוצאים להפגנות שווא בקיץ. אולי בקרוב הם יציעו להחליף את שמה של ישראל לכתריאליבקה ויכתבו עלינו סיפורים פולקלוריסטיים עם גוון קומי.

ייתכן והטיול הזה לפולין היה למעשה טיול לייצור של זהות אשכנזית. לא רק מזרחים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים; גם אשכנזים צעירים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים מבוגרים. כבר לפני הטיסה התחלנו בהכנות לטקס הפיכתנו לאשכנזים ממושמעים כשאמרו לנו לקנות יומנים בשביל לרשום יומן מסע. ולרשום יומני מסע זה מאוד אשכנזי בעיני.