Posts Tagged ‘מסעות לפולין’

"שתי מיליון יהודי הונגריה, המה פסעו לידי אותו לילה, האם אצליח לייצגם?"

5 באוגוסט 2012

יעל חבר

בתחילת יולי הואשם אלחנן אסתרוביץ', בן 31, בריסוס "כתובות נאצה" במוזיאון יד ושם ובאנדרטאות בגבעת התחמושת ובבקעת הירדן. את המכתב הבא מצאתי באתר האנרכיסטי "הכל שקרים", תחת הכותרת: וידוי מרסס הגרפיטי ביד ושם. הובאו שם חלקים מהמכתב, שלא בסדר הנכון, וכן סריקה של המכתב כולו, בן שמונה עמודים, אותו כתב אסתרוביץ' בתא המעצר במגרש הרוסים. ככל שקראתי והקלדתי את המכתב (תוך שמירה על דרך הכתיבה המקורית, כולל שגיאות קלות), נדהמתי מכך שהוא לא הובא לידיעת הציבור, אם כי ברורה לי הסיבה לכך – המכתב אנטי ציוני, מאלף ונוקב.

אני מביאה כאן את המכתב במלואו בתקווה שיעורר את הדיון שהוא ראוי לו.

*

בס"ד (1)

"המפלצת הצורחת מנירנברג" זאת היתה הכותרת הכל כך לא אחראית של עיתון "דבר" בשנת 36', כשהיטלר עלה לשלטון.

כשפסעתי ב"יער" הקק"ל שמקיף את "יד ושם" בשעה שלוש בלילה, לא תיארתי לעצמי מעצרים, תקשורת, עיתונאים, חוקרים שלא אוהבים ללבוש מדים, אזיקים וניידות משטרה. המשטרה הרי לא הגיעה אחרי מה שהיה בבקעת הירדן, וגם אחרי גבעת התחמושת המשטרה נרדמה בשמירה. האמת שגם למה שקרה ביד ושם לא היו לה הוכחות במטר, אבל אז, אחרי הלחץ הציבורי האדיר, החוקרים החליטו לקפוץ למים הקרים ולעצור את כל מי שאפשר ולא אפשר. וכך מצא את עצמו בחור תמים בן 25 מאשדוד מורד באמצע היום מאוטובוס עירוני ומוכנס בהפגנתיות לניידת כאילו היה ברון סמים קולומביאני. אין ספק שהמשטרה הציונית התקדמה הרבה ב-64 שנים האחרונות. החטא של הבחור הזה אגב, זה שהוא התכתב איתי באימייל. טוב, יש לי אימייל.

נחזור לחורשת הקק"ל הקלילה המופיעה במפות כ"יער ירושלים". הייתי מציע לאנשי הקקל לשחרר שם קצת דובים שחורים, זאבים, וליצור כמה מעיינות מלאכותיים שיצרו נחלים קרירים, מכונות עשן, אולי ככה נרגיש שזה באמת "יער" ציוני למהדרין לתפארת מדינת ישראל.

שקט מאוד ב"יער". קצת פנסי תאורה כתומים מ"יד ושם" מאירים את הדרך, אבל בעיקר מסנוורים ומעצבנים אותי. עוד מעט אגיע אל "אנדרטת הקרון" המאיימת, זאת שנוצרה כדי שנזכור ולא נשכח, למה צריך שתהיה לנו מדינה. קרון בהמות מעץ הובא לכאן היישר מגרמניה, והוצב כדי להזכיר באובססיביות מה קרה כשלא היתה לנו מדינה. כמה בכה אותו צדיק, הרב מיכאל דב ויסמנדל זצ"ל, כדי לעצור את אותם קרונות עץ, למעשה הוא אפילו הצליח לעצור אותם למשך זמן לא מועט, אבל התשובה שקיבל בסוף מהציונים על כל זעקותיו ומאמציו, היתה מאוד ברורה: "כי רק בדם תהיה לנו הארץ" – כלומר, אנחנו לא מעוניינים להציל. 2 מיליון יהודי הונגריה (שרובם היו לא ציונים או אנטי ציונים) רצו סך הכל לחיות, אבל לוועד הלאומי בארץ ישראל היו תוכניות אחרות עבורם. אם לא לפלסטינה, אז לכו לאושוויץ. רק אל תפריעו לחלום הציוני להתגשם. גם אל תדאגו יהודים הונגרים תמימים, אנחנו אח"כ ננציח אתכם ב"יד ושם", נערוך לכם טקסי זיכרון נרגשים באושוויץ, "מצעדי חיים" רעשניים, ואילו את הרב ווייסמנדאל זצ"ל, "היסטוריונים" מגמתיים יציגו באור לא אמין. ב"יד ושם" אגב, לא יזכירו אותו בכלל. אבל עכשיו כשספריי צבע בידי, אני אזכיר את מה שאתם ב"יד ושם" מתאמצים כל כך להשכיח ולטאטא מתחת לשטיח. הרב ויסמנדאל זצ"ל ועמו שתי מיליון יהודי הונגריה, המה פסעו לידי אותו לילה, האם אצליח לייצגם?

החורשה חשוכה, ונראה שאיבדתי קצת את הדרך. ביתן הפרטיזנים שחור כזפת מתגלה פתאום לנגדי. הבנתי שאני באזור "בקעת הקהילות". כל אותם קהילות שהיו יכולות להמשיך לחיות, אם רק לא היו מכריזים מלחמה בשמם בגרמניה הנאצית. אם רק לא היו מפיצים אנטישמיות מטורפת באירופה במשך 40 שנים, רק כדי שהם "יתעוררו" ויהפכו לציונים בטוב או ברע. הפצת האנטישמיות באירופה בה התחיל הרצל הצליחה מעל למשוער, הקהילות נמחקו, וכעת אנדרטת אבנים קטנה "זוכרת" אותם ברוב יגון. בא לי להקיא. קפיצה קטנה על חומת האבן ואני בפנים (וסליחה חוקרים שאת השחזור התחלתי ממקום קצת שונה).

בס"ד (2)

חושך מצרים ב"בקעת הקהילות". כפפות ניילון חד פעמיות, ספריי שחור נשלף החוצה מהתרמיל, היר ווי גו. "ציונים ארורים, הרפו ידיכם מהעם היהודי!". אני מתרחק מעט, בוחן את הגרפיטי, לא רע. אין זמן, צריך להגיע אל העיקר. חצי דקה אחרי זה אני כבר באנדרטת הקרון. שקט, חשוך, אין אבטחה, אבל צריך להיזהר. אני חולף על פני האמבולנס השבדי. זהו רכוש של מדינת שבדיה, וכמובן שלא אפגע בו. זה הרי אסור, וגם, החשבון שלי הוא עם אלה שמנעו דרך קבע את כל פעולות ההצלה של אחיהם, לא עם אלה שהצילו וניסו להציל.

בהליכה שפופה ומהירה אני אגיע אל אנדרטת הקרון. כל רחש קטן הקפיץ אותי אל השיחים, לא שזה היה ממש עוזר אם היה עובר כאן רכב אבטחה. אני מנער את הספריי השחור, וכותב שמדינת ישראל היתה האושוויץ הרוחני של עדות המזרח.

1949. מדינת ישראל קמה זה עתה. מחנות "עולים" מוקפות גדרות תיל ושומרים חמושים, שעל יושביהם האומללים והתמימים נאסר ליצור קשר עם העולם החיצון. בניהם ובנותיהם הרכים של העולים ניטלים בשרירותיות אנטי אנושית אל חינוך ציוני חילוני מעורב, ושם נמחקת תרבותם בשיטתיות. מי שמתנגד – מטופל ומושתק בכח. שיכוני העולים העלובים בהם הם נדחסו בהמשך, המלחמות אליהם הם נשלחו כדי להרוג וליהרג למען מדינה שראשיה ראו בהם לא יותר מאשר כח דמוגרפי, אזרחים סוג ב', וגם זה בדיעבד. הפלסטינים מתלוננים על מחנות פליטים, אבל גם בבאר שבע, דימונה, רמלה, ירושלים, נתניה, ואיפה לא, ניתן למצוא גם עכשיו ב-2012, מחנות פליטים של יהודי המזרח, "יאהוד אל ערב", שיכוני עוני עלובים בהם גרה אוכלוסיה חלשה שהיתה טרף קל לשליחי הסוכנות הערמומיים שהתחזו לדתיים, והבטיחו להם הרים וגבעות ב"ארץ ישראל". אך ב"ארץ ישראל" חיכה להם שלטון מפא"י טוטאליטרי וגזעני, שאילץ אותם להצביע עבורו כדי לקבל תלושי מזון ועבודה, שניתב אותם אל "כור ההיתוך" הצהל"י, שאכן ניתק את כל מה שנותר מעברם המפואר. ליהודי המזרח האומללים כבר לא נותרו הרבה ברירות. אחרי שנים של דיכוי הם ניסו להתבטא באמצעות הליכוד ואח"כ גם ע"י ש"ס, אבל רק מעטים מהם כמו ראובן אברג'יל מהפנתרים השחורים למשל, הבינו שהכתובת לשיפור מצבם לא נמצאת במשכן הכנסת ובשלטון הציוני שהרס את עדות המזרח, ושיבה אל הדו קיום הטבעי שהיה קיים בינם לבין הערבים לפני שהסכסוך הציוני-ערבי התחמם ופגע גם בהם, הוא הפיתרון הבריא והטוב ביותר, הברירה הטבעית. האם הערבים יתנו להם את זכות השיבה? חבל שמלך מרוקו לא מבקר את נתיניו היהודים באשדוד ובבית שאן.

המון הפרעות בתא וקשה לכתוב. השגתי עט נובע מעולה מאחד מחברי התא, ביקשתי עליו אפוטרופסות בלעדית, בדיוק כמו שהציונים מבקשים להשיג על השואה. הוא הסכים תמורת טלכרד של 20 שקל. הוא יקבל. העט נשאר אצלי.

בס"ד (3)

נחזור לשבילי "יד ושם". אני מסיים עם האושוויץ הרוחני ואולי גם הגשמי של עדות המזרח, וממשיך אל הפרונט המרכזי של "יד ושם", אנדרטת מרד גטו ווארשה. מכל הצד של היער אין שם מצלמות, בדקתי את זה בביקור המקדים. יש רק מצלמה אחת ששומרת על הכניסה למוזיאונים, והיא לא מכוונת על האנדרטה, היא לא תפריע לי. אני מגיע אל האנדרטה שמסמלת את ה"גבורה" שבשואה. אותה "גבורה" שבגינה הגטו חוסל מיידית על כל יושביו. הרבנים בגטו התנגדו אל המרד, הם חששו מפני התוצאות שלו. זה עניין את המורדים? לא. זה גם לא מעניין כיום את ראשי "יד ושם". אין שום איזכור בסמיכות לאנדרטה שרבני הגטו התנגדו אל המרד. סלקטיביות במיטבה. ב"יד ושם" לא רוצים להזכיר את הרבנים, לא רוצים לקלקל את ה"גבורה". טוב למות בעד ארצנו, טוב למות בעד ה"גבורה". זה מה שקורה כשמחליפים את התורה בלאומיות. מתים בשביל "גבורה", בשביל "מדינה", מסכנים 6 מיליון יהודים בסכנת מלחמה, מכינים מקלטים אטומים ומרחבים מוגנים, "מלון אורחים" במדבר לתושבי גוש דן, אבל ביום שיגזר על הערבים לנצח, גם אלף צוללות דולפין גרמניות ואלף מטוסי אף 16 ולווינים לא יעזרו. גדרות הפרדה מפלצתיות, מחסומים וסיורי מג"ב, מצב חירום תמידי, מאבטחים בכל מקום. הכותל המערבי הפך לאזור סטרילי, קבר רחל אימנו למבצר צבאי אימתני שכדי להגיע אליו צריך אישורים. לאן לעזאזל הגענו בשביל ה"גבורה"? אולי תקחו את ה"גבורה" שלכם, את צוללות הדולפין, את המטוסים והטנקים ופשוט תלכו לכם למקום אחר, אולי לאוגנדה, שם "תשמרו" על האוגנדים כמה שאתם רוצים, תקימו להם "כיפות ברזל" וכורים אטומים, ורק תתנו לנו לחיות בשקט ובשלווה עם הפאלסטינים. יש להם דגל צבעוני נאה והמנון יפיפה שלא מדכא כמו "התקווה" הקודר שהולחן ללא ספק במרתף עינויים חשוך אי שם במשטר מזרח אירופאי אפל שכבר שנים אינו קיים. יש לפלסטינים גם קפה טעים, עצי זית, פיתות, כבשים, עיזים, שווקים צבעונים וחנויות זולות, שלא משלמים בהם בכרטיסי אשראי וכרטיסי "מועדון" מלוקקים, והמון פשטות ולבביות, שלא קיימים ב"גבורת" הפלדה הציונית, הסוגדת לשקר החן ולהבל היופי. אין אצלם גם צפירת אימים בולשיביקית ארבע פעמים בשנה שמכריחה את כל האזרחים לעמוד ב"דום" מפוחד, ו"להתייחד עם הנופלים" (בכח?) כאילו אנחנו נמצאים בברית המועצות של סטלין".

אז בבקשה תעזבו אותנו, תלכו לאוגנדה ותתלבשו על הכושים, ותנו לנו לנשום אוויר. אנחנו נממן כבר את פירוק גדרות ההפרדה והמחסומים, כמה שיעלה – עלינו, רק תעזבו בבקשה, ותקחו איתכם את ה"גבורה".

בס"ד (4)

"מלחמותיו של משטר הרשע הציוני אינם מלחמותיו של העם היהודי" אני מרסס בשחור על הרצפה שלפני אנדרטת ה"גבורה", כדי להבהיר שהעם היהודי הוא עם ניטראלי ושומר שלום, ואלפיים שנות גלות רק למדנו תורה, שמרנו מצוות, והתפללנו לביאת המשיח ולגאולה בידי שמים. כך היה וכך יהיה. מלחמות, גאולות הרפתקניות בידי אדם, "גבורה" לא ברורה על חשבון אחרים, כל אלה לא בבית ספרנו, לא קשור אל העם היהודי. ואם 99% מהעם היהודי כן סבור שמדובר במלחמות יהודיות, אוקיי, אז האחוז הבודד שנשאר הוא זה המקורי. האמת מעולם לא נמדדה בכמויות. לא מרובכם מכל העמים חשק השם.

מעניין שבתקשורת הישראלית הגרפיטי הזה צונזר, ורק בכמה כלי תקשורת "זרים" שעשו עבודה יסודית (ולא העתיקו) הוא צוטט במלואו. "יוקם מוזיאון אלטרנטיבי ליד ושם הסלקטיבי" אני מרסס טיפה יותר למעלה, גם כן על הרצפה. לו היה לי כסף, הייתי מקים אולי מוזיאון כזה, "יד ושם" שלא מציג את השואה בצורה הסלקטיבית שמתאימה לצרכים של מדינת ישראל. "יד ושם" שמספר על פשעי הציונות בשואה, על מדיניות מניעת מאמצי ההצלה, ועל חלקם של הציונים בהתססת האנטישמיות באירופה במשך 40 השנים שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. "יד ושם" שמספר על ההתגרויות והפרובוקציות המחרידות של ראשי הציונות נגד היטלר, "יד ושם" שזוכר בצורה שקטה וצנועה את הניספים, ולא "מזכיר" אותם באובססיביות תוך הפניית אצבע מאשימה ותמידית אל עבר הגויים, וסוחט מהם התנצלויות לצורך האינטרס של מדינת ישראל.

כדי להיות רלוונטים, הציונים חייבים אספקה תמידית של אויבים ומלחמות. האנטישמיות זאת האינפוזיה של הציונות ומדינת ישראל. ומה עושים כאשר אין אנטישמיות? פשוט מאוד, מייצרים אותה. כמו למשל הפצצות שפעילי הציונות היו מטמינים בשכונות יהודיות בארצות ערב כדי ליצור פאניקה. "אם היטלר לא היה, הציונים היו ממציאים אותו" אני כותב בספריי לבן על האנדרטה, מחוסר מקום נאלצתי לכתוב 'ממצים' בלי אל"ף. אח"כ אמרו שזאת שגיאת כתיב. שיהיה. הציונים תמיד חייבים איזה היטלר תורן בסביבה. אחרי הרבה עבודה מאומצת הם באמת השיגו אחד כזה, אמיתי, תוצרת גרמניה, כמו טנקי המרכבה שלהם. אח"כ החליפו אותו שורה של מנהיגים ערבים, והיום זה אחמדיניג'אד. ויש כמובן "היטלרים" אזוריים קטנים יותר, כמו השייח' נאסראללה, ארגוני ההתנגדות הפאלסטינים, או נשיא טורקיה ארדואן. מעניין למה כולם שונאים כל כך את ישראל החפה מפשע, שבסך הכל רק מגינה על עצמה. באמת מעניין. ככה או ככה, מלחמותיו של משטר הרשע הציוני אינם מלחמותיו של העם היהודי. הספר 1984 מתאר משטר טוטאליטארי הנמצא במצב תמידי של מלחמה לצורך האינטרס השלטוני שלו.

בס"ד (5)

למעשה כל משטר או רודנות שהיה אי פעם או יהיה נמצא במצב מלחמה תמידי עם אויב כלשהו. אין חיה כזאת משטר ללא מצב מלחמה תמידי. לאחר מות הרצל ב-1904 הציונים מאוד מהר הבינו שמדינת השוקולד השלווה עליה הוא חלם תקום רק בפנטזיות, ואז החלו ללכת על משטר – מדינת כיבוש וכח. הציונות ראתה מאז ומעולם במלחמותיה גורם לאומי מאחד בין סקטורים יהודיים שונים, דמיינו את דן קנר ברשת ב' מקריא בחרדת קודש לאומית "אזרחי ישראל מתבקשים להיכנס למקלטים", ואזרחי המשטר הטוטאליטארי נחפזים בדבקות להיכנס אל מקלטיהם, או להחליף מסכות גז בתחנות של פיקוד העורף, או לחייך בשמחה כאשר רדיו המשטר מבשר מירושלים כי "כל כוחותינו שבו בשלום", ושירי המלחמה של המשטר מתנגנים ברקע. אבל גם אם יקומו עוד אלף מדינות ישראל, קוץ אחד מהתורה לא יזוז לעולמים, והתורה הקדושה, היא קובעת שאנחנו בגלות, ונאסר עלינו למרוד בעמים, בגלות אין מלחמות, גם אם כנופיות טרור יהודיות כמו האצ"ל והלח"י והפלמ"ח ניל"י ופלוגות האש, הצליחו להקים מדינה ולקחת שלטון. נכון, אנחנו יכולים, יש לנו את הכח, אך הגאולה שאנו מצפים לה היא לא מדינה חזקה, אלא גאולה רוחנית ונצחית, "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך ותשבע כל לשון".

נחזור אל הרב וייסמאנדל זצ"ל. הרב וייסמנדל כתב שאם כל הרבנים היו באים להיטלר ומודיעים לפניו שהיהודים הם ניטראלים ולא קומוניסטים ולא מעוניינים לשלוט בעולם וכו" (להיטלר היו פוביות רציניות מפני מה שהוא כינה "היהדות העולמית") אז השואה הייתה נמנעת. בסך הכל היטלר, כמו הנאציזם כולו, התבסס על השמצות שכתבו כבר ראשי הציונות נגד היהודים עוד הרבה לפניהם. אחד מראשי התעמולה הנאצית, טען במשפטי נירנברג שהם לא עשו יותר מאשר לחזור על דברים שהשמיעו וכתבו ראשי הציונות נגד היהודים. מיותר לציין שב"מורשת השואה" הציונית אותה מייצג "יד ושם", לא תמצאו עובדות "מיותרות" מעין אלו. זה הרי יהרוס להם את כל הביזנס.

בס"ד (6)

לא קל לכתוב בתא המעצר, כי אין פרטיות, שלא לדבר על שקט. אבל יש המון דברים נחמדים וחיוביים במעצר הזה. אתמול הסתגרתי חצי לילה בשירותים כשכולם ישנו והצלחתי לכתוב די הרבה, עד שהעיניים נעצמו לי. עכשיו אני אנסה להמשיך, כותב על הפרוטוקולים של בית המשפט.

אז היינו באנדרטה, בארבע בבוקר.

להם יש "יד ושם" שמתוקצב במיליוני שקלים, מדינה, עיתונים, תקשורת, צבא, משטרה, מוסדות שלטון, הם שולחים כל שנה אלפי בני נוער לאושוויץ כדי לעשות להם שטיפת מח, ולי יש רק ספריי. מה אתה עושה אלחנן? אתה חושב שזה יעזור? ממילא הם לא יבינו, ממילא זה לא ילך, עס טוהט נישט אויף… הם ימשיכו לעמוד בצפירת האימים, ימשיכו לנהל את כל הטקסים הממלכתיים שלהם, וימצאו איזה רב מחמד שיגיד להם קדיש ואל מלא רחמים, ואת הגרפיטי'ס שלך ימחקו מחר במרץ עובדי עריית ירושלים שיגיעו בבהלה למקום, ואף אחד לא יבין בכלל מה אתה כתבת. אף אחד? אין מצב. ואני חושב שזה חשוב אפילו אם רק אחד יבין. כמו שמרן האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל כתב בהקדמתו לספרו "ויואל משה" שאם רק אחד יבין – הכל היה כדאי.

אי אפשר הרי לשתוק, ולעשות להם חיים קלים. ועצם המחאה היא המטרה, ולאו דווקא הניצחון. בדיוק כמו במרד גטו ווארשה. הם ידעו שהם לא ינצחו את הכח הנאצי האדיר, אבל החליטו לצאת לקרב. במקרה שלהם זאת הייתה התאבדות וסיכון אחרים שהתורה אוסרת כי אין דבר מקודש מהחיים, במקרה שלי זה יהיה מקסימום מאסר שלי. מעצר. מאסר. וואט אבר.

על הכתובת הבאה שריססתי חזרו כל שעה ברצף וברהיטות במהדורת החדשות של גלי צה"ל. הערכתי אותם על כך, אפילו הופתעתי. בקול ישראל לעומת זאת גימגמו משהו לא ברור. אז שוב, ספריי שחור: "ציונים ארורים, אתם הכרזתם מלחמה על היטלר בשם העם היהודי, אתם הבאתם את השואה". הם באמת הכריזו עליו מלחמה. לא מגרמניה, לא משטחי הכיבוש הנאצי, לא משם. מניו יורק, מפאלסטינה, מכאן יצאו המכריזים במלחמה על היטלר. מול שגרירות גרמניה הם עמדו, חבורת רפורמים, ציונים, מתבוללים, תקעו בשופרות נגד היטלר ונשאו נאומים "חוצבי להבות" בגנותו. הרב ווייסמנדאל זצ"ל מעיד שצעד זה גרם לאיבוד עשתונות מבהיל של היטלר. ברגע שהגיעה אליו הידיעה על ההפגנה מתוך גזיר עיתון באידיש שתורגם לגרמנית, הוא התמוטט על הרצפה, השתולל וצרח שעכשיו הוא ישמיד את כל היהודים. לא צריך לספר שב"יד ושם" לא תמצאו יד ושם לעובדות האלה. אז עכשיו אתה מבין אדון שליו מה הוציא אותי משלוותי?… אח"כ המשכתי וריססתי את הניסוח הכושל שאני מתחרט עליו, כי הוא היה מסובך מבחינה תקשורתית. "תודה לך היטלר על השואה הנהדרת שסידרת שסידרת לנו, רק בזכותך קיבלנו מדינה מהאו"ם". על החתום: המאפיה הציונית העולמית.

בס"ד (7)

מבינים אז איך זה עבד? מציתים אנטישמיות, מובילים לשואה, מונעים את פעולות ההצלה, ואח"כ באים לגזור את הקופון באו"ם. מאפיה או לא מאפיה?

אח"כ חזרתי אל אנדרטת הקרון. מיכלי הצבע היו כמעט מרוקנים. האצבע כאבה לי, תנסו לגמור כמה מיכלי ספריי ותבינו. אור ראשון, ציפצוף של משאית נוסעת ברוורס נשמע מכיוון שער הכניסה ליד ושם. בטח איזה ספק נכנס להביא סחורה למוזיאון האתר. אין לי הרבה זמן, התחלתי להתקפל. יש לי קצת דרך עד לבית שלי.

נפרדתי מיד ושם ב"ציונים רצו בשואה", "קץ הציונות = שלום וידידות", ואחרון חביב: "ממשלת פולין הנכבדה, די לאפשר לציונים לערוך באושוויץ טקסי זיכרון מניפולטיביים". יש לי ידיד פולני, בחור שהתגייר (בגיור בעייתי), ופעם דיברתי איתו שאכתוב מכתב לממשלת פולין שירסנו קצת את הקרנבלים הציונים באושוויץ, והוא יתרגם את זה. בסוף זה לא יצא. כפפות הניילון היו מלאות בצבע, הסרתי אותם וזרקתי הכל לתוך התיק. המשטרה לא הגיעה אלי בעקבות ראיות אלא בעקבות האזנות, "מודיעין" כמו שהם קוראים לזה.

התחלתי לרדת בחזרה את "יער ירושלים" לכיוון גבעת שאול, שתי שועלים חמודים שיחקו בין העצים, עמדתי כמה רגעים ונהנתי להתבונן בהם, עד שהם נעלמו, ואח"כ גם אני נעלמתי.

לא התכוונתי לפגוע בזכרונם של הקדושים. לא התכוונתי לפגוע בניצולים שעדיין איתנו. התכוונתי למחות באלו שסוחרים באסון שאירע לבני עמנו בגלל שאיפותיהם הבלתי נלאות להשגת שלטון וממשלה בכל מחיר, יהיה אשר יהיה. התכוונתי למחות נגד מוזיאון סלקטיבי שהם הקימו כדי לשמר את שלטונם זה, ולטעון בניבזיות ובגועל, שבגלל שהם לא היו, אירע האסון לבני עמנו. אך האמת היא, שרק בגלל שהם היו, אירע האסון הזה, ורק "הודות" להם, שש מיליון יהודים נטבחו ונשרפו ע"י הנאצים ועוזריהם בשנות הזעם, כאשר מנהיגים לא קרואים קמו לעם היהודי והחליטו ליטול לעצמם מדינה ושררה. וגם עכשיו, הם עצמם לא יודעים עוד איזה אסונות הם יביאו בהמשך הדרך, היו לא תהיה. אז אני כן מתנצל בכנות בפני כל אותם אלה שנפגעו, סליחה ומחילה, אך לא לזאת היתה כוונתי. אינני מכחיש שואה, אני עצמי נצר לניצולי שואה, כל משפחתה של סבתי ז"ל, נספתה באסון המר. גם ממשפחת סבי מהעיר וילנא שבליטא, נספו רבים הי"ד.

אבל האם אני מצטער על הכתובות שריססתי ועל המחאה שמחיתי?

בס"ד (8)

אני אענה על זה בדיוק את מה שענה אחד מראשי הציונות על שאלה לגמרי אחרת ששאלו אותו בזמן ההשמדה. "כששאלו אותי, אם אהיה מוכן להעביר מכספי קרן היסוד לטובת מאמצי ההצלה, עניתי לא, לא, ועוד פעם לא" (יצחק גרינבוים, יו"ר הסוכנות היהודית). לא, לא, ועוד פעם לא, זאת גם התשובה שלי. האם אוסיף לעשות מעשים כאלה בעתיד? לא נראה לי שכן. בכל אופן לא במישורים שיגרמו לי לבלות בתא מעצר. לא בקיצור.

אז לסיכום, זיכרון השואה כן, הנצחה פוליטית ומגמתית בשום אופן לא.

ומעבר לכך, כמו בחקירה האחרונה שלי בימ"ר ש"י –

אין לי מה להוסיף.

אלחנן אסתרוביץ

תא מעצר 2, מגרש הרוסים


כתריאליבקה החדשה

19 באפריל 2012

איתמר טובי טהרלב

כשהייתי בתיכון השתתפתי במשלחת של משרד החינוך לפולין. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אבל אחד הזיכרונות החזקים הוא דווקא משלבי ההכנה. במסגרת ההכנות היינו צריכים להיפגש עם ניצול שואה להרצאה. פגשנו אותו בחדר סמינרים ליד יד ושם. הוא דיבר על איזה רב יהודי, אמר שהוא עדיין חי בארץ, שמכר יהודים תמורת כסף והוא עוד מקבל פרסים. הוא אמר גם שבכל יום שואה הוא מתאשפז כי הוא לא יכול לשאת את היום הזה והיה רוצה שיבטלו את יום השואה, כי כל הזמן צריך לזכור.

אבל לא פחות מזה אני זוכר שהוא שאל בישירות אותי ואת עינת ברזאני: "רגע, אתם לא אשכנזים. למה אתם נוסעים לפולין? מה לכם ולשואה?".

השאלה שלו הייתה מוזרה בהתחשב בכך שרוב המשלחת הייתה מורכבת ממזרחים. מעלה אדומים, העיר בה גדלתי, היא עיר מזרחית ברובה שמורכבת ממזרחים פליטי ישראל הראשונה וירושלים מוכת הג'נטריפיקציה.

 אך אני ועינת, שצבע עורנו היה שחום, לא הצלחנו כנראה לחמוק מתחת לרדאר ממנו מזרחים בהירים לרוב מצליחים לחמוק (אולי אחרי זה הסוציולוגיה תדבר על כך שרוב המזרחים שכבר איכשהו מגיעים לאוניברסיטאות ולעמדות גבוהות אחרות הם ברובם מזרחים בהירים למדיי, שייתכן ולא מאיימים ויזואלית על הרשתות החברתיות האשכנזיות).

התהייה שלו לגביי הנוכחות המזרחית שלנו במסע לפולין הייתה מעניינת כי היא סימנה את האתר של השואה כאתר אשכנזי בלבד. לנו כמזרחים, לא אמור להיות קשר לשואה. ואכן "מוראות השואה" לא חלחלו בקירות ביתנו ולא היינו מוצפים בטראומות מאירופה בהזנה ישירה מהסבתא או הדודה. אבל כמו רוב אזרחי ישראל, היינו מוזנים בזה דרך מסכי הטלוויזיה.

תמיד הרגשתי שאנחנו כמזרחים חייבים לראות את הסרטים האלה דווקא כי אין לנו מספרי סיפורים משפחתיים מהשואה, להפך אנחנו צריכים לראות אותם, ללא סיפורי משפחה מתווכים, בתור ווידאו ארטים ארוכים וטלוויזיוניים המקבילים בדרמטיות שלהם למעמד הר סיני.

אווה אילוז כותבת:

בסעודות השבת הארוכות אצלנו בבית העבירו לי הורי תחושה מעורפלת של אחריות של הספרדים כלפי האשכנזים: הופקדה בידינו המשימה לעזור להם לרכוש מחדש את אמונם בהיסטוריה שלהם, שכן זוועות היסטוריה זו נחסכו מאיתנו, הספרדים.

ייתכן וגם ההורים שלי העבירו לנו את התחושה הזו. אני זוכר שלפני הטיסה לפולין לקחתי מחברים אשכנזים של אבא שלי שמות של בני משפחותיהם שנספו בשואה בשביל להקריא בהיכל השמות באחד המחנות.

 התפלאתי מאוד שהילדים שלהם לא נוסעים לשם גם כמוני. תמיד תהיתי למה הם לא מתעניינים בהיסטוריה של המשפחה שלהם. הם היו עונים לי "שהם לא יודעים" בתשובה על כל מיני שאלות ששאלתי אותם על השואה. נראה שהיה מעניין אותם יותר להזמין פיצה או ללכת לסרט בקניוכל בחולון.

כשאני חושב על זה עכשיו, מדהימה אותי המהירות שבה אבא שלי הסכים לשלם על הטיול לפולין. המצב של ההורים שלי באותם ימים לא היה מזהיר מבחינה כלכלית, ולמרות זאת אבא שלי שילם על הטיול היקר שעלה בסביבות 1,200$ ועוד הביא לי 300 $ לבזבוזים. לא היה מה לקנות בפולין חוץ מעוגיות טעימות שקניתי כמעט בכל הזדמנות, וחזרתי עם 240 $ לארץ אולי כחלק מהגלותיות הסגפנית שדבקה בי במהלך הטיול.

ובכל זאת, היו במשלחת כמה אשכנזים שיצאו מהשכבה שלנו. בסופו של דבר, הגרעין המקים של מעלה אדומים היה גרעין אשכנזי. אגב, לאחר שהעיר "התמזרחה" דמוגרפית, רובם התחילו לעבור למקומות מבוססים יותר כמו מבשרת, הר הדר, ארנונה או ניו יורק.

אני זוכר את ערן דוידזון שלקח חלק במשלחת מהשכבה המדוברת שלנו. הוא סיפר לי פעם שסבא שלו נולד בלודג'. כל ערב במלון כולנו היינו עסוקים בלהכיר את שאר הקבוצות מישראל מאשדוד, פתח תקווה ויהוד, רובם היו גם מזרחים והאווירה הייתה דיי מהנה וחברית. שם לראשונה פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא "קראית" עד אז לא ידעתי מה זה. ערן דווידזון היה הולך לחפש חשפניות במלון וערב אחד חזר ואמר שהן בכלל לא פולניות אלא רוסיות.

אני לא יכול לשכוח את התחושה הקדושה שהייתה לנו בכל המסע הזה, שאנחנו יהודים גלותיים כפי שלימדו אותנו ביצירות הספרות האשכנזיות שנלמדות בבית הספר. אנחנו היינו במסע לעבר היהודי הטוטאלי. ערן דוידזון היה בעיצומו של מסע אחר. הוא דווקא רצה להתנער מהאשכנזיות ומהמטען הגלותי. אולי דווקא במקום שבו סבא שלו גדל וסבל כל כך הוא רצה למרוד ולהמשיך את המהפכה הציונית – ללכת ולהציץ לחשפניות רוסיות. מה שהיה בולט אצל ערן זה שהוא היה נראה כמו מישהו שמשוחרר ממשימת הזיכרון שאנחנו המזרחים המתאשכנזים לקחנו כל כך ברצינות. במהלך הטיול הוא לא כונן על ידי הסיטואציה של הטיול, אלא היה עסוק בפן ההדוני שלו כאילו לא היינו בלב ליבה של ממלכת המוות הרדומה של מזרח אירופה.אבל אולי זה גם קשור לכך שהתפקיד של המזרחים בישראל הוא להיות היהודיים הגלותיים. כמו שטוען החוקר אמנון רז קרקוצקין שאותו מנגנון שהופנה לשלילת הגלות מופנה נגד המזרחים שנחשבים דתיים ולכן גלותיים ולא מודרניים.

והרי היחס השלטוני מבן גוריון למזרחים באמת החזיר אותנו אחורה בזמן דרך תהליכים של הפגרה חינוכית ורישוש כלכלי (למשל המקרה של יהודי עיראק ומצרים-הגיעו משכילים יותר מרומנים ופולנים- וילדיהם פחות משכילים מאותם הורים בגדאדיים או אלכסנדרוניים).

אם היהודים המזרחים בישראל משחקים את התפקיד של היהודי הגלותי המזרחי, אולי זה אומר שהיהודי האשכנזי בישראל הוא נטול גלות לחלוטין ויכול לדמיין לעצמו שהריינוס והאלבה הם הארכיטיפים המייסדים שלו.

כיום עדויות רבות של ניצולי שואה מועלות ליו-טיוב, וזו פעם ראשונה שהצלחתי להקשיב לסיפורים מהשואה בצורה ישירה ובלי שישאלו אותי "מה הקשר שלי לשואה". רק עכשיו, כשהשואה עלתה לרשת, היא שייכת לשבכה אין סופית של מידע, מחלישה את הקשר בין היוצר ליצירה ומאתגרת מחדש את האופן בו הזיכרון שלנו מתארגן.

כפי שזה משתקף בסטטוסים ביקורתיים מניו יורק וברלין נגד ישראל, שם גרים רבבות ישראלים פוסט-פוסט-גלותיים, נראה שהגלותיות חוזרת וכתריאליבקה כבר פה. ישראלים שחיים בחו"ל נחשבו עד לא מזמן ליהודים שחיים "בגלות". אבל היום, כמו שכתב עפרי, ישראלים שחיים בחו"ל מסתכלים על ישראלים בתור גלותיים- אוסט יודנים, מנוגבי חומוס שמדברים בשפה מזרחית ויוצאים להפגנות שווא בקיץ. אולי בקרוב הם יציעו להחליף את שמה של ישראל לכתריאליבקה ויכתבו עלינו סיפורים פולקלוריסטיים עם גוון קומי.

ייתכן והטיול הזה לפולין היה למעשה טיול לייצור של זהות אשכנזית. לא רק מזרחים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים; גם אשכנזים צעירים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים מבוגרים. כבר לפני הטיסה התחלנו בהכנות לטקס הפיכתנו לאשכנזים ממושמעים כשאמרו לנו לקנות יומנים בשביל לרשום יומן מסע. ולרשום יומני מסע זה מאוד אשכנזי בעיני.