שתי עצרות התקיימו בשבת – אחת במול של וושינגטון הבירה והשנייה בכיכר רבין אשר בתל אביב. זו בוושינגטון, תחת הכותרת "העצרת להחזרת השפיות", היתה כמובן מלהיבה בהרבה. מאות אלפי בני אדם באו לשמוע את הקומיקאי ג'ון סטיוארט ועמיתו לתוכניות הלייט נייט המשעשעות, סטיבן קולבר, שלושה ימים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. הוא הזמין אותם לשם כדי להעביר מסר של "התנגדות לקיצוניים", כלומר לימין השמרני. בכיכר רבין, לעומת זאת, נאמו שימון פרס ורותי גביזון, בלי שום אירוע רלוונטי בקצה האופק מלבד המשך הנפילה בתהום של הריק המוחלט.
אבל היה משהו משותף לשתי העצרות – השימוש הרווח במונח "שפיות" – החושף את האמת המשותפת לשתיהן. סטיוארט הצהיר בעצרת, כי אלה הם אמנם "ימים קשים אבל לא קץ הימים"; אך דווקא הפנייה לשפיות מעידה שאלה הם דווקא כן ימים אחרונים – ולא רק בגלל הניצחון הרפובליקאי הסוחף הצפוי ביום שלישי.
זה לא אומר שהאימפריה האמריקאית תיפול מחר. הסוף נמתח לעתים כמו מסטיק – הוא לא מתרחש ברעש גדול אלא מתתגלה לאיטו בבנאליות של הפרטים הקטנים, בנתונים כלכליים וגיאו–פוליטיים, בשגרה המשעממת של הלייט נייט. כשמדובר באימפריות זה יכול להימשך עשרות שנים. כשמדובר במפלגות זה קורה מהר יותר: עשור חלף מאז מפלגת העבודה נאחזה בביטוי "המחנה השפוי" – מייד אחרי רצח רבין – ועד שנדחקה סופית מרלוונטיות פוליטית.
כשמדברים על שפיות זה אומר שכבר אין על מה לדבר. מהי השפיות, אם לא – כפי שציין נכון סטיוארט – "עניין של נקודת מבט"? זה או שאתה איתנו, ואז אתה שפוי, או שאתה נגדנו, ואז אתה לא–שפוי או משוגע. סטיוארט שמח שהגיעו לעצרת הרבה אנשים. הם שיכנעו אותו, לדבריו, שהוא אכן שפוי, כלומר שיש די והותר אנשים כמוהו. מה לעשות שבימין השמרני באמריקה (או בימין הלאומני אצלנו) יש יותר אנשים? באוגוסט הגיעו לאותה רחבה יותר אנשים. מי שקרא להם לשם היה השדרן השמרני האקסצנטרי גלן בק. הוא קרא לזה "העצרת להחזרת הכבוד".
לימין השמרני באמריקה אין צורך ברטוריקה של ה”שפיות”. יש שם מספיק זעם, מספיק תשוקה. לצופים הליברלים של קומדי סנטרל – הרשת המצליחה של סטיוארט וקולבר – אין זעם. יש להם עבודות טובות והשכלה טובה. הם אוהבים לצחוק על אחרים לפני השינה. אני חושש שההומור של סטיוארט, מצחיק ככל שהוא יכול להיות, הוא מסוג ההומור הנחלץ לעזרתנו במסיבות סתמיות למדי, כאשר ברור שאין שום סיכוי לשיחה של ממש, שתהיה משהו בשביל מישהו, שתוציא מיצים.
הניסיון של סטיוארט להיות "רציני" לימד שמאחורי ההומור הזה ניצב הפרצוף הליברלי האופייני, סתמי עד להשתגע, פולט קלישאות ללא הכרה. הצחוק נחשף כמנגנון השהיה, גם אם לא מוצלח במיוחד; אך לא להשהיית הבכי – שהרי למשתתפי העצרת טוב מדי בחיים מכדי לבכות – אלא להשהיית השעמום.
לפני שנתיים היה רגע של חסד. העובדה שאובמה היה זה שאמר את הקלישאות האמריקאיות–ליברליות האופייניות גרמה להן להפסיק להיות קלישאות. אובמה גילם בגופו השחור, בַּשם המוסלמי שלו, את האמת שלהן, את העובדה ש"רק באמריקה" אדם שחור עם שם מוסלמי יכול להיבחר לנשיא. חשבתי לעצמי: הרי זה נכון! אני מודה שבכיתי כאשר דיבר בנאום הניצחון על הקשישה האפרו–אמריקאית שראתה בעיניה את הקידמה והמצעד הגדול של השחרור: מזכות ההצבעה לנשים לניצחון על הנאצים, ממרטין לותר קינג לנחיתה על הירח. אבל במהרה, מפני שהוא לא הוביל מדיניות שתגלם את הקלישאות – מפני שהוא נכנע לכל אורך הדרך לחשיבה השגרתית – הן שבו להיות מלים ריקות בחלון הראווה הליברלי. זה הריק האידיאלוגי עליו צמחו "מסיבות התה" – תנועת הגראסרוטס שסוחפת בשנתיים האחרונות מיליוני אמריקאים. לא רק שעמום כמובן, אלא גם כלכלה מקרטעת, גם היא במידה רבה באחריות אובמה, וגם היא תוצאה של אותו ריק אידיאולוגי (תקראו למשל את ג'ורג' סורוס, ממש מהימים האחרונים).
בסלון.קום כותב מישהו שהעצרת – למרות היותה "לא מפלגתית" – היתה מאוד פוליטית: המסר של "סבירות" ו"שפיות" מקרב צעירים משכילים אל המפלגה הדמוקרטית. ואכן, נראה שזה גורלו של השמאל: זה מתחיל באידיאלים כמו "חירות" או "שלום" או "שוויון", ונגמר בחשיבה "שפויה", כלומר בתחשיבים תועלתניים אודות הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים. השפיות, במלים אחרות, היא המצב הנפשי המונע מאדם לעשות תפניות חדות מדי, כאלה שיזעזעו את הכלכלה (או את האווירה במסיבות קוקטייל לבנבנות, כל מה שמעבר להומור הסטיוארטי השיגרתי).
אבל חשוב להזכיר שהשמאל מתחיל עוד לפני כן – בשיגעון. שיגעון במובן של סירוב רדיקאלי למצב נתון, עד כדי כך שהדרישה לשינוי מתקשה לנסח את עצמה במילים הקיימות. או אז התפקיד של אנשים חושבים, הרואים עצמם כחלק מהשמאל, הוא לתת לשיגעון מלים, לעשות לו רציונאליזציה, להראות מדוע, למשל, האישה ההיסטרית אינה משוגעת אלא מסרבת בכל תוקף להיות מדוכאת כאישה, או מדוע הערבים אינם אלימים לשם האלימות אלא נאבקים בדיכוי פוליטי.
אלא שבישראל ובאמריקה כאחד הליברלים שונאים שיגעון. הוא מפחיד אותם, עלול לזעזע את החיים הטובים. אבל הם גם אוהבים אותו, שכן הצפייה בשיגעון כספקטקל – האפשרות לצחוק עליו – היא הדרך היחידה להפיג את השעמום. לא בכדי מסווגות "מסיבות התה" כ"לא שפויות" ובאותו אופן מתוארים גם המפגינים בצרפת, המגנים בימים אלה על הישגי מדינת הרווחה, כילדים קטנים ועקשנים. עורך בכיר ב"הארץ”, למשל, מנגיד בין העקשנות הילדותית של המפגינים לבין סרקוזי הנבון והבוגר, בבחינת "האדם הסביר", ואילו ההיסטוריון מארק לילה ממש מזהה (במאמר בניו יורק ריוויו אוף בוקס) בין "מסיבות התה" לצרפתים האדומים. בשני המקרים, למרות הקטבים הפוליטיים ההפוכים, מדובר באיום מפחיד על יציבות העולם הליברלי. בשני המקרים מדובר במופע ראווה בעבור קוראי הניו יורק ריוויו.
הדיבור על שפיות מראה שהשפה האידיאלוגית איבדה את משמעותה, שהיא הפכה לצבר של קלישאות, בהיעדר כוח או תשוקה פוליטית לגלם אותה בממשות. כך למשל, השלום של שימון פרס הופך לקלישאה כשאין שלום, וכאשר ידוע שאותו שימון ניסה למכור נשק גרעיני לדיקטטורה גזענית. החירות של אובמה הופכת לקלישאה כאשר המלחמה נמשכת וגוברת באפגניסטאן. בהיעדר שפה פוליטית משמעותית, כל מה שנותר לפסאודו–שמאל זה לשמר את מה שיש – לסמן גבולות בין "אנחנו" ו"הם" – ולשם כך בדיוק מועילות תוויות השפיות והאי–שפיות. הן מבטאות את האימה של הליברלים מהאחר, כמו גם את התשוקה אליו.
מכר שלי, דוקטורנט חביב לספרות רוסית, נסע לעצרת בוושינגטון עם כמה מחבריו, וכך גם סטודנטית במחלקה לפילוסופיה. מה שנקרא “אנשים טובים”. אבל אני מודה: לפעמים אני מעדיף את המשוגעים. לפחות שם משהו מתחיל מבלי לדעת כיצד הוא ייגמר. אצל הליברלים ההיסטוריה כבר נגמרה: נותר רק לפחוד ולצחוק ממסיבות התה או מהחרדים. השפיות ממסכת את הניהיליזם.
אם ככה מסמנים את הגבולות, ברור מי בסוף ינצח (ומי יפסיד).
גל כץ
ofrilany
כותבת אורחת
ofrilany
ארץ האמורי 