Posts Tagged ‘מנחם בגין’

הליכוד ביתנו: הקדמה לביקורת מדינת הליכוד

27 באוקטובר 2012

בשבועות האחרונים יצא שקראתי את הביוגרפיה החדשה של גולדה מאיר, שכתב יוסי גולדשטיין. שמעתי כבר כמה דברים לא מחמיאים על גולדה. אבל כמי שלא היה בחיים בתקופת שלטונה, מצאתי את עצמי מנענע בראשי שוב ושוב בתדהמה. קשה שלא להזדעזע מהטיפשות, היהירות, החשדנות הפתולוגית ואפילו הרשעות שנשקפות מדיוקנה של האשה הזאת. בעיקר, מפתיע לגלות שוב כמה מעוות הדימוי הצרוב עדיין בתודעתם של רבים, על פיו המהפך של 77' הביא לקצה את ישראל היפה, רודפת השלום והצדק. ישראל של גולדה היתה מיליטריסטית יותר, זחוחה יותר ונצית יותר מישראל של בגין. היא בוודאי היתה פחות דמוקרטית. ההסתמכות הבלעדית על כוח, ההערצה לגנרלים, הנטיות הטרנספריסטיות, ההכשלה המכוונת של יוזמות שלום, ובוודאי הדיכוי של המזרחים – כל אלה התבטאו בעידן מפא"י בעצמה רבה יותר מאשר בעידן שאחריו.

לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה פסיכולוגית-אנתרופולוגית, גולדה חיה בינינו. באותה מידה שגיבורי הפזמונים חיים חפר נשקפים מפרצופו הגס של כל בריון בגדוד 50, מהווה דמותה של גולדה אב-טיפוס מסוים של אשה צרת מוחין וחסרת מעוף, שמוכר גם היום לכל מי שמסתובב בישראל האשכנזית – מהנוער העובד, דרך האקדמיה וכלה בחוגים האידיאולוגיים ביותר בשמאל.

מבחינה מסוימת, כל מאמץ להסיר את המסיכה מפניה של "ישראל היפה" המפא"יניקית, ולהזכיר את פשעיה, הוא נחוץ ומבורך. צדק דימי ריידר שכתב לא מזמן בפייסבוק –

הדבר היחיד בינתיים שמגדיר את מפלגת העבודה כמפלגת שמאל היא שיש לה את החוצפה לקרוא לעצמה כזאת. מלבד האחריות ההיסטורית לכמעט כל הפשעים והמחדלים הנאלחים ביותר בתולדות המדינה (מהנכבה ועד אוסלו, רוב המלחמות, רוב הגירושים, רוב החרמת האדמות, מגוון הפשעים שבוצעו כנגד הישראלים המזרחים, רוב הכיבוש, דיכוי שתי האינתיפאדות), העבודה גם הייתה שותפה פעילה ונותנת לגיטימציה לרוב הפשעים והמחדלים שהובילו מפלגות אחרות –  גם הליכוד, אבל במיוחד קדימה. בהתחשב באיך שנראתה השותפות האחרונה בין קדימה לעבודה (למעלה מ3,000 גופות, בין השאר), אני נחרד לחשוב מה יקרה אם יעלו שוב לשלטון ויצטרכו להוכיח את עצמן לציבור אפילו יותר ימני משהיה בימי עזה ולבנון […].

ועם זאת, בפוסט הנוכחי אני רוצה לטעון טענה קצת אחרת – ושונה גם מהטענות שהופיעו כאן לא פעם בעניין התרבות הפוליטית המפא"יניקית. אני רוצה לטעון שהביקורת השמאלית מתמקדת באופן אובססיווי מדי במפא"י, ובניסיון להוכיח שכל מה שרע בישראל הנוכחית נוצר באשמתה. הגיע הזמן להתייחס ברצינות ובחומרה לקיומה של תרבות פוליטית אחרת, שלא נולדה מתוך מפא"י אלא צמחה משורשים אחרים: התרבות הליכודניקית.

בזמן נאומו של ד. בן גוריון חזר מ. בגין וצעק: "זו האמת, זו האמת! אני אלמד אתכם לדבר בכבוד בבית!". היו"ר קרא את בגין לסדר, חברי מפא"י ניסו להשתיק את מנהיג סיעת "חירות"…. בשורות מפא"י נראו עוד י' ישעיהו וא' אבריאל כשהם מוכיחים את המפריעים מבין אנשי "חירות" שהתבלטו, ביניהם א' שוסטק, להמשיך [את] "הצווחה ההיסטרית הזאת". […]. סוף-סוף הצליח ב' מינץ להשליט סדר באולם וביקש מראש הממשלה להמשיך. "הצווחה ההיסטרית הזאת אינה נותנת לי להמשיך" – התחיל ד' בן גוריון בחיוך קל – ומיד פתחה מקהלת "חירות" מחדש בהפרעותיה. "אתה היסטרי!" צעקו חברי חירות וי' שופמן התפרץ: "מה אתה כל כך אמיץ? מה אתה כל כך שמח? מה משמח אותך כל כך במדינה?". (דיווח ב"דבר" 7.3.1956)

הרעיון של ביקורת על הליכוד יכול להישמע בנאלי. הרי השמאל מבקר את הליכוד מאז ומעולם – מאז 77' ועוד לפני כן. אבל דווקא בגלל שהיא נחשבת בנאלית, ביקורת רדיקלית של האידיאולוגיה הליכודניקית כמעט לא מתבצעת – לא באקדמיה ולא בזירות שונות של השמאל הרדיקלי. החסרונות של משטר הליכוד נחשבים מובנים מאליהם – הם מונחים על השולחן ואינם מצריכים עיון מעמיק. לעומת זאת, הביקורת על העבודה-מרצ מהווה מעין מקבילה מקומית לביקורת הנאורות של הוגים מרקסיסטים או פוסט-קולוניאליסטים באירופה ואמריקה. ההנחה המקובלת היא שביקורת על בן גוריון ועמוס עוז כבר מכילה בתוכה ביקורת על שמיר או נתניהו, בבחינת קל וחומר. מי שמבקר את מפא"י נחשב מתוחכם; ביקורת על הליכוד שמורה לדודים הטרחנים מהמושב בשרון.

יותר מכך: כיוון שרוב השמאל הרדיקלי קרוב סוציולוגית למפ"איניקיות, אנו מרגישים שבביקורת על מפא"י יש מידה רבה יותר של רדיקליות ורפלקסיביות – כאילו בכך אנו מתנקים מהפשעים של אבותינו. יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לקחת בחשבון שהאפקטיביות של הביקורת הזאת נשחקת ככל ששלטון מפא"י נבלע בקפלי ההיסטוריה.

הרביזיוניזם מצא את דגם המדינאי שלו לא בדמותו של מנהיג לאומי מהפכן, אלא בדמותו של מנהיג לאומי שמרן, שאותו הציג כמי שביקש לבנות אומה אינטגרטיבית מאורגנת… דמות המופת של מדינאי כזה נמצאה בהיסטוריה הפולנית הקרובה ולא במקום אחר. היתה זו דמותו של מרשל יוסף פילסודסקי – מי שהוקף בחייו בפולחן גיבורים – שחסידי ז'בוטינסקי חיקו אותו לא פעם בתוכנו ובסגנונו […].
היתה זו הגב' אילה שטרסמן (לובינסקי) שהקימה בווארשה "סאלון" 
של יהודים מקרב האינטליגנציה היהודית הפולנית המתבוללת, שהפכו לאוהדי האצ"ל… גב' שטרסמן היתה גם זו שניסחה את סיסמא האצ"ל "רק כך" כתרגום ישיר של סיסמת הליגיון Tylko Tak
… לא רק תיאוריית הפראקסיס המהפכני – גם האתוס נשאב ממעיינות האתוס המהפכני הפולני.
(יעקב שביט, המיתולוגיות של הימין)

ההוקעה החוזרת ונשנית של פשעי מפא"י מניחה ששום דבר מהותי לא השתנה מאז שמפא"י איבדה את השלטון, ואותם פשעים משוכפלים שוב ושוב. אבל זה לא נכון. בינתיים, התבסס כאן כוח אחר, שפועל לפי היגיון אחר. הליכוד אינו מפא"י מחוזקת – בהרבה מובנים הוא ניגודה של מפא"י. הוא לא בהכרח גרוע יותר (אם כי יתכן מאוד שכן), אבל הוא בכל מקרה משהו אחר, שראוי לשם אחר.

מבחינה אידיאולוגית, היחס של הציונות הליכודית לציונות של בן גוריון הוא אמביוולנטי, בדומה ליחס המסורתי של הנצרות לתנ"ך ולעם ישראל. התנ"ך הוא חלק מכתבי הקודש הנוצריים, אבל סיפור תולדותיו של עם ישראל נקרא לעתים דווקא כקטגוריה על היהודים, ולעתים כאלגוריה על חיי ישו. באופן דומה, ישראל של שמיר וביבי בנויה על גבי ישראל של בן גוריון ורבין, לכן ביבי לעולם לא יערער על הלגיטימיות של הראשונה; ועם זאת, הטלוס של מדינת הליכוד הוא בראש ובראשונה להביס את מפא"י – יותר מאשר להביס את הערבים. כי מפא"י היא שצלבה את קדושי אלטלנה, ולא הערבים/רומאים. כפי שצעק שמואל תמיר בוועידת חרות השנייה: "שחרור הקריה מידי בן גוריון קודם לכיבוש הר הבית". האם אין זה הציווי שמניע את ביבי? האם רק במקרה, איווט ליברמן מזייף כל כך בשירת התקווה?

המשטר הישראלי הנוכחי הוא תוצר של הכלאה בין הציונות המפא"יניקית ליריבתה החרותניקית. הוא מתבטא בדמויות כמו אריאל שרון – המפא"יניק שהפך ל"מלך ישראל" של הליכוד. אבל המפלגה שיצרו נתניהו וליברמן היא כבר לא ממש יורשת של בן גוריון וגולדה, לא באמת. יש לה מסורת אחרת, תיאולוגיה אחרת, ושורשים במקומות אחרים. אם נתייחס לכך באופן מילולי, נראה שהחלפת השם "ישראל ביתנו" ב"הליכוד ביתנו" אומרת בעצם הכול: אנחנו לא חיים יותר במדינת ישראל, אלא במדינת הליכוד. הליכוד הוא ביתנו; ביתנו הוא הליכוד.

הסכנה האמיתית – אותותיה כבר התחילו להסתמן: הלא היא באיבוד כל חוש-פרופורציה בביקורת, בטיפוח היסטריה לאומית הגובלת במזוכיזם, בנסיונות – ו"חירות" פגיעה לחולשה זו מראשית קיומה – להתסיס את הרחוב מתוך היזקקות לאמצעי דמגוגיה זולים. הדיבור שנזרק בימים האחרונים מפי מנחם בגין על "הצעות-החורבן" האמריקאיות מבשר, מה צפון באמתחתו של גח"ל […]. "חורבן" – פירושו "מצדה", פירושו "גטו וארשה", פירושו מלחמה-עד-האיש-האחרון, פירושו התאבדות. המשחק האסוציאטיבי בזכרונות היסטוריים דוויים הוא מסוכן, כי הוא עלול לשבש קני מידה, למנוע עיון שקול בדברים גופם. (חיים איזק, דבר 3.8.1970)

יכול להיות שאת הביקורת על שורשי מדינת הליכוד לא צריך לחפש אצל חנה ארנדט (שמאפיינת את הרוויזיוניזם באופן די פשטני ואפוקליפטי – פשוט כפאשיזם), אלא לחזור לאבחנותיהם של יריביהם בתנועת העבודה. ואכן, כמה מהיסודות הרעיוניים של הליכודניקיות שמבדילים אותה מהציונות המפא"יניקית נרמזו בציטוטים שהובאו עד כאן. אפשר לציין כמה: (1) תפישת אומה ששורשיה בלאומיות הפולנית, ובמרכזה המיתוס של העם הפולני/יהודי כ"משיח האומות"; (2) בהלה היסטרית מהקומוניזם והשמאל העולמי, ובמידה מסוימת גם מערכי המהפכה הצרפתית. (כדאי לזכור שבוועידת חירות השנייה ב-51' קרא בגין להיערכות לקראת פלישה סובייטית לארץ ישראל, ודרש להקים "שווארצבארד קולקטיבי אשר יקום מהנוער היהודי על בסיס התנדבות אישית שיהיה ערוך לפלישה סובייטית לארץ אם תהיה", ולהכין תוכנית לפינוי כל הילדים מהארץ למקרה כזה). (3) היסטריה היסטוריציסטית – יחס להווה כאל השתקפות חוזרת ונשנית של קטסטרופות היסטוריות;  (4) פופוליזם, כלומר הערצה לעם במצבו הקיים – בניגוד לוולונטריזם של מפא"י שביקש לשפר את העם ולחשל מ"אבק האדם" ישות חדשה;

רוצים לשים לו קץ, לחנווני! [אך] כל התהוותו של הייצור… הנו, מאל"ף ועד ת"ו, תוצאה של הישגי החנווני… בלעדי החנווני לא היתה זכות קיום לבית החרושת… ולא רק התרבות החומרית היא ילידתו של החנווני: מרביתה של התרבות הרוחנית… מבחינה היסטורית הנו הסוחר המדריך האמיתית של הקדמה, הראשון של נושאי הדגל של הציוויליזציה… ואפילו הזעיר בחנוונים, אפילו רוכל המתדפק על הפתחים עם חבילת גרביים זולה, גם הוא שותף לאותו היחס.
(זאב ז'בוטינסקי, "החנווני", 1928)

(5) הזדהות אקסטטית עם "קדושי השואה" – בשונה מהזלזול הבן גוריוני בפאסיביות של היהודים הנטבחים. אפשר לומר שפולחן הגלות שזוכה לפופולאריות בשמאל בעשור האחרון הוא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה בישראל של הליכוד. הליכוד ממילא מעריץ את הגלות.

מכאן אפשר להמשיך ולשאול כמה שאלות:

(א) האם הליכוד של ביבי-ליברמן הוא בכלל ממשיכה של חירות ההיסטורית, או שמדובר בתופעה פוליטית חדשה של שני העשורים האחרונים, שרק נושאת את אותו שם?

(ב) ניר קידר כותב בספרו "ממלכתיות" –

לעומת אשכול, קרא בן גוריון היטב את המפה הפוליטית המשתנה וראה את הסכנות הרובצות לפתחה של תנועת העבודה הציונית ושל החברה האזרחית הישראלית. הוא הבין כי הפיכת מפא"י ממפלגת ציר עממית […] למפלגת שמאל מתנשאת… מערערת את קיומה של חברה אזרחית ישראלית הנשענת על הסכמה פוליטית סוציאל-דמוקרטית רחבה שביטאו מפא"י והברית שלה עם המפלגות האזרחיות ועם הציונות הדתית.

לא במקרה, המפלגה האחרונה שבראשה עמד בן גוריון היתה "הרשימה הממלכתית", שהשתתפה בהמשך בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה והליכוד. מכאן אפשר לשאול באיזו מידה הליכודניקיות הנוכחית טמונה בכל זאת בתוך הממלכתיות הבן גוריונית (ששונה מהמפ"איניקיות הקלאסית). איזה יסוד בבן גוריוניזם התגלגל לליכוד? האם הליכוד אינו מפא"י מינוס התנשאות?

(ג) ולבסוף שאלה שאני מעז להציב לפתחה של הביקורת המזרחית: מה המאפיינים המיוחדים של דיכוי המזרחים הליכודניקי? אילו צורות של אשכנזיזם מייצרת מדינת הליכוד?

כל מה שכתב ז'בוטינסקי בשבח ה"מיליטריזם", בלי שהתעלם מקווי האופי השליליים, שהוא עלול לקבל בתנאים מסוימים; כל מה שכתב בשבח התכונות שהוא מפתח – משמעת, יכולת של פעולה קולקטיווית עזרה הדדית, רוח של הקרבה עצמית, תעוזה וכושר למפעלי גבורה – כל התכונות הללו, שבהן דגל, כל תפיסה זו שמתנגדיה קראו לה ה"מיליטריזם של ז'בוטינסקי" היו לנחלת תנועת הנוער שיצר, והן התכונות שלפיהם מתחנך היום צבא-ישראל ובהן גאה עם-ישראל כולו.
(בנציון נתניהו, חמשת אבות הציונת)

הרגע ההיסטורי העכשווי, שבו הליכוד מתגלגל בדמות חדשה, ואולי אפילו מסיים את דרכו, הוא הזדמנות לתפוס לרגע מרחק ולשאול מה זה בעצם הליכוד, ומה אפשר להגיד עליו שנבדל מהביקורת השגרתית והכללית על "הציונות". כי אפשר לקלל את בן גוריון שוב ושוב, כמו שעשו המרצים שלנו כבר מאז שנות ה-80 ולפני כן. אבל במידה רבה, זה כמו להתכונן למלחמה הקודמת. כדי לשנות את ישראל העכשווית, או בכלל כדי להבין מול מה אנחנו מתמודדים, צריך להתמודד עם הליכוד, ולא עם הציונות.

אני מקווה שהבהרתי את עצמי.

(דלגו ל-0:45)

המקרה המוזר של עמיר בניון

17 במאי 2011

דניאל רוזנברג

עמיר בניון נכנס לחיינו בראשית שנות האלפיים, אז הוציא את אחד משיריו הראשונים "וניצחת איתי הכל", ובעקבותיו אלבום באותו השם. בניון זכה אז להצלחה גדולה, מסחרית וביקורתית. הוא הוכתר בתור הקול החדש של המוזיקה המזרחית האיכותית (להבדיל ממקבילתה הגלגל"צית המסחרית), נציג של יצירה עממית אמיתית, או במילים אחרות, של תרבות "אותנטית", על כל מטען הדימויים שנושא שם תואר זה.

כזה היה הטון שבו התקבל בניון בעולם המוזיקה ובציבור הישראלי, שהעניקו תשומת לב רבה לזהותו של בניון ולסממניו החיצוניים. התקשורת הרבתה לסקר את אמונתו הדתית המופגנת, שהתבטאה בין השאר במילות שיריו ובדברים שסיפר בראיונות, את מוצאו המזרחי ואת הרקע החברתי הצנוע של משפחתו. בנוסף לזאת, הדגישו רוב המבקרים את האמוציונאליות הגדולה שמבטא בניון בשיריו ואת המטען הרגשי העמוק שלהם. לא היה כמעט מבקר מוזיקה שלא התרשם מקולו ומסגנון ההגשה של בניון, שתואר על ידי המבקרים כמלא וגדוש בדרמה, עם מלל ישיר ובלתי מתיפייף. בניון נחשב אז לתקווה הגדולה של המוזיקה המזרחית, ואולי הישראלית בכלל, בשילוב של אותה "אותנטיות", המתבטאת במילים, בזמרה ובלחנים, יחד עם איכות קולית גבוהה והפקה מודרנית. ֿֿ


אותנטיות זו זכתה, באופן מעניין, להגדרה שלילית, כאשר בשנת 2002, בזמן מבצע חומת מגן, טען יוסף "טומי" לפיד באוזני רזי ברקאי כי "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו", בהתייחסו לשיר "את אינך" של בניון ששודר לפני כן. התפרצות זו של לפיד סימנה את בניון בתור הקול העממי החדש, העומד מנגד לממסד המדושן שייצג לפיד (איש התקשורת מרשות השידור, הפוליטיקאי ממפלגת "שינוי" הארכיליברלית האשכנזית). עמדה זו, שבו העמיד בניון את עצמו בסיוע התקשורת, מיצבה אותו בתור גורם נוןקונפורמיסטי, שלא לומר חתרני, על הסקאלה של התרבות והיצירה הישראלית. בניון נראה אז לא רק, בקלישאות השגורות כלפי זמרים מזרחיים, כמייצג של רגישות ו"חום", אלא גם כנושא אמת, כבעל אמירה כלשהי שאמורה להישמע.

עם השנים החל בניון לאמץ צביון דתי ולאומי יותר מבעבר. בשנת 2004 סיים תהליך של חזרה בתשובה, והחל ללבוש כיפה לבנה גדולה בסגנון חסידות חב"ד. גם צעד החזרה בתשובה התאים לזהותו הציבורית והאמנותית של בניון, ובראיונות שנעשו איתו הדגיש מחד את דבקותו הקיצונית באמונה, ומצד שני את סוג האמונה האישית והאינדיבידואלית שלו. הדת היהודית בנוסח החב"די שלה נוטה בכללה לראות בדת שילוב של קיום מצוות דתיות, יחד עם תחושה אישית ומחויבות קהילתית חזקה. מבחינות מסוימות זו אחת הגרסאות ה"לאומיות" ביותר של היהדות, ולא במקרה נוכחותם של נציגי חב"ד ניכרת בגרעיני התנחלות בשטחים ובצה"ל. חזרתו של בניון בתשובה יצרה מיזוג בין מעמדו כ"אנדרדוג" וכיוצר מקורי ונועז, לבין התכנים הלאומיים של הימין הדתי, מיזוג שהתבטא בטקסטים שלו ובאמירותיו הציבוריות.

ויליאם ג'נינס בראון. מועמד הפופוליסטים לנשיאות ארה"ב והתובע ב"משפט הקופים"

בד בבד עם תהליך זה, החלה גם יצירתו של בניון לקבל צביון פוליטי יותר. ב-2008 הוא הקליט גרסה מחודשת להמנון הלאומי, בלחן חדש, ועם קטעי רדיו המופיעים ברקע לשיר ומזכירים נושאים כגון פערים חברתייםכלכליים, גלעד שליט והמצב המדיני. בתקופה הזאת הקליט בניון מספר שירים אחרים שנושאים צביון פוליטי, כגון "לא כחול ולא לבן", שיר שבמילותיו נוגע במספר נושאים אקטואליים, כמו התנהלותם של פוליטיקאים בכירים, עוני והתקפות החמאס. מעל הכל, בולט בשיריו של בניון המוטיב של "אנחנו נגדם", כאשר זהות ה"אנחנויציבה (ישראלים יהודים עניים, לא "מתוחכמים", לעתים תושבי הפריפריה), אך זהותם של ה"הם" נותרת חמקמקה (פוליטיקאים? בעלי הון? שמאלנים? ליברלים? חילונים?).

בשנת 2010, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ובשיאה של הסערה הציבורית סביב דו"ח גולדסטון, הוציא בניון את השיר "אני אחיך". שיר זה מרכז פחות או יותר את כל האלמנטים הפוליטיים של הימין הדתי הישראלי: מיליטריזם, זהות אתנית יהודית חזקה, תחושת שליחות דתית היסטורית ומטאפיזית ומנה גדושה של ריסנטימנט ורגשי נחיתות מובנים. מילות השיר, המופנות ל"אחי" ש"יורק לי בפנים", מתארות את השמאל הישראלי כבוגד, כשונא, כגורם הרסני. יחד עם המסר הפוליטי החד משמעי שלו, שומר השיר על הייחודיות של סגנונו של בניון, בכך שעולה ממנו מטען רגשי חזק: בעוד האויב "שונא", בניון "אוהב", בעוד הבוגד השמאלני "צוחק", בניון "בוכה". הסגנון האמוציונאלי שאפיין את שיריו המוקדמים של בניון נשמר כאן, אך נרתם לשירות המטרות הלאומיות והפוליטיות.

מספר שבועות לאחר הוצאת השיר "אני אחיך", הלחין בניון את "שיר ערש", שהיה שיר מחווה לצה"ל ולשייטת 13 לאחר פרשת ההשתלטות של חיל הים על המשט התורכי לעזה. השיר, שנכתב על ידי יועץ התקשורת משה קלוגהופט (המזוהה עם הימין הדתי ה"כתום", ועל קשריו עם תנועות ימין בכלל ועם תנועת אם תרצו בפרט נכתב כבר רבות), בוצע על ידי בניון וחברי כנסת ממפלגות קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. ניתן לדון רבות באופן שבו השפיעו אירועי המשט על הציבוריות הישראלית, אבל הדבר המרכזי הוא שאירועים אלה, ובמיוחד תגובת ה"הסברה" הישראלית, יצרו קונצנזוס מוחלט של תמיכה בפעולת השייטת. זכור כמובן מסע ההכפשה הציבורי נגד ח"כ חנין זועבי, שלקחה חלק במשט, שהסתיים בהגבלת זכויותיה כחברת כנסת. באפריל האחרון הוסיף בניון עוד יצירה לרפרטואר הפוליטי שלו, כאשר הקליט אלבום שלם בשפה הערבית, והקדיש אותו למפגינים נגד המשטר בסוריה. אלבום זה הכיל טקסטים תנ"כיים מספר קהלת.

עבודות אלה לא היו ההצהרה הציבורית האחרונה של בניון. בראיון למעריב השבוע, אמר בניון את הדברים הבאים: "יוסי ביילין יכול לדבר על שמאל כלכלי, אבל אני ולא הוא אכלתי גבינה וחצי לחם שחור עם ערבים ועבדתי איתם מבוקר ועד ערב אצל אבא שלי בבניין. אספנו אותם לעבודה כדי שירוויחו 200 שקל ביום, וכשחזרו למחסום נציג השלטון לקח מהם מאה. זה הורג לי את הנשמה". המילים האלה הוכתרו כבר על ידי אחדים בתור מסר חברתי חריף, אמירה מעמדית אל מול פני השמאל היומרני והאליטיסטי. אך למעשה אי אפשר להבין את אמירתו של בניון ללא הזדקקות למושג הפופוליזם.


מהו פופוליזם? בקצרה, ניתן להגדירו בתור אופן התנסחות תרבותי שמעמיד את "העם" אל מול "האליטות", כאשר כל אחד מהגורמים האלה מוגדר לא באופן פוליטי, כלכלי או חברתי, אלא בדרך סמלית, המרוכזת בעיקר בסממנים חיצוניים ומתאפיינת בערפול ומיסטיפיקציה. הפופוליזם לא מציע לרוב לקבוצות החברתיות המנושלות מזור אמיתי, באמצעות צדק כלכלי או אזרחות שוויונית, אלא תיקון סמלי, באמצעות האדרה ערכית שלהם ושל עולמם התרבותי. מנחם בגין, אשר לרוב מוכתר כנביא הפופוליזם הישראלייהודי, ידע היטב להחמיא לשכבות העממיות (היהודיות) בכך ששייך אותן למסורת ארוכה של לוחמים ציונים, מדוד המלך ועד רפול; אך במישור הממשי לא זרק להם יותר מעצם יבשה תחת הכותרת של "פרויקט שיקום שכונות".

את מי, אם כן, מעמיד כאן בניון בתור הגורם הפופוליסטי? קודם כל, את עצמו. בניון עבד בבניין והוא מכיר את חיי הדוחק, דבר שמאפשר לו לדבר עליהם בצורה אותנטית. הוא מייצג אמין של "העם". בנוסף, גם חבריו של בניון למקום העבודה מייצגים את "העם": כאן מדובר בפועלים פלסטינים, ככל הנראה תושבי השטחים, שגם הם באים מחיי הדוחק. הפועלים הערביים אף סובלים כאן מדיכוי כפול: הם מנושלים קודם כל בהיותם פועלים "שחורים" המנוצלים על ידי מעסיקם, ושנית על ידי השלטון שעושק אותם. בניון כמובן לא רואה שום חוצץ בינו לבין אותם פועלים ערביים; להפך, הוא מזדהה איתם ועם מצוקתם, ואפילו מבטא כלפיהם סימפטיה על היותם "דפוקים" פעמיים.


לכאורה, דברים אלה מעמידים אותנו מול זעקה חברתית של ממש, הזדהות של בנים לאותו גורל אכזר ועיוור, בלי קשר למוצאם ולזהותם הלאומית. אך אופן ההתנסחות הפופוליסטי נפרד מזה הפוליטי. ראשית כל, בניון מעמיד דברים אלה כהתרסה אל מול "האליטה", שהיא, במקרה זה, יוסי ביילין (במאמר מוסגר, צריך לציין שביילין מעולם לא התיימר להיות "שמאל כלכלי" ומחזיק במוצהר בתפישה כלכליתחברתית פחות או יותר ליברלית). בניון למעשה אומר כאן: השמאל בדמותו של ביילין לא מכיר את הערבים ולא מייצג אותם. אני, בניון, שעבדתי וחייתי עם הערבים, מכיר אותם טוב יותר מאשר השמאל.

בניון, איש הימין הדתי, שפוסל את הזהות הפוליטית הפלסטינית ונלחם בה (בשיר "ריבונו של עולם", למשל, הוא משווה בין חברי הכנסת הערביים לבין אנשי חיזבאללה), ושמתקיף בפראות את השמאל הישראלי המכיר בזהות זו, משבח ואפילו מזדהה עם התרבות הערבית, עם עולמה הסמלי והאמנותי, כפי שזה מתבטא למשל במוזיקה, בדת או בחייהם הפשוטים של פועלי הבניין הערבים. הזדהותו של בניון בטקסט הזה אינה עם הערבים, כפלסטינים או כפרולטרים, אלא עם הזהות הסמלית שלהם כמדוכאים, כאנשים פשוטים ועניים; כמייצגים של איזה אידאל רוחני של צניעות וענווה.

באותו אופן, ניתן לראות כי המחאה של בניון בטקסט הזה לא מכוונת כנגד המדינה, קל וחומר שלא כנגד הכיבוש, הצבא או הציונות; לא ניתן לגזור מדבריו שום מסקנה פוליטית אמיתית. הרי לא המעסיק של הפועלים הערבים (אביו של בניון?) ולא הדמות במחסום (אשר מוגדרת, שימו לב, כנציג "השלטון", השררה המופשטת, ולא כחייל צה"ל או כנציג המדינה היהודית) הם ישויות קונקרטיות שניתן להתנגד אליהן; אלא לכל היותר לכתוב שיר נוגה על ליבם המאובן. בראיון שהתקיים איתו בשנת 2010 תקף בניון בחריפות "חברות תקליטים, אנשי משפט, חברי כנסת ופוליטיקאים", בנוסף לרשות הפלסטינית, גלי צה"ל, בג"ץ וערוץ 2 (מיותר כמעט לציין שהראיון התקיים באחד מגופי התקשורת הגדולים). כך ניתן לראות, שהמרד שמציע הפופוליזם אינו מסמן אויב מוגדר אלא את "האליטות" באשר הן, אשר יהיו, ומכל סיבה שלא תהיה. אותם יריבים לא מוגדרים ככאלה על סמך פעולותיהם, על דברים שעשו או נמנעו מלעשות, אלא על סמך זהותם ותכונותיהם: הם מנותקים, מנוכרים, לא קשובים (בניגוד לבניון הרגיש, הנפגע, המתפרץ), חסרי נאמנות ובעלי זהות שונה; ככאלה, אין שום דבר שיוכלו לעשות על מנת להפסיק להיות יריבים, עליהם פשוט לחדול מלהיות.

במרכז: ז'טוליו ורגאס, נשיא ברזיל (1945-1930, 1954-1951)

זוהי, אם כן, הזעקה הפופוליסטית של עמיר בניון. בניון, שהעמיד את עצמו עוד בימיו הראשונים כיוצר אותנטי, לא מתווך ולא "מתוחכם", כאישיות עממית העומדת מול הממסד, ממשיך את המהלך הפופוליסטי בכך שהוא הופך את המחאה שלו לציבורית ולחיצונית יותר. אך בניון לא מפנה את חיציו נגד הישות המדינית האמיתית, שהיא מדינת ישראל, על מוסדותיה, צבאה והכוחות הכלכליים והחברתיים שפועלים במסגרתה, אלא נגד ישות מדומיינת, ממסד או "שלטון" אמורפי באשר הוא. בניון משכיר את המרד שלו לכל המרבה במחיר, ורותם אותו לעגלה של "אם תרצו", של היהודים האמריקאים חומדי הווילות בשטחים, של תעשיית הבטחון ושל המנגנון הממשלתי השמן שמחזיק ומפרה אותה. כל אלה, בהשקפה עולמו של בניון, הם הכוחות האותנטיים, האמיתיים והעממיים – רק לא ביילין.

הפופוליזם בישראל ידע שינויי פאזות רבים; יש כאלה המתארכים את תחילתו בשנת 1977 עם עליית הליכוד לשלטון (כמו דני פילק), ויש כאלה הרואים אותה כתופעה אינהרנטית לחברה המודרנית ולדמוקרטיה בפרט. עם זאת, את הפופוליזם בשיח הפוליטי העכשווי בישראל ניתן לאתר בעיקר סביב השיח הציוני המתחדש (המכונה לפעמים ניאוציונות), שבניון הוא מעין וריאציה עליו. כך למשל ארגון ניאוציוני כמו "אם תרצו" רואה את תפקידו בחשיפה ובהבסה של האליטות הפוסטציוניות באקדמיה ובעולם התקשורת, בעוד השמאל הציוני, מאזור אחר של המפה הפוליטית, הכריז מלחמה על "הסמולני שותה האספרסו". המשותף לשני הגורמים האלה, כמו גם לבניון, הוא ניתוק המאבק הפוליטי מהמישור הקונקרטי (המורכב מנושאים כגון ההחזקה בשטחים, זכויות האדם והאזרח בישראל, חלוקת משאבי המשק וכו') והעברתו למישור הסמלי. במישור סמלי זה האויב מוגדר כאוסף של סטאטוסים חברתיים (סטריאוטיפיים ושטחיים לרוב), והניצחון עליו מוגדר כהדרתו מהמרחב הציבורי; דבר שנעשה באמצעות הוקעתו הפומבית, השפלתו והאדרה של ה"אנחנו" האמורפי והמדומיין.

בעוד אמירה פוליטית ראויה יודעת לרדת מהערכי למעשי, ומהכללי לפרטי, אמירותיו של בניון ושל שאר הזרמים הפופוליסטים, נשארות ברמה מופשטת ולרוב לא יורדות משם, אלא לגיחות קצרות של הוקעת "בוגדים" ועידוד "יצירה ציונית". בעוד הפוליטיקה הישראלית, בשמאל כמו גם בימין, מאופיינת באקטיביזם, בפעלתנות ובפולחן ה"עשייה", מתאפיין הפופוליזם, על זרמיו, בהתנערות מהקונקרטי לטובת הסימבולי, ומהמעש לטובת נאומים חוצבי להבות, בין אם כאלה שנושאים צורה של שירים, כרזות או מניפסטים.


על רקע זה ניתן וצריך להבין את גלישתו ההדרגתית של בניון לימין. המסר האמיתי של בניון לאו דווקא שייך לעמדה פוליטית מסוימת כלשהי, כמו שאלה מצויות בשיח הפוליטי הישראלי, אלא בשליפה של הפוליטיקה מתוך המרחב הציבורי ובריקון כל אמירה מהמימד הפוליטי שלה. ניתן לסכם את המהלך הזה במשפט שאמר בניון לאחר שנשאל על שירו "אני אחיך": "צה"ל לא שייך לא לימין ולא לשמאל". העמדה הפוליטית, אם כן, היא שולית ביחס לצורה שבה היא מועברת: בניון יכול להיות בעד מפלגה כזו או אחרת, בעד או נגד פעולה צבאית כזו או אחרת או מדיניות כזו או אחרת, הדבר החשוב הוא הקונצנזוס. הפופוליזם, בהיותו לא יותר מאשר שפה, אוצר מילים סמלי, יכול להיות מנוכס על ידי כל גורם וגורם; ואפילו שלי יחימוביץ' טרחה בראיון אחרון לתקוף את אהוד ברק, לא על מדיניותו ועל מעשיו בתור שר בטחון, אלא על מגוריו במגדל אקירוב, על היותו "ציני ואינסטרומנטלי" ו"נהנתן" (גם הצירוף השגור "פוסט ציוני" לא נפקד מדבריה של יחימוביץ' על ברק).

כתשובה לשאלתו של עפרי אילני, אם כן, "מה קרה לעמיר בניון?", ניתן לענות כי לבניון לא קרה דבר. מה שהשתנה הוא הדפוס שבו מתנסח הפופוליזם הישראלי. אם בעבר, תחת מנחם בגין, ייצג הפופוליזם את "ישראל השניה" והעלה טרוניות רלוונטיות על קיפוח והדרה, ואם בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה הופנה הפופוליזם כנגד האליטות והשמאל, ולפחות שמר על קוהרנטיות פוליטית, הפופוליזם של קונגלומרט נתניהוקדימהליברמן, זה של ה"הסברה" וההפרטה, מקבל תפנית פוסטמודרנית, ועוסק בסופו של דבר בדימויי מדיה ריקים מתוכן. תחת המשטר הפופוליסטי הנוכחי יכול חב"דניק להעמיד פועלי בניין ערביים אל מול השמאלנים עם המשקפיים, ועורך דין תל אביבי יכול להעלות מהאוב את פרצופו של רבין איש הפלמ"ח כדי לנגח את ביבי איש הסיירת כ"לא ציוני".