אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים

אחד הדברים המשמחים ביותר ששמעתי בימים האחרונים הוא הידיעה שטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ברשויות המקומיות עוברים תהליך של הפרטה. בכמה עיריות הם כבר הועברו לחברות הפקה פרטיות, שבוודאי יגייסו כמה ילדים מכוערים, אולי נפלים מהפסטיגל של שנה שעברה, לשיר את "תשמור על העולם ילד" ובתמורה יגבו כסף על כניסה.

כמובן שקם קול זעקה, וכמה אמנים מצפוניים ביטלו את השתתפותם בטקסים. אוי ואבוי, ממש נורא ואיום. מסחור השכול. זוועה.

למעשה, אין דבר חיובי יותר ממסחור של טקסי יום הזיכרון. ואני אומר את זה, כמו שאומרים, "כבן למשפחה שכולה". אם כבר ממסחרים ומפריטים כל דבר ציבורי במדינה הזאת, הגיע הזמן שיפריטו גם את הטקסים המפחידים האלה, שנועדו להפנט את הילדים ולשכנע אותם שטוב לעלות על מדים ולהיהרג בשביל כל גחמה של איזה גנרל מושחת עם או בלי מדים. יאללה, מסחרה. מי שרוצה להתאבל – שיתאבל עם המשפחה שלו, עם האנשים שבאמת הכירו את זה שהלך, בלי עמוד דום-עמוד נוח.

אין דבר יותר חיובי מאשר לנפץ את האשליה שעוד יש איזושהי ממלכתיות במקום הזה, שבשמה דופקים כאן כל אוכלוסיה אפשרית. אין דבר בריא יותר מאשר לנפץ את השקר שיש עדיין משהו שכולם מאמינים בו. זה לגמרי קשור להתפוגגות הכללית של הממלכתיות והטקסיות שמתרחשת כאן בקצב מהיר, והיא אולי התהליך הכי חיובי שקורה בישראל כיום – דווקא בגלל שבאופן כלשהו כולם כאילו נגדו.

נלך כמה ימים אחורה, מיום הזיכרון ליום השואה. הנה רק אתמול, התבשרנו שתוכנית תעודת הזהות הביומטרית יוצאת לדרך, בפיקודו של ראש הממשלה. די עצוב, בכנות. אבל איפשהו בידיעה הסתתר אלמנט קומי, כמעט בלתי יאומן. אני מתכוון לפסקה הבאה –

אנשי משרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליון, לזכר מספר היהודים שנספו בשואה. בנוסף, יוטמעו שישה מגיני דוד מסביב לשבב הביומטרי שיוכנס לכרטיס החכם.

זאת כנראה דרכם של "אנשי משרד הפנים" להתמודד עם ההאשמות שמאגר מידע ביומטרי הוא עסק טוטליטרי. אבל את הדברים האלה אנחנו כבר יודעים. לעומת זאת, מזדקר מהפסקה עניין הרבה יותר גורלי: מדינת ישראל עברה את הפאזה של פולחן השואה, ונמצאת בשלבים הסופיים של הפיכת השואה לבדיחה. או ליתר דיוק, ישראל עצמה כבר הפכה לבדיחת השואה המושקעת והמאובטחת ביותר בעולם. שום בדיחת שואה, שום מערכון של ארץ נהדרת, לא יהיה מגוחך ואבסורדי יותר מהציונות עצמה, מתעודת זהות שממספרת את אזרחי המדינה החל משישה מליון, עם שישה מגיני דוד מסביב לקישוט.

השואה, שתוכננה כמעין אופרה גרמנית בטעם רע, הפכה לבדיחה, ואלה חדשות ממש טובות. זאת  לא קומדיה כמו "החיים יפים", כלומר כזו שבה מאחורי הצחוק מסתתרת טרגדיה נשגבת.כמו שכתב גל, זאת קומדיה קומדיה, משהו כמו "פעמיים בוסקילה" של זאב רווח.

כמובן, כמובן, זאת בדיחה שמייצרת הרבה סבל. אבל אני נוטה לחשוב שככל שהאלמנט הקומי יגבר על האלמנט הטראגי, הסבל דווקא יפחת ויתרופף.

חנה ארנדט בברלין. הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה

*

למעשה, כבר כיום, לפולחן הצווחני שיש בישראל סביב השואה אין שום קשר להשמדת יהודי אירופה. כלומר: אם הנאציזם הוא אפיפניה, התגלות של הרוע המוחלט עלי אדמות – הרי שפולחן השואה שלנו בכלל לא ירא מאותו כוח אלוהי אפל שהתגלה אי אז באירופה. אנחנו לא מתפללים לשם, אלא לאיזה אליל מגוחך עם זין גדול שקנינו בהכול בדולר, ואולי עושה צפצופים שנשמעים כמו היטלר. במרחב שלנו אין נאצים ואין יאנוש קורצ'קים. אנחנו לא שם, אנחנו במזרח התיכון.

צריך להודות, שחלק מהרצינות שבה אנחנו מתייחסים לפעמים ל"מה שקורה למדינת ישראל" או ל"פאשיזציה" ו"התרסקות הדמוקרטיה" רוכבת עדיין על אותה גורליות שיובאה משם. אבל הגיע הזמן להשתחרר מזה. ברור שיש הרבה על מה להיאבק כאן. אבל בלי שום קשר לזה, מזמן כבר אין כאן יהודים, ואף פעם לא יהיו כאן נאצים. נאציזם הוא משטר מאוד מסוים, עם מאפיינים ייחודיים למדי. איסמעיל הנייה הוא לא נאצי, ואביגדור ליברמן הוא לא נאצי. מצער להגיד, אבל האופרה נגמרה. אפילו "טבעת הניבלונגים" נגמרת אחרי 11 שעות. עכשיו מקרינים את גבעת חלפון, או את צ'רלי וחצי.

ולטר בנימין לא גר כאן יותר – אם הוא גר כאן אי פעם. לכן יש גם משהו מטריד בניסיון החוזר ונשנה להקים לתחייה את "ברית שלום". נעים לחשוב שביושבך בקפה נח אתה ממשיך במפעלם של מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון – כל מיני אנשים שיכלו להרים טלפון לחנה ארנדט ולדבר עם תיאודור אדורנו ב-du. אבל מדובר בחבורת יהודים גרמנים מוכי טראומה שנחתו ברחביה, נמסים מגעגועים לטיולי אחר הצהריים עם האומנת בדרזדן. הדו-לאומיות שלהם היא איזה רעיון שהם הביאו מהאוסטרו-מרקסיזם או השד יודע מאיפה. לטוב או לרע, אנחנו לא ממש חיים בעולם החוויות שלהם. לא צעדתי ב"וונדרפוגל" – שיחקתי קזבּוּבּוּ בנוער העובד.

אני קורא בספר "ארץ לשני עמים" של מרטין בובר, שבזזתי מספרייתו של פילוסוף יקה כלשהו. הנה ציטוט מ-1954, ריאיון עם אורי אבנרי –

"שרויים אנו עכשיו בירידה רוחנית ומוסרית איומה. אבל אינני מתייאש. עלינו לחזור אל האמת המיוחדת לנו, אל האוניברסליזם הלאומי… לחזור אל האוניברסליזם הלאומי, פירושו להילחם בקלקלות שפתחו לפנינו את שערי הלאומנות"

מרשים מאוד, באמת. איזה עונג. אבל בעצם, האם זה עוזר לנו במשהו? מרטין בובר – יהודי גרמני זקן, כבד ראש, יושב בספרייתו ברחביה, מדבר בעברית מיושנת שהוא למד בנעוריו מגזניוס או מיוהאן דוד מיכאליס. האם הדו-לאומיות שלו בכלל יכולה לעזור כאן? או שמא זו עוד צורה לספר שוב את סיפורו של היהודי האירופי הנאבק למען האוניברסליזם?

עוד משהו בברלין. יאללה יאללה

מבחינה מסוימת, הניסיון להמשיך ולתחזק את הגורליות השואתית של היהודי האירופי במקום הזה הוא מזיק יותר משהוא מועיל. זאת אולי הצורה היעילה ביותר לשמר את ההגמוניה של הסיפור היהודי-אשכנזי שהביא למקום הזה כל כך הרבה סבל. כל פעם שאיזה אשכנזי כבד ראש ובהיר שיער, מהשמאל או מהימין, צורח על שוטרים שהם נאצים (סליחה, אשכנזים לא צורחים, הם תמיד "זועקים") הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם הם באמת נאצים, או שאולי הייתי נורא רוצה שהם יהיו נאצים?

אני לא אומר שרק התסביכים של האשכנזים לסוגיהם מונעים מהמקום הזה להפוך לגן עדן אוריינטלי. יש במזרח התיכון קונפליקטים שלא קשורים בכלל לשואה. אבל נראה לי שאם יש משהו שעשוי להביא לכאן אפוקליפסה ממש, הרי אלה התסביכים של היהודי האירופי. עם שאר הדברים נצליח להתמודד איכשהו. כאשר אשכנזי מהימין או מהשמאל צורח בגרון ניחר ומשוכנע יותר מדי שהוא נאבק בנאצים, צריך להראות לו את הדרך לשדה התעופה. זאת תמיד היתה הדרך להרגיע אותם.

בינתיים בישראל מתחיל הקיץ. אין נאצים באופק, והחיים למעשה לא יותר גרועים משהיו לפני חמש או עשרים שנה. בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים.

שוב חנה ארנדט. שוב יאללה יאללה

**

אז מה, אז זה הכול? גבעת חלפון? האם החיים שלנו עד כדי כך מגוחכים?

אישית, אני לא חובב גדול של קומדיות. בכך (בין השאר!) אני שונה לצערי מצ'יקי: אני לא נמצא בדרך לים.

רוצה לומר: מבחינה מסוימת, אם יש משהו לאהוב בישראל זה את הגורליות הטראגית. מה נעשה בלעדיה? מה נעשה בלי פניו הנוגים של היהודי האירופי?

הייתי אומר שפניו הנוגים של היהודי האירופי גרמו מספיק ייסורים לפיסת הארץ הזאת. הגיע הזמן שרוח הרפאים הזאת תעבור הלאה למקום אחר. זה כמובן לא עניין פרסונלי – רוחות רפאים הן אף פעם לא עניין פרסונלי.

לאן? אתם כבר יודעים את התשובה. הפרויקט של היהודי האירופי בילה מספיק זמן בפלשתינה. הגיע הזמן שהוא יחזור למשימה שתמיד עניינה אותו:

להשתלט על העולם.

פג הקסם?

אם לשפוט על פי פייסבוק, ביום ה-5.1.2011 קרה בישראל דבר חמור וגורלי מאוד. הבלוגרים הודיעו שהיום, דווקא היום, קרסה הדמוקרטיה. האמת שגם אני הזדעזעתי מההצעה של פאינה קירשנבאום. אפילו שלחתי את הידיעה באנגלית לחבר גרמני, שהבטיח לי רק לפני כחודש, ברגע של חוסר אחריות, שבמקרה שאצטרך יום אחד לברוח מישראל אוכל לישון אצלו בשק שינה במטבח. אבל בעודי כותב את האימייל, התחילה הטלוויזיה לשדר את טקס ההזכרה להרוגי השריפה. ומה שקרה שם היה בעיני מדהים וגורלי הרבה יותר, למרות שרוב הבלוגים השמאלנים לא כל כך התייחסו אליו.

הרבה מקוראי הבלוג הזה נמצאים כבר שנים בחו"ל, אז אפשר לראות את תקציר האירועים כאן. אבל במידה מסוימת, התקציר לא מצליח לבטא את התחושה המדהימה, המרגשת, שהרגיש מי שצפה בטלוויזיה בשידור חי אתמול ב-19:45. את הרגעים הארוכים, יותר מרבע שעה, של אנרכיה וצרחות מפינות שונות של האולם. את המאבטחים המתקבצים סביב נתניהו החיוור, שנהיו פתאום ממש גלויים, כמו שומרי ראש של מנהיג כנופיית פשע. את הילד המסכן בסוודר עם מעוינים שניסה להקריא משהו וירד מהבמה לפני שגמר את המשפט הראשון. את כהן הדת בכובע הסרוג שתפס פתאום את המיקרופון, מילמל משהו לקהל וברח החוצה. את גלעד עדין החלקלק, העיתונאי שהפך למנחה של טקסים ממלכתיים, שניסה להשתיק את הקהל הזועם בכל מיני קלישאות שמנוניות שהוא רגיל לשים בפיה של מיקי חיימוביץ, ואז, בעוד הקהל בסערת רגשות טוטאלית, העלה לבמה איזו חבורת זמר עלובה (ואפילו לא שכח לתת קרדיט למנהל האמנותי).

מה ששודר על המסך אתמול ב-19:45 נראה כמו הרגע שבו הממלכתיות הישראלית קרסה. נכון שבשונה מצ'אושסקו על המרפסת בבוקרשט, נתניהו לא היה צריך להימלט במסוק מבמת הנואמים. ספק אם זה יקרה אי פעם. נתניהו שרד איכשהו. אחרי שחצי מהמשפחות כבר יצאו, הוא התחיל לכשף את הקהל עם זה שגם הוא "בן למשפחה שכולה" – הכישוף שעדיין כמעט תמיד פועל.

אבל לטוב או לרע, קשה לי לחשוב על מדינה אחרת – מערבית או לא מערבית – שבה טקס עם ראש הממשלה, הנשיא והרב הראשי היה יכול להתפוצץ ככה. שבה לאנשים יש אמון כל כך מועט במנהיגי המדינה ובייצוגיה. ובכלל, שבה יש לאנשים סבלנות מועטה כל כך לטקסים – מה שאפשר לראות כמעט בכל אירוע או טקס, מרמת בית הספר ועד רמת בית הנשיא.

ביום שבו כולם מתריעים על הפיכתה של ישראל למדינה פאשיסטית, נשאלת השאלה מה המשמעות של מה שקרה באותו יום בטקס הזה, ואיך, אם בכלל, זה משתלב בסיפור על הפאשיזציה של ישראל? ואולי באותה הזדמנות גם איך, אם בכלל, משתלב משפטו של הנשיא לשעבר בנראטיב הפאשיזציה?

את כל זה אני לא כותב כדי לשבח את מדינת ישראל, או לטעון שהמצב לא חמור. אני פשוט תוהה אם הדיבור על הפאשיזציה לא מפספס הרבה ממה שקורה כאן. המשמעות של פאשיזם הוא מדינה ריכוזית ומאוד חזקה. האם המדינה בישראל היא באמת עד כדי כך חזקה? האם המשטרה בישראל, שלא לדבר על מכבי האש, הם באמת כל כך חזקים? אולי דווקא המדינה כאן די חלשה, הולכת ונחלשת, וזה בעצם העניין?

כמובן שהצבא חזק, והשב"כ חזק. אני גם לא מזלזל באלימות שהמדינה מפעילה כאן כל רגע ורגע, בעיקר כלפי פלסטינים אבל לא רק. אבל גם הצבא הוא כיום מרכיב די אנרכיסטי במנגנון המדינה. הוא למעשה לא מאוד רחוק מאוסף של מיליציות, דתיות יותר או פחות, שלא ממש כפופות למדינה, ונשענות על פופולאריות נרחבת בחוגי מסוימים. מה שנקרא ביטחון נמצא בחלקו הגדול בידיים של חברות פרטיות, גם מערכת המשפט מתפקדת כרשת של יוזמות מקומיות של כל מיני שופטים נבערים עם אינטרסים שונים ומשונים.

זה שהשלטון מאוד לא לרוחנו זה ברור; אבל האם הוא באמת כל כך חזק? יצחק תשובה הוא חזק, זה ודאי, אבל לגבי השלטון אני הרבה פחות בטוח. כדי שהשלטון יהיה חזק צריך שיהיה שלטון – ולא ברור אם זה המצב. הממשלה בישראל היא ברית די רופפת בין אנשים שדואגים לתחת שלהם, ומה שמפעיל אותם הוא בעיקר התחמקות מכל מיני חקירות תוך צבירת קשרים עם אילי ההון. כמו שכבר כתבתי כאן פעם, הלך הרוח הנוכחי בישראל הוא לחטוף כמה שיותר ולברוח. אפילו בלשכת ראש הממשלה, לכאורה גרעין הכוח, אף אחד לא סומך על השני. הפרויקט של נתניהו הוא להעביר כמה שיותר מהמדינה לבעלי הון, אולי כי עליהם הוא יכול לסמוך.

אנרכיה היא מרכיב באלימות של כל שלטון. ברור שהשלטון בוחר מה הוא יסבול, מה הוא יעודד וממה הוא יעלים עין. כשמי שמפריע לנאום הוא ערבי (וגם זה קרה אתמול), ההפרעה מתקבלת בהרבה פחות סבלנות. אבל הנקודה היא, שלא לגמרי ברור אם ההתמקדות בכוח של השלטון היא לא מה שמחזק אותו בזמן הנוכחי. המלחמה נגד השמאל וארגוני זכויות האדם היא בעצם הפרויקט הכי מלכד כיום בישראל. האם כאשר אנחנו אומרים לשלטון שוב ושוב שהוא חזק, אנחנו לא הופכים אותו לכזה?

זה לא מקרי שאיש חדשות 10  גלעד עדין הוא זה שהיה ממונה על ההשתלטות על הקהל הזועם אתמול בטקס, באמצעות קלישאות כמו "סערת הרגשות מובנת" "ברגע זה של אחדות", "זה רגע עצוב וכואב לכולם" ו"אנחנו מכבדים את כאב המשפחות". התקשורת היא זאת שממונית על שמירת הפיקציה של המדינה. האחריות שלה היא לספר שוב ושוב את השקר, כאילו בכלל יש כאן מדינה. אבל הטעות הכי גדולה היא לשחק לפי הכללים שלה.

אולי אפשר לחשוב על אסטרטגיה אחרת? למשל, להתנהג כאילו אין שלטון? לזכור שכל נציג ונציג של המדינה הוא בסך הכול בנאדם די נואש שיש לו כרגע ברית די רופפת עם השלטון? להגיד לשוטר: תגיד, למה בעצם אתה לובש את הבגדים המגוחכים האלה?

רונה מהשב"כ אף פעם לא התקשרה אליי, וזה בטח לא נעים לקבל ממנה טלפון. אבל אם היא פעם תתקשר אליי מאיזושהי סיבה, במקום להתייחס אליה בתור מישהי שמשרתת מנגנון חושך, או אפילו במקום להתעלם ממנה, אולי הייתי פשוט מדבר אליה כמו אל סתם נודניקית שמתקשרת אליי כדי להזמין אותי לאירוע כזה או אחר. אולי הייתי אומר לה: רונה, רונה, מה בעצם את רוצה מחיי?

ובינתיים, אפשר לחשוב באיזה צורות טובות יותר אפשר להתרשת, בלי בכלל להסתכל על המדינה. כי המדינה לא במצב הרבה יותר טוב מאיתנו. היא בטח לא תחיה אחרינו.

ושוב, יש מי שעשוי לחשוב שמה שאני כותב כאן הוא ציני. אבל הוא לגמרי לא ציני. אני חושב שאין טעם להילחם בשביל מטרות אבודות. ישראל לא תיעשה חברת מופת ליברלית ב-20 השנים הבאות. אין שום תסריט סביר, מכל בחינה שהיא, שיגרום לזה לקרות. עדיף לשנות את הגישה.