Posts Tagged ‘מלחמת האזרחים בסוריה’

מריבה במשפחת השמאל המזרח תיכוני (תגובה)

21 באוגוסט 2013

מתן קמינר

תגובה לפוסט "ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל"

היש קהילה יותר מדומיינת מאשר "השמאל המזרח תיכוני"? מה מקשר בין לוחמי גרילה כורדים, פמיניסטיות תימניות, פעילי איגודי עובדים מצריים ומפגינות מחאה חברתית בישראל? ברוב הימים, לא הרבה. אולם כמו הבורגני הבריטי שקורא את עיתון הבוקר שלו ומדמיין את מיליוני הבריטים האחרים שעושים כך, גם אני חש לאחרונה את החוויה הכמו-מיסטית הזאת של השתייכות לקולקטיב, ודווקא סביב אירוע לא מעודן כלל: המריבה המשפחתית.

בשנה-שנתיים האחרונות, ברחבי האזור, אני יכול להגיד בוודאות שעשרות אם לא מאות אלפי משפחות שמאלניות מתקוטטות ביניהן בקולי קולות ומפריעות למנוחת השכנים. בהרים הצחיחים של כורדיסטאן, בשיכונים הצפופים של אלכסנדריה, בדירות פרבריות ברמת אביב ובטייבה, מפנים את הכלים, מוזגים כוסית ויסקי ומתחילים לצרוח. התחלנו עם לוב, המשכנו עם סוריה, עכשיו יש לנו את מצרים. משהו מאחד אותנו: הגרונות הניחרים והסחרחורת הקלה שמלווה את הקימה המאוחרת והמיואשת מהשולחן.

בחלקו, הוויכוח נסוב סביב שאלת השאלות הפוליטית – מה לעשות? לדור המבוגר, זה שחטף בצעירותו מכות ויריקות ומאסרים על חלוקת כרוזים, יש תשובה: להוציא גילוי דעת. עדיף לטעות, אומר הדור הזה, מאשר לשתוק. לגילוי הדעת עצמו יש לדעתם יכולת להשפיע על המציאות. הדור הצעיר, זה שגדל על שפע בלתי-אפשרי של מלל תיאורי ודימויים גראפיים, צמא דווקא לניתוח – איך הגענו לשוקת השבורה הזאת – ולהצעות ארגוניות חדשות. מעל כולם מרחף זיכרונן של שלוש השנים האחרונות, של הפער בין התקוות האופוריות של 2011 לבין המדמנה המדממת שבה כולנו מתבוססים בואכה שנת 2014.

לכולנו דווקא ברור שהתנגדות לאימפריאליזם איננה אידיאל מעורפל. האימפריאליזם המערבי הוא שהפיל משטרים מתקדמים באיראן, עיראק ותימן. הוא שמממן ומחמש את המשטרים הרצחניים באזור, מסעודיה ועד מרוקו. הוא שפיתה ורוקן מתוכן את התנועה הלאומית הערבית במצרים ובפלסטין והקים עליהן את הפונדמנטליזם האיסלאמי, שאותו טיפח בשמחה. הוא שמונע את פיתוחם של משאבי האנרגיה באזור לטובת תושביו ומרוויח מכאן ומכאן על כל מלחמה שפורצת והורגת בנו. הוא שבשירותו נכלאו, עונו ונרצחו חברינו וקרובי משפחתנו.

נכון, המצב כיום יותר מסובך מכפי שהיה עם נפילת ברית המועצות, ובניגוד לתחזיות (גם שלנו) הוא רק הולך ומסתבך. רוסיה וסין מטפחות יחסים אימפריאליים עם מדינות באזור בניגוד לאינטרס המיידי של ארצות הברית. אבל גם ברור לנו שאין להשוות את המצב היום למלחמה הקרה, כיוון שרוסיה וסין אינן מציגות כיום מודל לא-קפיטליסטי של פיתוח לאומי, וגם לא לעידן המעצמות הלוחמות של המאה התשע-עשרה, כיוון שכיום אין מאבק בין הונות לאומיים אלא הון גלובלי שמתמרן את היחסים בין המעצמות לצרכיו. יתר על כן, נראה שגם בתוך המחנה האימפריאליסטי המערבי נפער אל מול עינינו בקע בין פלג שתומך בצבא המצרי (סעודיה, ישראל) לבין פלג שתומך באחים המוסלמים (טורקיה, קטאר).

,

אז מה, אם כן, יש לעשות? אנחנו כבר לא מאמינים שפעולה פוליטית צריכה להישפט "על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות", לא בגלל שאנחנו לא מאמינים שחברה כזאת היא אפשרית אלא מכיוון שאנחנו לא כל כך בטוחים שאנחנו יודעים איך התהליך אמור להיראות. מצד שני, אנחנו גם דוחים את "העמדה הליברלית הצדקנית שמצמצמת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם" – לא רק משום שהאויבים שלנו מתהדרים בצביעות באידיאולוגיה הזאת, אלא משום שאנחנו רואים את הפוליטיקה כפרקטיקה חיובית של בניית שחרור אנושי, פרקטיקה שכרוכה בסבל רב.

אנחנו גם דוחים, בעקבות ר' בנימין, את האשליה הליברלית הבסיסית יותר שלפיה מטרות צודקות ניתנות תמיד להשגה באמצעים צודקים. לעתים יש להשתמש באמצעים נעוולים כדי להשיג מטרה צודקת, ולפעמים יש לעשות את המעשה הצודק גם ביודעין שהוא לא יוביל למטרה המיוחלת. בבחירה הטראגית הזאת, ובאפשרות הקיימת תמיד שנטעה טעות קטסטרופלית, נטועה תחושת האחריות של השמאל. זו היא הדיאלקטיקה בפוליטיקה: בין האמצעי למטרה נפערת תהום הטעות, אך כדי להגיע אל עברו השני של האסון יש לאזור עוז ולעשות את הקפיצה. כאן טמון סודו של השילוב בין תודעת החולשה המוחלטת לבין החשיבות העצמית העמוקה של השמאל, שילוב שנראה לצופים רבים מן החוץ מוזר ונגוע בתיאולוגיה. מצד אחד, אנחנו חלשים ואף חלשים מאד (לפחות רוב הזמן). ומצד שני, אנחנו משוכנעים עמוקות בחשיבותנו שלנו. בכפילות הזאת יש משהו משונה, משיחי כמעט.

"אידיאל אוניברסאלי חדש"; "תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף". במובן אחד, התנועה הזאת כבר קיימת – וקוראים לה השמאל. במובן אחר, היא מעולם לא התקיימה ומי יודע אם אי פעם תתקיים. "להימנע מהכשלונות של הפרויקט הקומוניסטי": שאיפה ראויה, אבל כיוון שאנחנו כבר לא חיים בעולם שבו התחולל הפרויקט הקומוניסטי, אולי יש יותר מקום לדאגה שמא ניכשל בכשלונות חדשים, כשלונות שאותם איננו יודעים לזהות מראש בדיוק משום שאין הם דומים לכשלונות העבר.

עפרי מציע "להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית" – אבל פרקטיקה ללא מטרה היא לא יותר מריטואל מרוקן ומחולל – אפילו לריטואלים הפשוטים ביותר יש מטרה. ובכלל, המטרה הסופית היא לא הבעיה, אלא דווקא יעדי הביניים – אותו תחום "מקיאווליסטי" אפור ומעופש של אסטרטגיה שממנו עפרי מנער חוצנו. על אסטרטגיה ניטשות מריבותינו המשפחתיות המרות, לא על אופייה של הגאולה, שאותו אנחנו יודעים שאין לנחש.

רוצים להצטרף למשפחתנו האומללה? תמיד יש מקום בשולחן

ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל

20 באוגוסט 2013

בתקופה האחרונה הבלוג שלפניכן סבל מלאות מסוימת, מכל מיני סיבות מעניינות יותר או פחות. על כל פנים, לפני כמה זמן עלתה בי המחשבה שהשיתוק המסוים הזה קשור לחוסר היכולת לומר משהו על ההתרחשויות הזוועתיות במדינות שמסביבנו – בהתחלה סוריה ולאחרונה גם מצרים. היה מי שהעיר כאן בתגובות, שבארץ האמורי לא היה אף פוסט שעסק בעשרות אלפי ההרוגים (עכשיו כבר יותר ממאה אלף) בסוריה. זה אמנם לא לגמרי מדויק, ובכל זאת בהאשמה הזאת יש אמת. אני חושב שיש משהו מגוחך בלהתדיין כל הזמן על אמנות הומואירוטית או על מלחמות פייסבוק, כאשר במדינה הסמוכה נטבחים עשרות או מאות אנשים כל יום. זה מעיד בעיקר על חוסר אונים, אובדן דרך ותלישות מהנעשה בעולם הממשי.

יש שיאמרו שזה בכלל לא משנה מה ליהודי מישראל יש להגיד על הדם שנשפך בקהיר. כיוון שאי אפשר לעשות שום דבר בעניין, ועוד יותר מכך – כל פעולה עשויה להביא תוצאה הפוכה מהמקווה, עדיף לשתוק ולהביע אמפתיה כללית לעם המצרי והסורי. מישהו ציטט אמירה של מבקר אוסטרי ממוצא יהודי שכתב ב-1933: "אין לי שום דבר להגיד על היטלר"; אבל נראה לי שהציטוט הזה מוכיח את ההיפך מכוונתו של המצטט. אחרים אמרו שאנחנו לא יודעים מספיק כדי לשפוט. תמהני – שמאלנים לא חוששים לקבוע עמדה נחרצת לגבי כל התפתחות בעולם – מוונצואלה ועד לנינגראד. ודווקא בנוגע למצרים אנחנו מגיבים פתאום באיזה "מאיפה אני יודע" או "קטונתי" ילדותי, או מאשימים את הפרשנים לענייני ערבים בזה שהם מוסרים מידע מטעה. כאילו שאין איפה לקרוא, גם למי שלא יודע ערבית.

למעשה, השתיקה מול הנעשה במצרים ובסוריה מבטאת במקרה הטוב גישה ילדותית לפוליטיקה, בנוסח"אני לא מדבר על מה שאני לא יכול להשפיע עליו". אבל מי אמר שאתה יכול להשפיע על משהו בכלל? במקרה הרע היא מבטאת אדישות כלפי העולם הערבי. חוסר העניין הזה מתיימר להיות אנטי-אוריינטליסטי, אבל בעצם הוא הכי אוריינטליסטי שאפשר. הבעיה העיקרית היא שבלי להתייחס לזעזוע ההיסטורי שקורה מסביב, ושמגדיר מחדש את המבנים והאופקים הפוליטיים במרחב כולו, כל מה שנשאר בעצם זה למלמל מלמולים חסרי פשר, או לשחק במשחק הכיסאות כשבחוץ יש מלחמת עולם. אין לי שום אשליה שלאמירה כאן בבלוג הזה יש חשיבות יוצאת דופן, אבל יש חשיבות למחשבה, או לפחות למאמץ לחשוב. אם לא על השאלה מה אפשר לעשות, לפחות על השאלה מה הביא למצב שבו אי אפשר לעשות כלום.

צריך לציין גם שלדברים שמתרחשים בסוריה יש השפעה ישירה עלינו כבר עכשיו. האמירה "לכו לסוריה" או בגרסה מעודנת יותר "למה אתם לא מפגינים נגד אסד", שמופנית כיום לכל מי שמבקר את ישראל, היא נבזית אבל גם מתבקשת. כשמעבר לגבול שוחטים רבבות, הסבל של אנשים שזכויותיהם נשללות או שמידרדרים לעוני נדחק לדרגה משנית של דחיפות, אף על פי שהסבל עצמו לא פחת בכלום. אסד מציף את השוק בדם, והדם של כולנו מאבד מערכו.

יש כמובן מי שדווקא מדברים וכותבים בלי הפסקה על סוריה ומצרים. הבעיה היא שבחלק מהמקרים היה עדיף שישתקו. אנשים שמצדיקים את אסד, או תומכים בביטחון מוחלט בפוטש ובהדחת הנשיא הנבחר במצרים. אמנם נכון, בשביל להביע עמדה צריך אומץ מסוים. אני גם לא מתלהב מהקמפיין שנוהל נגד חד"ש בעניין עמדתה בשאלת סוריה. ובכל זאת – למה בעצם צריך להיות סלחני כל כך כלפי מי שמזדעק על כל עוול כאן אצלנו, אבל תומך בלי היסוס ברצח של רבבות בשם איזה אידיאל מעורפל של "התנגדות לאימפריאליזם"? ושוב, די מאוס לקרוא אנשים כמו פול ג'ונסון או בנימין נתניהו שמזכירים לאנשי שמאל את התמיכה שלהם בדיקטטורים רצחניים; אבל כיוון שהשמאל נוקט בדיוק באותה גישה וממהר לשלוף ביטויי תמיכה בפינושה או במקארת'י, אין לנו כל כך על מה להתלונן. מבחינה זו, ההתקפה משמאל שהופנתה לאחרונה כלפי נועם חומסקי על עמדתו בעניין פול פוט ורצח העם בקמבודיה היא מוצדקת למדי. התיאוריה בעניין "worthy victims" ו"unworthy victims" היא אולי הגיונית, אבל קשה לומר שהשמאל לא הוכיח לאורך המאה האחרונה את יכולתו להתעלם מאינספור סוגים של "unworthy victims" בכל מקום בעולם.

ואכן כדאי להזכיר (אם בכלל צריך, אבל כנראה שצריך), שלקומוניסטים יש היסטוריה ארוכה של תמיכה בפוליטיקה מקיאווליסטית. זה לא עניין מקרי. לא מדובר סתם על "כשכורתים עצים עפים שבבים", כמו שהיו אומרים בשומר הצעיר. זה נובע מאותה גישה דיאלקטית לפוליטיקה שעומדת בבסיס המרקסיזם-לניניזם. הכוונה היא שפעולה פוליטית לא נשפטת על סמך קריטריונים אוניברסאליים של אמת או צדק, אלא על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות. מנהיג יכול לפיכך לשקר, או לרצוח, ועיתונאי רודף צדק או משורר מעודן יכולים לפרסם שיר הלל ליופיו ולחכמתו של המנהיג הרצחני (או להצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב כמהלך מבריק), כיוון שבסוף ההיסטוריה השקר, הרצח והחנופה יובילו לניצחון על האויב המעמדי ולשחרור האדם. באופן כזה, אפשר די בקלות לסתום את האוזניים לנוכח סבל ואימה. הצדק נמצא בצד שלנו, ובשביל להגיע אליו נדרשים קרבנות.

אין הרבה טעם לבקר עמדה כזאת על בסיס מוסרי, כיוון שהיא מבוססת על שלילת "המוסר הבורגני". אבל בנקודת הזמן הנוכחית, אפשר לשלול אותה על סמך ההנחות שלה עצמה. אם התוצאה הסופית היא שקובעת – אז במבחן התוצאה הפוליטיקה הזאת נחלה כישלון קולוסאלי. למיטב זכרוני, היא לא הובילה לשחרור האנושות. עובדה: ברית המועצות לא קיימת יותר. במלים אחרות: היא גם שלחה מיליונים לגולאגים, וגם הפסידה. ויסלחו לי חברי קבוצת הפייסבוק "סולידריות מזרח גרמניה וברית המועצות". (אגב, אם כבר מבטאים סולידריות עם מדינות שפירקו את עצמן, למה רק עם ברה"מ ומזרח גרמניה? למה לקפח את הרפובליקה העממית של פולין והרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה?).

ובאמת – האם מישהו מאמין ברצינות שניצחון של אסד יתרום לאיזה ניצחון של הכוחות הפרוגרסיביים בעולם? כמו שציינה לא מזמן אסמא אגברייה-זחאלקה, אותה גישה "אנטי-אימפריאליסטית" שרווחת בחד"ש היא מאובן מתקופת המלחמה הקרה. כיום, הכוח העולמי שאליו סוריה מסופחת הוא רוסיה – מדינה קפיטליסטית וגם אותוריטרית.

אם ככה, האם המסקנה היא שצריך לאמץ עמדה ליברלית צדקנית שמצמצת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם? לדעתי לא. ולו רק כי העמדה הזאת עומדת בבסיס הלגיטימציה של המערכת הבינלאומית בעשורים האחרונים, וגם היא הובילה אותנו למצב הנוכחי. מניעה של סבל קונקרטי, או העדפה של פחות סבל על יותר סבל, לא יכולה להיות אמת מידה בלעדית לפוליטיקה, בין השאר כי אי אפשר לכמת סבל. גם דיבור כללי על "סולידריות" הוא לא מספיק. כי כשבשני הצדדים יש קרבנות, איך מחליטים עם מי להיות סולידרי?

וכאן אני מגיע למצרים. יש הטוענים שהאחים המוסלמים מגלמים את ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון, והצבא הוא משת"פ של ישראל. מנגד יש הטוענים שדווקא האחים הם המשת"פים של האמריקאים, ואילו מתנגדיהם מבשרים את החילוניות והדמוקרטיה ואת ההתגברות על כוחות הריאקציה. אני מעדיף לא לקבוע עמדה בשאלה הזאת. מהנקודה שבה נמצא אדם ישראלי ששואף לקדם מטרה הומניסטית, לא נראה לי שהשאלה היא אם צריך להביע תמיכה בא-סיסי או במורסי. קודם כל, כי שניהם לא מעוניינים בהצהרת התמיכה שלך. אין שום סיבה לתמוך בצבא המצרי; אבל אין גם ממש אפשרות לתמוך באחים המוסלמים, לא כל שכן להצטרף לצד שלהם. למה? כי תנועת האחים המוסלמים, כמו התנועה הציונית, היא לא תנועה המבוססת על ערכים אוניברסאליים. אין בעצם שום משמעות לאמירה של ליברל או סוציאליסט מישראל שהוא בצד של האחים המוסלמים. אם אתה בצד שלהם, קרוב לוודאי שהם יעברו צד.

מתוך הבעיה הזאת, עולה לדעתי סוג של תשובה, או לפחות של אופק, שמקרין לא רק על השאלה הקונקרטית של מצרים, אלא על פוליטיקה עכשווית בכלל. האסטרטגיה של תמיכה במדוכאים, באשר יהיו, רק בשל היותם מדוכאים, הופכת בקלות למחווה ריקה. מה שנדרש זה לא פחות מאידיאל אוניברסאלי חדש: תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף. ועם זאת, כדי להימנע מהכישלונות של הפרויקט הקומוניסטי, תנועה כזאת צריכה להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית.

אגש לעניין מכיוון אחר: בברלין פגשתי בחורה איראנית, שמנסה להקים איזה NGO למען בחירות חופשיות. היא גם השתתפה בהפגנות בתקופת המהפכה הירוקה אחרי הבחירות הקודמות. לא ממש הופתעתי לגלות שהיא מאוד מתלהבת מישראל, וידעה לספר לי שלפני המהפכה היה שיתוף פעולה הרמוני בין המדינות. כאן הייתי צריך להסביר לה על שיתוף הפעולה בין השב"כ הישראלי והסוואכ האיראני, ובכלל על פשעי המשטר הישראלי. אבל זה לא כל כך עניין אותה – היא שונאת את המשטר במדינה שלה ואוהבת כל מי ששונא אותו, ולמען האמת קשה שלא להזדהות עם זה. דברים דומים קרו לי כבר עם אנשים ממדינות אחרות – למשל טורקים כמאליסטים או הומואים פלסטינים שאוהבים את ישראל. נשאלת השאלה: למה? מדוע בעצם אנשים בישראל שמתנגדים למשטר שתחתיו הם חיים מוצאים את עצמם מצדיקים את חמאס, ואילו איראנים מתנגדי משטר מזדהים עם ישראל? האם בלתי אפשרי שתתקיים תנועה אחת אמנציפטורית, שאיתה יוכלו להזדהות אנשים שואפי חופש בעולם?

מה הפרקטיקה? ומה האידיאל? ברור שאמירה כזו לא מסמנת אפילו את תחילת הדרך. ברור גם שהיא נושאת בחובה פוטנציאל להרבה אסונות. ובכל זאת – זאת לא אמירה חסרת משמעות. הנחיצות של תנועה עולמית תיעשה ברורה מיום ליום. ויצירה של תנועה כזו היא משהו שכל אחת ואחד יכול לנסות להשתתף ביצירתו.

זיכרון מוברח בתיק לואי ויטון

23 במרץ 2012

ראג'י בטחיש

מערבית: יאיר אור

(רישומים: גיל מרקו שני)

"אירוניה מהולה במרירות ובמעט תחושת אין-אונים ורחמים עצמיים, וכמובן בזימה, ברשעות וברצון לבצע פשע שלא יותיר סימן – הוסיפו לכל אלה משיכה למוות ועמידה ממושכת על סף תהום, ויש לכם תנאים מצוינים לכתיבת טקסט סביר!"

זה מה שכתבתי בדף הפייסבוק שלי בבוקר יום שני גשום. איש לא עשה לזה לייק… החברים שלי פחדו מן הצער, פחדו מן האומללות. חבריי לכאורה כמובן. אך למען האמת, לא חשתי בודד באותה העת, את התחושה הזאת שמרתי לשטויות חשובות יותר. אנסה, אם כן, לפרק מקצת מן הביטויים, בתקווה שהם ייעשו נגישים יותר.

אירוניה: אני נכנס אל המיטה לבדי (מה חדש?), מטיל על פני המזרן את חלקי הגופות של כל התינוקות הסורים שנהרגו היום, כמו גם שאר הגוויות המפויחות ואלה שההפצצה קטעה אותן לשני חצאים חסרי אמצע (או זה לפחות מה שניתן להבין מערוצי החדשות). ובכן, אני מנקה את המיטה מכתמי הדם והחלבון האנושי. משהו כבד כתבנית ברזל מעיק על חזי. אני נכנע לרעיון. אותו חלום מטריד אותי ללא הרף, אך הפעם בשיפור משמעותי. כרטיס לדמשק נמצא עתה בכיסי, אך עליי להחליט אם אסע או לא. אני שואל את רג'אא ע'אנם, והיא עונה לי בביטחון: החמצת את רכבת הבוקר, חכה לרכבת הלילה. בחלומי אני מחליט לא לנסוע. אני מתעורר בבוקר – אגב, שנתי לא נדדה ממראה הגופות – מה שמכביד על חזי איננו תבנית ברזל מושגית, אלא החתולה הלבנה המנומרת שהחליטה בעצמה לפני חמש שנים לשכון עמי, שאפילו שכחתי לקרוא לה בשם, והנה היא יושבת על מעלה חזי ומביטה בי. אני מזיז אותה על חזי ומדליק את הטלוויזיה ואת הסיגריה שלי ואת תנור החימום ואת האש מתחת לקפה. המנומרת יושבת ליד התנור. ואז אני אומר לה: אחליף תחנה… הגופות החדשות עדיין אינן מוכנות.

מרירות: חשבתי שהכסף שהעברתי לחשבוני יספיק לשנים ארוכות, והנה הוא אוזל מקץ ארבעה חודשים; חשבתי שהשקט ששורר ברגע זה ממש נצחי הוא, ולא יתפוגג בשום מקרה; שהשלווה היא הכלל והטירוף הוא רק שגיאה מקרית בתכנון; ושאזכה בפרס שלא הצעתי לו את מועמדותי; מתי אפסיק לחשוב?

איןאונים: אני ואמי יושבים מול המרקע. אני שואל אותה: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון, אותו זיכרון חמקמק וחבוי וכספיתי… הזיכרון שבינינו. על מה שאמי יודעת עלי, ועל מה שנדמה לי שהיא אינה יודעה. אמי היתה צופה בגברים בתוך עיניי, מהדקים את עניבותיהם, קושרים את שרוכיהם וממהרים בדרכם לעזוב את מיצי גחלתם שעל שולי מותני אל בתיהם ואל תחרויות השתיקה שלהם. אני חוזר ושואל את אמי: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון; זיכרון האשמה והפחד. זיכרון הבריחה מן הבית בדרך הבריחה אל הבית. אני מחליף שאלה: האם את זוכרת כשברחתי כשהייתי במדים של אנטוניוס הקדוש*, וכמו אמי עונה לי: מדוע אתה נלחם בזיכרוני? הוא שלי ואני חופשייה לעשות בו כאוות נפשי. או שמא אתה פוחד שלא אזכור אותך ביום מן הימים? הבט אל המרקע… כמה אנשים מתים ומתענים בזמן שאתה מפטפט.

רחמים עצמיים: עבר זמנו של הפירסינג שתכננתי לעשות בצדי גבתי הימנית. פתאום התפוצצו בפניי, ואז החלו לנזול, הבלי השנים, וגם סגרו את רחוב שנקין לשם חיפושי שכבת זרע המפרה את האדמה. כך גם השיער הכסוף והרך, והגוף, המחכה לרגע המתאים לקמילתו, דורש חוקים טבעיים של מתן כבוד.

זימהתמיד אני שואל את עצמי מה נשאר לי מן הגוף של אחרים. מאז הנשימה הראשונה שקרעתי באנחה כשהייתי בן חמש-עשרה, כבר אז ידעתי שפעימות הלב ההולמות האלה לא היו אלא צעדת צופים המחישה אותי לגן העדן הנעול של "החטא", שאין ממנו חזרה. הקדוש המעונה גם נדחף לפירושי התואר ולהשמטות של גורל סופני שהוא אינו יכול לו, בעוד הוא חש את חום הדם האוזל מגופו, והקדוש המעונה הבא חש את גופו, כדי להיות בטוח כי עודנו אוחז ברגע האחרון לפני שימסור אותו לרעתם של האחרים בחיפושיהם אחר משמעות… אני חש את גופי אחרי כל הזדווגות (חטופה על פי רוב). אני עומד מול המראה וחש את גופי, ומגרה אותי המחשבה שהוא השתנה במעט לאחר התענגותו האחרונה, לאחר מה שעולל… ומה שעוללו לו. כמובן השתנה משהו בזווית קימורי הגב, וגדל במעט המרחק בין הירכיים, ואילו השוקיים הצטמקו… והשפה נעשתה חשובה יותר, ויש עקבות אצבעות זרות במעלה הצוואר, ושולי האוזן הימנית שלי עדיין חוגגת את ניצחונותיה. ויש שיער אפור זר (שאיננו שיערי) הגולש על סודר הצמר שלי. כיצד הגיע לכאן? הבט אל כף ידי! האם תססו סימני הלחץ של כף היד החזקה ברגע החדירה אלי… שם. וישנו גם מה שאיני רואה במראה. הבושם האורח, העולה לרגל, אשר ידבק אל גופי ומקצת מבגדיי עד לפגישה הבאה! גם איני יכול לראות את קול נשימות המוות ההן, היוצאות מגוף השותה הישיש, המצר בדמעות על חלוף הזמן!

רשעות: מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן בסוף המנהרה, כאשר סוף המנהרה קרובה (מדוע אנו תמיד צועדים במנהרה ולא תחת שמים שחורים זרועי כוכבים ופלנטות משונות המושלות בגורלנו, או כך לפחות מפתים אותנו להאמין?)… מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן קרוב ואז מחיש את צעדיו… נוקט את כל הפעולות הנדרשות לשם חורבן הולם והדור. הנה אני, פוסע לעבר החורבן בצעדים איתנים, בוטחים, מורם ונישא מכל תענוגות העולם הזה – מלבד סקס – הנה אני, פוסע בתודעה יוצרת לעבר העוני (אני מפזר את כל מה שברשותי וכל מה שאינו ברשותי בשם אלוהינו ישוע המשיח), כשם שאני פוסע לעבר החולי (אני חושף את חזי לרוחות השלגים הבאות מרמות החידלון האסור), כשם שאני פוסע בנחישות לעבר הדרמטיות שבהתאבדות (מבלי שבאמת אתאבד)!

פשע: ההפתעה תהיה כאשר אחשוף שכל חשבונותיי, שעליהם ביססתי את עבודתי, מוטעים מיסודם, ואגלה מאוחר מדי כי אכן יש גן עדן וגיהנום! וכי אלוהים עורך טקס וצולה את החוטאים כשעיניהם יוצאות מחוריהן!

מוות/תהום: "כיכר המדינה" – הסתובבתי כאן רק פעם אחת, או אולי חלפתי כאן פעם במכוניתי מאז עברתי לעבוד כאן. אני ניצב מול חנות המציגה חליפת דולצ'ה וגבאנה לילדים ב-5000 דולר, שאותה לא אקנה לילדי. הילדים הסורים המתים מסודרים בתוך מסגרת כתבנית בקלאווה. בחנות Burberry תיק ב-2700 דולר ושמלה לבנות ב-1000 דולר… אחרי חודשיים לא יישאר לי כסף כדי לקנות גרב משומש בשלושה שקלים. אני חולף על פני חנות לואי ויטון – תיק יד מכוער לגברים ב-56547 שקל. זיכרון אמי הנסוגה וזיכרון הפחד שלי מן הערנות שלה… שמלת kenzo במחיר בלתי אפשרי… וחנות שמציעה פירסינג מ… אולי מיהלומים… סוודר צמר "אוסקר דה לה רנטה" ב-2005 דולר… ריח הבושם הזר אינו עוזב את צווארון מעילי. החצר מתרוקנת מנשים ומנערים, וכמעט מסתכמת בגברים מבוגרים המטיילים עם כלביהם בשרשראות זהב ושעוני יד שמחירם לא ישוער. מדי פעם בפעם נעמדת מכונית מרצדס או יגואר הנוצצת אפילו בחורף. מן המכוניות יוצאים עוד גברים וכלבים. אני נעצר לפתע ליד חנות המציגה נעל לילד זכר כנראה, ומחירה 4500 שקלים. מדוע איני מציע את עצמי למבוגרים היהודים האלה על צלחת כנאפה נצרתית עם פיסטוק חלבי טחון… וכך הכול יבוא על פתרונו?

ראג'י בטחיש הוא עורך המדור הקווירי במגזין האינטרנט קדיתא, שם פורסם הטקסט המקורי בערבית.

עוד על קדיתא (ולא רק), בשיחה שקיימנו עם עורכו הראשי – האבן שהרעישה את הביצה: ריאיון עם עלא חליחל.

* המשפחות הקתוליות במזרח התיכון נהגו להלביש את ילדיהם הפעוטות מגיל שנה עד שנתיים במדים של קדושים וקדושות כדי שחייהם יהיו מבורכים.