Posts Tagged ‘מכונות כביסה גרמניות’

מכונת הכביסה, או: גרמניה

16 בדצמבר 2010

1.

בשבועות האחרונים של הקיץ, המישורים של סכסוניה התחתית מקבלים צבע ירוק-אפור. במצב הזה הם נפרשים בין הכבישים המהירים, העיירות המכונסות בעצמן, ובעיקר בין תחנות הרוח הלבנות, הגבוהות. אי אפשר לנסוע על הכביש בלי לראות כמה מהן, מפוזרות כאילו באקראי במרחקים שונים, עם זרועותיהן הקשוחות-אלגנטיות. כל אחת מהן היא ענקית, ומסתובבת לאט. אבל יש הרבה מהן. אתה בגרמניה. היא ארץ גדולה, ויש בה הרבה מכל דבר. זה מה ששיננתי לעצמי כשנסעתי באוטובוס בדרך שבין ברלין לבראונשווייג.

אי אפשר לטעות בנוף הגרמני. למרות שהוא נראה חסר ייחוד, אי אפשר לטעות בו. תחנות רוח לבנות יש כיום כמעט בכל מדינה אירופית, ובכל זאת: הנוף הזה הוא גרמני לגמרי. בלי ההקשר הגרמני, הוא חסר משמעות. ברגע שמבינים שזאת גרמניה, הזרועות המסתובבות של תחנות הרוח מקבלות פתאום מעין חומרה, וקצב אחר, גורלי. כמו חלקות היער, התלמים, העננים, ובתוך הערים: החבורות של תלמידי התיכון הלבושים ברישול בטריינינגים כהים. גרמניה. קיץ, סתיו, חורף.

כי גרמניה לא דומה לשום מקום אחר. גרמניה היא מערכת. את החוקה של הרפובליקה הצרפתית אפשר היה להעתיק לעשרות מדינות אחרות, בהצלחה גדולה יותר או פחות. את גרמניה אי אפשר להעתיק, אפילו באופן תיאורטי. העידן המודרני הוא מבחינה מסוימת סיפורו של הניסיון הכושל להעתיק באופנים שונים שיטות שנוצרו בשביל גרמניה לארצות אחרות: הלאומיות; המרכסיזם; הנאציזם; הציונות; האיחוד האירופי. אלה וריאציות שונות של אותו סיפור, שתמיד ייגמר בטרגדיה. אי אפשר להעתיק את המדינה הגרמנית למקום אחר. המערכת הגרמנית יכולה לאכול טריטוריות אחרות, אבל אי אפשר לשכפל אותה, כי היא לא מופשטת אלא קונקרטית למקום האחד שנקרא גרמניה. יהיה זה כמו לבקש משולחן פינגפונג לתפקד כמו מכונת כביסה.

בתחילת דצמבר, יצא המכון שאליו סופחתי לטיול. היעד היה מכרות הבדיל הישנים שבהרי ההארץ – סגנון בילוי החביב על האינטליגנציה הגרמנית הצעירה. כורה זקן הוביל אותנו לפתח המנהרה, שבעונה זו של השנה מכוסה בנטיפי כפור. בפנים, הוא הוליך אותנו בין הפירים, הקרונות, הצירים והמסועים, מתעכב בפירוט על הצורה והתפקוד של כל רכיב ורכיב. הדוקטורנטים עמדו במעגל, מרותקים. קשה לי לחשוב על מקום אחר בעולם שבו חוקרי ספרות וקולנוע היו מגלים עניין כזה בעבודת המכרות ובמחצבים הנכרים בהם. אבל כזו היא גרמניה. גתה שוחח עם אקרמן על גיאולוגיה, ונובליס היה מהנדס מכרות, והזה במיטתו על המינרלים הצומחים כמו עוברים בבטן האדמה. הטכניקה, כלומר אופן הגישה אל הטבע, ובפרט אל האדמה, היא בנפשו של הגרמני.


לייפציג

2.

המדינה הגרמנית היא למעשה המדינה היחידה שבה מה שעומד על סדר היום של הממשלה הוא מצב ההוויה. לטוב או לרע, ממשלת גרמניה היא לא הנציגה של האזרחים הגרמנים, אלא של הביוספירה, או באופן כללי יותר של ההוויה – שכוללת למשל גם את השירה הגרמנית, מכוניות הפולקסוואגן, האדמה, הפטנטים והאלים.

אם להביא דוגמא אחת: הנושא המסעיר ביותר והשנוי ביותר במחלוקת בפוליטיקה הגרמנית העכשווית, שעשוי להביא להפלתה של ממשלת מרקל, הוא פרויקט "שטוטגרט 21" – בניית תחנה מרכזית חדשה עצומה לעיר שטוטגרט, שבמסגרתה ייהרס חלק מהתחנה הקיימת ומהאזור שמסביבה. זה לא מאבק רגיל על שחיתות, וגם לא בדיוק מאבק סביבתי; ההתנגדות לפרויקט מאחדת ירוקים יחד עם שמרני-עומק ופעילי שימור בניינים.

לא במקרה, גרמניה היא המקום שבו נולדה מפלגת הירוקים – ולא במקרה, בשום מדינה אחרת הירוקים לא הצליחו כל כך. כי הירוקים, בצורתם המקורית, לא התעניינו ב"איכות הסביבה" במובן האמריקאי הדומיננטי כיום. מפלגת הירוקים היתה צורה של פוליטיקה שמאלית-מהפכנית שמעמידה במרכז לא את האדם אלא את ההוויה. האנושי הוא רק מרכיב אחד בתוך כל זה.

ברלין

גטינגן

3.

המערכת הגרמנית היא חזקה כל כך, שהיא התעוררה לחיים כמו נבג אפילו אחרי החורבן שגרמו ההפצצות המאסיוויות במלחמה האחרונה, וההשמדה הפיסית של חלק ניכר מהנוף הגרמני. ברור, עם זאת, שמשהו היה חייב להשתנות. כדי שתורשה לפעול, המערכת נאלצה לכפוף עצמה למגבלות חיצוניות מסוימות. אפשר לומר שגרמניה נאלצה לפעול באנרגיה נמוכה יותר, לזלול הרבה פחות דלק, דם ואדמה. וכך, דווקא גרמניה, התגלמותה של הפרטיקולאריות על במת ההיסטוריה, אימצה די ברצון את תרבות המנצחים האמריקאית-גלובלית, אולי יותר מכל מדינה אחרת באירופה. כך למשל, במקבילה הגרמנית ל"כוכב נולד", DSDS, מבוצעים כמעט רק שירים באנגלית. בד בבד, הפילוסופיה הנכתבת בגרמניה היא ברובה פילוסופיה אנליטית לפי המודל האמריקאי. רק ההיסטוריה היא עדיין גרמנית.

לא מזמן יצא בהוצאת Knaur  ספר פרובוקטיווי במקצת של העיתונאי תומס ויצ'ורק בשם Einigkeit und Recht und Doofheit, כלומר "אחדות, חוק וטמטום", על משקל השורה החוזרת בהמנון גרמניה, "Einigkeit und Recht und Freiheit". המחבר, תומס ויצ'ורק, מציג כמה ביטויים למוגבלות, הבינוניות והטיפשות של הגרמנים העכשוויים – אותו עם שכונה במאה ה-19 "אומת המשוררים וההוגים". בזה אחר זה, הוא מבקר את פולחן המכונית והנקניק, יחד עם מזון ה-bio ומכון ה-Fitness; את טיפוח הגינות הקרתני; את הטלוויזיה הגרועה; ואת הבורות של בני המעמדות המשכילים, שיידעו תמיד לנקוב בשמם של כמה מחזות של גתה, אבל אף פעם לא יידעו מה כתוב בהם. לדעתו של המחבר, הסיבה לשקיעתה של החשיבה הגרמנית היא התמכרותה של גרמניה לקפיטליזם. אבל אולי יש משהו בסיסי יותר.

כבר הרבה זמן לא יצא מגרמניה פילוסוף או סופר חשוב או מעניין. המון אוניברסיטאות, המון ספרים, ובעיקר המון עיתונים, אבל כמעט אף ספר חשוב. אפשר לייחס את זה לעובדה הידועה שגרמניה נפטרה בשלב מסוים במאה שעברה כמעט מכל היהודים שלה, וכך לא נשאר בה אף היינה, מרקס, פרויד או בנימין. התשובה הזאת מחמיאה לנו, אבל יש בה מידה של מגלומניה. צריך אולי להזכיר שבגרמניה היו כמה הוגים ומשוררים שלא היו יהודים. כך למשל, קאנט לא היה יהודי; נובאליס לא היה יהודי; היגל לא היה יהודי; ניטשה לא היה יהודי; גתה לא היה יהודי; שופנהאואר לא היה יהודי; ברכט לא היה יהודי; ואגנר לא היה יהודי; וכן הלאה. זה נשמע טריוויאלי, אבל צריך לציין את זה, כי בעשורים האחרונים אנו עטופים בדיבור  נוסטלגי אינסופי על היהודי הגרמני ותרומתו המכריעה לתרבות. אבל לא כל היהודים היו פילוסופים, ולא כל הפילוסופים היו יהודים.

אז למה הגרמנים נהיו מטומטמים? אם להיות כנים, אולי הסיבה לכך היא שהם נזהרים מהתרבות הגרמנית. ובצדק: לדבר היום על תרבות גרמנית זה ריאקציונרי להפליא. אבל כתוצאה מכך, הגרמנים בעצם לא כותבים כבר ספרות גרמנית, ולא פילוסופיה גרמנית. אלה הפכו למעין אומנויות אסורות, מחשש שיכשפו מחדש את גרמניה.

כיוון שהם נמנעים למעשה מלעסוק בתרבות גרמנית, לא פלא שהגרמנים נראים דבילים. בלית ברירה, הם ניקזו את כל גאונותם לייצור מכונות כביסה. אבל מכונת הכביסה הגרמנית מגלמת גם היא את העקרון הגרמני העמוק ביותר: קדימותה של ההתהוות על פני המהות. התבוננו פעם במכונת כביסה גרמנית בזמן שהיא פועלת, ותראו שהיא לא נוצרה בכלל כדי לנקות את הכביסה שבתוכה. היא נועדה לתפקד, לפעול, כמו אורגניזם חי, כמו מיקרוקוסמוס של גרמניה עצמה.

התוצר, מוצלח ככל שיהיה, הוא משני לפעולה עצמה, לתפקוד. לא בכדי, השאלה המרכזית שנשאלת בגרמניה על כל דבר היא "האם זה מתפקד?" ("Funktioniert es?").

מבחינה זו, יש היגיון במעשיהם של אותם ישראלים שמסרבים לקנות מכונת כביסה גרמנית.

גטינגן

דודרשטאט

4.

כמעט מאז שנולד הרעיון של גרמניה, אבל במיוחד מאז סוף שנות השישים, פועלת בגרמניה תשוקה מנוגדת, גורלית כמעט באותה מידה: התשוקה לנפץ ולקרוע באלימות סימבולית או פיסית את אותה רקמה גרמנית לכידה שמתוכה צמח הנאציזם. היא נוסחה באופן הדרמטי ביותר בסיסמא של השמאל הרדיקלי הגרמני: Nie Wieder Deutschland – "גרמניה – לא שוב". אין הרבה מקומות שבהם נשמעת קריאה לבטל את המדינה עצמה, ואולי את הקיום עצמו. אבל מכיוון שגרמניה היא לא סתם מדינה, אפשר להתנגד לה רק באופן ההוליסטי ביותר.

אלא שבשנים האחרונות, תשוקת הניפוץ נחלשה מאוד. הזעם גווע לאטו, והריקמה הגרמנית שבה ונסגרת.

ינה

5.
בנקודה מסוימת ביום כיפור האחרון, עלתה בי המחשבה ללכת לראות את בית הכנסת המקומי. מיותר לציין שבגטינגן לא נשארו יהודים מלפני המלחמה. יש בה כיום כמה מהגרים מרוסיה ואוקראינה עם זיקה כלשהי ליהדות, וזהו. אבל לפני כמה שנים, הושלמה יוזמה מקומית לשיפוץ בית הכנסת. במקום נפתח "מרכז יהודי", שיש לו גם אתר אינטרנט. נכנסתי לאתר וראיתי את התמונה הזאת.
מעל הכתובת "הקהילה היהודית של גטינגן מקבלת בית כנסת משלה" הדביקו מנהלי האתר תמונה של משהו שנראה כמו פועל גרמני בתלבושת סקסונית. זאת תמונה די מבהילה בשביל אתר שאמור להיות יהודי: אין בה שום דבר יהודי; במידה רבה, היא אפילו אנטי יהודית. הסיפור של בית הכנסת הופך בה לסיפור גרמני לגמרי.
וזאת בעצם הנקודה: באופן עמוק, רוב הגרמנים לא ממש מצליחים להבין את הקטע הזה של יהודים. ברור שהם מתעסקים בלי סוף בשואה, בעבר הגרמני, באשמה הגרמנית, בחטא הגרמני, כמעט יותר מאשר בכל נושא אחר. אבל ביהודים ממש ובעולמם הם לא מצליחים להתעניין. תמיד הם ינסו לגלות עניין: הרומאן האחרון של דוד גרוסמן, למשל, מככב בחלונות הראווה של החנויות. אבל משום מה יש לי הרגשה שהם קונים, אבל לא באמת קוראים. מבחינה זו, הרבה גרמנים נוטרים טינה להיטלר בעיקר בגלל שהוא סיבך אותם לעולמי עד עם הסיפור הזה של היהדות, וכפף את הסיפור שלהם לסיפור היהודי. פעם היו להם יהודים; עכשיו יש להם רוחות רפאים של יהודים, וישראלים.

ארפורט


גטינגן

6.

קרוב לדטמולד שבמחוז ליפֶּה, במעבה יער טאוטובורג, עומדות האקסטרן-שטיינה – גושי אבן חול בעלי צורה מסתורית, שנחשבים למרכז פולחני פרה-היסטורי של העמים הטבטוניים והסקסוניים, לפני שהובסו על ידי קרל הגדול. אף שהן מושכות לא מעט תיירים, הרשויות בגרמניה לא מעוניינות לעורר לחיים את הפולחן של האבנים האלה, שסביבן נערכו לפני 70 שנה טקסי השבעה של האס-אס.

בשנים האחרונות, מתעורר מחדש העניין באבנים; הפעם, ההקשר הוא ניו אייג'י יותר מאשר פוליטי: מומחים לספיריטואליזם טבטוני והילינג גרמאני מנצים ברחבי גרמניה, וספרים שבמרכזם האבנים ומשמעותן מתפרסמים חדשות לבקרים. בחנות ניו אייג' בגטינגן מצאתי כמה ספרים כאלה. אחד מהם נכתב על ידי אוּש הנצה, מאמנת אישית ברוחניות טבטונית. הספר נושא את השם "האקסטרן-שטיינה – קודש הקודשים המושתק של גרמניה והשורשים האבודים של התרבות האירופית". הנצה מסבירה שם שקדושת האבנים נקברה פעמיים: בפעם הראשונה על ידי ההשפעה הזרה של הנצרות, ובפעם השנייה על ידי הנאצים, שעיוותו את משמעותן של האבנים הקדושות והפכו את הפולחן הטבטוני לבלתי לגיטימי. בינתיים היא הוציאה עוד ספר: "המרובינגים: חיפוש שורשים היסטורי ורוחני".

האם אוש הנצה היא מסוכנת? לא הרבה יותר מכל קואצ'ר אחר בישראל או באיי פארו. למעשה, ההילינג הטבטוני פופולרי למדי גם בישראל, תחת השם "הומיאופטיה". ובכל זאת, העניין המתחזק באבני אקסטרן מצביע על כך שזרמי עומק שכמעט לא הורגשו לאורך העשורים שאחרי המלחמה מתחזקים עכשיו שוב. כמו שטוענת אוש הנצה, הגרמניות אינה זהה לנאציות. אבל אי אפשר לומר שאין קשר ביניהן. אחד הסימנים מעוררי הדאגה של הזמן האחרון היא הפופולריות המבהילה של הבנקאי הגזעני תילו סרצין, עם התיאוריות התרבותיות-גנטיות-דמוגרפיות על הבדלים בין קבוצות אתניות שהציג בספרו "גרמניה הורסת את עצמה".

קאסל

7.

לפני חודשיים וחצי, ב-3 באוקטובר, העבירה גרמניה את התשלום האחרון של הפיצויים על תוקפנותה מלחמת העולם הראשונה, שהוטלו עליה בהסכם ורסאי מ-1919. זהו תאריך טכני, אבל ייתכן שיש לו גם משמעות סמלית. בקרוב, תשתחרר המערכת הגרמנית מאותן מגבלות שהוטלו על פעולתה.

האם גרמניה הגרמנית תהיה מסוכנת? הנאציזם הוא רק ביטוי מסוים של הצופן הגרמני. אולי אנו צפויים למשהו שדומה יותר לרייך השני של ביסמארק. תיאודור פרייהר צו גוטנברג, שר הביטחון הצעיר והאריסטוקרטי ממפלגת CSU הבווארית, עשוי להיות מועמד מתאים. במצב העניינים הבינלאומי כיום, היא תהיה מסוכנת בעיקר לגרמנים עצמם.

8.

אז מה השורה התחתונה? אם נחוצה שורה תחתונה, הרי היא לפניכם:

רק המוסלמים יצילו את אירופה.