Posts Tagged ‘מירי רגב’

בין מירי רגב למחאה החברתית: קווים לדמותו של הפופוליזם הישראלי

16 ביוני 2012

דניאל רוזנברג

"אין הם יכולים לייצג את עצמםיש לייצג אותם" (קרל מרקס, השמונה עשר בברימר)

המלה פופוליזם נוטה להשתבץ בהקשרים רבים מאוד בשיח הפוליטי הישראלי. דרישות בלתי ריאליות, בעיקר כאלה שמוצגות בצורה מתלהמת או קולנית יחסית, לרוב מגונות כ"פופוליזם" בשל חוסר ההיתכנות שלהן. המחאה החברתית, החרם הצרכני, ההצעות לסיפוח השטחים, רעיונות לשינוי שיטת משטר, כל אלה הוגדרו או מוגדרים כפופוליזם על ידי דוברים שונים. אישים מסוימים מוגדרים כפופוליסטים באופן שגור. מופעיה של המלה הם רבים ומגוונים ממש כשם שהם לא מדויקים. המונח פופוליזם נהפך למסמן ריק, מעין כלי פולמוסי המשמש לניגוח. עם זאת, פופוליזם, בתור מושג מפתח בתורת המדינה, הזוכה לפופולריות בארץ ובארצות אירופאיות שונות, ראוי להגדרה שיטתית יותר בכדי להפוך שימושי.

את הפופוליזם אפשר להגדיר בתור תשוקה לביטול התיווך הפוליטי בתוך משטר נתון – תשוקה הבאה לביטוי בעיקר בשיטות ממשל דמוקרטיות (כלומר כאלה המבוססות על שלטון עצמי ובחירות עממיות, יהיו אשר יהיו הסממנים הספציפיים שלהן), ומקבלת ביטוי ציבורי משמעותי, ולרוב קונפליקטואלי. הפופוליזם שואף ליצור קשר בלתי מתווך בין העם, בהיותו הריבון, לבין מנהיגיו, ללא גופי ביניים מוסדיים כגון מפלגות, תקשורת, ארגוני חברה אזרחית וכדומה. התשוקה הפופוליסטית מבקשת לבטל את המרחק המצוי בכל שיטה פוליטית הקיימת בחברה מודרנית, בין השליט לבין הנשלטים; היא מבקשת להביא את המנהיג אל העם באופן ישיר, ולבטא באופן מילולי את עקרון הריבונות הפופולרית.

הפופוליזם, כאמור, עוין את הגופים המתווכים בין העם והיחיד לבין השלטון. הגופים האלה נתפסים לדידו כגורמים הזורעים פילוג, מבוכה ובלבול; במירעם, הם אפילו יכולים לחטוף החלטות שלטוניות לטובתם או למנוע מהחלטות אחרות להתבצע. הגופים האלה פוגעים ברצון הכללי, ביכולת ובפוטנציאל של העם, המוצג כגוף הומוגני, לקבוע את גורלו; הם מוצגים כמביאים למיסוך מיותר ביחסים השלטוניים, כהסחת דעת מהריבונות ההחלטית והנחרצת (ולכן מהדמוקרטיה). הפופוליזם חושד בפלורליזם הממסדי, כפי שזה התקבע בדמוקרטיות המודרניות, ובריבוי של דעות ועמדות, במיוחד כפי שזה בא לידי ביטוי בארגוני חברה אזרחית הנושאים אופי דליברטיבי (התדיינותי).

היחסים בין דמוקרטיה לפופוליזם הם מורכבים: מחד גיסא, רוב בעלי הכוונות הדמוקרטיות ירחיקו את עצמם מפופוליזם לסוגיו, או לפחות מהגילויים החברתיים הבוטים יותר שלו. מאידך גיסא, הפופוליזם דווקא מתיימר להוציא לפועל את המהות הפנימית של הדמוקרטיה, זו המתבטאת בריבונות העם ובאוטונומיה שלו. התשוקה למימוש מיידי ובלתי מתווך של רצון העם היא מהאספקטים הטראגיים של הדמוקרטיה המודרנית: רוסו ביטא זו בדברו על כך כי "את הריבונות לא ניתן לייצג" (la souveraineté ne peut pas être représentée) – מה שמוביל בהכרח לנסיונות חוזרים ונישנים, חסרי תוחלת באותה מידה, להביא להשלמה של אותה ריבונות עממית דרך מבנים פוליטיים כאלה ואחרים.

מבחינה פילוסופית, הפופוליזם מייצג משבר עמוק יותר, זה של חוסר היכולת להשלים עם מרחק, עם יצוג סמלי וחלקי, עם תיווך באשר הוא. היחס בין פופוליזם לבין הפוליטיקה הדמוקרטית מקביל ליחס בין ריב לבין שיחה, בין בין פורנוגרפיה לאמנות, בין פולחן לתיאולוגיה. הריבוי והמרחק, ההכרחיים לדיון שקול, נדחקים הצידה לטובת הפעולה לשם הפעולה; הפער הסמלי, שמאפשר בתורו שפה ותקשורת, נדחק לטובת עיסוק כפייתי ב"מציאות", המופיעה בתור הכותר הסופי והמוחלט תחתיו יש לשפוט כל פעילות וכל תופעה פוליטית וחברתית. הבוז למלה, להבטחה, ולהסכם, ובשל כך גם לכוונה הטובה, למצפון ולתבונה הציבורית, שב ועולה בטקסטים הפופוליסטים על סוגיהם השונים.

פופוליזם בישראל

לא זה המקום להתחקות אחר התפתחות הפופוליזם בישראל. יש לו יש היסטוריה ארוכה ומפותלת המגיעה לראשית הפוליטיקה היהודית בפלסטינה, וגם קודם לכן (ניתן אף לומר כי הדוגמא הפופוליסטית הראשונה מופיעה בתנ"ך, במהלך שבו מבכר העם את המלך הריכוזי על פני המעמד המתווך של השופטים). הציונות תמיד פלירטטה בצורה כזו או אחרת עם הפופוליזם, בין אם במדיניות הריכוזית של חלק מראשי ההתיישבות המוקדמת, ובין אם באופן הניהול הכלכלי הממלכתי בשנותיה הראשונות של המדינה, אופן ניהול שהכיר בהתאגדויות חברתיות שונות רק במידה ואלה תרמו לטוב הכללי האידיאלי (יש לציין גם כי עד היום לא נמצא חופש ההתאגדות באף מסמך חוקתי במדינת ישראל, כאשר החוק המבטא אותו בעקיפין, חוק העמותות, נחקק רק ב-1980).

עם זאת, ובניגוד מובהק לתנועות לאומיות אחרות, העמדה הפופוליסטית אינה מוטמעת בקוד החיים של הציונות הלאומית. מדובר, ככלות הכל, בתנועה פלורלית ביותר בהרכבה, גם אם לא תמיד פלורליסטית באופיה, כך שהיכולת להמליך מנהיג שחורץ משפט לכאן או לשם תמיד הוגבלה בידי קבוצות אינטרסים שידעו לעמוד על שלהן. הציונות, לטוב ולרע, תמיד הכילה כוחות צנטריפוגלים חזקים שעמדו בניגוד ליכולת לבסס שלטון ריכוזי של ממש. אמרתו המפורסמת והידועה לשמצה של בן גוריון, "אני לא יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה הוא צריך", דווקא אינה פופוליסטית: היא מייצגת עמדה אגנוסטית, ספקנית, ביחס לרצון הישיר והמאוחד של העם, ואפילו מזהירה מפני היכולת לייצג רצון שכזה. במובן מסוים היא המשכו של הפסוק המצוטט לעיל של רוסו. את הדמוקרטיה הישראלית המוקדמת ניתן לזהות יותר בתור שלטון הארגון: בעיקר המפלגה, אך גם האיגוד (ההסתדרות) וגופים קולקטיבים אחרים שניחנו בכוח פוליטי; גופים אלה לא נודעו באופן ההתנהלות הדמוקרטי במיוחד שלהם, אך למרות זאת שימשו כחוצץ בין הפרט והקהילה לבין השלטון המרכזי.

ניתן לתארך את צמיחתו של הפופוליזם הישראלי כתופעה פוליטית קוהרנטית ובת-זיהוי דווקא לתקופה הנוכחית, בעיקר לעשור האחרון. יהיה מפתה לראות מנהיגים חזקים ודומיננטים, כגון נתניהו או שרון, בתור מייצגים של הפופוליזם הישראלי, אך למעשה מדובר בתופעה מורכבת יותר מכך, העולה דווקא כתנועת מחאה נגד השלטון ומהלכיו. את עלייתו של הפופוליזם לא ניתן לייחס לפוליטיקאי כזה או אחר, בוודאי שלא כזה המצוי בעמדת הנהגה, אלא, באופן פרדוקסלי קמעא, דווקא למה שמכונה החברה האזרחית, זו שאינה קשורה במוסדות השלטון.

את התנועה הפופוליסטית הראשונה של ישראל החדשה ניתן לזהות עם מחאת המילואמניקים לאחר מלחמת לבנון השנייה. כשלון המלחמה הזו נתפס בציבור הישראלי ככשלון מנהיגותי, כזה שבו "הדג מסריח מהראש". נערכו ראיונות עם חיילים שנשלחו למבצע אשר התלוננו על ההוראות הסותרות, חסרות המשמעות, מצד המפקדים והקצינים, המפקדים והקצינים בתורם האשימו את הדרג הפיקודי העליון, אשר גלגל בתורו את הכדור לכיוון הממשלה. הסנטימנט שליווה את כל תהליך הקמת ועדת הבדיקה ופרסום תוצאותיה, שנדחף וזכה לציבוריות רבה בזכות תנועת המחאה, היה כזה של התנגדות לכל אותם אישים ומוסדות המסמלים את הממסדיות, את המבנים של המערכת הקיימת הרקובה. ברטוריקה שניהלה תנועת המחאה בעקבות המלחמה הובילו שני אלמנטים עיקריים: השטח מול הדימוי. השטח יוצג על ידי החיילים שלחמו בחזית או בתפקידים מסייעים על הקרקע, שנשאו בעול הלחימה בפועל. הדימוי יוצג על ידי המפקדים, הקצינים והפוליטיקאים, כל אותם בירוקרטים המנותקים מהמתרחש על הקרקע. לפי אותה רטוריקה, אלה השייכים למחנה הדימוי לא מבינים את השטח, הם לא נחשפים אליו אלא דרך אמצעים מתווכים (מסכי הפלזמה הזכורים לשמצה, ניירות הבורסה של דן חלוץ) ולכן לא מסוגלים למלא את תפקידם המנהיגותי. אל מול אלה עמדו המילואמניקים, הלוחמים, שבזים לגופים המתווכים ולא זקוקים להם; העדויות והחוויות הישירות שלהם זוכות לערך אמת, ולכן לערך מוסרי גבוה יותר.

זו היתה יריית הפתיחה של הפופוליזם הישראלי, של התשוקה הפוליטית להתקרב לדברים כשלעצמם ולבטל את התיווך בשם עקרון המציאות. תשוקה הרואה עצמה כנושאת את דברו של העם, הסובייקט הפוליטי העליון והיחיד. מהלך זה התגלגל בשנים שלאחר מכן ברבים מהמיזמים הפוליטיים הבולטים. העניין העיקרי היה למצוא את אותו עם, אותו גורם בלתי מתווך, שאמור לכפות את שררתו על הגורמים האחרים בחברה. המאבק ניסוב אודות מהות ההגדרה של העם, מאבק שהיה סמנטי בעיקרו. כך ניתן למשל לראות את המקרה של תנועת אם תרצו, שייצגו נסיון לבטא את הרצון של העם כפי שזה מוגדר במונחים פחות או יותר אתניים ותרבותיים. התשוקה לאמת הבלתי-מתווכת פגשה את התשוקה הלאומית, והן נכנסו לעבודה בבדיקת סילבוסים, ספרי לימוד ושאר תכנים.

עם זאת, הפופוליזם לא פסח גם על חלקים מסוימים בשמאל הישראלי, שתמיד לקה בתשוקה לבטל את התיווך הפוליטי. כך ניתן גם להבין את אחד המומנטים המשמעותיים של מחאת קיץ 2011. הקריאה הפלביסצטרית "העם דורש צדק חברתי", בעיקר כשהיא מגובה באסטרטגיה שנועדה לעקוף, ואף לסלק את הגופים המתווכים (מפלגות, תקשורת וכו'), בהחלט מייצגת את אותו שיח פופוליסטי, גם אם זאת תוך הגדרה מחודשת של העם.

המקרה של מירי רגב

ניתן לבחון את עליית הפופוליזם החדש באמצעות המקרה של ח"כ מירי רגב. עלייתה של מירי רגב כרוכה בעלייתו של הפופוליזם החדש בישראל מכמה טעמים. ראשית, הופעתה של מירי רגב בספרה הציבורית, באמצע העשור הקודם, חופפת בערך להופעתו של הפופוליזם כתופעה בת-הגדרה. מירי רגב זיהתה עצמה הן עם המערכת, בכהונתה כדוברת צה"ל ובתפקידים אחרים מסוג זה, ולאחר מכן עם "העם" או "השטח", בכהונתה כחברת כנסת, ובעיקר החל משנת 2011 ומפריצת המחאה החברתית של הקיץ. סקירה של פועלה של מירי רגב יכול ללמד אותנו רבות על תנאי הופעתו של הפופוליזם הישראלי, אשר התגבש כתגובת נגד לניכור הפוליטי שחוללו רגב ודומיה לאורך השנים האחרונות.

אם אפשר לסכם את ההיסטוריה התעסוקתית של מירי רגב, יהיה זה באמצעות המלה "תיווך". רגב השתתפה בהקמת מדור יחסי ציבור של מפקדת חילות השדה, כיהנה כמנהלת ההסברה של ראש הממשלה אריאל שרון ולאחר מכן מונתה לצנזורית צבאית ראשית. במשך שנים זוהתה רגב עם התיווך, עם החיץ, בין הציבור לבין מקבלי ההחלטות, בין אם בצבא או בצמרת הרשות המבצעת. הקריירה של רגב, למעשה סוג של יועצת תקשורת, פרחה בתקופת ההתנתקות, אולי התקופה "המתווכת" ביותר בהיסטוריה הישראלית החדשה, שלוותה בהתפוצצות של אנשי תקשורת, יועצים, דוברים ושאר מתווכים. בתקופה זו היה צורך בעשרות ומאות טכנוקרטים אשר "יסבירו" את המהלך לציבור וינסו לגשר על הפערים העצומים בין חלקי הציבור, ובין הציבור לבין המציאות.

רגב פרצה לתודעה הציבורית ונעשתה מוקד לדיון בתור דוברת צה"ל במלחמת לבנון השנייה. ככזו, היא זוהתה באופן מובהק עם הדרג הצבאי הבכיר ואף עם ההנהגה הפוליטית. היא היתה הדמות שזוהתה ביותר עם ה"פלזמות", עם המיסוך שבין ההנהגה הצבאית לבין החפ"שים, ובין השלטון הלא-יוצלח, השלומיאלי והמושחת, לבין הציבור. בעדויותיה בועדת וינוגרד ובראיונות מהתקופה, היא נראית כמקדמת מובהקת של הקו המתווך; שם היא טוענת כי יש צורך בהקמת רשות הסברה לאומית, במאבק בהדלפות משדה הקרב (באמצעות החרמת טלפונים פרטיים של חיילים) ובאופן כללי בדיברור יעיל ומתקדם של הנעשה בשטח. מירי רגב של אותה תקופה היא מופת של פוסט-מודרניזם, של עליונות התדרוך על השטח, או הדימוי על המציאות.

עם תחילת הקריירה הפרלמנטרית שלה, החליפה מירי רגב דמות באופן קיצוני. מיועצת תקשורת היושבת בקריה בתל אביב ומדבררת את הצמרת הפיקודית, הפכה רגב ללוחמת חברתית. התמודדותה בפריימריס בליכוד ב-2008 נעשתה על בסיס ילדותה בפריפריה (רגב היא ילידת קרית גת), מאמציה לטובת האוכלוסיות העניות והנשים. לאחר בחירות 2009 נכנסה לכנסת, שם מיתגה עצמה כחברת כנסת חברתית העושה למען השכבות החלשות. כל אותה תקופה גם העמידה עצמה רגב ככוח נגדי להנהגת מפלגתה: כך למשל במאבקה נגד ההכרזה על הקפאת הבניה בהתנחלויות. במרס 2011 נשאה נאום בו קישרה בין השבתת הבנייה בגדה המערבית למצוקת הדיור הפוגעת "בזוגות הצעירים, בנוער שלנו , בילדים שלנו".

אך המפנה הסופי שעברה רגב לכיוון הפופוליזם התרחש לאחר מחאת קיץ 2011. במחאה זו כמובן ניתן לומר שנחשף פרצופה האמיתי של רגב, שתקפה וגידפה את אוהלי המחאה, ואף זכתה מהם לבוז גלוי על היותה חברת קואליציה ומזוהה עם הממסד (שפיכת המים הזכורה בשדרות רוטשילד). עם זאת, רגב לא נסוגה מהעניין החברתי, אלא אף הגבירה את תמיכתה בו, זאת תחת הדגשת היסודות הרטוריים האותנטיים והבלתי-מתווכים. עניין זה ניתן להדגים בהתנהלותה בשתי אפיזודות שונות מאותה תקופה: ב-17 ביולי, יומיים לאחר תקרית התזת המים, התארחה באולפן ערב חדש לצד סתיו שפיר. בשידור זה, גינתה מירי רגב את מחאת האוהלים כ"לא נחמדים", בהפניה לניסוח הגולדאי, ללא שמץ של אירוניה. כזכור, רגב גם התרעמה על אופן פנייתה העממי של שפיר באולפן, ותיקנה אותה: "חברת הכנסת מירי רגב, לא גברת". מספר ימים לאחר מכן, לעומת זאת, בצילומי התכנית צינור לילה, קראה רגב בפמיליאריות בוטה למנחה גיא לרר "אני מרשה לך לקרוא לי מירי".

החל מתקרית זו פנתה מירי רגב באופן נחרץ לכיוון הפופוליסטי. במעשיה, כמו גם בהתבטאויותיה הציבוריות, הקרינה רגב קשר בלתי מתווך ובלתי אמצעי עם העם. במישור ההתנהלות הפרלמנטרית היא נודעה בסרבנותה לשיתוף פעולה עם הקואליציה והנהגת המפלגה שלה; במישור הרטורי היא נודעה בצעקותיה, בקולה הרם ובאופן התבטאותה הישיר והלא-מלאכותי. לפי דיווח אחד, בישיבה של הכנסת בפברואר 2012 קראה מירי רגב כלפי פעילה חברתית "אתם כבר לא באוהלים שלכם! את לא תנופפי פה בידיים!"; ציטוט זה מבטא היטב את רוחה של רגב החדשה: הצלפה בקודים התקשורתיים המוסכמים (סימני הידיים שהיו נהוגים במחאת האוהלים לצורך סימון תגובה לדוברים) כתיווך מיותר ועודף בשם הישירות.

רגב, כידוע, נעשתה גם לחברת הכנסת המזוהה ביותר עם שוועתן של שכונות דרום תל אביב בנושא המהגרים האפריקאים. בתקופה זו התגבשה – ומתגבשת – זהותה של רגב בתור מנהיגה פופוליסטית, אשר מבכרת תקשורת ישירה, וייצוג ישיר, בניגוד למנגנוני היצוג העקיפים והמסורבלים, המעוותים את רצון העם ועומדים כחיץ בינו לבין השלטון. רגב תקפה לא רק את הפליטים עצמם, אלא גם את ארגוני "זכויות האדם" המטפלים בהם ולכאורה גם מקדמים את כניסתם לארץ, את השמאל, ואף את ממשלתה שלה שלא עושה די למען גירושם של האפריקאים. רגב נקטה באסטרטגיה של ציטוט עובדות סטטיסטיות כאלה ואחרות בנוגע למספרי המסתננים, לשיעור הפליטים בתוכם ואף לקשר שלהם למפגעים פליליים ותברואתיים (היותם של רוב הנתונים שגויים או מסולפים לא רלוונטי כלל לעניין); זאת בשם ההבאה הישירה והבלתי-מתווכת של השטח, של המציאות האותנטית, האמיתית.

דבריה הבוטים של רגב, הקיצוניים אפילו ביחס לשיח הנהוג בצדדי הפוליטיקה הישראלית, מוצגים יותר כהשתלחות והתרסה בפני התקשורת ונסיונות הנפל שלה להעביר את זהותה ומהותה הבלתי-מזוקקת של רגב ("אני אומרת את מה שאני חושבת", "אני אשים לאנשים את האמת בפנים"), שבתורה מייצגת באופן ישיר את השכבות העממיות ("קיבלתי את המידע מועד השכונה"). הנרקיסיזם של רגב, אשר חוזרת באופן קבוע לדיבור בגוף ראשון כחלק מהטקטיקה העימותית שלה, נהפך, בשל ההקשר שלו, לקריאת תיגר בפני הגופים המתווכים בחברה הישראלית. מירי רגב נהפכת, בגופה ובאישיותה, לשופרו של העם, לפקידה הנושאת את דברם של ההמונים. רגב, מדוברת של צבא העם, של המנגנון הטכנוקרטי המשומן של אריאל שרון ודן חלוץ, נהפכה לדוברת העם עצמו, ודווקא בדרך זו היא כופה עליו אילמות.

במקום מסקנה – הערה דיאלקטית

החשיבה הציונות מעולם לא הוטרדה בשאלות של הכרה אזרחית (או כמעט באף שאלה מופשטת אחרת, לצורך העניין), על כל המוסדות הפוליטיים הכרוכים בכך. ההתנהלות שלה תמיד התקיימה תוך קידוש הקונקרטי, המעשי, הכלכלי והצבאי, ולא ביחס לרצונו האוטונומי של פרט או קבוצה כזו או אחרת, כפי שרצון כזה יכול לבוא לידי ביטוי במערכת שוויונית והוגנת. הציונות תמיד נטתה לאקטיביזם על חשבון הקשבה, לטיפול על חשבון השתתפות. הפוליטיקה הישראלית של ימינו אינה יוצאת דופן ביחס למגמה זו: מתכנית ההתנתקות ועד לועדת טרכטנברג, וכך גם במלחמות השונות, הנטייה של המערכת הפוליטית היא לפתרון בעיות באמצעות מומחיות טכנית, העברות תקציביות כאלה ואחרות ופריסת כוחות מג"ב.

על רקע סוג כזה של פוליטיקה, המתיימרת לפתור כל קונפליקט באמצעות התיווך של מוסדות כגון הכלכלה או הבטחון, אין פלא כי צצים קולות המתריסים כנגדה, המבקשים את הקרבה האינטימית והישירה שמחוסלת בפוליטיקה הטכנית, את הקשר הישיר עם השלטון, לא באמצעות צילומי יח"צ ועתירות לבג"צ. התרסה זו באה לידי ביטוי בתנועות המחאה השונות של השנים האחרונות, אשר כולן שמו להן למטרה לייצג את השטח, העם או ההמונים אל מול השיטה הרקובה, האליטות, הבוגדים/מתווכים של החברה האזרחית. עם זאת, התרסה זו יכלה אלא להסתפח אל תוך הפוליטיקה הטכנית: מהלך שמגולם בדמותה של מירי רגב, על המטמורפוזה שעברה. דבר לא מסכן פחות את השיטה מאשר הקריאה לאותנטיות, לשיח ישיר ובלתי מתווך, שהיא מחלקה טיפולית וותיקה במיוחד בבית החולים הציוני; ככלות הכל, מה ישיר ואותנטי יותר ממש"קית ת"ש? או מנער גבעות? או מטור של יאיר לפיד? ככל שנפרשות בפנינו ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות השונות בישראל, חוזרת ועולה העובדה כי כל מאבק פוליטי הוא ביסודו מאבק הנסוב אודות עיצוב התיווך הפוליטי, ולא אודת עקיפתו או ביטולו.

*

 דימויים: ז'ן ז'ק רוסו ושלושה ציורים של דייגו ריברה.


"יש גם גבול למה שמבקשים": מירי רגב, דן מרגלית והמעבדה

23 ביולי 2011

עוז גורה

ההתקפה, כביכול, על ח"כ מירי רגב במאהל המחאה בתל-אביב, והעניין התקשורתי שלווה לכך, הצליחו לייצר ניסוי מעבדה מרתק. ח"כ רגב הגיעה, בעקבות החוויה שעברה עליה, לאולפן של דן מרגלית, יחד עם סתיו שפיר, מיוזמות המחאה, כדי לשוחח על שהתרחש. בניצוחו של מרגלית זכינו לשיחזור, מתועד, בתנאים סטריליים, לכל (או רוב) מה שבעייתי בשיח הפוליטי בישראל.

ראשית, למי מכן שטרם צפתה בניסוי, ניתן לצפות בו באתר העוקץ.

הפליא בניתוחו אייל ניב, אך המבט שהוא מציע לנו מתמקד בח"כ מירי רגב, ולדעתי על מנת להבין את עומק הבעיה יש דווקא להתמקד בדן מרגלית ובאופן בו הדיון עצמו מנוהל באולפן.

בפתיחה, הדגיש דן מרגלית כי סתיו שפיר הינה מיוזמות המחאה "ברוטשילד בתל-אביב". לא ברור כיצד ההדגשה הזאת תרמה להצגתה של שפיר, אך אין ספק כי כבר כאן מרגלית מכין לח"כ רגב את המרחב כדי למקד את הדיון בטענה, לכאורה, של המוחים כי הם מעוניינים בדיור ברוטשילד. במילים אחרות, דן מרגלית עושה פריימינג למחאה כמחאה של תל-אביבים ברוטשילד, עוד בטרם התחיל הדיון.

לאחר שהקהל צופה במה שעבר על ח"כ רגב במאהל המחאה, קטע שבו נראית חברת הכנסת צועקת "תגיד לי, אתה סתום?" על מפגין, והמפגינים נראים כי מי שצועקים לה "לכי הביתה" ושופכים עליה מים, דן מרגלית מוטרד. "פחדת?" הוא שואל את ח"כ רגב. כלומר, מה שמעניין הוא החוויה של ח"כ, ולא לצורך העניין חילופי הדברים בינה ובין המפגינים – ובראש ובראשונה העובדה כי נבחרת ציבור בפרלמנט הישראלי צועקת על מפגין כי הוא סתום. מבחינת הראיון, אין זה חריג מספיק כדי לשאול על כך שאלה.

קטע אחר מתוך ההתרחשות שהיה ראוי לשאול עליו מופיע לקראת סוף ה'קליפ' בו נראית ח"כ מירי רגב צועקת וטוענת כי "את לא מייצגת את הצעירים! את מייצגת את השמאל הקיצוני!" זוהי נקודה חשובה ביותר כי היא ממחישה בדיוק את הפטרונות בשיח הפוליטי בישראל – הפוליטקאים, מעצם מעמדם, הם אלו שקובעים מי מייצג את מי ועל מה המחאה. ח"כ מירי רגב רואה לנכון להגיע למאהל המחאה כדי להסביר למוחים את מי הם מייצגים. גם על כך, לא היה נראה למרגלית כי יש טעם לשאול. וכאילו כדי להדגיש שמה שקרה שם אינו מקרה חד-פעמי, חוזרת על כך ח"כ רגב גם באולפן ומסבירה לסתיו שפיר כי אחד מהמשתתפים במחאה הוא בעצם לא משתתף במחאה. שוב, מרגלית שותק.

בשלב זה עוברת ח"כ רגב לתאר את הישגיה בכנסת ואת הפעולות שנקטה בהם כדי לטפל במצוקת הדיור, כדבריה, אך מיד עוברת להסביר מהי מצוקת דיור. ח"כ רגב טוענת כי היא "לא באה לדאוג להם לגור ברוטשילד" וכי "יש גם גבול למה שמבקשים". החלק הזה בדברי הח"כ מרתק בעיני. קודם כל, היא שוב מחליטה מיהם האנשים שמוחים ומהם הדרישות שלהם. אבל על זה כבר דיברתי. כדי להבין עד כמה הדברים שלה חשובים, הבא נניח כי המחאה היא אכן על הדרישה לגור ברוטשילד, כפי שח"כ רגב טוענת. ייתכן וח"כ רגב אינה מסכימה כי צריך לדאוג לאנשים לגור ברוטשילד, או שמא הדרישה הזאת מגיעה מציבור שאינו נמנה עם ציבור הבוחרים שלה. שתי האפשרויות האלה סבירות ואף לגיטימיות. אך, זוהי אינה הטענה של ח"כ רגב. הטענה שלה היא שהיא "באה לדאוג", כלומר אין כאן שאלה של ייצוג בכלל, אלא יש כאן מישהי שעושה מה שנראה לה לנכון, והציבור יכול להסכים או שלא. אין זה משנה כלל מיהם הדורשים, אלא רק מהי הדרישה ואם היא עולה בקנה אחד עם השקפותיה שלה. כמו כן, ח"כ רגב בעצם טוענת כי הדרישה עצמה אינה לגיטימית. אין הכרה בלגיטימיות של דרישה ציבורית והצעה למוחים כי ינסו את כוחם בקלפי היות והממשלה המכהנת אינה שותפה להשקפותיהם, אלא יש קביעה כי "יש גבול למה שמבקשים". הציבור לא יכול לבקש מה שהוא רוצה. בכל אופן, כפי שהזכרתי, המחאה כלל אינה על מגורים ברוטשילד, אך גם לתפיסה של ח"כ רגב היא מלמדת אותנו שיעור חשוב על השיח הפוליטי בישראל.

לאחר שח"כ רגב מונה את הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור, עליהם לא ארחיב (ואסביר בהמשך מדוע), עובר דן מרגלית אל סתיו שפיר, ומוחק את כל מה שהתייחסתי אליו בפסקה הקודמת תוך הצגת השאלה – "אתם מצטערים שגירשתם אותה?" שוב , אין כל ניסיון לאתגר את העמדה של ח"כ רגב ביחס לתפקידה כחברת פרלמנט. שפיר פותחת את דבריה ואומרת כי מדהים אותה כי היא מבזבזת את זמנה בלהקשיב לדברים של ח"כ רגב, ולאור הכתוב מעלה ניתן להבין מדוע היא חושבת כך. בשלב זה ח"כ רגב מתרגזת ומכנה את שפיר "חצופה", כדי שיהיה ברור לצופים, וכנראה לעצמה, מהי ההיררכיה בין הדוברות. מדהים עוד יותר כיצד שואלת שפיר "אני יכולה לדבר" עונה ח"כ רגב – "בוודאי" ומיד ממשיכה כדי לקטוע את שפיר. הנוכחות של הצד השני בדיון הוא מס שפתיים בלבד, רק עוד הזדמנות להנכיח את סדר הדברים. עבור ח"כ רגב, שפיר נמצאת באולפן אך ורק כדי שיהיה אפשר לקטוע אותה. לאפשר לה לדבר, "בוודאי", כדי שיהיה אפשר לקטוע את דיבורה.

החלק המעניין ביותר הגיע לאחר ששפיר הציגה את המחאה, כפי שהיא מבינה אותה בתור יוזמת שלה. במקום להתמקד בכך שמתפתחת בישראל מחאה עממית אמיתית שבה אנשים שיושבים ביחד במאהל מנסים לנהל בצורה דמוקרטית פתוחה את המאבק שלהם, דן מרגלית מבקש משפיר שתתנצל כדי "שנוכל להמשיך הלאה". שפיר מתבקשת למלא את התפקיד שלשמו הוזמנה לאולפן. אין עניין במחאה עצמה, או באופן התנהלותה.

להפך, עצם ההתנהלות של המחאה העממית ככזו מאיימת לגמרי על הסדר הנוכחי, ואת זה ניתן לראות בהתעקשותו של דן מרגלית על פתרונות. שפיר טוענת שאינה מומחית לכלכלה (טענה שבשיח הנוכחי היא אמיצה כשלעצמה), וכי המחאה אינה מכוונת לפתרונות, בהכרח. הניסיון המחאתי הוא בדיוק באי לקיחת חלק במשחק הנוכחי, בשיח כפי שהוא מובנה כרגע. הצעת פתרונות קונקרטיים היא בדיוק מה שהשיח הנוכחי צריך כדי להשתיק את המחאה "ולהמשיך הלאה", כדברי מרגלית. פתרונות קונקרטיים אפשר לבטל, בתקיפה אישית כפי שעושה ח"כ רגב, או בצורות אחרות. המחאה הנוכחית, שמבקשת מהממשלה "להסתכל לצדדים", כדברי שפיר, היא בדיוק האיום הנוראי. בדומה לצבא שאינו מסוגל להתמודד עם מחאה בלתי-אלימה, כך הסדר הפוליטי המושתת על רדוקציה של מצוקות לפתרונות מנוסחים – במקום לטפל במצוקה שהסדר מייצר בשינוי הסדר עצמו – אינו מסוגל להתמודד עם מחאה שאינה מוכנה לנסח דרישות קונקרטיות.

האיום הזה על הסדר הקיים בא לידי ביטוי בניסיונות החוזרים ונשנים של דן מרגלית לחלץ משפיר ניסוח של דרישות. "את מציעה להלאים להם את הדירות?" תוקף מרגלית את שפיר. כאילו ברגע שהדרישות הללו תנוסחנה, נוכל להמשיך הלאה, שכן מה זה משנה באמת מהן הדרישות הקונקרטיות של קבוצה כזו או אחרת. למעשה, מרגלית צודק – ברגע שהדרישות תנוסחנה ניתן יהיה להמשיך הלאה, וזו הסיבה שהחתרנות האמיתית הינה באי-הסכמה לשחק את המשחק של הסדר הנוכחי, באי-המוכנות לנפק לסדר את הכלים שבעזרתם הוא יוכל לדכא את המחאה.

ח"כ רגב מסכמת כי מדובר באנשים "שאינם מחוברים לעשייה", כאילו שהציבור הוא זה שצריך להיות מחובר לעשייה הפרלמנטרית ולא להפך, וכי אם "האנשים האלה" "ימשיכו להגיד (בטון מזלזל כמובן) כי הם רק רוצים להעלות פתרונות הם לא יצליחו לפתור את הבעיה". במילים אחרות, ח"כ רגב מאשרת כי יש דרך אחת לפתור את הבעיה, והצורות החדשות הללו שהמחאה מנסה לייצר היא בעצם חלק מהבעיה, ולא ניסיון להתרה.

ניצוחו של דן מרגלית, כעיתונאי שבסך הכול מנהל את הדיון, מדגים בצורה טובה לדעתי כיצד השיח הפוליטי בישראל היום מוטה צורנית. השאלות והדיונים חייבים להיתחם בתוך צורות מסויימות, כדוגמת "שמאל קיצוני" או "רוטישלד בתל-אביב", שכן אחרת לא ברור מיהם "האנשים האלה". אין זה מפתיע כי כאשר הדיון מולבש לתוך צורות מוכנות מראש, כאלו שלמעשה אינן מאפשרות לדיון להגיע לשום מקום אחר מנקודת הפתיחה שלו, אין זה מפתיע כי הדרישה של השיח היא כי גם הפתרונות כולן יהיו בצורות מוכנות מראש. דן מרגלית מדובב את השיח הפוליטי הישראלי בצורה מושלמת, כשהוא דואג להשאיר את התוכן של הדיון בצורה שמעקרת אותו ומאפשר ליחסי הכוחות בין ח"כ דורסנית ליוזמת של מאבק ציבורי להשתעתק מבלי לאתגר אותו ולו לרגע.

באופן אירוני, דווקא דן מרגלית, באופן בו הוא ניהול את הדיון אצלו באולפן, מספק ניסוי מעבדה מרתק שמדגים את הבעיות של השיח הפוליטי הנוכחי, ומדוע בעצם המחאה הזו חשובה מעין כמוהה. לכל מי שטרם מבין על מה נאבקים האוהלים ברוטשילד, 10 הדקות הללו עושות עבודת הסברה נהדרת.

עוד בנושאים סמוכים:
עוד 30 שנה, אולי גם רונית תירוש תתאסלם