Posts Tagged ‘מיעוט’

סוג של אסקימוסים: על השמאל כמיעוט

14 ביולי 2011

דניאל רוזנברג

ישנן דרכים רבות להבין את השינוי שעבר על השמאל בשנים האחרונות. ניתן לדון ביחס שלו לנושא הציונות בתור המשתנה הראשי, ניתן להעניק לסכסוך הישראלי-פלסטיני את החשיבות המכרעת, זאת בזמן שאחרים קובעים את התשובות שמעניק השמאל בעניינם כלכליים-חברתיים בתור הדבר אשר עליו עומדת הטרנספורמציה במחנה השמאל. אני הייתי רוצה להציג כאן טיעון שונה, המעמיד את משקלו היחסי של השמאל בתוך הציבור הישראלי, ואת מיעוטו של זה, בתור הגורם עליו יש לתת את הדעת. לעניות דעתי, היה זה בראש ובראשונה התמעטותו של השמאל, או ליתר דיוק של אנשי שמאל, אשר הוביל לשינויים אשר פוקדים אותו בשנים האחרונות, ובאופן ספציפי בתקופה האחרונה בה אנו חיים. השינוי האיכותי, כמו שיודע כל מרקסיסט טוב, מובל על ידי השינוי הכמותי. בטקסט זה אנסה לבדוק את הטיעון ולהסביר אותו באופן עמוק ככל שאוכל.

מאז פרוץ האינתיפדה השניה, בשנת 2001, מהווה השמאל מיעוט קטן בקרב הישראלים. ניתן לתאר מספר שלבים בהתגבשות ההפסד הזה של השמאל, ההפנמה שלו והמסגור שלו כמצב קיומי כרוני. ניתן לציין מספר ארועים בתהליך זה, אשר הוביל את השמאל לראות את עצמו כמיעוט נצחי וכרוני, ביניהם כשלון המו"מ שניהל אהוד ברק עם יאסר עראפת, פריצת האינתיפדה השניה ודיכויה בידי ממשלת שרון, תכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון (בפרט כהונתו של עמיר פרץ במשרד הבטחון במלחמה זו). ארועים אלה הובילו לוויתור של השמאל על השאיפה להשפיע על הציבור הישראלי, בין אם מהכיוון הפוליטי הטהור, לכיוון מרכז המפה, שנתפס על ידי מפלגת קדימה, ובין אם בפניה לשכבות סוציולוגיות חדשות. וויתורים אלה, שנכפו במידה רבה על השמאל, הביאו אותו להסתגרות ולהשלמה עם מצבו המיעוטי הקיומי.

צריך להבהיר ראשית כל את מושא המחקר: תחת המונח "שמאל" אגדיר את כל הגורמים בציבוריות הישראלית – אנשים, ארגונים, תנועות ומפלגות –  הרואים עצמם מחויבים לסיום הכיבוש, פינוי התנחלויות (או קונסטלציה אחרת של פתרון שליו לסכסוך) ומעמד שוויוני לאזרחי ישראל הערביים. זאת לאו דווקא מתוך שאיפה פרגמטית או ריאליסטית כזו או אחרת, אלא מתוך השקפת עולם רחבה יותר, המעמידה במרכזה את זכויות האדם, זכויות האזרח, שוויון פוליטי וחברתי וכיוצא בזאת. ניתן לראות את החתך הפוליטי של השמאל, באופן גס, כמשתרע מחלק מתומכי בל"ד ועד האגפים השמאליים של העבודה. ראוי עוד לציין כי הטקסט יסקור את הפעילות של אותם גופים שמאליים בקרב הציבור הישראלי-יהודי, ולא את גישתו ומהלכיו לגבי הציבור הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק.

פרק ראשון – ההסתגרות

השמאל הישראלי, אם כן, השלים עם תהליך הפיכתו למיעוט, שהתרחש בין השנים 2001 ל-2006. מיעוט אשר זוכה למעמדו ככזה לאו דווקא בגלל כוחו המספרי גרידא, אלא במובן המנטלי, האיכותי. ההבדל בין תנועה פוליטית, חלשה ככל שתהיה, לבין מיעוט, הוא ראשית כל בשאיפות השונות. מבחינה מספרית, השמאל איננו המיעוט הפוליטי היחידי בישראל, כמובן: המתנחלים, נכון להיום, מייצגים מספר נמוך יותר מתומכי המפלגות ותנועות השמאל. אך בעוד המתנחלים שואפים לחדור ולהשפיע על הציבור הישראלי, בין אם דרך הסתננות לשורות הבירוקרטיה האזרחית או הקצונה הצבאית, ובין אם דרך קמפיינים ציבוריים, השמאל וויתר על השפעה זו, והוא עוסק בחיזוק קירות המבצר בלבד. המיעוט שואף להגן על עצמו, להקיף עצמו בגדר, להתרכז בשמורות (גטאות, אם תרצו) ובאופן עקרוני לנהל את חייו ותרבותו הייחודית תוך מינימום של מגע עם העולם החיצון.

השמאל, שעבר כאמור תהליך של "התמעטות" פוליטית, החל באופן טבעי לאמץ דפוסי התנהגות של מיעוט כזה. ראשון לכל הדפוסים האלה היה המדיניות המאורגנת של הפניה לבית המשפט. בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוגשו עתירות לבג"ץ, שאותן ניתן להגדיר כ"פוליטיות", במספר גבוה עשרות מונים מכפי שהוגשו בעשורים שקדמו לו. בג"ץ לעתים קיבל את העתירות ולעתים דחה אותן, אך לא היה ספק בכך שמדובר באסטרטגיה חדשה, יחסית, שאימץ השמאל הפוליטי המאורגן. מדובר היה לא רק בעמותות וגופי חברה אזרחית, אלא גם אנשים פוליטיים וחברי כנסת (כגון זהבה גלאון) שלקחו ולוקחים חלק באסטרטגיית הבג"ץ.

יש להבהיר זאת: בית המשפט לא יכול להיות הגוף המופקד על הגנת הדמוקרטיה. דמוקרטיה, בין אם נבין אותה במובן המינימלי כשלטון הרוב, ובין אם נשתמש בהגדרה הרחבה יותר, כהשתתפות פוליטית רחבה ככל הניתן בהליך קבלת ההחלטות, לא זקוקה לבית המשפט כמעט כלל. בית המשפט יכול, לכל היותר, להגן על זכויות חוקתיות, והוא אכן עושה זאת, אך לא מדובר בהגנה על הדמוקרטיה ככזו, אלא בהגנה על שלטון החוק, שיכול לעמוד או לא לעמוד בקנה אחד עם העקרונות הדמוקרטיים. בית המשפט, אם לומר זאת בפשטות, איננו גוף דמוקרטי ברוב תפקודיו (שאינם נוגעים למשל לבקרה על הליכי בחירות וכדומה), ופניה אליו על מנת שיעשה את ה"צדק", להבדיל מיישום פשוט של החוק, אינה דמוקרטית בהכרח.

הדפוס החשוב השני שאימץ מיעוט השמאל היה ההימנעות. מאז 2001, שכלל השמאל והביא לשלמות צעדים כגון סרבנות, אי-ציות אזרחי וחרם. האמצעי האחרון התגלה כנפוץ וכיעיל במיוחד: בין אם חרם על מוצרי התנחלויות או על כל פרויקט המתקיים מחוץ לקו הירוק, בין אם על הכיבוש או על ישראל כולה, החרם היה הדרך היחידה, במובן מסוים, בו השמאל הפוליטי הצליח להביא תוצאות. השקעות כלכליות נמשכו מהשטחים, פרויקטים בוטלו ומפעלים הועברו לתוך הקו הירוק. הגרסא העולמית של קמפיין החרם, כפי שזו אומצה על ידי פעילים ואוניברסיטאות באירופה וארה"ב, הצליחה להדיר שינה מעיניהם של פוליטיקאים ישראלים בכירים, והיתרגמה ל"דה-לגיטימציה". קמפיין ה-BDS (Boycott Divestment, Sanctions), החרם הכלכלי, התרבותי והאקדמי על ישראל, שכולו ליברליזם ג'פרסוני אמריקאי צרוף, אינה שונה באופן איכותי מהקמפיין נגד התנחלויות: הרי לא ניתן, באופן משכנע, לנתק חד וחלק בין תעשיות מחוץ לקו הירוק לבין תעשיות ישראליות "לגיטימיות"; לא ניתן לחלק בין האחיין שגר בטלביה לבין הדודה שגרה בגילה או בפסגת זאב. החרמת הכיבוש מובילה להחרמת ישראל.

כאן יש צורך לומר כמה מילים על הפילוסופיה שמאחורי פעולת החרם. חרם, לרוב, איננו מהלך פוליטי. הוא מהלך של אנשים פרטיים, תנועות פרטיות וארגונים פרטיים, אשר תובעים להשפיע באמצעות השוק הפרטי (או המופרט) על מעשיהם והתנהלותם של גופים ואנשים פרטיים אחרים. ההגיון שאומר: הבה נפסיק לקנות חלווה תוצרת אריאל, על מנת שהמפעל יפסיד כסף ויאלץ לעקור לתוככי הקו הירוק, לא זקוק ליותר מאשר התקשרות בין פרטיים חופשיים, לפי מיטב הליברליזם הא-פוליטי האוטופיאני. הגיון החרם אינו הגיון של קונפליקט, שהוא הנחת היסוד של כל תפיסת עולם פוליטי באשר היא, אלא הגיון של הבנה הדדית ושל סמיכות אינטרסים, בין אם האינטרסים האלה מיוצגים על ידי המוסר, המצפון האישי, או על ידי הכלכלה, השוק החופשי. בניגוד לפעולה הפוליטית, המניחה משבר וקונפליקט, החרם מניח הרמוניה, או לפחות הרמוניה פוטנציאלית, בין בני אדם, ואת היכולת שלהם להשפיע איש על רעהו ללא כפיה או מאבק.

[ניתן לראות זאת במסורת היהודית הגלותית, בה נפוץ מוסד החרם; רק קהילה א-פוליטית לחלוטין, נטולת מנהיגות וכוח כפייה כלשהו, שמקדישה את כל מעינייה להישרדות חומרית וללימוד, יכולה לאמץ באופן רחב מוסד כמו חרם, שלא מפר, או אפילו קורא תיגר על חוקי המדינה והסמכות הריבונית, אלא נשאר כולו ברמת הקהילה הא-פורמלית.]

פרק שני – ההוקעה

התוצאה של אימוץ אסטרטגיה זו היתה ברורה, וצפויה במידה רבה. תוצאותיה היו יכולות להיות חזויות על ידי כל אחד שלמד את ההיסטוריה של השמאל האמריקאי בשנות ה-80, אשר פנה לפוליטיקה של הזהות וחגג אותה, בזמן שבארצות הברית שלט רצף הממשלים הרפובליקנים הארוך ביותר מאז שנות ה-20. התוצאה היתה הסתלקות של השמאל מהבמה הציבורית. השמאל, במובנים רבים הפך נרדף בביתו. הוא החל, יותר מבעבר, להתפס כבוגד, כאנטי-פטריוטי, ככזה המקיים קשר עם גורמים בינלאומיים על מנת להכפיש את שמה של ישראל בניכר (בשיתוף פעולה עם מנסחי דו"ח גולדסטון, למשל). הפורמולה "אנטי-ציוני" נשלפה מהבוידעם של השיח הפוליטי הישראלי, יחד עם מקבילתה האופנתית, "פוסט-ציוני", על מנת לתייג את אנשי השמאל ואת דרכי הפעולה שלהם. למרות אי אלו קולות בשמאל שניסו להתנגד לתוויות אלה (לאחרונה, תנועת השמאל הלאומי, שעליה ידובר עוד בהמשך), נראה כי רוב הפעילים והגופים הפוליטיים מתעלמים מסטיגמה זו, ואפילו מאמצים אותה בחיוב.

בד בבד, חדל השמאל בתקופה זו מלייצג אמירה פוליטית קוהרנטית ובעלת משמעות, והפך יותר ויותר להצהרה תרבותית או אישית, ל"הביטוס"; השמאל הפך ל"ציבור הנאור" ומשם ל"פרט הנאור", נושא של אתיקה אישית מסוימת. לא במקרה חלה בתקופה זה התמקדות בקרב השמאל בנושאים "זהותיים", כגון פמיניזם או זכויות הקהילה הגאה, הרבה יותר מבעבר. בתקופה זו הוסר האבק מעל ססמאות הסיקסטיז כגון "האישי הוא הפוליטי" על מנת להצדיק את ההימלטות מהספירה הציבורי אל נוחיות הספירה הפרטית והדאגה לזכויות הפרט וליכולת שלו לנהל את חייו ללא הפרעה וללא התערבות, באופן א-פוליטי בעליל. ה"סמולני" המתואר במצע תנועת השמאל הלאומי, "שותה האספרסו" ה"אומו הפלצן", היתה תדמית שטופחה לא רק בידי הימין, אלא גם זכתה להסכמה, בין אם בשתיקה ובין אם באמצעות קבלה אירונית (למשל בקמפיין "אשכנזיפטים חיוורים" של ארגון בצלם) על ידי השמאל.

הצעדים המוסדיים המקבילים להוקעה\הימלטות זו מהספירה הציבורית, מיהרו לבוא. הקמת ועדות חקירה לארגוני זכויות האדם, מניעת מימון מגופים ציבוריים המאזכרים את ה"נכבה", הצעת חוק "נאמנות = אזרחות", ולאחרונה, חוק האיסור על קריאה לחרם על התנחלויות – כל אלה היו הדרכים בהם ניסה הרוב הישראלי, באמצעות הייצוג הפרלמנטרי שלו, לדכא את מה שנתפס לדידו כחתרנות מסוכנת, המכרסמת תחת יסודות הריבונות הישראלית עצמה, תוך שיתוף פעולה עם גורמים פלסטינים, ערביים ובינלאומיים. ההתבצרות של השמאל בארגוני החברה האזרחית (נושא גדול מכדי לעסוק בו במסגרת זו, אך קשור לתהליך המתואר כאן), תרמה אף היא לדינמיקה זו.

מיעוט השמאל התנגד כמובן במלוא מאודו לצעדים אלה. מלות הקוד לכך, כאמור, היו רבות: "זכויות", "מרחב ציבורי" ועוד. אבל גבוה מעל כולן התנוססה ה"דמוקרטיה". החוקים הללו הוגדרו כפוגעים בדמוקרטיה ואף כ"אנטי-דמוקרטיים". השמאל, אשר מצא את עצמו משתף פעולה תחת נושא זה עם גורמים פרלמנטריים שונים, מן הגורן ומן היקב, לבש על עצמו את מסיכת "המחנה הדמוקרטי" הנאבק ב"פאשיזם". לא היה עוד אידיאל, עוד נושא משותף להתאחד תחתיו, מאשר הפגיעה באושיות ה"דמוקרטיה". גם מפלגת קדימה, ואפילו חלקים בליכוד (כגון חבר כנסת רובי ריבלין, אשר הוטבל כשמאלן-של-כבוד) היו כשרים לשיתוף פעולה. רוב מאמציו של השמאל, החל מנקודה זו, יופנו למאבק בשם ה"דמוקרטיה" ונגד מהלכים "אנטי-דמוקרטיים"; מרגע זה ואילך, יהיה זה השדה החדש בו נסוב המאבק בין השמאל לימין.

פרק שלישי – ההתמעטות

מה אומרת, אם כן, התווית "אנטי-דמוקרטי"? מהו הדבר אותו מאחדת תפיסת הדמוקרטיה, אותה "דמוקרטיה" שנפגעת תדיר מהחוקים אותם מעביר הימין? ראשית כל ומעל הכל, "אנטי-דמוקרטי" משמעה: הרוב אמר את דברו. העקרון אותו מבקשת תפיסת ה"דמוקרטיה" של השמאל לקעקע, הוא את עקרון שלטון הרוב. המכנה היחיד המשותף השייך לכל הצעדים אותם מכנה השמאל "אנטי דמוקרטיים", הוא, כי הרוב הכריע עליהם. אין באמת קשר בין מדיניות חוץ ניצית, מדינות כלכלית ליברלית, מהלכים הנוגדים את הזכות לחופש ביטוי, ועדות חקירה פרלמנטריות כאלו ואחרות וכו', מאשר בהיותן צעדים שהוחלטו על ידי הרוב, המיוצג בכנסת, המוסד השלטוני הנבחר היחידי אשר מייצג את רוב הציבור.

הנקודה היא בדיוק כזו: מיעוט השמאל לא יכול לדמיין מצב בו יהפוך, או ליתר דיוק יחזור להפוך להיות רוב. השמאל, כמיעוט, דורש לשריין את זכויותיו ככזה, באמצעות כבילת ידי הרוב. אין כל דרך אחרת להבין את מושג הדמוקרטיה בו עושה שימוש השמאל, מעבר לתפיסה זו. מדיניות חוץ מסוימת אינה "אנטי-דמוקרטית", במובן הרגיל של המלה, יותר ממדיניות אחרת, במידה ובשתיהן בחר העם. החלטה לאסור החרמה של התנחלויות, או למעשה כל מוסד או חלק אוכלוסיה אחר, אינה אנטי-דמוקרטית יותר מאשר הגבלה של הזכות לחופש ביטוי מכל טעם אחר, במידה ולטובת שתיהן הכריע הציבור בבחירות. בדיוק שלטון רוב זה הוא מה שנתפס על ידי השמאל כמאיים כל כך; הטיעון השמאלי אינו: המדיניות לא טובה משום שהיא פוגעת בזכויות אדם, בזכויות הפרט, בשוויון האזרחי וכו' וכו', אלא משום שהיא נוגדת את זכויותינו כמיעוט, לקיים את הפרקטיות והטקסים האנתרופולוגיים הנהוגים בקרבנו (כגון חרם על התנחלויות). השמאל, בפשטות, רואה כטבעי וכנצחי את המצב בו הוא מייצג את המיעוט בעוד הימין מייצג את הרוב.

היו ימים בהם המצב היה שונה. היו ימים בהם השמאל ניסה לפנות לציבור הישראלי כולו ולנסות לשכנע אותו באמצעות טיעונים בזכות היציאה מהשטחים, פינוי ההתנחלויות, החלת חוקה שוויונית בישראל, מדיניות כלכלית פרוגרסיבית וכדומה. היו אלה הימים לפני שהשמאל נהפך למיעוט, ואיבד, ככזה, את התקווה שלו להשפיע בצורה כלשהי על החברה הישראלית. כיום, לא ניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לשמאל, יותר מאשר שניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לנטורי קרתא, טיעונים הנועדים לשכנע אדם בריא להפוך לחירש או טיעונים הנועדים לשכנע הטרוסקסואל להפוך להומוסקסואל. למיעוט לא ניתן להצטרף, ניתן רק להכיר בו ולכבד את זכויותיו כמיעוט.

לא מדובר כאן, אפוא, בניתוח בסגנון זה של הטקסט המעניין והחשוב של יותם פלדמן, הרואה את המוביליזציה בעד ה"דמוקרטיה" כנובעת מהצורך של הפעילים המקצועיים (תרתי משמע) לעשות לביתם ולהגן על פרנסתם. לא מדובר כאן גם לא בעקיצה רהוטה, כגון זו של יואב ליפשיץ הרואה בקמפיינים הללו נטיה להסתגרות אנתרופולוגית מסוימת. הניתוח שהצעתי לעיל מדבר על שינוי הפאזה שעבר על השמאל בשנים האחרונות, שהפך מזרם פוליטי משמעותי, אף אם קטן, לקולקטיב המזכיר יותר מיעוט, או קבוצה, במובן הסוציולוגי של המלה, אשר שומרת על השפה והשיח הפוליטי שלה על מנת להגן על עצמה ועל העמדה הסטואית שלה ביחס לציבוריות הישראלית. השדה הלקסיקלי נותר בעינו: זכויות אדם, חופש הפרט, חופש הביטוי ושאר המוטיבים הליברליים שזוהו עם השמאל בעשורים האחרונים, אך השימוש שעושה בהם השמאל נועד להגן על מעמדו כמיעוט, ולא להשפעה על מדיניות או לתפיסת השלטון וההנהגה הפוליטית.