Posts Tagged ‘מיניות’

מצעד הגאווה הסטרייטי או: למה בורגנים רואים כדורגל?

15 ביוני 2010

מעט אנשים שמו לב לעובדה שמצעד הגאווה בתל אביב התקיים השנה בדיוק בזמן טקס הפתיחה של המונדיאל. שלא במקרה, אף אחד לא מחה על החפיפה בין האירועים, מכיוון שכל אחד מהם יועד לקהל נבדל לגמרי. המצעד, מהגדרתו, הוא חגיגתן של ההומואים והלסביות, ואילו המונדיאל הוא יומה הגדול של הסטרייטיות הבינלאומית. כך שמלבד רון חולדאי ועוד כמה עסקנים סטרייטים, לא נראה שהבעיה הטרידה מישהו.

הצמידות בין שני האירועים הבליטה את מופרכותן של הטענות הנפוצות נגד מצעדי הגאווה, בסגנון "למה אני צריך לראות גברים בחוטיני מתנשקים כשאני חוצה את רחוב בוגרשוב". שהרי, אפשר וסביר להגדיר את המונדיאל כמפגן גאווה סטרייטי רעשני במיוחד, שמתרחש לאורך חודש שלם על פני הפלנטה כולה. מצעד של כמה אוחצ'ות מוקפות בשוטרים נראה פתאום די אומלל.

על כל פנים, צירוף המקרים הזה גרם לי לחשוב שוב על הקשר כדורגל להומואיות, ולגבריות עכשווית בכלל. כידוע, בעשרים השנה האחרונות חלה טרנספורמציה במעמדו של  הכדורגל בתרבות ובחברה. אם בעבר נחשב הכדורגל לספורט עממי וגס, כיום הפך הכדורגל האיכותי לנכס ולסמל סטטוס של הבורגנות והמעמדות הגבוהים. כפי שהיטיב לכתוב יצחק לאור, בעצמו אוהד כדורגל ובכיר בכנסייה הסטרייטית:

עכשיו צריכים המעמדות העממיים למצוא להם מקום חדש של פורקן, שכן כורי הזהב הגיעו גם אל הספורט של העם, והמשחק הופך לנכס יקר של העילית השלטת, האירופית בעיקרה, ומאמצים גדולים נעשים כדי לשנות את הנורמות שיוחדו משך יותר ממאה וחמישים שנים למשחק הזה: מנהגי השתייה, ההתפרעות, המכות לאוהדים היריבים, הצווחות הגזעניות, כל המנהגים האירופיים הללו עוברים שינוי באמצעות שיטור כבד, השעיית חופש התנועה, אכיפה אלקטרונית ואחרת.

יש אינספור אינדיקציות לג'נטריפיקציה שעברו הכדורגל ותרבות הכדורגל, בעיקר מאז שנות התשעים. אחת מהן היא השימוש המקובל בביטויים ומטאפורות מהתרבות הגבוהה כדי לתאר משחקים וקבוצות: קונצרט, סימפוניה, גאון, יצירת מופת. גם פרשני הספורט נראים לפעמים די דומים למומחים למוסיקה ואמנות: אביב לביא (חובב אוכל אורגני), הד"ר שגיא כהן (היסטוריון של המדעים והרעיונות), מודי בראון (גם סוג של היסטוריון) ועוד כמה.

אני מודע לכך שיש הסברים רבים לתהליך הזה, חלקם נרמזים אצל לאור, אבל הם לא מבהירים למה הבורגנים התחילו ללכת למגרשי כדורגל. לדעתי, התופעה הזו קשורה לעלייתו של סוג מסוים של גבר, שזקוק נואשות לכדורגל למטרה אחת: כדי לא להיות הומו. לא במקרה, הטרנספורמציה של הכדורגל אירעה במקביל לתנועת היציאה מהארון. למעשה, תרבות הכדורגל העכשווית, שבמרכזה המונדיאל, היא לא הרבה יותר ממענה למצעד הגאווה.

הגעתי למסקנה הזאת לפני כמה שנים, כשנסעתי למין מחנה בחו"ל עם קבוצת עיתונאים זוטרים. בהתכנסויות מהסוג הזה, עולה תמיד השאלה מי מהמשתתפים הוא הומו. זה ששובץ איתי בחדר נראה חשוד במיוחד: הוא היה עורך במדור תרבות כלשהו, התלבש בהקפדה והחזיק בדעות שמאלניות-ליברליות. היה לו שם יוניסקסי, מראה אנדרוגני, ובשונה מעיתונאי אחר, הוא לא ביטא התעניינות מיוחדת בבחורות המקומיות. הייתי בטוח שהוא הומו; עד שבשלב מסוים הוא התחיל למלמל שהוא מוטרד מהאפשרות ש"לא יהיה איפה לראות את המשחק". באותו רגע, היה ברור לכולם שהוא סטרייט. ואכן, כמה דקות אחרי שנגמר המשחק התגנבה לחדר אחת המשתתפות, והוא הזדיין איתה כל הלילה בסוג של חוסר חשק, פחות ממטר וחצי מהמיטה שבה קיוויתי לישון.

מפה לשם שמתי לב שיש המון גברים כאלה: גברים מעודכנים ומעודנים, בעלי מקצועות חופשיים והתעניינות באופנה. מבחינת ההביטוס, ובהתאם לעקרון זהות הבלתי נבדלים, כמעט שום דבר מפריד בינם לבין מה שנקרא היום "גיי". רובם כמובן מעדיפים לקיים יחסי מין עם נשים, אבל כדרכן של העדפות, גם את ההעדפה הזאת אי אפשר לראות. הדרך היחידה שלהם להתבדל – כלומר לא רק לא להיראות הומו, אלא לא להיות הומו – היא להתעניין בכדורגל.

זהו המעמד החדש, התוספת המכריעה שיצרה את תרבות הכדורגל של ימינו: אותו מעמד של כמעט-הומואים או (לא)הומואים. אפשר לזהות את הטיפוסים האלה די בקלות: בדרך כלל הם לא ישחקו כדורגל, אלא רק יצפו בליגת האלופות (אני מניח שיש קבוצות שאהודות עליהם במיוחד, אבל אני לא מספיק מתמצא כדי לקבוע איזה). חלקם לא התעניינו בכדורגל עד גיל מאוחר יחסית, שבו סיימו (לפחות באופן רשמי) את התלבטויותיהם המיניות.

ברור, שגם הם די מדוכאים על ידי המבנה החברתי שמכונן אותם. חלקם קוראים את מדור הספורט בסוג של חוסר חשק. אבל הם חייבים להתעניין; המבנים הם אכזריים וחסרי פשרות. צריך תירוץ טוב מאוד כדי להיות בורגני שלא מתעניין בכדורגל ולא להיחשב הומו. חובב הכדורגל המלנכולי משלם את המחיר על שחרור הסטרייט, שכרוך בשחרור ההומו. הוא משלם את המחיר על השימור של עצם האבחנה.

*

במאמר המפורסם "האפיסטמולוגיה של הארון" (שתורגם על ידי ע. זיו במסגרת אוסף המאמרים "מעבר למיניות"), תיארה איב קוסופסקי-סדג'וויק את צמצום ההגדרה של המיניות במאה האחרונה "לחשבון הבינארי של הומו-או-הטרוסקסואליות". הגדרה זו, שמחייבת כל יצור מיני, היא כהגדרתה "מצור מושגי שבצלו נחתכים הגורלות ההומוסקסואליים וההטרוסקסואליים המודרניים".

אפשר לומר שהכדורגל ממלא תפקיד באותו "חשבון בינארי", שהוא גם במידה רבה הבסיס לקיומו. לא במקרה, התבטא שלמה שרף לא פעם נגד מצעד הגאווה, ואף אמר שהיה עורך את מצעד הגאווה באילת, ושם "מעביר אותם את הגבול ולא מחזיר אותם". זה גם ההסבר לכך שעל אף הסטטוס הבורגני שממנו נהנה כיום הכדורגל, שחקנים הומואים הם עדיין כמעט בגדר טאבו, גם באירופה. זה די פשוט: אם גם הכדורגלנים יהיו הומואים, כבר לא תהיה משמעות למושג סטרייט.

סדג'וויק כותבת ש"צריך רק לפתוח את העיתון מדי בוקר כדי להיווכח בעוצמתן של האנרגיות המנוגדות והנזילות המרוכזות, אפילו ברגע זה ממש, בחברתנו סביב בעיות ההגדרה ההומו/הטרוסקסואלית", וקוראת להתחיל לשאול היכן וכיצד בא לידי ביטוי "הכוח של הגייז… של שיחים ואיסורים הומו-לסביים".

ואכן מספיק לקרוא את גל אוחובסקי כל שבועיים כדי להיזכר בגורליות שכרוכה עדיין (עדיין? אולי דווקא הרבה יותר מבעבר) בשאלה "האם x הוא הומו או סטרייט". סדג'וויק מעזה להזכיר בזהירות את קיומה אפשרות אחרת, שכמעט ונכחדה בחצי המאה האחרונה. היא מתבססת על הרעיון של הפילוסוף השמרן אלאן בלום, שהעריץ דווקא את המסורת הסודית והשולית של חניכה פדגוגית-פדראסטית בין גברים גאונים – למשל בין סוקראטס לאלקיביאדס או בין שייקספיר למאהביו:

התנועה המודרנית לשוויון זכויות לאנשים בעלי זהויות מיניות שונות – תנועה שנוקטת באסטרטגיה של נורמליזציה והגדרה כמיעוט – היא לדעת בלום, הידרדרות בהשוואה לפריווילגיה התרבותית הרעועה יותר של עבר, שבו יוחד מקום של כבוד לחירויות שוליות, יוצאות דופן-בוהמיאניות. אולם על יוצאי הדופן היה להצדיק את פעילויותיהם הבלתי מקובלות באמצעות הישגיהם האינטלקטואליים וההמוניים.

מסיבות שונות וטובות, סדג'וויק עצמה לא ממליצה לחזור לארון, לאותה מסורת של גברים בעלי פריווילגיות, נשואים בחלקם, שמטפחים את אהבתם לגברים (לרוב צעירים מהם) כפריווילגיה בוהמיינית סודית למחצה. שהרי, במסורת הזו אין למשל שום מקום ללסביות; והיא  קשורה עמוקות למועדונים אליטיסטיים כאלה ואחרים של Old Boys, שמילאו תפקיד במשטר השליטה הגברית.

אם נחזור לכדורגל, ניזכר שלפני כשנה, חולל דייגו ארמנדו מראדונה שערורייה קטנה כשטען שכוכב העבר הברזילאי פלה איבד את בתוליו לגבר. לא היתה זו הפעם הראשונה שמראדונה העלה את הנושא; הוא כבר כתב על כך גם לפני עשר שנים, באוטוביוגרפיה שלו, במטרה להוכיח שפלה הוא הומו. פלה בעצמו סיפר בריאיון לעיתון קולומביאני שכשהיה ילד כדורגל בן 14 הוא וכל הקבוצה שבה שיחק בבאורו "ביקרו", כהגדרתו, אצל גבר הומוסקסואל. התופעה שתיאר פלה, של "חניכה" הומוסקסואלית לשחקני כדורגל, כנראה לא קרתה רק לו. גם המאמן הארגנטינאי חורחה סולארי סיפר שבארגנטינה נהוג היה ששחקנים ותיקים מזיינים שחקנים חדשים.

זוהי בעצם אותה מסורת של חניכה פדגוגית פדראסטית שאותה שיבח בלום. שלא במקרה, המסורת הפדראסטית של הכדורגלנים שגשגה בזמנים ובהקשרים שבהם יציאה מהארון לא היתה בכלל אופציה. אבל קיומה של המסורת ההומואית הזאת בקודש הקודשים של המיניות הסטרייטית מזכיר לנו את החמקמקות של האבחנה הומו/סטרייט. שהרי, ההומו יכול להיחשב לנשי; אבל בו זמנית הוא יכול להיחשב לגבר הגברי ביותר: השוויניסט הפנאט שמאמין כל כך באידיאולוגיה של הגבריות שהוא מוכן להעניק מאהבתו האירוטית רק לבני עמו הגברים. כך שיש מקום להזכיר לסטרייטים: אל תיכנסו עמוק מדי לעניין של הכדורגל; בסוף תימצאו את עצמכם הומואים, אבל מהצד השני.

איך יצרתי מיתוס הומופובי בציבור הדתי

1 באפריל 2010

אנו חיים בעידן של חרדה מגדרית. סדרי עולם משתנים. גברים לא מתנהגים כמו גברים. נשים לא מתנהגות כמו נשים. שום דבר כבר לא בטוח. ראיתי לא מזמן בערוץ 10 את האייטם הביזארי הזה, שעוסק "בתופעה של גברים ביפאן שאיבדו עניין בכל דבר גברי". אני ממליץ מאוד לצפות בריאיון הקצר הזה, למרות שכנראה לא תלמדו ממנו הרבה על יפאן. המרואיינת היא מין מומחית מסוג לא ברור – יש לה חברה ש"עוסקת בהסברת התרבות היפאנית" וכמובן בלוג בקפה דה מרקר שבו היא מציגה את עצמה כבעלת "החברה המובילה בארץ לשירותים יפנים". בלי להתבסס על שום נתון, היא מדווחת על "תופעה מתגברת" ערטילאית לגמרי, אי שם במזרח הרחוק: לטענתה, הגברים היפאנים "החליטו קצת לנטות לצד הנשי". בכל אופן, מה שמעניין כאן הוא דווקא  המראיינים, שנראים מבוהלים ממש. "הם מאסו בסקס? מאסו בנשים?", שואל המנחה האחד. המנחה השני פשוט נועץ במומחית עיניים מבועתות: משהו מוזר קורה למין הגברי.

שולי ככל שיהיה האייטם הזה, אני מבקש לטעון שזהו סימפטום לחרדה חובקת כל שאופיינית לתקופה שלנו: חרדה מפני השתנותו של הגוף האנושי; וחוסר ביטחון בסיסי ביחס לאמינותו של הטבע עצמו. השיח הסביבתי-תברואתי הכניס אל הפוליטיקה שאלות חדשות: מה לאכול? במה לגעת? מה להטמיע בגוף שלנו? לא עוד פרולטריון נגד קפיטל, או ימין נגד שמאל; עכשיו המאבק הוא בין הורמון להורמון, בין גז לגז, בין חלקיק לחלקיק. המים, האוויר, השולחנות והכסאות – כל מוצק, נוזל או גז בסביבתנו הקרובה הוא בגדר חשוד. והמקום שאליו האימה הזאת מתנקזת הוא המין.

הרמפרודיט, ציור מהמאה הרביעית לפנה

הרמפרודיט יוצא לטבע. ציור על כד מרודוס, המאה הרביעית לפנה"ס

כאן אני נכנס לתמונה. לפני בערך שנה, כשעבדתי ככתב מדע ב"הארץ", נתקלתי בדי הרבה דיווחים בעיתונות העולמית על התופעה הקרויה Gender Blender – הופעה מתרחבת של הפרעות הקשורות להורמוני המין, שגורמות לבעיות כמו חוסר פוריות, עיוותים באשכים ואפילו התקצרות של איבר המין. כתבתי על זה כתבה שבמרכזה דו"ח שפירסם הארגון הסביבתי הבריטי CHEMTrust, הטוען "שהגורם לשינויים אלה הם כימיקלים המזהמים את המים, משפיעים על המאזן ההורמונלי וגורמים לירידה בפוריות ולפמיניזציה – הופעה של סימנים נקביים אצל זכרים" (אני מצטט את עצמי). אודה ואתוודה שהעניין שיעשע אותי מעט, ופתחתי את הכתבה במשפט המבהיל "משהו מוזר קורה למין הזכרי". כצפוי, עורך מדור הבריאות הצמיד לכתבה תמונה של תומס ביטי – אותו גבר הטרנסג'נדר שנכנס להיריון, אף על פי שאין שום קשר בין הדברים.

אחרי הכתבה הזאת הגיע לידיי מחקר נוסף, שהפעם מתמקד בישראל. החוקרת, ד"ר רונית קוכמן, שיערה ש"בקרקע מצויים הורמונים מסוגים שונים, שמחלחלים אליה דרך שפכים" ושגורמים לשינויים משמעותיים במערכת המין. במוקד נמצאים הפטלאטים – חומרים המצויים כמעט בכל מוצר תעשייתי שעליהם בכלל לא שמענו עד לאחרונה, אבל הם ככל הנראה האחראים להפרעות. הממצאים התפרסמו בעמוד הראשון של העיתון, וחברת כנסת אחת מ"קדימה" אפילו יזמה לכנס את הכנסת על מנת "לדון בתופעה והשלכותיה בהווה ובעתיד.

והנה, לא מזמן ראיתי באתר Gogay דיווח על התבטאות של רב ההתנחלות בית אל ב', זלמן מלמד, שכותרתו ""הומוסקסואליות – בגלל האוכל". בשיעור שנתן לתלמידיו אמר הרב מלמד ש –

"התופעה הזאת מתפשטת בטבע מפני שבכלל, בזמן האחרון הנשים נהיות יותר בטבע של הגברים והגברים נהיים יותר בטבע של הנשים. זו מציאות. ואומרים שהאוכל גורם את זה"  

אני מרשה לעצמי להעריך שיש זיקה כלשהי בין הממצאים שפירסמתי בעניין השפעת החומרים המצויים במים ובמזון על מערכת המין לבין התבטאותו של הרב מלמד. וכך, בלי כוונה, יצרתי מיתוס הומופובי בציבור הדתי-לאומי. אבל לצערי, נראה לי שאני לא האחראי הבלעדי. ההקשר שאליו התייחס מלמד בדבריו הוא כמובן שערוריית הרב מוטי אלון, שעליה כתב כאן גל. כזכור, גל שיבח את החברה הדתית על כך שההשיח הדתי "שם את המעשים ההומו-ארוטיים שלו על ציר אחד עם פורקני יצר אחרים" (אני מצטט את גל). זאת, בשונה מהקטגוריה המודרנית של "הומוסקסואל" והאבחנה החדה בין הומו לבין סטרייט, שנולדה מהשיח הרפואי של המאה ה-19. אבל הוא ציין שגם בחברה הדתית כבר מדברים על "נטיות הפוכות" – כלומר הגדרה נוקשה יותר של משיכה מינית שקושרת אותה לתכונות עמוקות המוטבעות בגוף.

הרב זלמן מלמד בישיבתו. אומרים שזה האוכל

הרב זלמן מלמד בישיבתו. אומרים שזה האוכל

היה לי די ברור שפרשת אלון תוביל לגל הומופובי ביולוגיסטי בקרב המתנחלים. ההסבר הוא פשוט: כל עוד משכב זכר היה נחלתם הבלעדית של חילונים, או של דתיים בשולי המחנה, אפשר היה לטעון שהסיבות לכך הן חולשה רוחנית והשפעותיה הרעות של תרבות זרה. אך כאשר הריקבון פוגע במרכז ממש, באחד המנהיגים הבכירים והנערצים של המחנה, יש צורך לחפש הסבר אחר. כאן נכנסת הביולוגיה, הטבע – כלומר אותם פטלאטים, חומרים שאיננו יודעים עליהם דבר, שהם בעצם מסתוריים ושטניים הרבה יותר מכל שד קבלי. ושוב, אנו חוזרים לחרדה מפני שינוי סדרי הטבע, שמתגלה כתופעה החוצה תרבויות וקהילות. זאת דוגמא די מדהימה לאופן שבו חרדות תיאולוגיות, אקולוגיות, פוליטיות ומיניות מתלכדות בתקופה שלנו.

ההבדל המגדרי הוא המטאפורה המרכזית של הבדל ברוב התרבויות האנושיות. אולי אין זה מקרי ש"מרכז שלם" פירסם לאחרונה את החיבור "פטריארכיה" של רוברט פילמר. שמבסס את הסדר הפוליטי על תקדים שלטון היחיד הפטריארכלי של אדם הראשון באשתו וילדיו. כאשר סדרי עולם משתנים (אדם שחור נבחר למנהיג המערב, הבורסות קורסות, אירופה נעשית מוסלמית) אנו חוזרים ומבצרים את ההבדל הזה, ומנסים לבסס אותו באמצעות הכלים הכי מוצקים שיש לנו: כימיה, ביולוגיה, תזונה.

אני לא כל כך אופטימי לגבי ההתפתחות הזו. נטורליזציה וביולוגיזציה הן האסון הכי גדול שיכול לקרות להומואיות כיום. הפתיחות המסוימת שקיימת כיום כלפי הומואים בסביבות מסוימות עשוי להשתנות, וכפי שזכור לנו מההיסטוריה, כאשר מוטבעות באנשים הגדרות ביולוגיות נוקשות, הדרך היחידה להתמודד עם השוני הוא לתת להם תרופות, ואם זה לא מצליח – להשמיד אותם. ברור שבבניית המערך הביולוגי הזה משתתפים גם רבים מההומואים עצמם, שמרגישים כיום מאוד בנוח עם הטענה ש"ככה נולדתי". משום מה, זה כנראה מרגיע אמהות מסוימות, כי הן משתכנעות שאין טעם להמשיך להתווכח או לחפש שידוך.

(ולמי שתהה, אומר בפשטות מה שנחשב היום לכמעט שערורייתי: אני חושב שאף אחד מאיתנו לא נולד הומו, לסבית או סטרייט. זה לא אומר שהמשיכה המינית נתונה לבחירתנו בכל רגע נתון; אבל את זה אפשר להגיד גם על הרבה תכונות אישיות אחרות שאף אחד (אני מקווה) לא מנסה למצוא להן בסיס ביולוגי).

 *

מה שדרוש הוא בדיוק הפוך מביולוגיזציה; צריך לשים הכול על השולחן, ולדבר על הכול. כיום, זה נחשב די לא מנומס שסטרייט ינסה לשכנע הומו לאהוב נשים, או אפילו לבקש ממנו הסבר למה הוא אוהב גברים. זה קורה מדי פעם, אולי כשאנשים מאוד שיכורים, או דווקא במפגשים עם אנשים שמרגישים פחות כבולים לכללי הפוליטיקלי קורקט ואומרים משפטיםכמו "איך, איך, איך אתה לא אוהב קוס??".
אבל זה חבל. כל דבר צריך להיות פתוח לדיון. הומוסקסואליות אינה מחלה, ולכן גם אין סיבה להתייחס אליה ברגישות. אני בהחלט מוכן לשמוע סטרייטים שינסו לשכנע אותי שלהיות הומו זאת טעות. אולי אני אשתכנע. ואולי אתם.
אני מציע לחדש את מסורת הוויכוחים הבין-דתיים שהיתה מקובלת בימי הביניים, ושכמעט נעלמה בערך מאז שלום וסטפליה. העיקרון של הסבלנות הדתית מניח שהדת היא עניינו הפרטי של כל אדם, ואין טעם לשכנע אותו להמיר את דתו. אבל עם כל ההשלכות השליליות של הוויכוחים הבין דתיים (כמו שריפת התלמוד), הם התבססו על ההנחה שאפשר לדבר כמעט על הכול, ושבני אדם יכולים לשנות את דעתם ואת השתייכותם (מה שהנאצים כמובן כבר לא חשבו). אותו דבר אפשר לומר גם על שאלת הנטייה המינית. במקום לחקור את ההורמונים שלנו, למה לא להפגיש בכיכר העיר את הסטרייט הכי נחוש שיש לכם (יהא זה הרב מלמד או עורך מגזין בלייזר) שיתווכח עם האס הכי חזק שלנו. אבל אנא, עדיף שזה לא יהיה גל אוחובסקי.